א

סימן רנח

[אודות חולי הדבר שנמצאו הריאות שנתמסמסו] ע"ד אשר כתב מעלתו נידון הבהמות אשר הם על הבדיקה כשרה. אם לילך אחר סופה כו'. כי מאין יצא לנו לילך אחר סופה כו'. הנה לכאורה מדמסוכנת שריא אע"פ שסופה למות בודאי. משמע דלא אזלינן בתר סופה. וטריפה דאסורה היינו משום דמחסרה. משא"כ במסוכנת דעדיין לא מחסרה אעפ"י שסופה למות. כדאי' בפ' השוחט דל"ז א'. ודברי הפרישה סכ"ט צ"ע וכה"ג מחלקינן בסנהדרין דע"ח א' בין הורג את הטריפה שהוא פטור ובין הורג את הגוסס שהוא חייב (אע"פ דרוב גוססין למיתה. ובד"נ נמי אזלינן בתר רובא. ע"ש בתוס' דגוסס חשוב כחי כיון דלא מיחתכי סימנין (כבסופה) [כבטרפה] וגם לא אתעביד בו מעשה ע"ש בגמ'). ולקותא דטריפה משום שסופה לינקב כדפרש"י דמ"ג רע"א. הרי אע"ג דעדיין לא חסרה לפועל טריפה משום שסופה ליחסר. הי' כו' לחלק דלקותא שסופה לינקוב ממנה ה"ל כאילו חסרה. דמה לי מחתכי סימנים ע"י נקיבה מה לי ע"י לקותא שסופו לינקוב. ול"ד לגוסס ומסוכנת דלא מחתכי כלל:

והנה גבי מחט שנמצא בסמפון הגדול שבלב סתם רמ"א מ' סע"ג להקל משום דאין סופה לינקוב כו'. והפר"ח שם סעי' ה' כ' וז"ל אעפ"י שלכאורה יראה שאין לזה טעם דאע"ג דאמרינן בעלמא דכל שסופה לינקוב כנקוב דמי. ז"א אלא היכא דאיכא ריעותא וכיוצא. אבל במידי דמיטרף ע"י נקיבת קוץ או מחט. כל כמה דלא נקב אין כאן ריעותא כלל אף שסופו לינקוב. מ"מ דוגמא לדבר מצינו בא"ט. הלעיטה קורט של חלתית טריפה וכדלקמן סס"י נ"א משום שניקב. וקאמרי לה סתמא. ומשמע ודאי אפי' שחטוהו מיד אחר שאכלה. משום שסופה לינקוב. והכא דכוותיה עכ"ל. הרי ס"ל דכל סיבה שנולדה שסופה עי"ז לבוא בודאי לידי טריפות היא טריפה מעכשיו. ומסוכנת דשרי ולא חיישינן שנולד בה חולי שסופה שיביאה לידי טריפות טרם המיתה. היינו משום דמוקמינן לה בחזקת כשרות. וכענין מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח וכל אדם בחזקת שלם עד שיוודע לך בודאי שזה טריפה כו':

ואולם הת"ש חולק עליו וס"ל. דבדליכא ריעותא אין סברא להטריף על העתיד (וכ"כ בפ"ת שם סק"ה ובכו"פ). אבל עכ"פ בדאיכא חולי שיגרום הנקיבה מודה דאסרינן לה על העתיד. וז"ל הרשב"א בתה"א דל"ז ע"א בהמה שאכלה דבר שהוא סם המות לה כשירה לפי שאין זו אלא כמסוכנת עכ"ל. הרי כל דבר שנוקב טריפה ע"ש סופו. ול"ד למסוכנת כנ"ל. וע' בפר"מ במשבצות סס"י ס' ודע כו' ול"ד כו' אין סופו ליחסר כיון לד' הרשב"א כו':

ומעתה בנידון שלפנינו אם בבהמות שמתו מהנגף נמצאו הריאות שנתמסמסו כמו שסיפרו לי. הוה ראוי לומר לכאורה דטריפות כששוחטין אותה מיד שנמצאו בהן קצת לקותא בהריאה. אף שאין זה לקותא גמורה שאינה מיטרפא. מ"מ כיון שאנו רואים שסוף דלקותא זו להביא לידי לקותא גמורה המטרפת הוי כאילו חסרה מעתה. ול"ד כלל לשאר מסוכנת דכשרה אעפ"י שסופה למות. דהיינו משום דאין סופה ליחסר. כמ"ש הפמ"ג סס"י ס' כנ"ל. משא"כ הכא שאנו רואים שסופה ליחסר. דכל שסופה ליחסר מחמת חולי ולקותא שבהן. הכל מודים כאלו חסרה עכשיו ממש:

אך באמת אין זה מוכרח. דמאן יאמר לי שסופו ודאי ליחסר ולמות. דלמא אי בדרי לה סמא חי'. וכלל גדול בידינו שאין להוסיף על הטריפות. שכל שאירע לבהמה ולחי' ולעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחי'. ואפי' נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות עכ"ל :

והנה בבל"י סס"י נ"א כ' וז"ל ובכבשין שגדלו בהן מין שחין ונודע שרגילין למות בהן. בכמה קהלות גוזרים בחרמים שלא לקנות בהן עד שפסקה המכה. וכן כ' רש"ל. וט"ז השיג עליו. וכ' הש"י מ"מ חמירא סכנתא מאיסורא. היכא דיש נגע ממש יש לאסור עכ"ל. ודברי רש"ל אלו הם בב"ק פ' הגוזל בתרא סי' ל"ז. ובב"ח וטו"ז סי' קי"ז פלפלו עלי' עיי"ש. והפר"ח שם ג"כ הביאו. ומכלל דבריהם מוכח דאין לאסור משום טריפות. אבל יש לאוסרם משום סכנת נפשות. ואולם בבל"י סי' קט"ז הביא מ"ש בתשו' שבו"י ח"ב סי' נ"ז וז"ל. ה"ה מה שקורין שווינדזוכט שהבהמות מתים. וכן האוכלים יש ג"כ חשש. ומסיק אף דלענין דינא אין לאסור. מ"מ הוריתי למעשה דכל שימצא עוד ריעותא בריאה. אעפ"י שבדין יהי' כשרה. מ"מ ע"י חולי כזו דיינינן לי' כתר"ל ויש להטריף הבהמה. אבל אנו נוהגין שלא לאוכלה אם לא ידועים שהבהמה הוא מן הכפרים הידועים שלא מתו שם שיש חשש סכנה עכ"ל הרי מבואר דכל שיש ריעותא בבהמה אעפ"י שבדין הוי כשר מ"מ בבהמות שמתו מחולי זה יש להטריף בבהמה שנמצא בה ריעותא כנ"ל. ואם שמשורת הדין אין זה מוכרח. כבר הורה זקן. וגם לכל הפוסקים יש חשש סכנה בזה עכ"פ. לכן יש להחמיר. וע' פמ"ג סס"י נ"א: