א

סימן רעח

על* אודות הריאה שנמצאו בה מורנא שחידשו האחרונים ז"ל שאם נמצאו בה ג' אף שהבהמה מותרת הריאה אסורה וכדין תולעים שנמצאו בפירות שדרכן להתליע במחובר כמבואר בסי' פ"ד ולפי שראיתי שבכמה מקומות אין נוהגין באיסור זה וגם הבית אפרים נדחק באיסור זה. ע"כ אמרתי אולי אוכל נכה בו:

והנה איתא בסוף אלו טרפות אמר רב שישא ברי' דרב אידי קוקייאני אסירי (פירש"י קוקיאני תולעים שבכבד ושבריאה) איכא דאמרי אמר רב שישא בריה דרב אידי קוקייני שרי מאי טעמא מיניה גבלי והלכתא קוקייני אסירי מאי טעמא מעלמא אתו מינם ניים ועייל ליה באוסיא תולעים דרני דבשרא (פירש"י תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין הבהמה) אסירי דכוורי שריין כו' אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה אמר ליה הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתרי והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימי (ופירש"י בהמה בשחיטה משתרי ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל בהמה נפקא לן לקמן אבל הכא באיסורייהו קיימי) והתוס' בד"ה קוקייני הקשו לפירש"י למאן דשרי בקוקייני תיקשי ליה מאי שנא מדרני בבישרא דאסר להו בברייתא אע"ג דמינה קגדיל וע"כ פירשו דקוקייני הם תולעים שבדגים מבואר הוא דלשיטת התוס' תולעים שבריאה ושבכבד נמי מינה קגדלי ואפי"ה אסורים והיינו משום אבר מן החי ולשיטת רש"י תולעים שבריאה מעלמא אתו דאי הוו גדילי מינה הוי שריין ובאמת לכאורה דברי רש"י תמוהין דמאי שנא מדרני דבשרא דאסר להו בברייתא אע"ג דמינה קגדלי ותיקשי אפי' למאן דאסר בקוקייני דע"כ לא אסר להו אלא משום דמעלמא אתו אבל אי הוי גבילי מינה הוי שריין ואלו בדרני קתני בברייתא דאסיר אע"ג דמינה גבלי והתוס' קושטא הוא דהוה מצי להקשות אפי' למאן שאוסר אלא שהקשו למאן דמתיר דהקושיא אלימי טפי אבל לרש"י קשה וצ"ל דרש"י מחלק בין קוקייני לדרני ולכאורה הי' נראה דהחילוק הוא משום דקוקייני מובלעים בבשר וע"כ חשיבי כבשר הבהמה עצמה ומשו"ה אלו הוי גדלי מינה הוי שריין אבל דרני אין מובלעים בבשר כלל רק שתלויים בעור וע"כ אין שחיטת הבהמה מתירתן ואסורין משום אמ"ה דוגמא לדבר מצינו בפ' גיד הנשה הני ביעי חשילתא אסירי משום אמ"ה ופירש"י ביעי חשילתא ביעי זכר המעורים בגופו ולכאורה משמע דהיינו שנעקרו במקצת כמ"ש התוס' שם ואע"ג דאינם אסורין רק מדרבנן כדאיתא התם היינו משום דעכ"פ נאחזים במקצת גם בגוף משא"כ בדרני דאין נאחזים בבשר כלל רק בעור אסירי מדאורייתא וכדמשמע התם לכאורה מפירש"י שפירש שמעורים בגופו משמע שאם ניתלשו מן הגוף לגמרי ואין תלויים רק בעור אסורים מן התורה אכן מדברי השו"ע סוס"י ס"ב שכתב שמעורים בכיסם וכן הוא לשון הטור משמע שאין נאחזים בגוף כלל ואפי"ה אינם אסורים רק מדרבנן וכן באבר המדולדל בבהמה קיי"ל דאין בו אלא מצות פרוש לבד ומשמע דאפי' אינו נאחז רק בעור לבד אפי"ה אינו אסור רק מדרבנן וכן אם נשבר העצם במקום שעושה טריפה אית לי' לר"י ללישנא קמא דעור לבדו מציל ואף דלא קיי"ל כר"י היינו דוקא כשיש נקב אבל כשהעור שלם מכל צד לדידן נמי העור לבדו מציל כמ"ש הפר"ח וא"כ ביעי חשילתא אף אם לא היו מחוברין רק בעור לבד למה לא הי' חבור להצילו מאיסור אבר מן החי וע"כ נראה דודאי חיבור העור לבדו נמי מציל וכוונת רש"י בביעי חשילתא הוא להיפוך שניקלף חבור העור ולא נישאר רק חבור הבשר דאיהו מפרש חשול קלוף כמו חזא חושלא שפי' שעורים קלופות והא דאסר בהני דרני צ"ל חילוק אחר דהיינו משום דיש להם חיות בפ"ע וסופן לפרוש מן הבהמה ולצאת לחוץ ולחיות בלא חיות הבהמה ודמי לשליל וע"כ הקשה רש"י משליל ות' דהשליל גזירת הכתוב הוא אבל דרני כיון דיש להם חיות בפני עצמן ואין חיותם תלוי בחיות הבהמה אסורים מן התורה משום אמ"ה אע"ג דמינה גבלי אבל קוקייני שאין סופן לצאת מהבהמה לעולם נראה מעניינם שאף שיש להם חיות בפני עצמן מ"מ חיותם תלוי בחיות הבהמה והיו ניתרים בשחיטת הבהמה אלו היו גבלי מינה:

מעתה נחזור לנ"ד מענין המורנא שרגילים להמצא בריאה וכפי הנראה מהסברא דמינה גבלי שרחוק הוא מהשכל שברי' קטנה כזו תיכנס לחוטמה ומשם לגרגרת ולריאה וגם צורתה מוכחת עליה דמינה גבל וע"כ קוקייני דש"ס דמסיק עלה דמעלמא אתו מין אחר הוא והמורנא מין אחר הוא וכ"מ מהש"ס מדקרי להו הכי קוקייני והתם קרי להו מורנא משמע דמין אחר הוא וכיון שנראה מענינו דמינה גבלי אפי' הם עצמן מותרים לדעת רש"י. ואפי' אם נאמר דקוקייני ומורנא אחת הם וא"כ הם עצמם אסורים וכדמסיק עלה הש"ס דמעלמא אתו אבל מ"מ אין לאסור הריאה שנמצאו בה ג' תולעים מחשש שמא יש שם עוד שהרי הרש"ל והט"ז והמ"א כולם סוברים דבמידי דאתו מעלמא לא הוי חזקה מחמת שנמצאו ג' ואע"ג דהח"י בסי' תס"ב פליג עלייהו נראה דאין להחמיר בזה שהרי למאן דס"ל דאמרינן ס"ס במקום חזקה הי' לנו להתיר אפי' באתי מיני' שהרי גם כאן איכא ס"ס שמא אין שם יותר ואת"ל יש שמא נימוחו אלא שהפ"מ שם בסי' פ"ד כתב דכיון דהס"ס מנגד להחזקה לכו"ע לא אמרי' ס"ס במקום חזקה וא"כ באתי מעלמא דאיכא פלוגתא דרבוותא אי הוי חזקה אי לא והוי ג' ספיקות ובג' ספיקות אמרי' ס"ס במקום חזקה להש"ך ואף דב' ספיקות הם משם א' דהפלוגתא דרבוותא אי הוי חזקה או לא היינו הספק אי יש כאן עוד יותר או לא (מיהו יש לדחות דהספק פלוגתא אי הוי חזקה או לא מתיר יותר שהרי הוא אומר שאין לחוש כלל שמא יש כאן עוד יותר) או אפי' למאן דאמר דג' ספיקות נמי לא מהני במקום חזקה מ"מ הא כתב הפ"מ בדיני ס"ס דבספק פלוגתא דרבוותא אמרי' ס"ס במקום חזקה ואפי' אי לא הוי אמרי' בעלמא הכא ודאי אמרי' כיון דהפלוגתא היא אי הוי חזקה או לא מכל זה נראה דלשיטת רש"י יש להתיר הריאה:

ומעתה נראה לשיטת התוס' דס"ל דאע"ג דמינה גבלי אפי"ה אסירי ולכאורה לפי מה שפסק הב"י בסי' פ"ד דאפי' אם התליע במחובר כל שלא ריחש התולע לא נאסר א"כ לפי מאי דקיי"ל בסי' ל"ו דתולעים שנמצאו בריאה שנקבוה הבהמה מותרת דודאי לאחר שחיטה פריש שא"א להם לפרוש מחיים מחמת רחיפת הריאה אין כאן איסור דאותן שעל הריאה יכולין להסירן ואותן שנשארו בפנים הרי לא ריחשו ולא נאסרו. וזה ודאי אין סברא לומר דדוקא לפרוש חוץ לריאה אין יכולין אבל לרחוש בתוך הריאה יכולין ואפי' לטעם הב' דלהכי אמרי' דלאחר שחיטה פריש משום שהרגישו דאפס חום הטבעי בתוך הריאה ע"כ לומר ג"כ דפסיקא להו לחז"ל שאין מדרכן של תולעים אלו לזוז ממקומן בלא סיבה שאם נאמר שגם מחיים רוחשין עכ"פ בתוך הריאה וזה ע"כ בלא סיבה מאן לימא לן שלא פירשו ג"כ חוץ לריאה מחיים בלא סיבה שאפס חום הטבעי אלא ודאי פסיקא להו לחז"ל שא"א להם לפרוש בלא סיבה אך א"כ לפי זה התולעים עצמן יהיו מותרין כיון דלא ריחשו מחיים ולא נאסר ולאחר שחיטה פשיטא דאין נאסרים שהרי איסור תולעים אלו הוא משום איסור אמ"ה ואיך יחול איסור אמ"ה לאחר שחיטת הבהמה אלא ודאי היא הנותנת דדוקא בשאר תולעים שאסורים משום שרץ השורץ על הארץ הוא דבעינן ריחש דאי לאו הכי לא מיקרי שרץ משא"כ בתולעים אלו שאסורים משום אמ"ה לא בעינן ריחש שלא יהא אלא חותך מן הטחול ומן הכליות שאסור באכילה שאינו ניתר בשחיטת הבהמה. וכמו שוחט את הבהמה ומצא בה דמות עוף טהור. אך לפי זה דאין איסורם אלא משום אמ"ה נהי דהתולע עצמו אסור אבל לא יאסור את תערובתו ביותר מס' ואף דאמ"ה ברי' הוא ולא בטיל כמבואר בסי' ק' הרי לא מיקרי אמ"ה עד שיהא בו בשר גידין ועצמות אבל חתיכת בשר מן החי פשיטא דבטל בס' כשאר אסורים והתולעים אין בהם גידים ועצמות דמשו"ה אין מתקיימין י"ב חדש וא"כ אין עליהם חשיבות ברי' דאמ"ה אך הא ניחא אי נימא דחשיבות ברי' הוא מחשיבות איסורו אבל אי נימא דחשיבות ברי' הוא משום שהוא ברי' א"כ תולעים אלו נמי כיון שהם ברי' לא בטילי וכבר דיבר בזה הפ"מ בפתיחה להלכות תערובות וכתב שם דהאו"ה כתב דחשיבות ברי' משום דאחשבה רחמנא וחייביה עליה מלקות בכ"ש וכן הוא דעת הריטב"א ובסי' ק' כתב הפ"מ דגם הרא"ש סובר כן. ולפוסקים אלו אין לתולעים אלו דין ברי' דלא לקי עלייהו משום אמ"ה ולא מיבעי להפ"ח שסובר דאבר שלם שאין בו כזית לא הוי ברי' כיון דלא לקי עליה אלא אפי' להכו"פ שסובר דאמ"ה שלם שאין בו כזית ברי' הוא ולא בטיל י"ל דהיינו דוקא אבר שיש בו עצמות וגידין דמצינו דאחשביה רחמנא לשלימותו ביש בו כזית דאפי' בכ"ש בשר מצטרף כמ"ש הפ"ח ומשו"ה אחשבוהו חכמים ג"כ דאפי' היכא דליכא מלקות לא בטיל כל שהוא שלם משא"כ בתולעים אלו דלא אחשבינהו רחמנא בשום מקום לענין מלקות דאמ"ה ואף דאחשבינהו רחמנא לשאר תולעים היינו משום שרץ השורץ על הארץ והני תולעים דנ"ד הא לית בהו משום שורץ על הארץ רק משום אמ"ה ואין לומר כיון דרבינן להו מואת נבלתם תשקצו הכתוב בשרצין הרי הם בכלל שאר תולעים והרי הוא חשוב ולא בטיל זה אינו דהא רבינא אמר דמשו"ה אסירי משום דלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי והיינו באיסור אמ"ה ואף דא"כ תיקשי ל"ל קרא דואת נבלתם כו' י"ל כמ"ש התוס' דה"א דמועיל להו שחיטת הבהמה דכבשרה חשיב ולא דמי למצא בה דמות יונה ולחותך מן הטחול ומן הכליות כמ"ש התוס' שם לזה אתי קרא דואת נבלתם תשקצו לומר דלא מהני להו שחיטת הבהמה וממילא קיימי באיסור אמ"ה אמנם כ"ז לדעת הרא"ש והריטב"א אבל לפי מ"ש הפ"מ שם בפתיחה דלדעת הב"י בשו"ע סי' ק' דחשיבות דברי' הוא משום שהיא ברי' א"כ תולעים אלו נמי ברי' הם ולא בטלי אך הא גופא צ"ע מנ"ל להב"י לחלוק אכל הנך פוסקים מדעתי' דנפשיה ולולי דברי הפ"מ הייתי אומר דודאי גם הב"י סובר ככל הנך פוסקים ומה שהוכיח הפ"מ מדכתב הב"י בסי' ק' לאפוקי חטה שאין בה נשמה תיפוק ליה דלא כתיב לא תאכל חטה רק לא תאכל טבל לדידי אין כאן קושיא דנ"מ לנשבע על החטה שלא יאכלנה דודאי לוקה אחת דכברי' דמי וכדאיתא בשבועות מפרש נמי כברי' דמי ואפי"ה בטלה והיינו משום שאין בה בריית נשמה ואי משום דהוי דבר שיש לו מתירין אכתי נ"מ לשלא במינה והא דהוצרך הרא"ש לומר בפ' גיד הנשה דרבנן לדבריו דר"ש קאמרי ולא קאמר משום דנ"מ לנשבע כנ"ל היינו משום דפלוגתא דר"ש ורבנן לא מיירי לענין חשיבות ברי' דלא בטלה רק לענין חשיבת ברי' דלוקין עלה ולענין מלקות פשיטא דליכא נ"מ דפשיטא דלקי אחטה אחת היכא דנשבע עלה אעפ"י שאין בה בריית נשמה ואדרבא מדברי הרא"ש אלו ראי' דודאי איכא נפקותא בהא דבעינן בריית נשמה דאם איתא דלרבנן ליכא נפקותא בבריית נשמה ור"ש הא סבר בהדיא דלא בעינן בריית נשמה איך שייך לומר דרבנן לדבריו דר"ש קאמרי מילתא דהם עצמם לא ס"ל ור"ש נמי לא ס"ל אלא ודאי רבנן עצמן ס"ל דבתנאי הברי' בעינן בריית נשמה ונ"מ לנשבע על החטה דבטל כנ"ל:

ועוד אני אומר דלשיטת התוס' תולעים שבריאה מותרים לגמרי דע"כ גם התוס' מחלקים בין דרני דבישרא לקוקייני דאל"כ למה לא הקשו לפירש"י אפי' למאן דאוסר כנ"ל ומ"ש לעיל דמקשו קושי' אלימי טפי מלבד שזה דוחק אלא שגם אינו אמת דאדרבא ממאן דאוסר הקושי' אלימי טפי דאלו ממאן דמתיר אפשר דלא ידע הברייתא אבל מאן דאוסר דפסק הש"ס הלכתא כוותיה ואמר טעמא משום דמינם ניים ועייל ליה באוסי' ורב אשי שסידר הש"ס ידע הברייתא ול"ל הטעם דעייל באוסי' אלא ע"כ להכי לא קשי' להו למאן דאוסר משום דיש לחלק דקוקייני דחיותם תלוי בחיות הבהמה שרו אי מינה גבלי משא"כ בדרני כנ"ל. וע"כ מאן דאוסר הוצרך לומר הטעם דמעלמא אתו דאי לא"ה ודאי שרו הקוקייני ולא קשיא להו רק למאן דמתיר דאמר הטעם משום דמינה גבלי וזה הטעם אין מספיק להתירם דהא דרני מינה גבלי ואפי"ה אסירי וה"ל למימר עיקר הטעם דהיינו שחיותם תלוי בחיות הבהמה וממילא הוי משמע דמינה גבלי דהסברא נותנת כן דכיון דחיותם תלוי בחיות הבהמה מסתמה מינה גבלי משא"כ במינה גבלי אפשר דאין חיותם תלוי בחיות הבהמה דשליל יוכיח ואיך הניח עיקר הטעם ואמר הטפל זהו כוונת קושיתם וא"כ לפי זה לא מיירי הש"ס כלל לשיטת התוס' בתולעי' שבריאה בבהמה ולדרני לא דמו כנ"ל ומותרים אך מי אנוכי לחלוק על הגאונים האחרונים ולפני הגדולים יובא ולהם משפט הבחירה: