א

סימן ערה

ע"ד השאלה. נלע"ד שיש מקום לפשוט ספק זה ממ"ש הראב"ד פרק א' מהמ"א והוא שיש דבר טמא בעדר. אלמא ס"ל דאין לחוש לשמא ריחמה ולד אחר אא"כ יש במה לתלות שיש דבר טמא בעדר. אבל כשנצטרך עוד לומר שבא מעדר אחר כולי האי לא חיישינן. והמ"מ וב"י סי' ע"ט פסקו דלא כוותי'. והטעם כמ"ש המ"מ דאף שאינו מצוי שיבא ולד מעדר אחר ויכרך אחר זה. ג"כ אינו מצוי שבהמה טהורה תלד בדמות בהמה טמאה וספק של תורה להחמיר. ולהראב"ד צ"ל דבכה"ג מכריע מה שהוא כרוך אחריה. כיון שעכ"פ גם זה אינו מצוי שיבא ולד מעדר אחר א"כ ה"ל תרתי לגבי חדא. ר"ל שאפי' מעדר זה אין רגילות שיהי' ולד בהמה טמאה כרוך אחר בהמה טהורה ועכשיו נוסף עוד שיבא גם מעדר אחר. א"כ ה"ל תרתי. אבל כשנאמר שהוא ולד בהמה טהורה זו ה"ל רק חדא שאינו מצוי שבהמה טהורה תלד בדמות בהמה טמאה. הלכך אנו תופסים יותר דבר זה. ולהמ"מ צ"ל דזה שבהמה טהורה תלד בדמות בהמה טמאה הוא אינו מצוי ככל הנ"ל:

ומעתה בנ"ד להראב"ד ודאי יש להתיר דכיון שהולד הוא עגל גמור רק שרגליו קלוטות כשל סוס. א"כ גם אם לא הי' כרוך אחר הבהמה. הי' חדא נגד חדא ואדרבה יותר טובא אינו מצוי שיולד ממין טמא. דשיולד מהחזיר ודאי הוא רחוק שהחזיר הוא כערך מין בהמה דקה כמ"ש בתוס' דבכורות (דכ"ד סע"א) ושילד מין גסה וטהורה ודאי זר תכלית הזרות. ושיולד ממין סוס ג"כ רחוק מאד שהרי ראשו ורובו ככולו עגל ורק רגליו קלוטות כשל סוס מהכ"ת נימא שנולד מהסוס ודאי מסתברא שנולד מהפרה כיון שהוא דומה ממש לולדות פרה. וע' חולין (ע"ט א') ובש"ע י"ד סי' רצ"ז ס"ט דסמכי' לענין כלאים על סימני אזנים וזנב וקול. א"כ כש"כ בנ"ד סימני כל גופו רק שי"ל משום דשם יש בלא"ה צדדי' להקל כמ"ש האחרוני' בתשובותיהם בענין עיגונא גם מחומר האיסור באכילה אין לסמוך ע"ז לחוד אבל עכ"פ מסתברא דקרוב מאד שנולד מן הפרה (ולחוש שמא הוא מין בהמה טמאה אחרת שרגליו קלוטות ודומה לפרה ובא לכאן ממדברות ודאי אין לחוש כיון שכרוך ג"כ אחר הפרה עכ"פ ודאי בכה"ג יש לסמוך בהא אהראב"ד לשלא לחוש שבא ממדבר מין חדש) ולא עוד אלא שאפשר גם רגליו אינו דומה לרגלי הסוס דעגילן ולא סדיקין כדאי' בבכורות (פרק ו') ובעגל זה אפשר המה הרגלים כמו בפרה רק דלא סדיקן. וא"כ כשנוסף ע"ז שכרוך אחר הפרה ודאי יש להקל להראב"ד אע"ג דבכה"ג שהוא עגל א"כ הוא ממין פרה ודומה לה אין תימא כ"כ שתרחם עליו אף אם נולד מן הטמאה מ"מ הא בבכורות (דכ"ד) דמשמע דהספק שאינה מרחמת אפילו בן חברתה ממש. אלא אפילו להמ"מ נ"ל דיש להקל משום דזה אינו מצוי ביותר שיולד מן הטמאה כיון דעיקרו רובו ככולו פרה וכיון דמלבד מה שכרוך אחר הפרה מצוי יותר שיולד מן הפרה ע"כ נ"ל דבכה"ג לכ"ע מכריע מה שכרוך אחר הפרה להתירו באכילה ומשום דל"ד לחזיר שכרוך אחר רחל דהתם לבד סי' דכריכה ודאי אין ספק שנולד מן החזיר הלכך אין סי' דכריכה מכריע כולי האי. משא"כ הכא שלבד סי' זה דהיותו כרוך כו' י"ל יותר שנולד מן הפרה רק שנשאר איזו חשש רחוק ובכזה ודאי יכריע סי' הכריכה. ואולם הראי' שהביא מע"ל להתירו באכילה מדכתי' בתורת משה פ' אמור שרוע או קלוט דפסול למזבח מכלל דלהדיוט שרי וגם מדנקרא שור בפסוק. אנ"ל* ראי' כ"כ דקליט דקרא מבואר בגמ' דבכורות (ד"מ ע"א) די"ל דעגילין אע"ג דסדיקן וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם שם. וכ"כ הרע"ב. אמנם הרמב"ם בחיבורו פ"ב מה' איסורי מזבח ה"ה כ' קלוטה כו' וזהו קליט ע"ש. אבל כיון שכרוך ג"כ אחר הפרה ויונק ממנה נלע"ד להתירו באכילה. ע' פא"ט (ס"ה) בענין שכן ונדמה וע' בירוש' דסוטה (פ' עגלה ערופה הל' ה') הובא במל"מ פ"ב מה' איסורי מזבח היתה רגלה קלוטה כשל חמורה כו'. ועיין בשו"ת ח"צ ססי' ע"ז גבי עוף שנמצא בלא לב שפסק דתולין שהחתול חטף כו' שם הביא ראי' דאע"ג דאיכא ריעותא תולין במצוי מהא דפא"ט (דנ"א) ההיא אימרתא דהוה שדרן כרעא בתרייתא כו' ואפ"ה הלכתא כרב יימר שגרונא שכיח חוה"ש לא שכיח. א"כ ה"נ שכולו עגל רק שרגליו קלוטות שכיח טפי שיהי' נולד מן הפרה ממה שיהי' נולד מן הסוס. אלא דלא ידענא דבדבר הנופל במקרה והזדמן כה"ג לא שייך כ"כ ליזל בתר רובא כמ"ש הגאאמו"ז נ"ע סברא זו בק"א דה' נדה והעירותי בזה במ"א מסוגי' דנדה (די"ח) זיל בתר רוב חתיכות לא אמרינן ואכמ"ל. אבל מ"מ שאני הכא שיש כאן סימנים שדומה ממש לפרה ועוד והוא העיקר דמ"מ בהצטרף לזה מה שכרוך אחר הפרה ויונק אחריה. גם יש לצרף מסל"ת שמסתמא אמר שפרה זו ילדה עגל זה. בכה"ג נלע"ד שיש להתירו באכילה: