א

סימן רסד

א) כתב בה"ג כדמשכחן תרתי מרירותא. או תרתי סניא דיבי ומשתפכן להדדי כשרה כדמשתפכין (ועיי' כנה"ג הב"י סי' מ"ב אות י"ז דט"ס הוא. ונ"ל שצ"ל כדמשתכחן) תרתי סניא דיבי ולא שפכן להדדי טריפה. דקיי"ל כל יתר כנטול דמי עכ"ל. והרשב"א בתהה"א דל"ז כתב משמו וז"ל והיכא דאיכא תרתי מרירות' ודמיא כחדא. אי שפכי להדדי חדא הוא וכשירה. ואי לאו טריפה. דכל יתר כנטול ממקומו דמי עכ"ל. וכ"כ הרא"ש משמו ריש פא"ט. וכתב בכנה"ג בהגהת הטור אות ו'. ובהגהת ב"י אות ו'. שיש הפרש בין נוסחת בה"ג שלפנינו למ"ש הרשב"א והרא"ש בשמו. דאילו לנוסחא שלפנינו משמע דאפילו ניכר ונראה שהם ב' מרות ממש. מ"מ כל שיש ביניהם נקב ששופכות על ידו להדדי. הרי היא כשירה. אבל למ"ש הרשב"א והרא"ש משמע דלא מהני שפכי להדדי. אלא בחדא ומתחזי כתרתי שאז כיון דשפכי להדדי אמרינן וודאי חדא היא. משא"כ בשנים ממש לא מהני שפכי להדדי. כיון דמ"מ ניכר ששנים הם. וכן משמע ממ"ש הרשב"א בתהה"ק וז"ל. הריאה שיש בה ב' מרות טריפה. דכל יתר הרי הוא כנטול. ואם הי' א' ונראה כשנים נוקבין אותה. אם שופכות זל"ז א' היא וכשירה. וא"ל שתים הנה וטריפה עכ"ל. וכ"כ הטור. ומשמע מדבריהם דבשתי' ממש לא מהני שפכי להדדי. אבל רי"ו כתב וז"ל אם יש לה שני מררות טריפה דכל יתר כנטול דמי וכ"כ בה"ג ונוקבין א' מהם אי שפכי להדדי חדא היא וכשירה דאינה אלא א'. וא"ל שתים הן וטריפה עכ"ל. וכ"כ בשד"ו שער פ"ח וז"ל. יש מחמירין כשיש שם שתי מרות אזי נוקבין א' מהם. אם שופכין זל"ז א' היא וכשרה. ומדמינן להו לתרתי בועי דסמיכי להדדי עכ"ל. וכ"כ באו"ה כלל נ"ב סי' ח'. אם יש שני מררות טריפה דכל יתר כנטול דמי. אך אי שפכי להדדי כשרה. עכ"ל וכתב הכנה"ג בהגהת הטור שנראה מדברי הרי"ו והש"ד ואו"ה. דאפי' נראו כשתים אי שפכי להדדי כשרה. ודלא כמשמע לכאו' מדברי הרשב"א והרא"ש והטור. והראב"ן סי' רל"ד ראיתי שכתב וז"ל. ואם נמצאו ב' מרות בכבד אחד ואין שופכות זו לזו שתים הן וטריפה דכל יתר כנטול דמי. ואם שופכות זל"ז א' היא וכשרה עכ"ל. הרי שהוא מסכים לדעת רי"ו וסיעתו. וגם הטור כתב ברמזים רפא"ט וז"ל. ואם יש לשם שני מרות אם כשקורעין אותן שפכי להדדי חדא היא וכשרה. וא"ל טריפה עכ"ל. אלמא דס"ל נמי דהעיקר תלוי באם שפכי להדדי. שאז אעפ"י שנראים כשתים אמרינן חדא היא וכשרה. ולפי"ז מ"ש בטור ואם היא אחת ונראים כשתים ונוקבין אותה ואם שופכות כו'. ולא כ"כ אשנים ממש. י"ל דאין כוונתו דהנראות כשתים אסורה אעפ"י ששופכות. אלא ר"ל דבשתים שהן רחוקות זו מזו דאין אפשר לשפוך אהדדי טריפה. ואם היא א' כלומר שהם סמוכות אלא שנראות כשתים. אי שפכי כו'. כן פי' הכנה"ג בהגהת הטור שם בדעת הטור ליישב דעת הרדב"ז בתשו' סי' קכ"א שכתב רק בשם הטור דעיקר טעמא תלוי אי שפכי להדדי אי לא דבהכי מגליא מילתא אי אחת היא אי לא. ולפמ"ש דבריו מוכרחים בדעת הטור. דאל"כ יהי' דבריו שבטור עם דבריו שברמזים סותרים זא"ז כנ"ל. ולפי"ז י"ל שגם דברי הרשב"א יש לפרש כדפרישית בדעת הטור. וכמו ראי' לדבר נראה ממ"ש בתשו' ג' מעשה הי' ונמצאו שתי מרות בכבד א' הנה וא' הנה. וסמפון א' שופך מרה לשתיהן כו'. יש שהיו מכשירין את הבהמה. דכיון דשפכי אהדדי כשאדם זוקפן כחד חשבינן להו. ואני אומר דלא קריין שפכי אהדדי. אלא כדשפכי אהדדי מעצמן כשהן עומדות בכבד בחיי הבהמה. דשתי מרות דשפכי אהדדי לא הוזכרו בגמרא. אלא שמקצת המפרשים מקשין אותה לתרי סניא דיבי. ולשני בני מעיין. והנך וודאי כשחוזרים ומתערבים ושופכים למקום אחד א' הן עכ"ל השואל שם. והרשב"א שם נראה שמסכים עמו. והוסיף להקל גם בדין הנ"ל וז"ל. ואומר אני כי נראים דבריך ויפה דקדקת. ומ"מ אפשר לומר כדברי המתירין כו' עכ"ל. וא"כ הרי השואל כתב להדיא דשתי מרות דשפכי אהדדי נמי כשרה. וזהו כמ"ש הרדב"ז דעיקר טעמו תלוי אי שפכי להדדי אי לא. דבהכי מגליא מילתא אי אחת היא אי לאו. וגם הכל בו כ' וז"ל ויש שכתבו שאם שני המרות הסמוכות זו לזו נשפכות זו לזו שמותרות. כדאמרינן לקמן בתרתי סניא דיבי עכ"ל. הרי דס"ל דהמכשירים בדשפכי אהדדי הוא אפילו כשנראות כשתים סמוכות זו לזו. וכ"מ בתשו' מיימו' להמ"א סי' ז' שכתב ואם נמצאו שתי מרות בכבד ואין שופכות זו לזו טריפה לדברי ה"ג. אלמא דבשופכות כשרה אפילו בשנים ממש:

ב) והנה הב"י סי' מ"ב כתב וז"ל. ומ"ש הטור ואם היא אחת ונראות כשתים ונוקבין אותה כו'. כ"כ הרא"ש והרשב"א ורבינו ירוחם. ונראה מדבריהם דלשון בה"ג הוא. וכתב הכל בו שנלמד מדין תרי סניא דיבי שיתבאר בסי' מ"ז. ול"נ שהוא נלמד מדין תרי בועי דסמיכי אהדדי שנתבאר בסי' ל"ז עכ"ל הב"י. והטעם של הרב"י דניחא לו יותר לומר דנלמד מדין בועי דסמיכי. מלומר דנלמד מדין תרי סניא דיבי. ביאר הכנה"ג בהגהת הב"י אות ט"ז וי"ז. שהוא משום שמדברי הרשב"א והרא"ש והטור נראה. דבשני מרות ממש לא מהני שפכי אהדדי. אלא בחדא ומתחזי' כתרתי. לכך נ"ל שדין זה נלמד מדין תרתי בועי דסמיכי אהדדי. דהתם משמע בגמרא דכך הוא הדין. משא"כ גבי ב' סניא דיבי לא חלקו בגמרא בין א' ונראה כשתים לשתים ממש. וז"ש ג"כ ונראה מדבריהם דלשון בה"ג הוא. דבודאי אין להעלות על הדעת שרבינו הב"י לא ראה הבה"ג. אלא ר"ל שנראה מדבריהם שבה"ג כ"כ שדווקא בא' ונראה כב' מהני שפכי אהדדי ולא בשתים ממש. אעפ"י שבה"ג שלפנינו לא כתב כן. אלו הם דברי הכנה"ג. אך הנה לפי מש"ל דמוכח מהרשב"א והטור גופי' דלאו בדווקא נקטי היתרא דשפכי אהדדי אאחת ונראות כשתים. אלא שי"ל דה"ה נמי בשתים. א"כ אין דעת הב"י מוכרחים לומר דנלמד מב' בועי. ואדרבה משמע מתשו' הרשב"א הנ"ל ומתשו' מיימו' כנ"ל שנלמד מדין ב' סני"ד. וכמבואר בבה"ג שלפנינו. וגם לכאורה יש לדמות זה יותר לב' סני"ד מלב' בועי דסמיכי. דבסניד"י הטריפות הוא משום דיתר כנטול דמי. וכן הוא בב' מררות. משא"כ בב' בועי דסמיכי שהטריפות הוא משום שיש נקב ביניהם או שסופו לינקב ולא משום יתר כנטול. הלכך אפשר דלענין יתר כנטול כל דשפכי אהדדי הוי כחדא. משא"כ לענין ב' בועות. או י"ל דבועות שאני שעולין וצומחין ע"י סיבה מבשר הריאה. הלכך העיקר תלוי במקום צמיחתו. שאם הם שם כשתים. דהיינו שיש להם ב' כיסים ממש. א"כ גם אם באמצע נתחברו הכיסים ושופכי' זל"ז. י"ל שניקבו אח"כ זל"ז. שאין סברא לומר שהם מתאימות זל"ז מתולדתן. שהרי גידולן מלמטה למעלה מבשר הריאה להעור. והרי מלמטה הכיסים מופרדים. משא"כ במרות שגידולן מצד טבע הבריאה א"כ כשסמוכים זל"ז אפילו באמצע ושפכי להדדי. י"ל שכן הם מתאימות זל"ז מתולדתן שם במקום חיבורן וזהו מקום התחלת גדולתן. ומשם נתפשטו לצדדין הילך והילך ונתפרדו קצת זה מזה. אעפ"י שעיקרן והוא אמצעיתן א' הם. מה שא"א לומר כן בבועות דבוודאי התחלת גידולן מלמטה הוא ולא באמצע. ואפשר שגם בבועות שייך לומר כן שהתחלת גידולן הי' מן האמצע במקום שמחוברין זל"ז. אך בתחילה הי' מקום זה על בשר הריאה. ואח"כ כשגדלה הבועה ודחקה בשר הריאה עלה האמצע למעלה. וגדלה הבועה לכל צד הן לצד עור ריאה והן לצד בשר הריאה. ולפיכך אפילו בתרי בועי דסמכי הי' מקום להכשיר בשפכי להדדי כל שנראה שהן מתאימות שם במקום דשפכי להדדי. ולא כשהן כסרוכות זל"ז. ואפשר שיש לפרש כן בלשון מהרי"ל הובא ביש"ש סס"י כ"ז. וז"ל אבל אם הם בב' כיסים ויש הפסק ביניהם אפילו גם ששפכי אהדדי טריפה. וחשבינן לי' לתרי בועי דסמיכי עכ"ל. וצ"ל מ"ש ויש הפסק דהוא שפת יתר. אלא וודאי אפשר דדווקא ביש הפסק ביניהם הוא דקאמר דטריפה. משום דאז וודאי הוי ב' בועי ונקבי זל"ז. ועיי' רי"ף בענין תרי בועי דסריכין דטריפה. אבל באין הפסק אפילו הם בב' כיסים י"ל דכשרה. מיהו הש"ך ושאר אחרונים לא פירשו כן במהרי"ל. והפמ"ג במשבצות סי' ל"ז סק"ה הביא דעת הבל"י ס"ק כ"ח שחולק על הש"ך (וצ"ע דבבל"י ס"ק ו' העתיק דעת רש"ל). וכ"מ מדברי רמ"א בד"מ סי' מ"ב סק"ב שכתב שאפשר שגם בבועות נוהג דין זה כו'. והתם משמע דבשני מררות הי' המעשה א"כ משמע דגם בב' בועות דסמיכי שהן בב' כיסים נוהג דין זה להרמ"א. והכנה"ג הביא דעת סמ"ק ורוקח שכ' התירא דשפכי אהדדי גם על ב' בועות. וכן מצאתי גם כן בסימנים דסה"ת סי' י"ג. ואעפ"י שבפנים לא כתב כן. מ"מ אדרבה משמע דלאו בדווקא נקיט בפנים אחדא ומתחזי' כו'. אלא דעיקר טעמא אי שפכי להדדי. וכסברת הרדב"ז הנ"ל בסי' זה אות א' גבי מרות. וכן מצאתי ג"כ בספר הישר לר"ת ד"מ ע"א סי' צ"ח שכתב וז"ל. ואם שני כיסות מתאימות ודבוקות זה לזה. מביאין מחט או קוץ ומנקבין בהם. אם שופכות מים אחת לחברתה א' הוא וכשירה עכ"ל. ועיי"ש מ"ש בתשוב' הגאונים בענין חדא דמתחזי' כתרתי. מכלל דס"ל דאין חילוק בין חדא ומתחזי' כתרתי לשנים ממש. דכל דשפכי אהדדי אמרינן דחדא הוא. מיהו דעת מהרא"י בפסקיו סי' רט"ו דבתרתי לא מהני שפכי להדדי עיי"ש:

ג) והנה להאומרים דבתרי בועי דסמיכי לא מהני שפכי זל"ז. עדיין יש להסתפק ג"כ בשני מרות כנ"ל. דדילמא נלמד מדין תרי סניא דיבי כמבואר בה"ג שמהם מקור הדין זה. אלא שצריך עיון. דהנה הרשב"א בתהה"א דל"ז כתב שיש נוסחות בגמרא דנ"ח דלא גרסי גבי תרתי סניא דיבי הא דאי שפכי להדדי כשרה. והכנה"ג סי' מ"ז כתב שכן נראה שהי' גירס' הרמב"ם ג"כ. ועיי"ש דמסיק דלהרמב"ם לא מהני שפכי להדדי. והראב"ן שם אע"ג דגריס אי שפכי להדדי כשרה. מ"מ מפרש ענין שפכי להדדי בענין אחר. שא' למעלה וא' למטה. וא"כ קשה איך נלמוד כן בענין שתי מרות. ובלא"ה קשה דהא מוכח בגמרא שם. דגבי שני בני מעיים לא מהני שפכי להדדי. אא"כ מעורבים למעלה ולמטה עיי"ש לדידן דמחמירין. וא"כ מאן פסק לן ללמוד שני מרות מדין תרי סניד"י ולא מדין ב' בני מעיים. ואפשר משום דשני מרות דומים יותר לתרי סנד"י ולא למעיים. שהמרה היא אבר אחד כמו סנ"ד. ולא כמו המעיים. שנכרכים בעיגול זע"ז כו'. ועיי' במהרא"י סס"י רט"ו הנ"ל. והנה בשו"ע סי' מ"ז פסק גבי תרי סנ"ד כגרסתינו. דאי שפכי להדדי כשרה. ולכך לענין הלכה גבי שני מררות נלע"ד דאפילו בשנים ממש. כל שהם שופכות אהדדי כשרות. דהכי משמע מכל הפוסקים כדלעיל אות א' ועוד שהרי יש כאן כמה צדדים להקל. דלא מיבעי למשמעות בה"ג שלפנינו שנלמד מדין תרי סנ"ד. וודאי דכשר אפילו בשנים דשפכי אהדדי כנ"ל. אלא אפילו להב"י דנלמד מדין בועות. מ"מ כיון ששם ג"כ יש מכשירים בתרתי בועי דסמיכי דשפכי אהדדי כנ"ל. א"כ לדבריהם יש להקל בשני מרות כה"ג. ואף להמחמירים שם. אין להחמיר במרות. כיון דאפשר דנלמד מב' סנ"ד כנ"ל. ועוד כיון שי"א שב' מרות גמורות נמי כשרה. א"כ אין להחמיר עכ"פ היכא דשפכי להדדי. וע"ד שביאר הש"ך סי' מ"ב פסק הרב"י. מיהו בבהמות עכו"ם אין להקל כעין שפסק הרב"י והש"ך שם:

ד) ובענין מהו הפי' דשפכי להדדי. כתב הכנה"ג בהגהת הטור אות ז' בשם ספר צדה לדרך ששופכות דרך אותו נקב מה שבשתים. וכן נראה דעת רש"ל. שכתב על דברי ש"ך פי' כשרואין אם זב הכל לחוץ. אבל מדברי הרב"י במ"ש שמעתי מעשה שאירע כו'. נראה שר"ל אם שופכות חדא לחברתה דרך אותו הנקב. ואפשר לפרש דברי ספר צדה לדרך כדברי הרב"י. וה"ק אם שופכות דרך אותו נקב מה שבשתים כלומר מאחת לחברתה עכ"ל. והנה הנפקותא בין שני הפירושים. לכאורה הי' נראה דלהרש"ל לא מהני מה ששופכות מים מאחת לחברתה אם אין ליחה יוצאת. משום שאם אין ליחה יוצאת. הרי לא יצא הכל לחוץ. שאם ינקבו האחת לא יצא רק הליחה שבה ולא הליחה שבחברתה. ולהרב"י לא איכפת לן בהכי כל ששופכות זו לזו אפילו מים. הגם שלא יזוב הכל לחוץ ע"י הנקב שיעשו בהאחת. מחמת שהנקב שבנתיי' אינו יכול לקבל עובי הליחה. מ"מ נקרא שפכי להדדי. כיון שיכול לקבל מים. אלא דא"כ לא אתי שפיר מ"ש הכנה"ג אח"כ ואפשר לפרש דברי ספר צ"ל כדברי הרב"י כו'. דבפי' זה שחידש בדברי הצ"ל עדיין לא ביאר דסגי אפילו שופכות רק מים מחדא לחברתה ולא ליחה. והרי בזו עיקר המחלוקת לפי הפי' שכתבנו. וע"כ נ"ל לפרש דלפי' הצ"ל בעינן שהנקב שבנתיים יהי' באופן עד שיזוב דרך בו כל מה שבמרה האחת לחברתה עד שעי"כ אם יעשו נקב באחת נמצא זוב יזוב הכל לחוץ. ולא ישאר שום ליחה או מים בהשניה ג"כ. משא"כ לפי' הב"י. אעפ"י שלא יזוב כל מה שבשניהם לחוץ. כגון אם הנקב שבין שני המרות הוא באמצע. דנמצא שהליחה שלמטה מהנקב לא יצא דרך הנקב. מ"מ נקרא שפכי להדדי והכריח זה מדברי הב"י מדמכשיר אפילו אין ליחה יוצאת רק שעולה בנפיחה או מתמלא מים כו'. שזה וודאי יכול להיות אעפ"י שהנקב שבינתיים הוא למעלה ולא יזוב הכל לחוץ ע"י. והדר קאמר דאפשר לפרש דברי הצ"ל כדברי הרב"י. דה"ק אם שופכות דרך אותו נקב מה שבשתים כלומר מאחת לחברתה. פי' שאין קפידא לשיזוב הכל לחוץ. רק שיהיה יכול להשפך מאחת לחברתה דרך הנקב. ואף על פי שעוד ישארו מים למטה מן הנקב וכו'. והנה הרש"ל ביש"ש רפא"ט סי' א' הסכים להרב"י במ"ש שמעתי במעשה שאירע וכו' עיי"ש. ונמצא שגם הוא ז"ל מסכים לפסק הב"י. וכן משמע במ"ש השואל בתשו' הרשב"א סי' ג' הובא לעיל אות א'. ואני אומר לא קרינן שפכי אהדדי אלא כדשפכי אהדדי מעצמן כו'. דעד כאן לא אתא אלא לאפוקי מהאומרים דאפילו לא שפכי אהדדי. אלא שע"י שהאדם זוקפן. חשבינן להו שפכי אהדדי. וע"ז קאמר הוא דבעינן שפכי אהדדי מעצמן כשהן עומדות בכבד בחיי הבהמה כו'. אבל מ"מ נראה דלא בעינן שיהיו שפכי אהדדי עד למטה ממש עד שיזוב הכל לחוץ. מיהו ממ"ש אח"כ בטעמא דמילתא בשתי מררות דשפכי אהדדי לא הוזכר בגמרא. אלא שמקצת המפרשים מקשין אותן לתרי סניא דיבי. ולשני בני מעיים. והנך וודאי כשחוזרים ומתערבים שופכין הם למקום אחד עכ"ל. משמע דבעינן שיתערבו וישפכו להדדי למטה ממש. כמו בתרי סנ"ד ושני בני מעיים דבעינן שיהיו חוזרים ומתערבים ושופכין למקום אחד. אבל באמת דבריו צ"ע. דבתרי סנ"ד משמע וודאי דלא בעינן שיהיו חוזרים ומתערבין. וכמו שהוכיח הכנה"ג בהג"ה סי' מ"ז אות באריכות. וכן משמע מדברי הפוסקים ומהטוש"ע שם סי' מ"ז. שלא הזכירו כלל זה גבי סנ"ד. מיהו לדעת הראב"ן שפי' התם גבי תרתי סנ"ד וז"ל סי' רס"ד. אבל אם זה למעלה מזה. שנשפך מאחד לחבירו כשרה עכ"ל. א"כ כשהם זה למעלה מזה וודאי שיצא ויזוב כל מה שבעליון ע"י הנקב שבינתיים אל התחתון. אבל שאר פוסקים שם לא הטילו תנאי זה דשיהיה זה למעלה מזה. ולכן לענין הלכה אין לזוז מפסק השו"ע סעיף ה' דמשמע להדיא דבכל ענין שהם שפכי להדדי כשרה. ואפילו לא שפכי רק באמצע ולא עד מלמטה ממש. וכש"כ אם הם שפכי אהדדי למטה. אעפ"י דבאמצע לא שפכי אהדדי דכשרה. שהרי אז יזוב הכל לחוץ ע"י הנקב שינקבו אחת כנ"ל:

ה) וכאשר כתבתי כן פסק הפר"ח סק"ה בשם הרדב"ז וז"ל עמ"ש השו"ע ואם היא אחת ונראית כשתים. יראה דלאו דווקא הוא. אלא אורחא דמילתא נקיט. וה"ה אם נפרדות זו מזו ומקום חיבורן אחד. ושכמגביה הצד הא' שופך אל השני דרך חיבורן. וכ"כ הרדב"ז בתשו' סי' קכ"א עיי"ש. עכ"ל. הרי מוכח מדבריו דס"ל דהיתר דשפכי להדדי אינו בדווקא בחדא דמתחזיא כתרתי אלא אפילו בשתים. וכמש"ל אות ג'. וגם מוכח מדבריו דאפילו לא שפכי מלמטה ממש בענין שלא יזוב כל מה שבשתיהם לחוץ ע"י שינקבו האחת שפיר דמי. וכמש"ל אות ד'. אך התב"ש בסק"ו חלק עליו. וז"ל ולא משמע כן בסעיף ו' דלא מכשירים כ"א כשרוחב אצבע הם לאחדים ביציאתם והתם שפכי אהדדי. ואז אף ע"ג דמשם ואילך נפרדו ולא שפכי התם אהדדי. מ"מ חדא הוא. ונלמד מדין בני מעיים דסי' מ"ז. אבל בפחות מאצבע אף על גב דשפכי אהדדי שם. אם נפרדו משם ואילך ונראות כב' לא מהני. דדוקא חדא ומתחזי כב' אמרינן דאי שפכי להדדי חדא הוא. והעור שביניהם עלתה אח"כ ולא מחריב בה. אבל כשכל א' בפ"ע ומחוברים בפחות מאצבע לא וכו'. ואע"ג דבס"ז שהוא מתשו' הרשב"א נראה דמיקל אפילו בכה"ג. מ"מ מי יודע תבנית דלשם וכו'. ולכן נראה דאין להקל בזה כ"א לצורך גדול ותשו' רדב"ז אין בידי עכ"ל. מבואר מדבריו דס"ל דהתירא דשפכי להדדי אינו אלא בחדא דמתחזי כתרתי ולא בתרתי ממש. וכדכתב שזהו דעת השואל בפיסקי מהרא"י סי' רט"ו. וממה שהקיל בזה לצורך אין ראיה דס"ל להקל בצורך גדול אפילו בתרתי ממש דשפכי להדדי. משום שי"ל דשאני הכא. שאפשר דחשיבי חדא ומתחזי' כתרתי. כמ"ש מהרא"י שם להשואל לא ידענא מנ"ל דכה"ג לא מיקרי מתחזי' כתרתי הואיל ובמקום דיבוקו בכבד נראים כא'. משא"כ היכא שי"ל שבוודאי לא מיקרי חדא דמתחזיא כתרתי. כגון שפרודות מתחילתן וגם בסופן. אלא שבאמצע הן מתאימות קצת ושם שופכות זו לזו דבכה"ג משמע דבוודאי לא מיקרי חדא ומתחזיא כתרתי רק שנים מתאימות. (כדמשמע מל' מהרא"י שכתב הואיל ובמקום דיבוקו כו'. ואפשר דה"ה במתאימות בסופן ממש. וכמו בבני מעיים דבתחילתן או בסופן יש סברא דע"י אחד מהן חשיבי כחד. אבל באמצען ליכא למ"ד דעי"ז חשיבי כחד. ועוד דאי כה"ג נמי חשיב חדא דמתחזי' כתרתי. א"כ תרתי דשפכי היכא משכחת לה). יש לומר דהת"ש אינו מיקל בזה אפילו לצורך גדול. ואע"ג דהת"ש שם כתב דמהרא"י לא סמיך להתיר כ"א עפ"י סברא השניה דבעינן כאצבע וכו'. מכל מקום בצורך גדול י"ל דסמך הת"ש אסברא קמייתא דמהרא"י. דהכי משמע נמי מהרשב"א. משא"כ בפרודות בתחילתן ובסופן רק שהם מתאימות באמצען ושפכי להדדי. התם נראה להחמיר לכאורה להת"ש:

ו) אכן לענין דינא נראה דהעיקר כהפר"ח. ונראה דהת"ש לא היה אז לפניו ספר כנה"ג שהביא תשובת הרדב"ז דפסק להדיא דאפילו בתרתי מהני שפכי להדדי. וכ"כ בשם מהר"ם מטראני. ובשם הרבה פוסקים (וכן נראה ממ"ש הת"ש בס"ק ג'. גבי תלוי' שנזכר בבה"ג ב' פירושים. ולא הזכיר שכנה"ג חקר ג"כ בפי' תלוי' עיי"ש. והפ"ת הביא ג"כ פי' כנה"ג). ועוד דהת"ש נ"ל דס"ל דבבועי דסמיכי מחמירים בפשיטו' בתרתי דשפכי. אבל לפמש"ל שאפילו בבועי חולקים הרבה. וכ"כ כנה"ג. אם כן אין להחמיר עכ"פ גבי מרה. כיון שי"ל שנלמד מתרי סניא דיבי וכנ"ל. וגם משמעות כל הראשונים להקל בשני מררות דשפכי אהדדי כנ"ל אות א'. וזה לכאורה דלא כמ"ש הפמ"ג בשפ"ד סק"ז וז"ל וכלל העולה מזה. אם היה שתים ממש ויש לכל אחד כיס בפ"ע ואין מחוברין כלל. אף ששופכין דרך נקב באמצע או בסופו מה בכך ואין היתר אלא כשיש אצבע בתחילתו או בסופו. הא לאו הכי אין מתכשר. וחדא ומתחזי' כתרתי אף שיש ביניהם מחיצה המפסקת. י"ל שאח"כ עלה וכשרה. ואילו בבועות כה"ג טריפה דאמרינן שניקבו זל"ז. כמ"ש מהרש"ל הביאו הש"ך בסי' ל"ז אות ז' ול"ג עכ"ל. ובאמת שיש לתמוה עליו במה שהחליט לאסור כשהן מעורבין בפחות מאצבע בתחילתן או בסופן. שהרי אף הת"ש החולק על הפר"ח היקל בזה לצורך גדול. וכש"כ לפי מה שנתבאר לעיל דהעיקר כהפר"ח. אם כן אין להחמיר כלל בזה בבהמת ישראל כדלעיל אות ג'. ומיהו בענין מ"ש תחילה אם שתים ממש כו' ואין מחוברין כלל אף ששופכין דרך נקב כו' טריפה. אפשר דהדין עמו משום שי"ל דכוונתו במ"ש שאין מחוברין כלל. ר"ל שגם באמצע במקום דשפכי אהדדי אינן מחוברין עד שיהיה שם לאחדים ממש בענין שכותל אחד יהיה לשניהם כאצבע או אפילו בפחות מכאן. ושם יהיה נקב. ונמצא שעכ"פ הן מחוברין זל"ז עד שא"א להפרידן כ"א ע"י חתיכה. אלא שהם שיש לכאו"א כיס שלם ממש. ואפילו במקום דיבוקן א' לחבירו. יש לו כותל מיוחד ולחבירו כותל מיוחד. רק ששני הכותלים נסמכו ונדבקו זל"ז. ואפי' הם מדובקים דבק טוב. מ"מ כל שאינן לאחדים ממש לעור אחד לא מהני. ומה דשפכי להדדי אינו ענין לשנאמר שיהיה עי"ז אחד. והו"ל כשנים נקובות זו לזו מתולדתן. ובאמת אכה"ג אין ראי' ברורה להקל מן הפוסקים הנ"ל אות א'. שי"ל דכולהו מיירי שבמקום שמתאימות יש להם עור אחד ממש. וקרי להו שנים מפני שהם שני מררות ממש בראשן ובסופן. ומחוברים שטח קטן באמצע. וכן הרדב"ז שבכנה"ג ופר"ח מיירי בכה"ג שבראשן הם אחד ממש. משא"כ כשהם שנים אלא שמדובקים זל"ז ונקובים שם י"ל דכולהו מודו להחמיר. ועוד דבכה"ג יש חשש במרות יותר מבועות. דהו"ל נקיבת המרה. ואף על פי שניקבה לחברתה יש לומר דלא דמי להמסס וביה"כ שניקבו זה לתוך זה. דשאני הכא דבלאו הכי נמי שפכי להדדי. שהמאכל הולך מביה"כ להמסס. ועוד דהב"ח שם מחמיר ג"כ בנקובים במקום שיש להם לכ"א עור בפ"ע עיין פמ"ג במ"ז סי' מ"ח סק"ט. ואם כן במרות עכ"פ קשה להקל. וא"כ כשנצטרך לומר דעל ידי דשפכי להדדי הו"ל חדא. נצטרך להקל נגד חשש דנקובה המרה גם כן. שהוא טריפות מוסכם ואם הקילו לענין יתיר המרה שיש מכשירים בלא"ה. אין להקל היכא דנוסף עוד חששא דנקיבת המרה. הן אמת שמהר"ם מטראני שבכה"ג נראה קצת שיש להקל אפילו בכה"ג. אך לדינא נראה שיש להחמיר בזה. כיון שבלאו הכי נמי התב"ש מחמיר אפילו כשהן לאחדים ממש בתחילתן או בסופן בפחות מאצבע. א"כ אין להקל עכ"פ כשאין לאחדים ממש רק שדבוקות להדדי. אפילו דבוקות כאצבע או יותר. דבהא לא מהני שפכי להדדי. והשתא דאתינן להכי יש לומר שאין כאן מחלוקת הפוסקים. דהפוסקים דמכשרי. דווקא חדא ומתחזיא כב'. כוונתם נמי אכה"ג שהם לאחדים ממש באחד מהמקומות. ומהאי טעמא קרו לה חדא. והמתירים בשנים כוונתם נמי אכה"ג דווקא. וקרו להו שנים כיון שנראות כשנים ממש. והחיבור בטל במיעוטו. ומ"מ כשר כה"ג. כיון דשפכי להדדי הו"ל חדא. ודו"ק: