א

סימן רסא

רפא"ט. ניקב קרום של מוח כו'. ניקבה המרה כו'. כתב הרא"ש כל הני דמיטרפא בנקב. כגון לב וקיבה וריאה ודקין. אם ניטלו בין בעצמן בין ביד טריפה. ואע"ג דניקב הטחול טריפה וניטל כשר. שאני טחול שאין נקובתו כשאר הנקובין. דמפליגינן בין בקולשי' ובין ניקב בסומכי'. ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב כשר עכ"ל. וכ"כ התוס' ר"פ. וכ"כ בחידושי הרשב"א. וז"ל ומיהו בטחול בלבד הוא דאמרינן שאם ניטל כשרה. אע"ג דאסיק בגמרא דאם ניקב בסומכי' טריפה. והרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר. לפי שאין נקובתו כשאר הנקובין. דבטחול מפלגינן בין ניקב בסומכי' לניקב בקולשיה. ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכי' כשרה. ובתוס' אמרו דהתם שאני דאתפרש בהדיא. וניטלה המרה ג"כ טריפה אעפ"י שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל עכ"ל. ומ"ש בשם הרמב"ם עיי' בספ"י מה"ש דין י"ט כ'. וכ"כ בתה"ה ד' ע"ד. וכ"כ הר"ן ר"פ. וסיים ולפי"ז ניטלה המרה טריפה בין בעוף ובין בבהמה. ואעפ"י שיש מינים בעופות שאין להם מרה כלל כגון תורי' ובני יונה אין למדין ממין על שאינו מינו עכ"ל. ובתשו' הרשב"א סי' ק"ח שהמתירין היינו טעמא. הואיל ובמין עופות יש שהם בלא מרה. ומדמה לה לאותה שאמרו כולהו עיזי ברייתא הכי אית להו. וליתא דאין מין אחד מחזיק מין אחר עכ"ל. וע' מזה ג"כ בתוה"ה דל"ז סוף ע"ב. והש"ג ר"פ אחר שהביא דברי הפוסקים הנז'. כתב והמרדכי לא ס"ל האי חילוק. אלא אעפ"י שניקבה המרה טריפה. אם ניטלה כשרה. הלכך כשאין להם מרה כלל כשרים. וכן כתב בהגמי"מ בשם רש"י וגדולי צרפת ורב אלפס שמכשירין בניטלה המרה. וכן אם נמצאו שתי מרות מכשירין ג"כ עכ"ל הש"ג. והוא בהגמי"מ ספ"ו מה"ש. וסיים ומ"מ לא עשה מעשה להורות היתר בדבר. אלא ע"י טעימה וכו'. ובתשו' מימו' דשייכי להלכות מ"א. האריך בזה ראבי"ה. ועיין ג"כ במרדכי פ' א"ט סי' תרכ"א. ולכאורה ממ"ש ראבי"ה ואע"ג דניקבה המרה טריפה אין מדמין בטריפות זה לזה. דגבי טחול נמי אם ניטל כשרה. ואם ניקב בסומכי' וכו'. משמע דפליג לגמרי אהאי כללא. ועיין בפ"ת סי' מ"ב סק"ב. שהקשה ג"כ על התוס' ודעימי' האומרים דניטל הוא כש"כ מניקב. דהא לא אמרי' בטריפות הא דומה והא אינו דומה. ואין לנו אלא האמור בדבריהם. ולפע"ד י"ל דפי' אין אומרים בטריפות זו דומה לזו. היינו בדבר שהוא דרך דמיון לבד. כגון מה דאמרינן בפא"ט דנ"ז סוף ע"א דילמא שני לי' בין שמוטת ירך בעוף כשלא ניטלה כולה רק דשף מדוכתי' (עיין תוס' שם ד"ה דילמא. וכ"ה בתה"א דמ"א סע"א וע"ב). ובין נחתכו צומת הגידין. או בין חתוכה במקום צומת הגידין דהוי טריפה אע"ג דחתוכה למעלה מצומת הגידים כשרה בפרק בהמה המקשה דע"ו ע"א. שאין לבוא להחמיר ע"ז רק דרך דמיון. ועיי' בב"ב דק"ל ע"א בפי' רשב"ם ותוס' דפי' רש"י בדמיון האברים זל"ז. אבל הכא דהכל באבר אחד וגם לא דמיון לבד כ"א קל וחומר רב ועצום וסברא גדולה. שפיר י"ל שאין זה בכלל שלא ידמה בטריפות. ועוד דכך יש בגמרא דניטל חמור מניקב. כדתנן ניקב הזפק וכו'. רבי אומר אפילו ניטל. ועיין בשו"ע סס"י ל"ג דקיי"ל דלא כרבי דניטל טריפה. וכן בכבד ניטל טריפה וניקב כשירה. ודנ"ח ע"ב דטרפינן בתרתי סניא דיבי משום דכל יתר כנטול דמי. והרי בסניא דיבי לא נאמר דניטל טריפה כ"א ניקב. שזהו ענין הכרס הפנימית שניקבה. כדאיתא ד"נ ע"ב. וא"כ מנא לן דניטל טריפה עד שאפילו היתר טריפה משום דכניטל דמי. אלא וודאי דכש"כ הוא ניטל מניקב. ואף דלפי' הרמב"ן בענין כל יתר כנטול דמי. אין זה הוכחה. דלפירושו י"ל דהו"ל כנקוב ממש. עיין ב"י סס"י מ"א. אבל לפירש"י בענין כל יתר כנטול. כאילו ניטל חבירו דמי הוי הוכחה. וכתב ב"י שם בשם רי"ו שהעיקר כפירוש רש"י. ועוד מדתנן הריאה שניקבה או שחסרה. ופרכינן בגמרא דמ"ז ע"ב אי לימא חסרון מבחוץ היינו ניקבה. ואם איתא דאין ללמוד חסרה מניקבה לימא דהאי חסרה היינו כל הריאה. מיהו זה יש לדחות. דהריאה שחסרה משמע שישנה אלא שחסר בה קצת. ועיין בב"י סס"י מ"א דלהרשב"א היכא דאמר ניטל טריפה ה"ה חסר. אלמא דס"ל דאפילו בכה"ג לא אמרינן שאין מדמין בטריפות. ועיין בבעל המאור ובהרא"ש גבי מים עכורים בריאה מה שנחלקו על הרי"ף. דלא גריעי ממוגלא וכו'. והרמב"ן בס' מלחמות כתב דאין מדמין בטריפות וכו'. וכתבתי מזה בתשו' א'. ואפשר דראבי"ה ג"כ לא הכשיר רק במרה. דפשיטא דלגבי שאר אברים לא שייך לומר כן. וכמו גבי לב. דכתב בשו"ת ח"צ סי' ע"ד שאם ניטל הלב א"א להתקיים אפילו שעה אחת. וכדבריו איתא בחידושי הר"ן דל"ב ע"ב וז"ל. ואין מחוור לי' לומר בלב כמאן דמונח בדיקולא דמיא. דאי הכי הרי הבהמה מתה לגמרי ואיך יתירנה אח"כ שחיטת הוושט עכ"ל. ועיין כ"מ פ"י מה"ש ה"ט ד"ה ואעפ"י שדעת רבינו וכו'. אלא אברים שאפשר לינטל או ליחסר וכו'. ואפשר י"ל טעמו דראבי"ה גבי מרה משום שיש מינים שאין להם מרה. או כמש"ש בתשו' מימו' בשם תשו' רי"ו בר"י דלאו אבר הוא למימר כל יתר כנטול דמי. או משום דאפילו בניקבה המרה יש מחלוקת בגמרא. ע"כ אין לומר כ"כ דניטלה הוי ק"ו:

והנה מלשון תשו' מימו' נראה דראבי"ה מכשיר אפילו היה לה מרה וניטלה אח"כ כמש"ש. ולא מטעם ניטלה המרה. דגבי טחול נמי אם ניטל כשרה. וכ"מ במרדכי סי' תרכ"א ובהג"א רפא"ט. אמנם שאר הגדולים הנזכרים שם בתשו' מימו' הנ"ל שהכשירו בנמצאו בה ב' מרות או בחסרה המרה. י"ל שעכ"ז בהיה לה וניטלה יטריפו. דחסרה שאני מניטלה. שמלבד דחסרה קיל מניטלה לדעת הרמב"ם. דכל אבר שאמרו בו אם ניטל טריפה דווקא ניטל. אבל חסר כשר. וא"כ אפשר הק"ו אינו כ"כ מניקב רק לניטל ולא לחסר. אך זה אינו דהרמב"ם עצמו סובר דגם מניקב לחסר הוי ק"ו. וכן משמע מהא דתרתי סניא דיבי הנ"ל. אך עוד זאת דבחסרה. י"ל כמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"א סוף סי' קמ"ו. כי בזמן שאין שם מרה הטבע חכם היא ומבליע בכבד המותר שהיה ראוי לירד במרה כו' עיי"ש. ואף שכתב כן גם אניטלה המרה אין זה נכון. ועוד בחסרה המרה הוא שיש לדמותה לשאר מינים שאין להם מרה. ואם כן כיון שהגדולים הנ"ל לא כתבו בפירוש להתיר רק בנמצאו לה שתי מרות. דזהו דין כחסרה המרה מתולדתה ולא כניטלה אחר כך. כמבואר בתה"ד סי' קע"ז. ובב"י סוף סימן מ"א דכנטול דמי. היינו כחסר בתחילת ברייתה דמי. א"כ אין ללמוד מזה לניטלה המרה אחר כך. וכן ראיתי בפ"ת סי' מ"ב סוף סק"ב. נמצאת אומר ג' סברות במרה כו' עיי"ש. אלא שסבר כן בדעת התוס' והרא"ש דכ"ה דלא שייך ניקבה ל"ש ניטלה. אבל חסרה לא. ובדעת הגדולים הנ"ל ס"ל דמכשרי אפילו בניטלה. וא"כ לדבריו כלל זה שאמרו התוס' והרא"ש דכל היכא דניקב טריפה כש"כ ניטל. צ"ל דחסר מתחילת ברייתו לא. וא"כ קשיא ע"ז מב' סנ"ד. אמאי הטריפו בגמרא. הא כל יתר כחסר מתחלת ברייתו דמי כנ"ל. ובסנ"ד לא שמענו רק דניקב טריפה. ועכ"פ לדינא העלה דבחסרה המרה היה ראוי להכשיר מעיקר דינא. אלא דעכ"ז פסק דהוה ספק טריפה. ובניטלה המרה פסק דהוה טריפה וודאית. אע"ג דס"ל שהגדולים הנ"ל מכשירים בו. ולפע"ד שגם הגדולים הנ"ל לא מיירו רק בחסרה. אלא דהכרו"פ סס"י נ' פי' דהא דאמרינן יתר כנטול דמי היינו כנטול ממש וחמיר מתחילת ברייתו. ולדבריו שפיר מוכח מהגדולים הנ"ל. כמ"ש הפר"ת. אבל לפע"ד לא משמע כן מהרמב"ם עצמו. דאם כן כשמנה ניטל הכבד במנין ע' טריפות. המל"ל ג"כ היה לה שתי כבדים. כמו שמנה בשאר אברים כן. והכרו"פ לא הרגיש בזה:

כתב בהגמי"מ ספ"ו מ"ה. דמ"מ לא עשה ראבי"ה מעשה להכשיר כ"א ע"י טעימה. אם טועמים טעם מר בכבד. ופי' בבכ"ש דמ"ש דהיינו אפילו בניטלה המרה. וס"ל לראבי"ה דלה"ג אע"ג דניטלה המרה טריפה. מ"מ יש להכשיר ע"י טעם מר בכבד. עוד פי' שי"ל דראבי"ה ס"ל בזה דבה"ג ס"ל דניטלה המרה כשירה. רק דמ"מ הוי גמיר לי'. דמ"מ אי מעולם לא הי' שום מרירות שם טריפה כו'. אמנם דעת רוב הפוסקים אינו כן. רק דבה"ג ס"ל כהתוספות להטריף בין בחסר בין בניטל עכ"ד הבכ"ש. וכפירושו זה השני בדעת בה"ג לראבי"ה. כ"ה בתשוב' הרדב"ז ח"א סס"י קמ"ו בדעת המכשירין ניטלה המרה. וז"ל כי בזמן שאין שם מרה כו'. ומזה הטעם המכשירין בעצמם לא היו מכשירין אא"כ הי' לה טעם מר בכבד עכ"ל. מיהו בתשוב' מימו' ובמרדכי ובהג"א משמע דמעיקר הדין מכשיר ראבי"ה אפילו ליכא טעם מר בכבד. אלא דלמעשה לא סמך ע"ז כמ"ש בהגמי"מ. ודעת הר"ן והרא"ש והגמי"מ שבה"ג מטריף חסרה המרה. וכמ"ש הבכ"ש. והנה בהגמי"מ כתב שמהר"ם פליג אראבי"ה ולא פליג מהר"ם אלא על מה שראבי"ה נראה לו מעיקר הדין להכשיר בלא"ה באין לו מרה ובב' מרות. אבל לא פליג על דביש טעם מר בכבד כשירה. דהא כתב בהדיא דמהר"ם ס"ל כה"ג. והנה הפר"ח הקשה מאי מהני טעם מר בכבד הא עכ"פ כיס המרה דבה תלוי טריפות דניקבה המרה. הרי הוא ניטל כו'. ומזה הכריח דבה"ג שכתב דין זה לא פסיקא לי' מילתא להטריף בניטל המרה. ולהכי הטיל פשרה כו'. ובפלתי סס"ק א' פי' ג"כ דבה"ג מספקא לי'. ולהכי כשיש טעם מר בכבד זהו מופת שהי' לה מרה והיתה כשרה פ"א. ע"כ מוקמי' לה בספק זה אחזקת כשרות. משא"כ אם לא נמצא טעם מר אין כאן חזקת כשרות. ולדבריו אפילו טועמין טעם מר ע"ג הכבד סגי ואין צריך למקרעי'. אכן טעמו דחוק דבספיקא דדינא כזה לא שייך לומר אוקמה אחזקה. כמ"ש בש"ג פא"ט. ואפילו בספיקא דמעשה קרוב דלא מוקמינן אחזקה בריעותא וודאית כזאת. והעיקר בדעת בה"ג הוא כמ"ש בת"ש סי' מ"ב סק"ג. ועיי"ש שפי' דבריו בשני אופנים. ולפי' הא' אין להכשיר אלא באם נמצא חסרה המרה אבל לא בניטלה המרה ע"י חולי. והוא ז"ל מחמיר כפי' הא'. וכדעת הפמ"ג. ויש לסייעו מב' טעמים. הא' דלפ"ז לא נצרך לפרש מ"ש בה"ג דאיתא לתליי' דקאי על כיס המרה ולהחמיר היכא דהכיס ריק ואין בו מים. משא"כ לפי' הב'. מיהו זה אינו. דגם לפי' הב' משמע דמכשיר הת"ש בדין שהכיס ריק. ומפרש להכשיר בניטלה כדפירש הראב"ן. עוד יש טעם. דלפי' הא' לא יהא ניטל קיל מניקב כו' דבניקב לא מהני טעם מר בכבד. וחסר דקיל מניקב לפי"ז. היינו משום דבתחילת בריאתה של זו נברא לה כח המרה בתוך הכבד. מיהו בפ"ת סק"ג הביא ג"כ ב' פירושים אלו מעצמו. והכריח מלשון בה"ג. דכ' ואיהו אשתקלא לה. דמשמע שהי' לה מרה וניטלה. הרי בכה"ג מכשיר בה"ג ע"י טעם מר בכבד. וכן משמע ממ"ש בהגמי"מ ספ"ו. אז מותר דוודאי מרה היתה שם. וממ"ש הר"ן ואי לא טריפה דוודאי מרה לא היתה מעולם. דמשמע דאפילו הי' לה מרה וניטלה מכשירין ע"י טעם בכבד: