א

סימן רסב

ניקב* קרום של מוח. ניקב הלב לבית חללו כו'. עד ניקבה המרה כו'. ניקבו הדקין. כתב הרא"ש כל הני דמיטרפו בניקב כגון לב וריאה וקיבה ודקין. אם ניטלו מעצמן בין ע"י חולי בין ביד טריפה. אע"ג דניקב הטחול טריפה וניטל כשרה. שאני טחול שאין נקובתו כשאר הנקובים. דמפלגינן בה בין קולשי' לסומכי'. ואי נשתייר כעובי דינר זהב כשרה. והוא מדעת התוס' שם. וכ"כ הרשב"א שם ר"פ זה וכ"מ. דטחול שאני דאתפרש בי' להדיא. וכ"כ הר"ן. וכ"פ הרמב"ם והשו"ע סי' נו"ן. והש"ג כתב דהמ"ר בשם ראבי"ה לא ס"ל האי כללא. ומש"ה מכשיר חסרה המרה. ויראה מלשון הש"ג דראבי"ה פליג אכולהו נקובי. ועיי' במ"ר סי' תרנ"א. דלכאורה נ"ל דחולק על האי כללא. ועיי' פ"ת סי' מ"ב ס"ב. ומיהו יכול להיות שאינו חולק רק במקום מרה כו'. ונ"ל ראי' להאי כללא. מדתנן הריאה שניקבה או שחסרה. ומקשינן בגמרא דמ"ז ע"ב. אילימא חסרון מבחוץ כו'. ואי איתא לימא דהאי חסרה היינו שחסרה כל הריאה. ואין לומר דבאמת חסרה הריאה כשרה. ולכן לא מוקמינן מתניתין בהכי. דהא אפילו חסרה אונא א' אמר רבא דטריפה כש"כ בחסר כולה. וא"כ קשה מאי מקשה אר"י. דלמא ר"י מפרש מתניתין בחסר כולה. א"ו צ"ל דא"א לפרש מתניתין בהכי דא"כ מאי קמ"ל. דבהא פשיטא דטריפה מכש"כ דניקבה. ועוד ראי' מדתנן ואלו כשירות ניקב הזפק ר' אומר אפילו ניטל. אלמא דניטל חמור מניקב. וטחול שאני כנ"ל. וכן משמע עוד מדמטרפינן בתרתי סניא דיבי בגמרא. מדרב הונא דאמר כל יתר כניטול דמיא. והרי סני"ד היינו כרס הפנימי. ולא נאמר בו אלא דניקב טריפה. ומנ"ל בניטל. אלא דכש"כ הוא מניקב. ואפשר שהראבי"ה ג"כ לא הכשיר אלא במרה. ואפשר שטעמו משום דאפילו בניקב יש מחלוקת בגמרא. ונהי דקיי"ל לאסור בניקב. מ"מ אין טריפות זה דמרה חמור כ"כ לאסור בה חסרה מקו"ח דניקבה. כיון שיש מכשירים ג"כ בניקבה. או נ"ל משום דיש מינים שאין להם מרה. וגם מ"ש בהגש"ד בסי' פ"ח משם רי"ף מיימון בטעם הכשר חסרה המרה ויתרונה דלאו אבר הוא. דמרה אינו מעלה ואינו מוריד כו'. מכלל דמודה דנטילתן וחסירתן פוסל. וכן הוא בתשו' רדב"ז סי' קמ"ד יעו"ש שביאר דעת המכשירין כן. ועיי"ש דס"ל דאף המכשירין לא הכשירו אלא ביש טעם מר בכבד. וכ"ה בבכ"ש דמ"ב דראבי"ה וסייעתו מפרשי דבה"ג מכשיר חסרה המרה. רק דהכי גמירא לי' דמ"מ אי מעולם לא הי' שום מרירות טריפה כו'. מיהו במרדכי סי' תרכ"א. ובתשו' מיימו' להמ"א סי' ז' מבואר דראבי"ה מכשיר מעיקר הדין בחסרה המרה. אע"ג דליכא מרירות בכבד. אלא דלמעשה לא סמיך ע"ז אלא כמ"ש בה"ג. אמנם דעת הר"ן דבה"ג מטריף בחסרה המרה. ואפ"ה מתיר ע"י טעם מר. וכ"מ מהרא"ש שכ"ה דעת בה"ג. וכ"כ בהגמי"מ סי' פ"ו מה"ש שמהר"ם דפליג אראבי"ה. אין לומר דמחמיר גם בטועם טעם מר בכבד. כיון שהראבי"ה גופי' לא התיר למעשה כ"א ע"י טעם מר. דהא ליתא דלא אשתמיט חד מהפוסקים לומר דמהר"ם פליג על הגאון בזה. א"ו לא פליג. וא"כ ה"ה למהר"ם. דלא פליג מהר"ם אראבי"ה אלא במה שנ' לו מעיקר הדין להכשיר חסרה המרה לגמרי אע"ג דליכא טעם מר בכבד. וכן משמע להדיא שם ממ"ש ומהר"ם פסק כרבינו המחבר וה"ג:

והנה הפר"ח הקשה מאי מהני טעם מר בכבד מ"מ הרי ניטל כיס המרה והוי טריפה. ומה בכך דאשכחן מרירות בכבד. זהו הוכחה שהי' בבהמה זו מרה. אבל אח"כ ניטלה והו"ל למיטרפא. אלא וודאי שבה"ג שכ' דין זה לא פסיקא לי' מילתא להטריף בניטלה המרה. ולהכי הטיל פשרה זו. שאם ניטלה לגמרי. דהיינו שלא נמצא אפילו טעם מר בכבד טריפה. אבל אם נמצא מרירות בכבד אף שניטל הכיס כשרה. ואף שאינו רואה טעם כעיקר להוראה זו. מ"מ הכי נהוג עלמא עכ"ל סק"ד. ובפלתי ססק"א מטה ג"כ לסברת הפ"ח. שבה"ג נסתפק בדין חסרה המרה או ניטלה. אם היא טריפה מקו"ח דניקבה. או אם היא כשרה. וס"ל להבה"ג דטריפה מספק. ואין לומר העמד בהמה על חזקתה חזקת כשרות. דהא אם לא הי' מרה כלל לית לה חזקת כשרות כו'. אבל בידעינן דהי' לה מרה כגון ע"י שטועמים טעם מר בכבד. שזהו מופת חותך שהי' לה מרה. רק אח"כ כשניטלה המרה נולד הספק טריפות. אמרינן אוקמה אחזקת כשרות. וסיים בזה שזהו ברור ונכון. ומי שדעתו לש"ש יודה כי האמת כן. ואעפ"י דקלסי' לסברתו אומר אני שאין כן דעת שאר הגדולים. שהרי כתב הת"ש ססק"ב. שבמקום שמכשירין ע"י טעימה צריך לקרוע את הכבד קצת במקום שראוי להיות המרה. ולטעום שם בפנים. ולא כמו שראיתי שטועמים מבחוץ. ואם מר שם מכשירין. ונראה דטועים הם כו'. ומוכח מבה"ג והנמשכים אחריו. דדווקא קריעה בעינן כו'. וכ"כ הפמ"ג. ואלו לדברי הפליתי גם בטעימת טעם מר מבחוץ סגי. דעכ"פ ידעינן שהי' לו מרה פעם א'. ויש כאן חזקת כשרות. אלא וודאי ס"ל דכה"ג לא מוקמינן כלל אחזקה. אפילו להאומרים דמוקמינן אחזקה בספק השקול. מ"מ לא אמרו אלא בספק דמעשה. ולא כשהספק הוא בהוראה. וכמ"ש ריא"ז בסי' ג' פא"ט והובא בכנה"ג בהג"ה הב"י רס"י. נ"ל דהא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת לא אמרו כן דעת זו אלא במעשה מסופק. אבל אם המעשה ברור וההוראה מסופקת הרי ספיקו להחמיר. וכן דעת כל שארי אחרונים בדיני ספק ספיקא. אף על פי שאינו כן דעת הר"ן בפ"ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא כו' עיי"ש. ועוד דאפילו בספיקא דמעשה לא אוקמינן כה"ג אחזקה היכא דהריעותא וודאית. כמ"ש בהע"ט בדיני חזקה. ועוד דהבה"ג עצמו כתב גבי מחט דמשתכח בטרפשא ספק טריפה היא. וכל ספק טריפה לאיסור. אלמא דלא ס"ל כלל הסברא שכתב הכו"פ. שהרי כאן וודאי לא נולדה עם המחט והי' לה חזקת כשרות וודאית. ואפ"ה לא מוקמינן בספיקא. והיינו משום דאתרעי. ואע"ג שנמצא לבה"ג שכתב גבי ספק שונרא ספק כלבא. אימר כלבא כו'. וז"ל ואמאי הא כל ספק איסורא לחומרא. אלא כי אמרינן ספק איסורא לחומרא כגון חתיכה של חלב שנתערבה עם חתיכה אחרת. דוודאי איכא איסורא. אבל הכא מי יימר דהוי איסורא. אלא אחזוקי איסורא הוא ואחזוקי איסורא לא מחזקינן כו' עכ"ל. וא"א לומר דס"ל דכל היכא דלא איקבע איסורא ממש כחתיכה של חלב שנתערבה לא מחמירן. דא"כ אמאי החמיר במחט שבטרפשא. אלא וודאי צ"ל דבה"ג נמי מודה דבדאיכא ריעותא ברורה מחזקינן איסור בספק שקול. ובספק כלבא ס"ל דאין כאן ריעותא כלל. ואת"ל דהוי כלבא. מיהו י"ל דטעמא דבה"ג גבי מחט דאשתכחא בטרפשא הוא משום שרוב הנבלעים דרך הוושט נבלעים. גם לכאורה י"ל דבניטלה המרה נמי אין כאן ריעותא כ"כ. ואת"ל דבניטלה המרה כשירה לפי מ"ש הת"ש גבי סירכא ספק כסידרן. אך אא"ז הג' נ"ע בתשו' חלק על הכו"פ. ומ"מ א"א להקל במרה מצד ספק מטעם של הריא"ז כנ"ל שדבריו תפסו האחרונים עיקר. וגם ניטלה המרה הוי וודאי ריעותא. כמ"ש הכו"פ עצמו. הלכך נדחה טעמו של הכו"פ בדעת בה"ג:

אם העיקר בדעת בה"ג והנמשכים אחריו דהתירו ע"י טעימת טעם מר בכבד. הוא כמ"ש הת"ש סק"ג. דקי"ל לבה"ג שלפעמים בריאת המרה היא בלא כיס אלא בלועה בכבד כו'. ושפיר דמי. דפעולה שצריכה לפעול קיימת. ואין זה חסרה המרה כלל (וכן הוכיח הפ"ת מסק"ג מלשון הר"ן). ומה שסיימו הפוסקים דאי ליכא טעם מר טריפה משום דלא הי' לה מרה מעולם. פי' דלא נברא לה מרה מעולם (עיי' רדב"ז קמ"ד). משא"כ בדאיכא אחר קריעה ש"ו טעם מר בתוכה תלינן להקל. שמתחילת בריאותה נבלעה בכבד בלא כיס וכשר. אבל בכה"ג כ"ע מודו. דאי ידעינן דנבראת כדרך כל המרות וניטלה אח"כ לא מהני דאפילו לא*) זרקה המרה טיפה בו מה בכך הא לא עדיף מניקבה המרה. דאפילו מרירא הכבד טובא לא מהני. ועוד י"ל דאפילו נבראת ככל שאר המרות גמיר לי' לבה"ג דלפעמים מחמת איזה סיבה או חולי שואבת הכבד כל המרה לתוכה ונשאר הכיס ריקן וכלה והולך גם הוא. כי אין לו קיום כשאין המרה בתוכה. ומ"מ כשרה היא. דטעם טריפות נקובת המרה לאו משום כיס הוא. רק לשמור המים המרים שבתוכה. וכדכתי' ישפוך לארץ מרירתי. אבל ניטלה תלינן דמתחלה נבלע כל המרה לתוכו. ואח"כ נימוק הכיס והלך לו שכן דרכה כו'. אח"ז מצאתי בראב"ן סי' רל"ד. אם יש טעם מר בידוע שהכבד שאבה המרה בתוכה מחמת כעס ועתידה לחזור כו' עכ"ל. נראה מזה דס"ל ששואבת עם הכיס והיא נבלעה בהכבד כו'. מיהו האיך שיהי' הכל דלא כפר"ח. דמשמע דס"ל אפילו ידעינן דניטלה ביד כשר ע"י טעימה וליתא. וכ"מ בבה"ג שלפנינו. גם משמע שם כפי' הראשון הנזכר או כראב"ן. וז"ל ניקב המרה טריפה. ניטלה קרעינן בדוכתי' אי מריר כשרה וא"ל טריפה. ואי כד מעקם מררתא וסתמא כבדא ולא משתפיך כשרה. ניטלה המרה לגמרי עובדא הוה וקרעי' לכבדא ואשתכח דבלעה בגוה ואכשרה. אבל אם וודאי ניטלה ואיתא לתליי' אמרינן מחסר חסיר וטריפה. ואי ליתא לתליי' איהו אשקיל לה כשרה עכ"ל בה"ג שלפנינו (וכן העתיקו הפ"ת סק"ג והת"ש קיצר קצת והשמיט תחילת לשונו). נראה דתליי' היינו שנראה מקום חיבור המרה אצל הכבד כמו תליי' דליבא דחולין דנ"ט. דפירש"י שהוא חיבור הלב כו'. וביאר לנו הבה"ג שאם יש כאן התליי' שהוא דבר המחבר המרה אל הכבד שנראה מזה שהי' כאן מרה ונחסר אח"כ טרפ'. אבל כי ליתא לתליי' נראה שניטל מכאן עם מקום חיבורה כשר ע"י טעימה דאמרינן בתוכה היא בלועה כו'. היוצא מכ"ז לדינא אי ידעינן שניטלה ביד לא מהני טעימת הכבד. ובזה לא איירי שום פוסק להכשיר. ואי איתא לקמן ולית בה רושם מרה. בהא מכשירינן על ידי טעימת הכבד ואמרינן בתוכה היא בלועה. ואם נראה שניטל אח"כ הכיס ע"י איזה סיבה או חולי יש להחמיר ולא לסמוך אטעימה עכ"ל הת"ש סי' מ"ב סק"ג. והנה הפ"ת שם סק"ג פי' ג"כ שיש לפרש לשון הבה"ג בשני פירושים ע"ד שכתב הת"ש. ולדינא הסכים כפי' השני. שאפילו ניטלה המרה אח"כ ע"י איזה סיבה או חולי כשרה היא. והכריח כן מלשון ואיהו אשתקלא לה שבבה"ג. דאשתקלא משמע שהי' לה שם מרה ואשתקלא אח"כ. ולפי"ז אפילו מקום חיבור המרה אל הכבד קיים. שנראה מה שהיה שם מרה כשרה. כיון שאין זכר מהכיס עצמו שינטל כולו. ומ"ש אבל וודאי ניטלה המרה ואיתא לתליי'. פי' הפ"ת דהיינו שנחסרו המים המרים שבכיס ונשאר הכיס דטריפה. וכן רצה לפרש הת"ש ג"כ. אלא שאח"כ נטה מזה משום שלא נמצא בשום פוסק להטריף כשהמרה שלימה רק שהיא ריקנית. וכ"כ הפר"ח סקי"ב בשם הה"מ. והפ"ת כתב דבה"ג מטריף בריקנית משום דחייש שניקב הכיס ויצאו המים דרך הנקב. ואפשר דאי בדקו בנפיחה ולא מפקי זיקא כשרה להבה"ג גם כן. וכן פסק הפר"ח:

ולענין הלכה. הנה מלשונות הפוסקים משמע כמו שכתב הפ"ת. דבה"ג מכשיר אף בניטלה המרה אח"כ כמ"ש הראב"ן בהדיא. אלא שנ"ל דלהראב"ן צ"ל ג"כ שלא ישאר התלייה שהמרה מחוברת בו להכבד דכיון שתלי' שהכבד שאבה אותה מסתמא שאבתה עם התליי' ודרך מקום חיבורה כו'. והרא"ש כתב ואם ניטלה המרה כו'. כתב בה"ג דטעמי' כו'. וכן משמע בר"ן דקאי אניטל ג"כ. אך מלשון חה"ר ורי"ו אין הכרע. ומלשון השו"ע נ"ל דמשמע להחמיר בניטל המרה. שהרי בס"ב כתב דין ניטלה המרה ביד או חסרה טריפה. ואח"כ ס"ג כתב אם חסרה המרה קורע הכבד כו'. ולא כ"כ אניטל הכבד. מכלל דסבירא לי' דבניטל לא מהני טעם מר בכבד. הגם שי"ל דלא מפיק אלא בחסר מתולדותי'. ומינקט לחומרא עדיף. דהא בלא"ה נמי משמע בת"ח כלל פ"ח ס"ד. דהא דסמכינן השתא אבדיקה שלנו בטעימת הכבד. היינו משום דכדאי הם הפוסקים המתירים לגמרי בניטלה המרה לסמוך עליהם עכ"פ אכהאי גוונא לסמוך אבדיקתינו. וא"כ מסתברא דבניטלה יש להחמיר טפי. דהא הפ"ת סק"ג הוכיח מהש"ס דניטלה טריפה. מדאמרינן בגמרא ישפוך לארץ מרירתי ועדיין איוב קיים כו'. ואי איתא דניטלה ע"י חולי כשרה. דלמא מיירי בכה"ג שניטלה ע"י חולי ונשפך מרירתה. וכ"כ בפליתי סק"א. אך אחסרה מתולדתה אין ראי' מהש"ס דטרפה זולת מטעם שכתבו הפוסקים. דכל היכא דניקב טריפה קו"ח בחסר וניטל. ועם היות שגם זה מוכח מהש"ס כנ"ל. מ"מ יש לצדד בזה להקל לסמוך עכ"פ אבדיקתינו. והני תרי דיני הנובעים מבה"ג. הא'. נידון טעימת טעם מר בכבד דמהני באין לה מרה. הב' באם הכיס קיים ונתרוקנה מהמים המרים דמשמע דטריפה. כי הם תלוים זב"ז. דאת"ל דטעם מר מהני אפילו בניטלה א"כ נצטרך לפרש הא דאיתא לתליי' היינו שהכיס קיים וריקן דטריפה. אבל אם נפרש דבניטלה לא מהני טעם מר בכבד. נוכל לומר דבנתרוקן הכיס כשרה כו'. וא"כ ממ"נ יש להחמיר באחד מב' דינים האלו. וכיון שכן יש לנו לתפוס חומרא זו בניטלה המרה שזהו טרפות המוזכר בכל הפוסקים. מלתפוס טריפות בנתרוקנה הכיס. שלא אשתמיט חד מהפוסקים לאשמעינן האי דינא. הגם שבגמרא יש משמעות דהטרפות שבכיס הוא משום המים המרים שבו. כדאמרינן ישפוך לארץ מרירתי כו'. מ"מ י"ל שכל שהכיס קיים יוכלו לחזור ולהתמצות בו המים המרים. ואין להוסיף על הטריפות. ותדע דגבי מוח הוצרכו לאשמעינן בענין הומרך ונתמסמס. ומדלא אשמעינן הכי גבי מים המרים שמע מינה דכשרה:

פסק הדין. מרה שניטלה בין ביד בין ע"י חולי טריפה. ואע"פ שקרעו את הכבד ונמצא בו טעם מר לא מהני. אבל אם חסרה מתולדתה וקרעו את הכבד ומצאו בתוכו טעם מר כשרה וא"ל טריפה. טעימת מרירות זו צריך להיות בתוך הכבד דוקא. דהיינו ע"י קריעה ש"ו. אבל לא מהני מה שטועמים טעם מר מבחוץ לבד. כ"פ הבה"ג והת"ש והפ"ת והפמ"ג. ודלא כמו שנראה מדעת הפליתי. והאיך נודע אם חסרה מתולדתה או נטולה ע"י חולי. אם נשאר התלייה שהמרה תלויה בו בכבד קיימת. הרי נראה שהי' בו וניטלה אח"כ וטריפה. אבל כי ליתא לתלייה שחסר מתולדתה כשרה. ואם הכיס של המרה קיים ונתרוקן כל המים המרים שבה כשרה. ומ"מ יש לנפוח את הכיס שמא ניקב. ואם עולה בנפיחה כשרה. ובדיעבד אם לא נפחו. רק שנראה שהוא שלם. נ"ל דמשמע מהת"ש להקל: