[מהדורא בתרא משעה"מ ח"א סי' כב ס"א]

א) כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שחיטה. אבר שאמרו בו חכמים שאם ניקב במשהו טריפה. כך אם ניטל כולו ג"כ טריפה. בין שניטל בחולי בין ביד בין שנברא חסר. וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טריפה. שכל יתר כנטול הוא חשוב. כיצד ניטל אחד מהמעיים או המרה וכיוצא בהם. בין בעוף בין בבהמה טריפה. וכן כל כיוצא בהם עכ"ל. וכ"כ בה"ג. ובנמצא שתי מרות טריפה. ועמש"ל בשם תשו' מיימו' דהרבה גדולי הראשונים מכשירין בזה. וכ' הב"ח דראבי"ה אעפ"י שבאין לה מרה לא הכשיר למעשה כ"א בשיש טעם מר בכבד. מ"מ בנמצאו ב' מרות הקיל בלא"ה. וכ"ד מהרש"ל בהגהותיו משום דהמרירות שבמרות אלו לא גרע מאלו נשאר בו טעם מרירות בכבד. וא"כ אפילו תאמר דכנטול דמי הו"ל כחסירה ונשאר טעם מר בכבד. אך בסוף ימיו חזר בו רש"ל מהוראה זו. והסכים לדעת מהרא"י דבין שאין לו מרה בין שיש לו ב' מרות טריפה. וכ"פ בטוש"ע וכ"ד שארי פוסקים. וכתב הב"ח שאין להקל אפילו בהפ"מ. שאחר דהויא פלוגתא דרבוותא באיסור דאורייתא. והטעם שכ' מהרש"ל תחילה להכשיר בב' מרות משום דלא גרע מטעימת מרירותא אין נראה כלל. דכי אמרינן כל יתר כנטול דמי. נטולה לגמרי הוית ולא נשאר בה שום מרירות כלל עכ"ל. והנה מלשון הב"ח נראה דס"ל דהוי ספיקא עכ"פ מצד פלוגתא דרבוותא. אלא דר"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. והפ"ת הכריע דבניטלה המרה הו"ל טריפה וודאית. ובחסרה הו"ל ספק טריפות. וא"כ ה"ה בנמצא לה שתים. לפי מ"ש בב"י סס"י מ"א וכמש"ל דאנן קיי"ל דכל אבר שאם ניקב טריפה ה"ה בחסר או שנמצאו ב' אברים וכמ"ש בשו"ע סס"י נו"ן. י"ל דהכא שאני כמש"ל כיון שיש עופות שאין להם מרה. ומלשון תשו' הרשב"א סי' ק"ח משמע דגם המתירין לא התירו רק בעוף. וכ"כ בתוה"א דל"ז סוף עמוד א'. אבל בתשובת מיימו' בשם ר"ת להתיר אפילו בבהמה. והנה בספר לבושי שרד בדינים שבסוף הספר סי' ח' סק"ב וסי' ט' סקכ"ז מבואר דס"ל דחסרה המרה או נמצא שתי מרות אינה טרפה מספק לבד. כ"א קרוב לטריפה וודאית עיי"ש. והיינו משום שלא הובא דעת המכשירין בשו"ע. ולפי מ"ש רבינו ריש סי' י"ח סעיף ב' בשם תשובת ש"י אין זה ראיה כ"כ. ואדרבה דעת הפרי תואר סס"ק ב' נוטה יותר לצד הקולא: