א

סימן רסו

אשר שאל מעלתו בדין בועה במים זכים הנמצא בכוליא ומטים במקום החריץ לדידן שמכשירי' כדעת האחרונים אם צריכי' נמי לתנאי שיהי' מתוקי' או לא. גם אם צריכי' לתנאי' המבוארים בסי' ל"ז כיס לבן כו':

א) הנה נידן תנאי דכיס לבן ושיהי' נקלף כו' וודאי שאין להסתפק שאין צריך בכוליא שהרי כתב הרמ"א בסי' מ"ד ס"ב וז"ל ואפי' נמצאו המים זכים בשלחופית קטנה בכוליא כשר עכ"ל. ושלחופית היינו כיס. וא"כ מדהוצרך להכשיר בנמצאו תוך שלחופי' מכלל דבלא שלחופית יש להקל טפי וא"כ הרי מבואר להדיא שאין צריך שיהי' בכיס. וכ"פ בת"ח כלל פ"ט סעי' ה' כו'. ובאמת שלפ"ז יש לתמוה עמ"ש הש"ך בסי' ל"ז ס"ק ט"ו דסי' אלו הוא משום שכתב מהרי"ק שורש ל"ו בשם תוס' הר"פ דאנן השתא לא בקיאין בין צילי ללא צילי לכן נתנו סי' אפי' לדידן. דא"כ היינו צריכים לסימני' אלו גבי כוליא ג"כ שהרי עיקר ד' הר"פ נאמרו אכוליא כמבואר במהרי"ק שם. וא"כ מאחר שפסק רמ"א להדיא דבכוליא א"צ לסימני' אלו. וע"כ צ"ל דלית דחש להא דהר"פ (וכמ"ש בכנה"ג שזהו דעת הג"א דמחמיר במים זכים בכוליא כשהגיע למקום חריץ מה"ט. וא"כ אנן דלא כהג"א צ"ל דלא חיישינן לסברא זו דר"פ). וא"כ מדוע בריאה הוצרכנו לסמנים אלו דוקא ולא סמכו אבדיקות המים לחוד כמו בכוליא. ולכן יותר נראה לומר דסימנים אלו לא הוצרכו משום דלא סמכינן אבדיקתינו אלא משום דכך הוא רגיל להיות במים זכים שבריאה. משא"כ בכוליא רגיל להיות מים זכים גם כן בלא כיס. ועמ"ש לקמן אות ו' בשם תשו' פ"י שלדבריו י"ל טעם אחר (ומזה ראי' לפסק הל"ש סי' ל"ז ס"ק כ"ט בענין לא בדק אחר סי' הנ"ל). ועיין בב"א שם. בשפת אמת סקט"ו מה שכתב בזה:

ב) אמנם בענין מלוחים או מרים יש מקום עיון. והנה מ"ש מעלתו שמעודו הי' רגיל לומר דדין כוליא כמו ב' בועי דסמיכא. להמכשירי' מ"ז וא"כ פסלי מלוחים ומרים. וגם הוסיף מעל' נופך לומר דהמכשירים במ"ז בתרתי בועי דסמיכי היינו משום דמפרשי' הא דאמרי' מים זכים דכשירי' הכא והכא לא אמרן כו' הכא דריאה היינו בתרתי בועא דסמיכא. דאלו בחדא בועא אפי' עכורים וסרוחים כשירה כדעת רש"י וש"פ. ולפ"ז וודאי דדין מים זכים בכוליא כדין מים זכים בתב"ד. ואח"כ כתבת מדברי הריב"ן וריב"ם נרא' דטעמא אחרינא אית להו דס"ל דמים זכים לא מיקרי בועא כלל. וא"כ י"ל דדווקא שם מצריך רמ"א לתנאי דמהרי"ו כיון שבלא"ה דעת רוב הפוסקי' להחמיר בכל גוונא בסמיכי כו'. אלא שמ"מ בכוליא נמי כיון שהב"ח ולבוש עפ"י הג"א מחמרי בכל ענין במטיא במקום חריץ. א"כ אפשר יש להצריך עכ"פ התנאי' שמבוארים בריאה עכ"ד:

הנה פלפולך זה בענין דעת המכשירים מים זכים בתב"ד מאיזה טעם הוא כבר באו הדברים מבוארים ברוב ענין. בתויק"ו סי' ל"ז סק"ב יעו"ש שכתב שלולי דברי הרא"ש הי' מפרש טעם המכשירים משום שמפרשי' הא דאמרינן ומ"ז דכשירי' הכא והכא קאי אתב"ד כו'. ועיין בכנה"ג סי' ל"ז בהג"ה הב"י אות למ"ד מ"ש קצת מזה. אבל לענ"ד א"א לומר כן. שהריב"ן וסיעתו הוציאו דינם עפ"י גי' הרי"ף אלא שמפרשין דמ"ז הנזכר שם קאי אתב"ד כו' דא"כ יפלא מאוד מש"ש לפי גי' הרי"ף יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא כשר בזה ובזה מים זכים. ובודאי דמסתמא באותו ענין דמיירי במים זכים מיירי נמי במוגלא. וכוליא יוכיח דפסול דמוגלא וכשרות דמים זכים מיירי ע"כ בחדא גוונא דהיינו כדמטא למקום חריץ לפ"ד הרבה פוסקים ומכללם הב"י אע"ג דס"ל כגי' הרי"ף כמ"ש בסי' ל"ז דאילו לא מיירי בחדא גוונא הוי מצי נמי למימר כשר בזה ובזה מוגלא דהיינו בלא הגיע למקום חריץ. א"ו צ"ל דמש"ה לא אמר כן משום דרצונו להשמיענו דינא דמוגלא בכוליא בההוא גוונא דמים זכים ובמים זכים כשירה אפי' הגיע למקום חריץ. א"כ עכצ"ל דמוגלא פסולה. ולפ"ז בריאה נמי י"ל דמוגלא מיירי בחדא גוונא עם מים זכים. וא"כ הניחא לדברי כל המפרשים שמפרשי' דהתם מיירי בחדא בועא ניחא. דבאמת מוגלא ומ"ז שוים בהא דשניהם כשירים אבל להריב"ן וסיעתו את"ל דמפרשי' כמ"ש התויק"ו דמים זכים דהתם מיירי בתרי בועי דסמכי א"כ איך שייך שם לומר דכשר בריאה מוגלא דהא במוגלא בתב"ד וודאי טריפה וע' בתה"א ד"נ ע"ב ומש"ש ואלו הי' הנקב פוסל בכוליא כו'. דלכאורה יש להקשות כמ"כ אמוגלא בריאה את"ל דבסוגי' ההיא גבי מ"ז מיירי בתב"ד א"כ האיך קפסיק וחשב דבמוגלא כשרה דמשמע אפי' בכה"ג וז"א. אלא ודאי צ"ל דבבועא יחידית איירי כל הסוגיא וכמ"ש בכנה"ג הנ"ל:

ג) והעיקר בטעם הריב"ן והריב"ם הוא כמ"ש מעל' אח"כ וכמבואר ברא"ש להדיא דס"ל דלשון בועי נופל אמוגלא לבד ולא על מ"ז. והשתא אתי שפיר הא דאיתא בבדיקות מהרי"ו גבי תב"ד וז"ל ובמים זכים יש מכשירים בשיפולי ובסמיכי ויש מטריפין וי"א אפילו במקום שמכשירי' מ"ז היינו דוקא שאינם מסריחים כו'. דלכאורה תמוה מ"ש שי"א דהיינו דווקא שאינם מסריחים. דמשמע דלסברא הראשונה אפי' בסרוחים כשר כל שהם זכים וזהו נגד הש"ס דנ"ה דמבואר שם דהיכא דבעינן מים זכים הוא לאפוקי סרוחים או עכורי' כו' א"ו טעמם הוא משום דסבירא להו בפשיטות דאינו ענין להתם כלל משום דהמכשירי' בתב"ד במ"ז לא הוציאו דינם מש"ס כלל אלא מסברא ומפי' בועי דס"ל דמ"ז לא נק' בועי ולכן ס"ל דאפי' הן סרוחים כל שהן זכים לאו היינו נק' בועי אלא דאנן לא קיי"ל בהא כוותייהו ואין מכשירין אא"כ המים צלולים ומתוקי' אבל אם הם עכורים או מלוחים טרפה כמ"ש מהרי"ו (ומהרי"ל דע"ח ע"א) וי"ל דה"ט דמחלוקת ב' הדעות דהמתירי' בסרוחים אזלי בתר פשט ל' הרא"ש שלא נק' בועא אלא מוגלא ולא מ"ז אפילו סרוחי' והמחמירי' וכ"ד מהרי"ל ומהרי"ו ושאר אחרונים הוא משום דס"ל דלא אמרו הריב"ן וסיעתו דמ"ז לא נק' בועא אלא כשהמים יפים ביותר שאז אין זה מענין לקותה כלל וכ"כ השמ"ח סי' ל"ז משא"כ כל שיש בהם איזה קילקול כמו סרחון או מלוחים (או אפי' מרים שהרי הם היפך מתוקים כמ"ש הב"א) י"ל דלא נפקא מכלל בועא כיון דהיינו לקותא ולפמ"ש לקמן אות ו' בשם תשו' פ"י יש טעם אחר בזה משום דמתוקי' נק' שלחופי' ולא בועא שכן רגילות להיות בשלחופית משא"כ מלוחי' שאין רגילות שיהי' בשלחופית ממילא הם בכלל בועא שבגמ' ובהא א"ש נמי דלק"מ מה שמקשה בספר מחז"ב (הובא בס' ראש אפרים להגאון מהרז"מ נ"י סי' ל"ו ס"ק צ"ט) אמהרי"ו ומהרי"ל שאוסרי' במלוחים או מרים דמנלן להוסיף על הטריפות ומה שתירץ שם דמהרי"ל ס"ל דמרים בכלל סרוחי' הם כו' ומלוחין עצמן בק"ו מסרוחי' כו' הוא דוחק דהא בסוכה (דל"ו ע"א) מבואר דאתרוג סרוח פסול. מכלל דסרוח לאו היינו מר דא"כ כל אתרוג קליפתו החיצונה היא מרה כנודע. וגם מ"ש דמלוחין עצמן אתי' בק"ו כבר השיב ע"ז הגאון הנ"ל. גם מ"ש בזה הגאון מוהראז"מ נ"י שם שהוא מטעם שחששו למ"ש מהרי"ק בשם תוס' הר"פ דאנן השתא לא בקיאי' בין צילי ללא צילי ולכך הוסיפו בסימנים שיהיו מתוקי' שאז סתמא דמלתא הם צלולים שאם הן מלוחי' או מרים אין לסמוך על ראות עינינו שצלול הוא דשמא טועה בדמיונו כו' עכ"ל הוא ג"כ דוחק וכדמשמע בש"ך סי' ל"ז ס"ק ט"ו דמלוחי' או מרי' הוי ממש טרפות מצד עצמו כמו סרוחי' ועכורים רק אכיס נקלף הוא דכ' דהוי רק משום סימן לחוש קצת לסברת הר"פ יעו"ש מכלל דמרים או מלוחי' לאו מההיא טעמא אתינן עלה אבל לפמ"ש א"ש משום דס"ל למהרי"ו ומהרי"ל דכיון דעיקר הדקדוק שדקדקו הריב"ן וסיעתו להקל בתב"ד במ"ז הוא משום דס"ל דמ"ז לא נק' בועא א"כ יש לנו לומר דהיינו דווקא במים מתוקי' שהם יפים ואין זה לקותא כ"כ עד שיפול ע"ז שם בועא אבל כל שיש קילקול בהמים מרים או מלוחי' שוב אין לנו סברא פשוטה כ"כ לומר שלא נק' בועא ואין זה בכלל להוסיף על הטריפות כלל דהא בש"ס נז' סתם בועא ומשמע לכאורה דאפילו במ"ז טרפה בסמיכי אלא דהמתירי' הוא משום דס"ל דזכים לא נק' בועא לכן ס"ל דהיינו להקל כשהם זכים ויפים דהיינו מתוקים. משא"כ כל שהם מלוחי' או מרים הוא ודאי קילקול בריאה ולא נפיק מכלל בועא. ואע"ג דהתוס' (דנ"ה ע"ב) כ' דמים זכים נמי לקותא הוא ומשמע אפי' במתוקי' וא"כ מאי נ"מ גם אם הם מרי' כו'. י"ל דמ"מ ס"ל להריב"ן וסיעתו דמ"ז הוא לקותא קלה ביותר ואין זה בכלל בועא והיינו דווקא במתוקי' א"נ י"ל דהתוס' (דנ"ה ע"ב) מיירי במ"ז שאינן מתוקי' וס"ל דכשרי' בכוליא כדלקמן אי"ה והנהו מ"ז הוי לקותא אבל מ"ז מתוקי' לא הוי לקותא כלל:

ד) ועפי"ז יש מקום לומר דבכוליא לא הוי מחמירי מהרי"ל ומהרי"ו כלל דלבעי נמי מתוקי' דהא בכוליא לא נז' הטריפות בלשון בועי אלא בלשון מוגלא או עכורי' או סרוחי' וא"כ כל שעינינו רואות שהם מים צלולים ולא סרוחי' ולא עכורי' ולא מוגלא למה לנו להצריך מתוקי' והרי אין להוסיף על הטרפות ול"ד כלל לתב"ד דהתם י"ל דכל שיש קילקול בהמים לא נפיק מכלל בועא אע"ג דאינן עכורי' וסרוחי' משא"כ הכא דלא קפדינן אבועא רק שלא יהיו עכורי' או סרוחי' מנלן להצריך נמי מתוקי'. דהנה מצד סרוחי' ודאי דאינו שייך לאסור מלוחי' או מרים שאין זה בכלל סרוח כנ"ל ומצד עכורים נמי אין לחוש דאף (מרשב"א וב"י בכרכומי ראי' להתיר באין מתוקי') שמים מרים או מלוחי' דעלמא אפשר באים מצד תערובות איזו דבר חמוץ או מר תוך המים כמו מים מלוחי' שנותנין לתוכן מלח וא"כ י"ל דמה"ט נק' עכורי' כיון שמתערב בהן עפרורית כו' המלח או דבר המר והת"ש סי' ל"ו סס"ק מ"א כ' דבעינן צלולים כמים הצלולים שלא נתערב בהן עפרורית כו' יעו"ש. וא"כ י"ל לכאורה דכל שהם מרים או מלוחי' על כרחך נתערב בהן איזו עפרורית דהיינו אותו דבר המר או המלוח מ"מ זה שייך במים מרים או מלוחי' דעלמא אבל במים מרים או מלוחים שבאברים הפנימי' לא שייך לומר שמתערב בהן גשם עב מר או מלוח א"ו המרירות או המילוח באה מצד איזה סיבה אחרת שלא מצד תערובות גוש מר. וא"כ היכא שעינינו רואות שהם צלולי' מנ"ל לומר שזהו בכלל עכורי' ועוד דאעיקרא דדינא של הת"ש שכ' דבעי' צלולים כמים הצלולי' שלא נתערב בהן שום עפרורית יש צ"ע דהא בכל מים צלולי' ודאי יש איזה עפרורית כנרא' בעליל שע"י הבישול מתפרדי' אח"כ חלקי העפרורית על שולי הכלי. והסיבה לזה נ"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' יסודי התורה הלכה ה' וז"ל ארבע יסודות האלו משתני' זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה כו' כיצד מקצת הארץ הקרובה מן המים משתנה ומתפוררת ונעשית מים כו' עיי"ש אשר לפיכך נמצאו עפרורית תוך המים אלא דאעפ"כ כל שהם צלולי' כסתם מים צלולי' (שמעט חלקי העפרורית אינן נראי' כלל לעין כ"א ע"י הבישול) דעלמא ודאי לאו היינו בכלל עכורים שבגמ' גבי כוליא ג"כ וא"כ אפי' הם מלוחי' ומרים כל שצלילותם כסתם מים צלולי' דעלמא אף את"ל שיש בהם עפרורי' קצת שאינו ניכר לא נפקי בהא מכלל צלולי' כמו שאר מתוקי' שימצאו בהם ג"כ עפרורי' אחר הבישול ואעפ"כ נק' צלולי' כנ"ל:

ה) והנה לכאורה יש לדקדק בלשון הגמ' דאמרי' ומים זכים נמי לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה. וצ"ל דאיך שייך לומר אבל עכירי דאם עכירי הרי אינן זכי' דזך היינו ודאי צלול וא"כ כיון שאמר מים זכים כשרה איך שייך לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי כו' דמשמע קצת שגם עכירי נק' זכים כמו שסרוחי' נק' זכים. אלא דפסילי מצד שסרוחים וכך משמע ג"כ בעכורי' דנק' זכים אלא דפסילי מצד דלא צילי. ועוד קשה אמאי לא אמר לא אמרן אלא שהם זכים אבל עכורים ולמה שינה ללשון צילי ולפי"ז משמע לכאורה היינו צלולים יותר מזכים וכל שהם עכורים קצת נפקי מכלל דצלולים אע"ג דלא נפקי מכלל זכים ומתורצים ב' קושיות הנ"ל. אך באמת נלע"ד דנהפוך הוא דזך הוא נקי יותר מלשון צלול והראי' לזה הוא ממה ששנינו במנחות פ' כל קרבנות הצבור דפ"ו שלשה זתים ובהם שלשה שמנים כו' הראשון למנורה והשאר למנחות ובגמ' שם גרסינן ת"ר זך אין זך אלא נקי כו'. ובודאי למנחות נמי בעי' שיהא צלול ולא עכור כדמשמע בגמ' שם דשמן זית של שמרים לא יביא ואם הביא פסול כו' ועי' בפירש"י שם במשנה ד"ה ר' יהודא אומר והיו השמרים יוצאין ומתערבין כו' אלמא דגם בשמן דמנחות קפדינן שלא יהי' תערובות שמרים. וכן בשבת דכ"ג ע"א משמע דסתם שמן זית צליל נהורי' ושם דס"ו ע"ב אמרי' כי היכי דציל הא משחא כו' אלמא דסתם שמן הוא צלול אף השני והשלישי אלא דהראשון הוא נקי ביותר ונק' זך. וע' בב"מ פ"ג ד"מ ע"ב בבעה"ב עסקינן דניחא לי' בצילא דבוודאי אין ר"ל שניחא לי' בשמן הראשון דייקא אלא דלא ניחא לי' בשמן המעורב בשמרים. רק בשמן מזוקק סתם והוא הנק' צלול משא"כ שמן הראשון נק' זך ונקי. וכיון שכן נמצא דלשון ז"ך מורה אנקי יותר מל' צילי. ומעתה נשארו הקושי' דלעיל במקומ'. ולכן נלע"ד דבתחילה באומרו מים זכים כשירין הכא והכא עדיין לא נחית להשמיענו איך ומה יהי' הזכות המים. רק השמיענו כללות ענינים שנק' מים זכים ור"ל לאפוקי ממוגלא. ונמצא מה שאמר מים זכי' הוא רק לשון מושאל ר"ל דאינו מוגלא. אבל לא שצ"ל זכים ע"ד מה שנק' זך באמת. ואח"כ נחית להשמיענו גם בפרטות ואמר לא אמרן אלא דצילי כו'. פי' הגם שבודאי לא בעינן זך ממש ע"ד זך ונקי הנז' גבי מנורה מ"מ צ"ל דצילי אבל עכירי טריפה. דבעינן רק שלא יהא עכורים אלא צלולים. והנה הת"ש כתב דאין לדמות זה לצלולים הנז' בקדושין (ד"פ) משום דהיינו לענין דאיירי שם כו'. אך לפע"ד דיש ללמוד שיעור צלולים מהא דגרסי' בשבת פ"כ (ד' קל"ט ע"ב) אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. ופי' הר"ן לשם דהאי צלול היינו דרובייהו דאינשי לא קפדי בי' מותר לתת אותם לתוך המשמרת כדי שיהי' צלול ביותר כו'. ועכור קצת היינו דרובייהו דאינשי לא שתו לי' ועכור לגמרי היינו דלא משתתי לי' הכי כלל יעו"ש והובא בב"י בא"ח סי' שי"ט. מיהו הב"ח שם חלק על הר"ן ופי' דצלולין היינו צלולי' לגמרי ואינו מסננו במסננת אלא מפני קצת קסמין וקשין שבתוכו א"נ כדי שיהי' צלול ביותר. אבל כל היכא דמיעוטא דאינשי קפידי מלשתותם לא נק' צלולים. והט"ז פסק כהר"ן וכן הוא אפשר דעת כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הטהור שם סי"ג. אמנם בא"ז וא"ר כתב כ"ד הב"ח ובא"ר שם ס"ק ט"ו הביא קצת ראי' להב"ח. והנה אף גם זאת אם נתפוס דעת הב"ח מ"מ כל דכל אינשי לא קפדי בהוא נק' צלולים (וכ"ה לפ"ד הא"ר הנ"ל) אעפ"י שיש ג"כ מים צלולים יותר מהם שהרי אמר שמסנני' הצלולים כדי שיהיו צלולי' יותר. אלמא דאע"ג שאינן צלולין כמים שנסננו במסננת נק' צלולי' ונמצא לפ"ז שסתם מים שלנו ודאי נק' צלולים שהרי שום אדם אין מקפיד מלשתותם מחמת הצלילו' וכ"ה בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רנ"ח לענין מים זכים בכוליא. והיא התשובה שהביא סי' מ"ד וכ' שם וז"ל ומים זכים היינו ליחה לבנה כמים עכ"ל אלמא דכל שהם צלולי' כסתם מים נק' מים זכים. ולפ"ז א"א לומר דפיסולי דמים זכים ומלוחי' הוא משום שהם עכורים מצד שבהכרח נתערב בהם איזו עפרורית כו'. דהא ליתא שכל שאנו רואי' שהם צלולים כסתם מים בינונים אינן בכלל עכורים והרי הם נק' צלולים. אחר כמה שנים בעסקי במס' ע"ז ראיתי שפרש"י שם (ד"ל ע"א) באתרא דמצלי מיא. ונמצא יצא לנו מכל זה דפיסולא דמרים או מלוחים אינו מצד שזהו עכורים או סרוחים:

ו) אלא שהפוסלים במרים או מלוחים צ"ל משום דס"ל דהמרים או המלוחי' הם מזיקים כמו העכורים או הסרוחים. ואעפ"י שאינן לא עכורים ולא סרוחים. וכן משמע להדיא ביש"ש פא"ט סי' ל"ז שכתב בשם מהר"ש מווינא ז"ל. וז"ל כי המים העכורי' והסרוחין והמלוחין מכלין ומבלין את הסימפונות ואין מניחין להבריאה אבל צלולין ומתוקין הדרא בריא עכ"ל. דמשמע שזהו סברת הפוסלי' במלוחין מפני שהן מכלין כו' כמו העכורים והסרוחי' אבל לאו משום דהיינו עכורים כו'. ובאמת שיש לתמוה ע"ז דא"כ הוא דלאו היינו עכורים וסרוחי' א"כ מנא לן להוסיף על הטריפות. וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה"ש הי"ב ואין להוסיף על הטריפות אלו כלל כו' עד אפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. ואין לומר דלא נק' הוספה אא"כ במין חולי אחר לגמרי ע"ד דאי' בגמרא דמחו בגידא דנשיא כו'. אבל הכא שזהו ממש מין אותו החולי דהיינו מים מקולקלים בריאה או בכוליא רק שהשינוי הוא מעכורי' למרים או למלוחי' זה לא נק' הוספה. דבאמת לא משמע כן ממ"ש הרמב"ן במלחמות בענין עכורים וסרוחי' בריאה שהוא טריפה לדעת הרי"ף והרמב"ם אע"ג דמוגלא כשירה משום שאין אומרים בטריפות זו דומה לזו אלמא אע"ג דהכל ענין אחד דהיינו ליחה רעוע' בריאה אפ"ה אין מדמין מזה לזה ויכול להיות שזה טריפה וזה כשרה וא"כ ה"נ אע"ג דעכורים וסרוחים טריפה יכול להיות דמרים או מלוחים הן כשירה וכיון שיכול להיות מנ"ל להוסיף על הטריפות. ובאמת דלכאורה יש להוכיח קצת מדברי הרמב"ם דלא ס"ל הכי שמלוחים ומרי' יהיו כעכורים וסרוחי' דאי איתא דס"ל הכי דסתם מים מקולקלים הוי כעכורים וסרוחים למה מנה במנין הע' טריפות סרוחין בפ"ע ועכורין בפ"ע (ע"ש אות ל"ד ל"ה נ"ו נ"ז) ותו לא מידי הו"ל למנות בכלל אחד עכורין וסרוחין או מרים ומלוחים דזהו פרט אחד ר"ל מים רעים הכולל ד' ענינים עכורין וסרוחין ומרים ומלוחים (או שימנה ג"כ מרים ומלוחים בפ"ע) ומדלא מנה הכי רק בשני פרטים עכורין בפ"ע וסרוחין בפ"ע. ותו לא דלאו כל מים הרעים היא טריפה רק שני אלו בלבד. והיינו משום דאין להוסיף על הטריפות כנ"ל. ולפ"ז לכאורה ק' אמהרי"ל ומהרי"ו ומהר"ש מווינא הנז' ביש"ש שהוסיפו מלוחין וכן מרין. אך לפמש"ל אות ד' לק"מ משום שיש לומר דלאו מלתא פסיקתא אמרו שמלוחי' ומרי' דינן כעכורים וסרוחין לכל דבר שבטריפות דאי הוי אמרי כן הוי מוסיפין כו' אך הם אמרו רק גבי בועא דסמיכי שבש"ס נ"ז סתם דטריפה אלא שיש מהפוסקים שפירשו דבועא היינו מוגלא דייקא ולא מים זכים משום דס"ל דמים זכים אינו לקותא כמ"ש בשמ"ח סי' ל"ז. לכן פי' הם דאין להקל בכך במים הרעים שהן בוודאי לקותא כי הן מכלין ומבלין כו' וא"א לומר שאינו לקותא. וכן גבי בועא מעבר לעבר. שהמכשירים במ"ז אפי' לדעת המטריפי' מעבר לעבר הוא ג"כ חידש שחידשו מטעם הנ"ל דמ"ז לא נק' בועא ומפני שאין לקותא כנ"ל בשם השמ"ח. וא"כ א"א לומר כן רק במתוקי' ולא במלוחי' שהן בודאי לקותא וא"א לומר בפשיטות דלא נק' בועא דמנלן הא ונמצא שאין זו הוספה על הטריפות דאדרבה הטריפות מבואר בש"ס רק שהם רוצים להוציא מן הכלל מים זכים וא"א להוציא רק מתוקים מטעם הנ"ל. משא"כ גבי כוליא שנז' בש"ס להדיא דמים זכים כשירה רק שעכורים וסרוחי' טריפה א"כ י"ל דמודי מהרי"ל ומהרי"ו ומהר"ש דמלוחי' ומרים נמי כשירה כיון שאינן בכלל עכורים וסרוחי'. ואפשר להמתיק יותר החילוק לפמ"ש בשו"ת פ"י חי"ד סי' י"ב בטעם המכשירים מים זכים בסמיכי שהוא משום דמים זכים לא נק' בועא אלא שלחופית ור"ל משום שכן דרך המים זכים שבריאה שיש להן כיס משא"כ מוגלא והלכך שם בועא אינו נופל אלא אמוגלא שאינו שלחופית רק בועא משא"כ מים זכים שאינן רק שלחופית לא נק' בועא ולפ"ז ממילא יש לפסול במרים או מלוחים כיון שאין דרכן להיות בשלחופית כמ"ש הת"ש האחרונים שזהו סימן מובהק למים זכים (דאע"ג דלא סמכינן אהאי סימנא לחוד בלי טעימות המים כמ"ש הת"ש ודלא כמשמעות ס' ימין משה סי' ל"ז. מ"מ כיון שעכ"פ אין רגילות מים המלוחים או המרים להיות בשלחופית א"כ נקראי' בועא ואף שמזדמן איזו פעם שהם בשלחופי' לא מהני דתרתי בעינן). ועפ"ז יתיישב נמי הא דבעינן סי' אלו עמש"ל אות א' דדעת הש"ך צ"ע אבל להפ"י א"ש דהיתר דמים זכים היינו משום שאינו בועא רק שלחופית. א"כ ממילא כשאינן בשלחופית נק' בועא אע"ג דהוא מים זכים (מיהו ברא"ש משמע דלהמכשירים לא נק' בועא רק מוגלא). וכ"ז הוא רק בענין סמיכי. משא"כ גבי כוליא דלא בעינן שלחופית כנ"ל אות א' משום דלא קפדינן שלא יהי' נק' בועא רק שיהיו מים זכים א"כ לא איכפת לן גם אם אינן מתוקים דהא בהא תליא:

ז) ונראה לענ"ד שיש ראי' ברורה לסברא הנ"ל דאין ללמוד מסברא מלוחים ומרים מעכורים וסרוחי' ממ"ש בהג"א פא"ט בשם בה"ג והובא ב"י וש"ע סי' מ"ד שאם הי' דם בכוליא כשירה דהא לא חשיב הכא דם בהדי עכורים וסרוחים עכ"ל. והשתא אי איתא דיש ליזל בהא בתר סברא ולדמות בטריפות כל שהוא ממין חולי א' ודאי י"ל דדם הוי לקותא כמים עכורים וכמוגלא. וכ"ש שיש לומר דדם גופא הוי עכור דל"ד כלל למים צלולים (דהא דם סמיך ולא קליש כדאי' בשבת (דע"ז ע"א). מיהו ז"א ראי' דשמן זית נמי נק' זך אעפ"י שעב יותר ממים. ומ"מ ודאי סתם דם שבמכה עכור הוא). ומ"ש הב"י שמזה מוכח דס"ל דכל שאין עכורים ממש מיקרי מים זכים. הוא דוחק קצת וכדמוכח לעיל אות ה' דצלולים ממש בעינן. אלא ודאי טעמא דבה"ג דנהי דבמים עכורים פסול מ"מ בדם י"ל דלא פסילי (ומוגלא בריאה להרי"ף יוכיח די"א דבעכורה נמי כשירה. משא"כ במים עכורים. ועיין רמב"ם פ"י בע' טריפות אות ל"ג מנה ליחה סרוחה ולא מנה עכורה אלא ודאי ס"ל דכל ליחה עכורה היא ואפ"ה כשרה ומים עכורים גריעי טפי. ואף את"ל דצילא בעינן ע' משבצות רס"י ל"ז מ"מ עכ"פ לא צילי כמים ממש. וכיון שיש לומר כן אין להוסיף על הטריפות ואף לפי' הב"י דס"ל דדם לאו עכור הוא (אע"ג שהוא דוחק דמסתמא הכשיר בכל דם אף בעכור. מ"מ את"ל דאזלינן בתר סברא י"ל דלא גרע ממוגלא או ממים סרוחי' או עכורים שהרי גם הדם הוא לקותא אלא ודאי דס"ל לבה"ג והג"א דלא אזלינן בתר סברא כלל בטריפות לדמות זו לזו אף בחולי א' ממש. ולפ"ז הדברים ק"ו שאין ללמוד מים מלוחים או מרים מעכורים וסרוחי'. מיהו לפמ"ש בד"מ דטעמא דדם הוא דם אין ראי' מכ"ז. אבל באמת לא משמע כן מלשון בה"ג דיהיב טעמא אחרינא דהא לא חשיב הכי דם וכמ"ש בתויק"ו סק"ד וגם הת"ש סק"ז כתב דמטעם הנ"ל שברמ"א שהוא מאו"ה קליש טובא ושבמ"י הקשה עליו גם בפליתי הקשה כן ע"ז עיי"ש:

ח) אך לכאורה י"ל דאדדייקינן מהבה"ג והג"א להקל. נידוק להחמיר ממ"ש ביש"ש פא"ט סי' פ"ז שחלק עליהם וכתב וז"ל וכתב בה"ג שאם הי' דם כו' דהא לא חשיב כו'. ותימא נידוק לאידך גיסא לחומרא דוקא מים זכים הוא דמכשיר ולא דם. גם לא מסתבר כלל שיהא דם עדיף מעכורין כי מסתבר דאין לך לקותא גדולה מזה אם מליאה דם או שהיתה בועא מבחוץ מליאה דם כדפסק גבי מוגלא עכ"ל. ומשמע שדבריו נתקבלו להת"ש סק"ז במ"ש דנידוק לאידך גיסא לחומרא דמדלא מנאו בהדי מים זכים טריפה. וא"כ י"ל לכאורה כמ"כ אמלוחים ומרים דמדלא מנאו בהדי מים זכים הוי טריפה. איברא דבאמת לא דמי להדדי. דדם י"ל דס"ל להיש"ש דהוי עכור באמת וכמ"ש לא מסתבר שיהא דם עדיף מעכורין כו' ור"ל דבודאי היינו עכור דסתם דם עכור וכמ"ש הראש אמוגלא דמסתמא היא עכורה כו' וכן נראה מהרמב"ם (ואפי' בדם צלול וי"ל דס"ל דחשיב כמו עכור לערך צלילות מים צלולים דאלו היו מים עבים כמו דם לא הי' ראוי' לשתי' לרוב בני אדם וזהו עכורים כדלעיל אות ה'). אלא דאנו באים להכשירו מצד היותו דם יהי' עדיף ממים דאדרבה כו'. ופירכא זו היא ממש כמו דפריך הרא"ש אהרי"ף וסיעתו דמטריף במים עכורים וסרוחי' בריאה ומכשיר במוגלא וכתב וז"ל ואין נראה דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכורין ולא עדיפי ממים זכים סרוחי ועכורי עכ"ל ולא ק"מ על הרא"ש מ"ש הרמב"ן שאין אומרים בטריפות זו דומה לזו משום שי"ל דס"ל להרא"ש דלא שייך לומר כן הכא כיון דהיינו הך ממש אלא דגרע מניה ג"כ י"ל הרי המוגלא עכורה היא ג"כ א"כ ה"ז ממש כמים עכורים אלא דגרעא מנייהו ג"כ בצד היותה ליחה. וכיוצא בזה כ' הפוסקים בכמה דוכתי' עיין בס' החינוך להרא"ה פ' שמיני מצוה קנ"ד וז"ל ואמנם נאסרו לנו ג"כ שאר בהמה וחיה מק"ו שאנו אוסרים החזיר והגמל שיש בהם סי' טהרה א' אנו לוקין ק"ו שאר בהמה וחיה שאין להם סי' טהרה כלל וכ"ה בספרא כו'. ולא שייך בכאן לומר אין עונשין מן הדין עכ"ל. וצ"ל באמת אמאי לא שייך כו' אלא ודאי ה"ט משום דשאר בהמה וחיה שאין להן סי' טהרה כלל הרי היינו הך ממש דגמל וחזיר שחסר בהם אחד משני הסימנים עכ"פ אלא דגריעא מנייהו ג"כ שחסר בהם הסי' השני. וה"ז דומה לבכלל מאתים מנה וע' כה"ג נמי בר"נ רפ"י דנדרים (דס"ז ע"א) גבי קיים אחד מהן צריכה למיתני כו'. שאין זה ק"ו אלא היינו הך אלא דגרעא מינה ועדיפא מינה וככה י"ל דס"ל להרא"ש בענין מוגלא עכורה ומים עכורים. דמוגלא עכורה הרי היינו הך אלא דגרעא מינה ג"כ ולא שייך לומר ע"ז אין מדמין בטריפות והרמב"ן י"ל דס"ל דמ"מ לאו היינו הך ממש שהרי מוגלא אינו מים. ונמצא דפרכת היש"ש אבה"ג הוא ממש כדפריך הרא"ש אהרי"ף (גם במ"ש דאין לך לקותא גדולה מזה כו' אפשר שכוונתו דדמי למוגלא שהרי בגמ' נז' סתם לקתה טריפה ופירש"י מוגלא ושארי מפרשים כ' נתמסמס וכמ"כ יש לומר דדם היינו ודאי לקותא וכיון שלא נז' בו היתר להדיא מנין להקל. מיהו ז"א מדמטריף בדם בבועא מבחוץ כבמוגלא ומשמע אע"ג דלא הגיע למקום חריץ ועכצ"ל דלאו מטעם לקותא אתי' עלה אלא מטעם מים עכורים או מוגלא. מיהו להת"ש סי' מ"ד סק"ז שכתב וגם כו' לקותא גדולה כו' י"ל כן ע"ש ומ"מ מהאי טעמא ודאי אין להחמיר במים מלוחים דלא מסתבר דהוי לקותא גדולה כדם היכא דלא שייך לומר דכולה כמו בלובן כו'). משא"כ בענין מים מלוחים או מרים לא שייכי פירכות אלו דאילו הפירכא הא' דדמי לעכורים ודאי דאינו שייך שהרי אינן עכורים ולא סרוחי'. גם אין לומר דניכללו בכלל לקותא דמנ"ל לומר כן כיון שבגמרא נז' היתר להדיא במים זכים אי איתא דמלוחים ומרים אסירי אפי' זכין לא הוי שתקי בגמ' מני' כדכתב הרי"ף ביבמות ר"נ א"ר יהודאי גאון דאי איתנהו להני מילי דרי"ג לא הוי שתקי בגמרא מנייהו. וכה"ג כ' מהריב"ל ח"ד סי' כ"ד אתשו' להרמב"ן סי' ס"ז ע"ש. משא"כ על דם לא שייך לומר כן כיון שלא נזכר היתר בו בגמ' וגם אנתמסמס לא שייך לומר כן דפי' דהוי לקותא אע"ג שלא נז' כן בגמרא להדיא דהיינו לקותא משום שנתמסמס אשכחן דטריפה אפי' בריאה כמ"ש הרשב"א וגם פי' לקותא מורה אנתמסמס דהיינו לקותא הבשר. משא"כ מים מלוחים או מרים לא שמעינן בשום דוכתא דהיינו לקותא ומנא לן לומר כן בעצמינו. וא"כ כיון שנתבאר להדיא בגמ' דמים זכים כשירה י"ל דה"ה אפי' הם מלוחים או מרים כל שהן צלולים ממש:

ט) ונראה לענ"ד שיש דמדומי ראי' קצת לכ"ז ממ"ש במהרי"ל (דע"ט ע"א) וז"ל גבי בועא מעבר לעבר או בשיפולי בלא הקיף בשר ובשתיהם היו מים זכים והורה הרב לשפוך מי הבועות בכלי ולטעום בהן אם מלוחי' הם טריפה כו' רק הכלל זהו לנו אם המים עכורים או סרוחים או מלוחים טריפה ואם לאו כשרה אם הריאה מליאה בועות שלימות ועמדו א' א' בלבד ולא קיימו בשיפולי ולא מעבר לעבר כו' אפי' בהן מוגלא או סרוחים או מלוחים מ"מ כשירה וכן הסכמת הרא"ש אכן באלפס פסק דבעינן דוקא מים זכים ולא עכורים עכ"ל. ויש לדקדק אמאי בתחלה פעמיים עירב מלוחים בהדי סרוחים או עכורים ואח"כ כתב רק עכורים או סרוחים ולא הזכיר מלוחים. ואעפ"י שי"ל דהיינו משום דהרי"ף לא הזכיר רק עכורים או סרוחים ולא הזכיר מלוחים מ"מ הו"ל מדעת עצמו דה"ה במלוחים נמי טריפה לדעת הרי"ף. דהא הלכה למעשה אתא לאשמעינן. אלא ודאי נראים הדברים דלא פשיטא לי' כלל שלדעת הרי"ף יש להחמיר במלוחים ג"כ ואפשר היה ס"ל דכשרים להרי"ף ג"כ במלוחים. וה"ט משום דאין להוסיף על הטריפות כדלעיל באריכות. וכיון שבגמ' לא נזכר טריפת בריאה גם להרי"ף וסיעתו רק בעכורים וסרוחים אבל לא במים זכים. א"כ מנא לן להוסיף לאסור מלוחים. ומ"ש תחילה ב' פעמים להחמיר במלוחים כמו בעכורים או סרוחים היינו דוקא בבועא מעבר לעבר או בשיפולי להמטריפין שלא נזכר בדבריהם להתיר במים זכים אלא שאנו רוצים לומר כן מסברא משום דמים זכים לא נק' בועא כנ"ל ואינו לקותא וזה אין לנו ראי' לומר כן אמלוחים ועליך הראי' וכדלעיל באות ו'. ולפ"ז ה"ה נמי גבי כוליא יש להתיר במים זכים אפי' הם מלוחים או מרים. וכן משמע קצת מסתימות כל האחרונים גבי כוליא שלא הזכירו רק מים זכים ולא הזכירו מתוקים:

י) אמנם מדברי השמ"ח סי' ל"ו סעי' י"ח ורס"י ל"ז שכתב דמלוחים דמי לעכורים או סרוחים ולהרי"ף וסיעתו האוסרים גבי עכורים וסרוחים בריאה אוסרים ג"כ במלוחים. א"כ מדבריו יש ללמוד דה"ה נמי גבי כוליא דהא חד דינא אית להו כוליא לדידן עם ריאה להרי"ף וממקור אחד יצאו בגמרא מהא דאמרינן ומים זכים כשרים כו'. ואדרבה הדברים ק"ו מה התם גבי ריאה שהרבה חולקים על הרי"ף אפי' בעכורים וכדפסק רמ"א. אפ"ה החמיר במקום דלא נהגו ולהחמיר במלוחים ג"כ כמו בעכורים להרי"ף. א"כ כ"ש גבי כוליא שאיסור העכורים או הסרוחים פשוט בש"ס ופוסקים שיש להחמיר לדבריו כמ"כ במלוחים או מרים. ואעפ"י שהוא ז"ל לא הזכיר שם מרים הנה הגאון הבית אפרים הזכיר שמה ג"כ גם הלב"ש לא הגיה בזה מאומה על הת"ש וא"כ כיון דהני גאונים אוסרים במים זכים מלוחים או מרים בכוליא מי ירים ראש להקל כנגדן ח"ו. והגם שממהרי"ל ומהרי"ו ומהר"ש שביש"ש אין ראי' לאסור בזה בכוליא כנ"ל מ"מ הרי עכ"פ הגאונים הנ"ל ובראשן הת"ש אוסרים בזה אלא שהי' צריך לעיין בספר ז"ט שממנו הוציא לאסור במלוחים בבועא יחידית בריאה להרי"ף וסיעתו והי' נצרך לעיין בו מה טעמו. והנה הגם כי למעשה חלילה חלילה לנו לזוז מדעת הת"ש. אמנם להלכה ולא למעשה כבר נת' שאין הכרח לסברא זו מלוחים או מרים בכוליא ואדרבה מן בה"ג מוכח להיפך וכ"ד הג"א והב"י והב"ח. ומרש"ל וסיעתו האוסרים בזה אין ראי' לנגד משום שי"ל דדם הוא עכור או דהוי לקותא כמוגלא. משא"כ גבי מלוחים ומרים ליכא למימר הכי. ואין לומר דמלוחים ומרים יהי' אסור נמי משום דהוי לקותא דהא מים זכים נמי הוא לקותא לפ"ד התוס' שם והתירו זה בגמרא א"כ מנא לן לאסור במלוחים ומרים ואף אם נאמר דמים זכים לאו לקותא הוא כלל וכדעת המכשירים בסמיכי מה"ט כנ"ל בשם השמ"ח. וא"כ מלוחים ומרים דודאי הוה לקותא י"ל דאסורים בכוליא מצד לקתה הכוליא שבגמ' וכמו שאסר בעל העיטור מה"ט שינוי מראה בכוליא אעפ"י שלא נזכר זכר מזה בגמרא אלא שלמד זה מלקותא וס"ל דשינוי מראה בכלל לקותא הוא. וכמו כן נאמר אנו אף גם אמים מרים ומלוחים דהוי נמי לקותא. והנה ז"ל הראב"ד בספר תמים דעים סי' י"ג (הביאו הפר"ח בקצרה) ולקותא דכוליא הא היינו בחזותא שהשחירו פניהם כדיותא או שנתמסמס הבשר וכן כל דבר שנראה לקותא מדלא מפרש בה מידי עכ"ל. וכיון דס"ל דכל דבר שנראה לקותא פסול ומשום דהוי בכלל לקותא א"כ י"ל כמ"כ לכאורה אמים מלוחים ומרים. ומים זכים שהכשירו בגמ' י"ל דהיינו מתוקים שאינו לקותא כלל. אבל באמת ז"א דהא גם אף אשינוי מראה בכוליא כתב מהרש"ל סס"י פ"ז קשה עלי המעשה מניין לנו להוסיף בטריפות כי לקותא משמע מוגלא כפירש"י או מסמסה כפי' הרי"ף אבל מנין לפסול בשינוי מראה שיהא בכלל לקותא וכן כל המחברים לא הזכירו ומ"מ לא באתי להכשירו מאחר שאין לי ג"כ ראי' לסתור דבריו דשמא בכלל לקותא ובפרט מאחר שבעל העיטור תפס דבריו עכ"ל. והביאו בתויק"ו ס"ק... וכתב ומה מאוד ראוי' הדברים למי שאמרן וגם בעיני יפלא מדוע לא הוזכר טריפות זה בש"ס וגם הראשונים לא הביאו אף כי אין הכרעתי הכרעה בשגם שרש"ל לא רצה להתיר כו' עכ"ל. ולפ"ד הי' נראה לכאורה שיש להוכיח מדעת הרמב"ם דלא ס"ל טריפות זו שהרי במנין הע' טריפות מנה גבי ריאה נתמסמסה הריאה באות ל"ו ומנה ג"כ נשתנו מראיה אות ל"ז. והנה לדעת הרמב"ם המראות הפוסלות בריאה היינו משום דהוי כבשר המת כמ"ש בפ"ז מה"ש הט"ו ובשר המת היינו כמו נתמסמס ונמצא נתמסמס עם המראות הפוסלות כוללן שם אחד דהיינו לקותא דלקותא היינו נתמסמס בודאי כדפי' הרמב"ם עצמו לקותא דכוליא. ספ"ח מה"ש כבשר המת כו' ומה"ט נמי אסירי מראות הריאה ואפ"ה חשבינן לשני פרטים במנין הע' טריפות משום דמ"מ הם שני דברים מראה הוא ענין אחר ומסמס הוא ענין אחר והוא לא בא למנות הסוגי' רק הטריפות הפרטיים ממש וכדמשמע ממ"ש ספ"י מה"ש כל טבח שהוא יודע הטריפות האלו כו'. והשתא אי איתא דס"ל גבי כוליא ג"כ לאסור מראות הוי לי' למחשב ג"כ תרתי נתמסמס דהיינו לקותא שחשב שם אות נ"ד שנתכון אמסמוס כמ"ש להדי' ספ"ח לקתה הכוליא והוא כו' יתמסמס כו' עיי"ש ונשתנו מראיה כמו שחשב גבי ריאה. ומדלא מנה רק טריפות א' שהיא לקתה דהיינו ודאי נתמסמס מכלל דסבירא לי' להכשיר במראות. דאל"כ לא הוי לי' להשמיט זה וליתן מכשול לפנינו שהזכיר מראות בריאה ולא הזכיר בכוליא. אלא שיש לדחות לומר דמשום הכי שינה לשונו דגבי ריאה הזכיר נתמסמסה אות ל"ו ובכוליא הזכיר לקתה אות נ"ד משום דלקותא כולל נמי מראות. אבל זה מוכרח. ויש ליתן טעם אחר אמיתי לשינוי הלשון משום שדרכו לתפוס לשון הגמרא ובריאה הוזכר נתמסמס בגמ' מ"ה כ"כ ובכוליא הזכיר בגמ' לקתה אלא דאנן מפרשין שזהו נתמסמס מש"ה תפס לשון הגמ' כדרכו. וכן גבי וושט כתב הרמב"ם אות כ"ו נהפוך הוושט במראיו משום שנזכר בגמרא אי חליף. ולא כ"כ אשאר אברים. והא דפ"ז ה' ט"ו כתב סתם יש שם מראות שאם נשתנה האבר לאותו המראה הרע הרי הוא כנקוב כו' כמת הוא חשו ב כו' א"כ משמע לכאורה דבכל האברים כן. עכצ"ל שזה אינו דהא רוב הפוסקי' סב"ל דבשאר איברים אין פוסל שינוי מראה וכ"מ ממנין הע' טריפות שלו. והנה אף שכל זה אינו נוגע לדינא שהרי כבר איפסקא הילכתא בש"ע וכל האחרונים דשינוי מראה בכוליא טריפה מ"מ הא כתב הטעם הב"ח והש"ך וז"ל הב"ח. ונראה מתוכו מדאמרינן פסול בזה ובזה לקותא ובריאה פסול שינוי מראה הוא מטעם דהוי לקותא כדאיתא בפא"ט להדיא (דמ"ז) הכי נמי בכוליא פסול שינוי מראה דהוי לקותא עכ"ל. ובזה יש ליישב השגת מהרש"ל על העיטור דמנין לו כו' משום שנז' בגמרא דשינוי מראה הוי לקותא בריאה וטריפה ולקותא פוסלת בכוליא. משא"כ במים מלוחים או מרים דכשירים בריאה ג"כ שהרי אפי' עכורים וסרוחים כשירים לדידן גם להרי"ף דפוסל בעכורים וסרוחים מ"מ לא נזכר בגמרא מלוחים או מרים וא"כ מהכ"ת לומר שנכללו בלשון לקותא שבגמ'. וכ"ש שנזכר להדיא בגמרא היתר דמים זכים. וא"כ אי הוה אסור במלוחים או מרים הוי לי' להשמיענו מסקנא דמילתא לענ"ד מדברי מהרי"ל ומהרי"ו ומהר"ש וסיעתו אין ללמוד חומרא גבי כוליא במים זכים מלוחים ומרים כל שהם צלולים ולא אסרחי. כמו כן י"ל בבועא יחידית גם להרי"ף וסיעתו דמחמירי בעכורים וסרוחים. אלא שבדברי הת"ש מבואר לאסור בהא וכן דעת הבית אפרים והלב"ש ואין לזוז מדבריהם. ובפרט שבכנה"ג תמה אמה שהשמיטו האחרונים מ"ש מהרי"ק של"ו דאין אנו בקיאין בין צילי כו' ובזה יישב דעת הג"א המחמיר במים זכים בהגיע למקום חריץ. א"כ אע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ הוא סעד להחמיר להטריף עכ"פ במלוחים ומרים. אלא שמ"מ הי' נכון לשאול בזה גדולי דורינו אולי יסכימו המה להקל:

עיין רא"פ סי' ל"ז סק"ה שהשיג אהת"ש ולפע"ד לק"מ דבסי' מ"ד סק"ז כתב ת"ש וגם כו' שאין לקותא ור"ל דא"כ הוי עכ"פ בכלל לקתה הכוליא. ועי' ת"ד סי' י"ג וכן כו' דבר שנק' לקותא כו'. משא"כ בריאה אין לומר כן כיון שלא נילקו הקרומים:

מל' הראב"ד בתמים דעים סי"ג ממ"ש ולקותא דכוליא כו' שהשחירו כו' י"ל לכאורה דלא אסר רק מראה שחור דנק' לקותא בגמרא מיהו בסס"י הנ"ל משמע קצת שאוסר נמי שאר מראות ג"כ וכן הבין הפר"ח מדבריו ומ"מ אינו מוכרח. ומ"מ בש"ע והאחרונים אוסרים שאר מראות גם כן: