א

סימן רסג

א) כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' שחיטה. אבר שאמרו בו חכמים שאם ניקב במשהו טריפה. כך אם ניטל כולו ג"כ טריפה. בין שניטל בחולי בין ביד בין שנברא חסר. וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר טריפה. שכל יתר כנטול הוא חשוב. כיצד ניטל אחד מהמעיים או המרה וכיוצא בהם. בין בעוף בין בבהמה טריפה. וכן כל כיוצא בהם עכ"ל. וכ"כ בה"ג. ובנמצא שתי מרות טריפה. והמרדכי והג"א כתבו בשם ראבי"ה דמכשיר בשתי מרות. דאין לאסור משום יתר כנטול דמי. כיון דחסרה המרה כשירה כדלעיל סי' ב' לדעת ראבי"ה. ולפי"ז נ"ל שלמעשה לא הי' מקיל. כיון דבחסרה המרה גופא לא מקיל למעשה אא"כ יש טעם מר בכבד כדלעיל. מיהו מהרש"ל בהגהותיו. הביאו הב"ח סי' [מ"ב] דבב' מרות הקיל אפילו למעשה. דמ"מ המרירות שבמרות אלו לא גרע מאלו נשאר בו טעם מרירות בכבד. וא"כ אפילו תאמר דכנטול דמי הו"ל כחסירה ונשאר טעם מר בכבד. אך בסוף ימיו חזר בו רש"ל מהוראה זו. והסכים לדעת מהרא"י דבין שאין לו מרה. בין שיש לו ב' מרות טריפה. וכ"פ בטוש"ע וכ"ד שארי פוסקים. וכתב הב"ח שאין להקל אפילו בהפ"מ. שאחר דהויא פלוגתא דרבוותא באיסור דאורייתא. והטעם שכ' מהרש"ל תחילה להכשיר בב' מרות משום דלא גרע מטעימת מרירותא. אין נראה כלל. דכי אמרינן כל יתר כנטול דמי. נטולה לגמרי הוית ולא נשאר בה שום מרירות כלל עכ"ל. והנה מלשון הב"ח נראה דס"ל דהוי ספיקא עכ"פ מצד פלוגתא דרבוותא. אלא דר"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. והפ"ת הכריע דבניטלה המרה הו"ל טריפה וודאית. ובחסרה הו"ל ספק טריפות. וה"ה בנמצא שתים. ואף כי מי לא יירא לגשת אל הקודש וקדשי קדשים. עכ"ז תורה היא. ונלע"ד דא"ת בניטלה הוי טריפות וודאית. משום דכל אבר שניקב טריפה. ה"ה ניטל. א"כ ה"ה בחסר. וכמו שהוכחתי לעיל מדין הריאה שניקבה או שחסרה כו'. וי"ל דהב"ח ופ"ת לא כתבו כן רק אמרה לחוד. משום דבמרה יש מכשירים אפילו בניטל מהני טעמי דאמרן לעיל סי' ב' אות א'. ועיין תשו' רשב"א סי' ק"ח שכתב ג"כ טעם הב' שכתבתי שם. (ומלשון הרשב"א שם משמע קצת שגם המתירין לא התירו אלא בעוף. וכ"כ להדיא בתהה"א דל"ז סוף עמוד ב'. אבל בב"ח הביא להדיא דעת ר"ת דמתיר אפילו בבהמה. וכ"מ במ"ר. ובהגהת ש"ד סי' פ"ח. ושארי פוסקים (כ"מ בתשו' מיימו' לה' מאא"ס סי' ל"ז) אלא דאי ניטל ס"ל להפ"ת דיש הוכחה מהש"ס לאיסור. הלכך הו"ל טריפה וודאית. משא"כ בחסר ויתר דליכא הוכחה מהש"ס. ס"ל דהוי ספק טרפות. אלא דספק דאורייתא לחומרא. ובספר לבושי שרד בדינים שבסוף הספר סי' ח' סק"ב וסי' ט' סקכ"ז מבואר דס"ל דחסרה המרה או נמצא שתי מרות אינה טרפה מספק לבד. כ"א קרוב לטריפה וודאית עיי"ש. והיינו משום שלא הובא דעת המכשירין בשו"ע. ולפי מ"ש רבינו ריש סי' י"ח אין זה ראי' כ"כ:

ב) וכתב הפר"ח סק"ח. דהא דנמצאו ב' מרות טריפה. ה"מ היכא דליכא טעמא דמרירות בכבד. אבל אי איכא טעם מר בכבד וודאי כשרה במכש"כ מדין חסרה המרה לגמרי ופשוט הוא עכ"ל. וכל האחרונים תפסו עליו בזה. ובכדי דלא לשוי' להפר"ח טועה. אמינא דגברא רבה אמר מילתא אין מחזירים אותו. הגם שאין הלכה כן. והנה מ"ש התב"ש לחלוק על הפר"ח. משום דכל יתר כנטול דמי. עם כל שאר המרירות. וכמ"ש הב"ח. כבר דחה זה הפמ"ג בשפ"ד סי' מ"ב סק"ה דהב"ח לא קאמר אלא דניטלה המרירות שבב' מרות אלו הן כנטולים דמי. אבל לא המרירות שבכבד. ומיירי בדלא טעמו טעם מר בכבד. כמו שמובן מדבריו שם להדיא. ולי נראה דכוונת הת"ש הוא כמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"א סי' נ"ב. דמה בכך שטועם טעם מר בכבד הו"ל כאלו יש לו עוד מרה שלישית. ובוודאי דבנמצאו ג' מרות הוי טריפה כמו בנמצאו שנים. וכי אמרינן דשנים הוי כנטול ושלישית יכשירו זהו דבר שאין לו שחר. ונשתקעו ולא נאמר עכ"ל. וכן הדין בפליתי סי' נו"ן דהמרירות שבכבד הוי כמרה שלישית. וא"כ אמרינן ע"ז ג"כ כל יתר כנטול דמי. אך הפמ"ג הליץ עבור הפר"ח בזה ג"כ דלא אמרינן שניטל גם מרירות הכבד. דלא אמרינן כן אלא בב' אברים. ולא במה שניתן בחוק הטבע להתקיים המין כבד כועס וכו'. ואני אומר זה בלשון אחר. דהנה מבואר בסי' נ"ה ס"ד בהג"ה. גבי יש לה ג' רגלים. דלא אמרינן כל יתר כנטול דמי אלא דווקא כשהיותרת יש לה תואר רגל. ועומדת במקום רגלים. אבל בלא"ה אינו נק' יותרת רק דלדול בעלמא וכשר עכ"ל. וכמו שהאיסור היא היותרת אינה אוסרת אלא בכה"ג דווקא. כמו"כ י"ל על הנאסר. והוא מה שאנו רוצים לומר עליו שהוא כנטול דמי מחמת שיש יותרת. דלא אמרינן כן אלא כשהוא אבר ממש כמו היותרת. משא"כ הטעם מר שבכבד אינה כמו מרה ממש עד שנאמר עליו שהוא כנטול דמי. מחמת שיש מרה יתירה. ולא עדיפא מדלדול. הלכך אנו רואים שני המרות כנטולים דמי. משא"כ המרירו' שבכבד. ומ"מ המרירות שבכבד אף דלא הוי כמו מרה ממש. מ"מ פועל פעולת המרה כדלעיל סי' ב' אות ג'. הלכך מהני להכשיר ולא להטריף. וכה"ג מבואר בש"ך סי' ל"ה ס"ק ל"ג גבי סדקי' עיי"ש דמהני להכשיר ולא להטריף אפילו בריאה א'. ולא אמרינן ממ"נ כו'. (ועיי' תב"ש סי' ל"ה סוף ס"ק ל"ד. שלא החמיר אלא משום שכתב בסק"ח דהרמב"ם חולק כו'. משא"כ הכא לא נזכר חולק ע"ז. אלא אמרינן בוודאי מהני טעם מר שבכבד. ואדרבה יש מקילין לגמרי בחסרה המרה או בשתי מרות כנ"ל). ומיהו אפשר לחלק דהש"ך לא כתב כן. רק שי"ל שהסדק א' הוי כאונא והסדק השני לא הוי כאונא. אבל לא שאסדק א' נאמר ב' הפכים בנושא א'. ומרירות זו שבכבד כסדק א' דמי. וא"כ י"ל ממ"נ. והן אמת לדעת ראבי"ה דס"ל דחסרה המרה כשרה. רק דמ"מ בעי טעם מר בכבד. ולפי מ"ש הבכ"ש דעתם בבה"ג. ונמצא לא ס"ל דהמרירות שבכבד הוי כמרה ממש. אלא דמ"מ כשר. א"כ וודאי שי"ל כמו"כ אנמצאו ב' מרות ויש טעם מר בכבד. דלא שייך לומר דכנטול דמי המרירות שבכבד. דהו"ל כמרה ג'. שהרי אינו כמרה כלל. משא"כ לדידן דס"ל דחסרה המרה טריפה. א"כ ע"כ צ"ל דהמרירות שבכבד הוי כמרה. א"כ י"ל דכנטול דמי. ומ"מ אין סברא זו מוכרחת שי"ל דלאו כמרה ממש דמי. אלא שהכבד פועל פעולת המרה. הלכך אין שייך לומר ע"ז כנטול המרה דמי. שהרי הכבד הוא בזה כבד ומרה. ואין שייך לומר שיהא הוא כנטול דמי עבור יותרת טעם המרה. ולא דמי לרגל הדבוקה בצומת הגידין. דהתם למטה מצוה"ג דומה ממש להיותרת. עיי' סי' נ"ה ס"ד. משא"כ הכא הטעם מר שבכבד אינו דומה להמרה כלל וכלל כנ"ל. אפשר שא"ל עלי' דכנטול המרירות לבד דמי בלא הכבד. ומיהו אין ראי' לזה מסי' נ"ה ס"ד. משום די"ל דבכלל מאתים מנה. ולא בכלל מנה מאתים. ר"ל דכשהאוסר הוי כמו דלדול מש"ה לא אמרינן שיהי' עי"ז כנטול אבר גמור שאין בכלל ק' ר'. משא"כ להיפוך. אלא מאחר שאין ראי' לא לכאן ולא לכאן לא הי' להפליג כ"כ על הפר"ח. גם הי' אפשר להקל אפילו למעשה. כיון שבלא"ה יש צדדים להקל. היינו המכשירים בשתי מררות. וכמש"ל דגם לדידן זה כספק:

ג) אך לענ"ד יש להחמיר מטעם אחר. והוא דהא דאמרינן כל יתר כנטול דמי. אין ר"ל דכנטול ממש דמי. וכאילו באמת אינו בעולם. אלא שי"ל שזהו חולי אחר הממית. או המטריף עכ"פ. כמו שהנטילה והחסרון הוא מטריף. וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' צ"ח בענין יותרת רגל. שכך קיבל משה מסיני שהיותרת כנטול דמי. וכל שאילו ינטל אינו חי י"ב חודש. אפילו מעתה שלא ניטל טריפה כאילו ניטל. ואעפ"י שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו עכ"ל. אלמא דס"ל דלא דמי לגמרי לנטילה לומר שהרי זה ממש כאילו אינו במציאות באמת אלא ישנו ולפיכך חי יותר מיב"ח. ואעפי"כ לענין טריפות היא טריפה מהלמ"מ. שהיא טריפה כמו נטול טריפה. וכמו"כ י"ל בענין ב' מרות ויש ג"כ מרירות בכבד. דאעפ"י שלא נאמר שהמרירות שבכבד הוא כנטול וישנו בכבד. מ"מ יש להטריף מצד הב' מררות. דהוי חולי המטריף כמו שהנטילה מטריף. ואע"ג דלגבי נטילה ממש הי' מועיל להכשיר המרירות שבכבד. היינו דווקא לגבי נטילה ממש. שהטריפות הוא מצד חסרון המרירות. לכן מהני המרירות שבכבד. משא"כ בענין יותרת שאין הטריפות מצד חסרון. אדרבה הרי יש ב' מררות ואין אנו רואים אותם כאילו אינם באמת. אלא אדרבה ישנם באמת. ואפ"ה טריפה ואעפ"י שהוא חי. א"כ מה מועיל לנו המרירות שבכבד. הלא בלא"ה נמי יש מרירות באמת. ובשלמא אם טעם טריפות היותרת הי' משום שסופה להינטל. א"כ שפיר הוי מהני המרירות שבכבד שאינו עתיד לינטל. משא"כ לפי מ"ש הרשב"א לא אמרינן כלל לפי שסופו לינטל. שהרי כתב שמרבה כחול ימים ואפ"ה טריפה א"כ מה מועיל לנו המרירות שבכבד. ומיהו מ"מ יש לחלק דע"כ צ"ל מדאמרינן לשון כנטול דמי. אלמא שהטריפות דיותרת הוא ממין א'. ולא שהוא חולי אחר לגמרי (וכ"מ דעולא ר"פ א"ט לא מנה רק ח' מיני טריפות לאפוקי לקותא דרכיש. ומדלא אמר לאפוקי יותרת אלמא דזה נכלל בחסירה או בנטולה. וכן משמע ברמב"ם שמנה יותרת בסוג חסירה. עיי' פמ"ג סי' כ"ט. אלא דס"ל להרשב"א דמ"מ אינו חולי גדול כחסר ממש ואפשר שיחי' וא"כ כיון דעכ"פ חולי א' הוא. והיינו שב' המרות אין פועלים פעולתו כלל. כמו אם הי' חסרה המרה. א"כ כמו דלגבי חסרה המרה מהני המרירות שבכבד. ה"ה לגבי היותרת. ואדרבה היותרת היא חולי קל יותר לדעת הרשב"א כנ"ל:

ד) ומהאי טעמא נמי א"ל דדין זה תליא בפלוגתא דהשו"ע והאחרונים בסי' מ"ד ס"ז בענין אם הי' ג' כליות והקטינה היותרת ונשארו שתים כהלכתן שלא הקטינו. פסק השו"ע דכשרה. וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ט. אם לא שהג' אינה עומדת בדרא והלקותא בשניה שבדרא יעו"ש. והב"ח והצ"צ סי' צ"ח אוסרים אם כולם עומדים בדרא והלקותא בא' מהן. אם לא שהלקותא באותה שניכר שהיא היותרת. כגון שהיא קטנה או שאינה בדרא עיי"ש. והפר"ח והתב"ש אוסרים בכל ענין משום דכולהו כוליתא דידה נינהו ולקותא פוסלת בהן. וא"כ לכאורה הי' נראה דנידון הנ"ל נמי תלוי בפלוגתא הנ"ל. דלהשו"ע יש להקל. אף את"ל שהיותרת הוא חולי אחר שלא מעין חסרון ונטולה. מ"מ לא גרע מלקותא בכוליא שהוא כשר אם נשארו כליות שלא לקו. וה"נ הרי נשאר מרה א' כשירה היינו המרירות שבכבד לפי מה שנת"ל דלא אמרינן דכנטול המרירות דמי. ואע"ג דמרירות זו שבכבד הוי כמו כוליא קטנה. או דשלא בדרא וכוליא בדרא לקו. מ"מ זהו כשר לדעת השו"ע דלא ס"ל כמהרש"ל. כמ"ש הט"ז והפר"ח ס"ק י"ד. אבל לדעת מהרש"ל ולדעת הב"ח וצ"צ. וכש"כ לדעת פר"ח ותב"ש ושארי אחרונים. יש לאסור דהו"ל כאלו הכליות העיקריות לקו. וה"נ שתי מרות העיקריות. היינו שהן מרות כשמן יש בהן פסול המטריף. ר"ל ענין יותרת שע"י כך כנטולים דמיא. והמרירות שבכבד לא מהני. כמו דלא מהני התם הכוליא הג' השלימה. כן הי' נראה לכאורה. אבל באמת לא קרב זא"ז כלל. דהתם הלקותא והפסול אינה מענין יתר ונטול רק לקותא או שהקטינה. הלכך כיון שי"ל דכולהו כוליתא דידהו נינהו ולקותא פוסלת בהן. עיי' פר"ח ס"ק י"ד ותב"ש ס"ק י"ב. ומה יושיעם הכוליא הג'. הרי אין הפסול משום חסרון כוליא עד שנא' שהיא תשלים. משא"כ הכא בב' מרות שהפסול הוא משום יתר. שהוא מעין חולי דכנטול כנ"ל באריכות. נגד זה אהני המרירות שבכבד להשלים החסרון של המרירות. כיון שמרירות שבכבד לא אמרינן דכניטלה דמיא. וכ"ז בישוב דעת הפר"ח דלא לחשבי' כטועה ח"ו. וראי' לחילוק זה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי"ג דבשני מרות כשר לפירושו דכנטול דמי היינו אותו היתר לבד. וקשה דא"כ תיקשי ממנו על כל האחרונים המחמירים בלקותא בכוליא היותרת כנ"ל. וה"נ יש כאן חולי במרה הב'. ר"ל שהיא יתירה וכנטולה דמיא. והרי אם היתה נקובה הי' טריפה לאחרונים הנ"ל וניטל הוא קו"ח מניקב. א"ו צ"ל דנגד נטולה מהני שלימות המרה השני הנ"ל. וה"נ בנידון מרירות שבכבד. וכ"ז הוא בישוב דעת הפר"ח דלא לחשבי' כטועה ח"ו. אבל למעשה אין להקל מטעם אחר. והוא שי"ל דמרירות שבכבד אינה חשובה כמרה אלא בדליכא מרה כלל. דא"כ מהיכן מרירות זו בכבד. אע"כ צ"ל דמעיקרא המרה בלועה בכבד כו'. כדלעיל סי' ב' אות ג'. משא"כ כשיש ב' מרות. י"ל שמרירות זו שבכבד נמי מינייהו הוא שזרקו טיפות לתוכו. וא"כ אין הכבד פועל פעולת המרה זולת ב' מרות אלו. ושתי מרות אלו לא מהני דכנטולים דמו כנ"ל. ועיי' בש"ד סק"ה בשם הפר"ת סק"ג. וכיון שבלא"ה נמי דין זה דמהני טעימת הכבד חידוש הוא ולא נשמע בגמרא. וכבר עמדו ע"ז האחרונים הפר"ח והפ"ת והכו"פ וא"כ הבו דלא לוסיף עליו כמ"ש בתשו' שבות יעקב סס"י נ"ב כנ"ל. ובפרט שיש לחלק בטוב בין בדליכא מרה לבדאיכא ב' מרות כנ"ל. הלכך יש להטריף בנמצא ב' מרות אעפ"י שיש טעם מר בכבד ודלא כהפר"ח וכן פסקו כל האחרונים:

פסק (רמב"ם ושו"ע). בהמה או עוף שנמצאו בו שתי מרות (עיי' ב"ח) אפילו שניהם בכבד אחד טריפה. שכל יתר כנטול הוא חשוב. (פ"ת) א'. שטריפה זו אינה טריפה וודאית אלא רק ספק טריפות. משום שיש גדולי הראשונים המתירים בזה. רק שפסק בשו"ע להחמיר משום דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. ולדבריהם בדאיכא עוד ספק (כעין ע"ד שנתבאר בש"ך בדיני ספק ספיקא סעיף ז').יש להקל. (לבו"ש) וי"א שלא נחשב זה לספק טריפות. שבשו"ע השמיט לגמרי דעת המכשירים. ואף אם הבהמה או העוף יותר מיב"ח אין להתירם. אע"ג דבשאר פלוגתא דרבוותא מהני יב"ח. הכא לא מהני מטעם שנתבאר. שהאוסרים הם הרבים. כ"כ הלב"ש שם. ולפעד"נ שי"ל כהפ"ת דס"ל דהוי ספק שקול. מ"מ דינא הכי דלא מהני יב"ח להתיר הבהמה או העוף דהכי משמע מסתימת השו"ע וכל הפוסקים שכתבו בסתם בהמה או כו'. שנמצאו בו שתי מרות טריפה. דמשמע וודאי דאפילו בזקינה קמיירי. ואפשר דלא ברירא שיתרת המרה הי' בה מתולדתה ושמא מקרוב נתהוית. (פר"ח סק"ח). י"א דהא דבשנמצאו שתי מרות טריפה. ה"מ דליכא טעם מר בכבד. אך אי איכא טעם מר בכבד וודאי כשרה במכש"כ מדין חסרה המרה לגמרי שהרי כלום אסרנו שתי מרות. אלא משום שהיתר כנטול דמי. וה"ל כמו חסרה המרה. והרי בחסרה המרה מקילים כשיש טעם מר בכבד. א"כ דכ"ש הכא. (שבו"י ופ"ת וכו"פ ושארי אחרונים). ואין דברי' נכונים. משום שכיון שאנו אומרים כל יתר כנטול דמי הרי זה כאלו ניטלה המרירות שבכבד ג"כ. שהרי מרירות זו לא עדיפא ממרה ג'. ובוודאי בשנמצאו ג' מרות טריפה כמו בנמצאו ב'. ואף שלכאורה יש להליץ בעד הפר"ח. מ"מ העיקר הוא דטריפה. משום שי"ל דלא מהני מרירותא בכבד אלא כשאין מרה בפ"ע. הא לא"ה י"ל שמרירות זו שבכבד באה ונמשכת מן הטיפה שזורקי' המרות לתוכה. כמשארז"ל כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה. ואינה חשובה כמרה בפ"ע וא"כ בהנטל המרירות גם מרירות זו שבכבד כנטולה דמיא כי מהם היא נמשכת ואינה בריאה בפ"ע (שפ"ד סק"ה). ולכן אם יש מרה א'. וטעמוהו לכבד ויש בו ג"כ מרירות כשרה לד"ה. ולא חיישינן לומר שמא הוי כשתי מרות. משום שהמרירות שבכבד הוי כמו מרה לדעת החולקים על הפר"ח כדלעיל. דהא ליתא. שהרי זהו כל פעולת המרה לזרוק הטיפה בכבד. א"כ וודאי דכשר אף שיש בו טעם מר. וצ"ל דלא אמרו שהמרירות הוי כמרה ג' אלא לטעמי' דהפר"ח. דאף את"ל דהוי כמרה ג' מ"מ כל יתר הוא כנטול דמי כנ"ל: