א

סימן ערב

ח' מ"ח תקצגימ"ל ליובאוויטש. שאלה א. חתול הכה תרנגולת א' וברחה התרנגולת והחתול עמד במקומו _ נ"ל לאסרה באכילה משום דרוב האחרונים לא ס"ל כמ"ש הט"ז דבהכאה לחודא ליכא למיחש וכ"ד הש"ך ופר"ח ובל"י וכו"פ וש"פ ע' תוי"ק. אמנם לענין המכירה לעכו"ם הש"ך סס"י נ"ז דחה ד' התה"ד דמתיר למכור בכל ספק דפלוגתא. והעלה דאין למכור אלא במקום שיש עוד צדדים להתיר כמו גבי דרוסה משום דהוא בן תרבות. ועוד דלרש"י יש בדיקה מבחוץ כו'. וא"כ ה"ה הכא שלא ראו שום רושם במקום ההכאה וגם הוא בן תרבות וס' דפלוגתת הט"ז. אך באמת דחו האחרונים דברי הט"ז. אלא דמ"מ יש כאן פלוגת'. היינו לפמ"ש הרא"ש בסה"ת דבמקום שאין מצילין אין דרוסה לחתול. וגם דלא פסקו כותי'. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. אלא דבדאורייתא לחומרא. אבל לענין מכירה לעכו"ם יש להתיר. וא"ת כיון שברחה התרנגולת הו"ל הצלת עצמה דכהצלת אחרים דמיא. והגם דהבריחה היא אחר תחלת ההכאה. מ"מ הא קיי"ל דאיידי דשליף שדי זיהרא ואז כבר התחילה להציל עצמה ולברוח. הא ליתא דע"כ לא אמרינן דכד שליף שדי זיהרא אלא כשגם תחלת ההכאה הי' דרך רוגזא ודריסה אז משליך הארס בגמר המעשה והוא כד שליף. משא"כ אם מתחלה הי' דרך שחוק לא נאמר כשמתכעס בשעת השליפה יוכל להשליך ארס. וראי' ברורה מדאמרינן בגמ' אין דריסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת ופרש"י כגון שנפל על הבהמה ונתחבה רגלו. ולפ"ז הרי עכ"פ בשעת השליפה הי' בדעת. ואעפ"כ אין לו דריסה כיון דתחלתו שלא מדעת. וה"ה לענין מצילין ואין מצילין בחתול. ובזה א"ש ל' רש"י במקום שיש מצילין וכשמכה כועס כו' דלכאורה אינו מדוקדק לפי המסקנא דעיקר השלכת הארס הוא כששולף ולא בשעת ההכאה. אלא דלפמש"ל דכשכועס בשעת ההכאה אז משליך ארס אח"כ. משא"כ אם תחלתו בשחוק:

שאלה ב. מרה שנסרכה לצלעות וניקב בבשר צלעות והבשר עם העור שלמים מבחוץ:

תשובה. התרנו. משום דהב"י כ' ב' המרדכי וראבי"ה סי' מב במרה שנסרכה לצלעות כשרה וכ"פ בש"ע סי' ל"ז ורמ"א בסי' מ"ב וכ"פ הט"ז והש"ך שם וכ"ד הב"ח. אלא דרש"ל החמיר בשאר סירכות במקום שהנקב פוסל וכ"כ הפר"ח ב' ראב"ן וכ"פ בס' משפטי שמואל וכ"פ הבל"י וכ"ד הת"ש. אמנם בסרוכה לצלעות יש עוד צד להתיר משום דתלי' במכה שבדופן דהא אפילו בריאה הסמוכה לדופן שלא במקום רביתייהו אר"י בר מניומא אר"נ אין חוששין לה כו'. וע' בפ"ת סי' לט מנהג סאמור"ה שנוהגין כן. וגם לפי מה דקיי"ל לאסור שם היינו משום ס' בלבד. והיינו בריאה דוקא דעלולה בסירכות משא"כ בשאר אברים. וכ"ש לפמ"ש דאין סירכא אלא בריאה. והנה הפר"ח אף שהוא מן האחרונים (המחמירים) בסירכות במקום שהנקב פוסל. הסכים כאן להתיר עם הצ"צ סי' ט' שהתיר הלכה למעשה. וכ"כ בת' שא"פ סי' ס"ב ובת' חוי"א וס' חוט השני וכ"פ הבל"י ולה"פ סי' מ"ב וכ"פ הכו"פ (והוסיף להתיר כדעת הש"ע). והת"ש שהחמיר והשווה שני הדינים יחיד הוא. וגם לא כתב רק יש לאסור. נראה דמשום חומרא כו'. וכ"כ בפרמ"ג שעל הט"ז סי' מ"ב דלא קיי"ל כת"ש בהא:

שאלה ג. כליות שהיו מלאים מ"ז שנשפך מהם וגם בבשר הכוליא הי' נקב שיש בו חסרון והבשר שבו משונה ודרך שם נשפכו המים:

תשובה. כשרה. משום שלא הגיע שינוי הבשר עד הלובן. וא"כ ל"מ לפמ"ש הפר"ח דגם במליא מוגלא בעינן שיגיע למ"ח גם לגי' האלפסי כלרש"י. אלא גם לפמ"ש הט"ז דלהרי"ף פסולה היינו במוגלא וזו לקותא היא. כי שינוי בשר משום נתמסמס הוא כו'. הגם שלהש"ך גם זו אסור רק לקותא דחרב. מ"מ יש כמה ספקות אי כרש"י אי כרי"ף אליבא דפר"ח או אליבא דט"ז. בפרט שבכו"פ דחה ד' הש"ך בראיות מגמרא ע"ש: