א

סימן רנה

[מהדורה אחרת מסי' כו] הנה בכנה"ג סי' מ"ו בהגהת הב"י אות ט' כתב וז"ל מנהג הגוים בכל מדינות אלו לסרס התרנגולים זכרים כדי שיפטמו ותופרין מקום הקריעה ומנהג פשוט בקושטא לאוכלם ואין פוצה פה ומצפצף וזה כט"ו שנים ויותר שהחכם כמהר"י אבורבי נ"ע ערער על המנהג מטעם דיש לחוש לנקיבת בני מעיים כו'. או מטעם דשמא יצאו בני מעיה לחוץ ונתהפכו כו'. ומסיק מעתה כל התרנגולים המסורסים הללו הרי הם כאלו אנו יודעין שלא ניקבו בני מעיים ולא נהפכו דהמתעסק בסירוס בקי הוא שאינו נוגע בבני מעיים כו' דאם הוא עושה כן לסרסו כדי להרוויח למכור ביוקר איך לא ירא שמא ימות מתוך נקיבת בני מעיים או שיתהפכו מעיו בהחזירם לפנים אלא ודאי כל המתעסק בזה בקי הוא ואומן במלאכה לעשות באופן שבעת הקריעה לא ינקבו בני מעים כו'. ושוב ראיתי בדמש"א התיר בשופי מטעם זה ע"ש עכ"ל הכנה"ג והעתקתיו כי אין הספר מצוי והסכים עמו ג"כ הפמ"ג בשפ"ד סי' מ"ו סק"ט ע"ש. ויש לסמוך דבריו מהש"ס רפא"ט דמ"ג ע"ב נמצאת (קוץ בושט) לא אצטריכא לי' לעולא דהא כל הני חיויא ברייתא קוצי אכלן. הרי אעפ"י שיש סברא לחוש שהקוץ ינקב הוושט מביאין ראי' מהחוש והנסיון שאין לחוש לזה דהא כל הני חיויא קוצי אכלן ועכ"ז הן חיים וקיימים. כמ"כ י"ל על סירוס התרנגולים כיון שהמנהג לסרסם והם חיים ומשביחי' ע"כ אין לחוש לנקיבת בני מעיים. אף שמצד הסברא הי' מקום לחוש. ולפ"ז י"ל כמ"כ בנ"ד בהקזת דם לבהמות בהוורידין שאין לחוש לנקיבת הוושט משום דאומן הוא המתעסק בזה לעשות באופן שלא ינקב הוושט כי איך לא יתיירא שמא תמות הבהמה מחמת הנקב כו' דאף שהכא בלא"ה היא חולה ומסוכנת משא"כ בסירוס התרנגולים. מ"מ מאחר דסמכינן על הסברא דאומן יוכל לעשות באופן שלא ינקב הבני מעיים אף שחותך בסכין סמוך להם כמ"כ יש לסמוך כאן. ולכאורה הוושט רחוק מן הוורידי' וכמ"ש רבינו הרב אאזמו"ר נ"ע סי' ל"ג בשם הב"ח סי' נ"ז שהקנה מפסיק בין עור הצוואר להוושט כו' והרי הוא עושה שיהיו הוורידי' בולטים הרבה ומושך הסימני' לצד אחר. א"כ ה"ל כדין היתר הסירוס כו':

רק שבאמת דין וושט חמור מבני מעיים משום דהתם י"ל נשחטה בחזקת התר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ואף שהריעותא נולדה מחיים כיון שאין הריעותא במקום שחיטה והשחיטה היא ודאי בטוב מש"ה ס"ל לרוב הפוסקי' דאמרי' בכה"ג נשחטה (עי' סי' נ"א) בחזקת התר עומדת אעפ"י שיש מחמירים אבל לגבי וושט שאם ניקב הוושט אין השחיטה מטהרה מידי נבלה לפ"ד רוב הפוסקי' דנקובת הוושט הוי נבילה. א"כ אף שאפשר שאין זה ספק בשחיטה ממש לומר בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה דזה אינו שייך רק כשהספק שמא לא שחט הרוב או שהה או דרס או שלא בדק סכינו. משא"כ הכא שעל השחיטה עצמה אין שום ספק שנעשית בטוב אלא שהספק אם היה הצוואר כשר לשחיטה י"ל שאין זה בכלל מה שאמרו שיוודע לך במה נשחטה כו' כי אדרבה העמיד הבהמה בחזקת בריאה ושלא נולדו בצוואר מעשה טריפה כו'. משא"כ כשהספק במה נשחטה ליכא למימר הכי כו' אבל עכ"פ אין כאן חזקת היתר כלל לומר נשחטה הותרה עד שיוודע וכו'. ובכו"פ בדיני ס"ס (בד"ה ומה אעשה) מחשיב כה"ג לחזקת איסור ממש כמו ספק בשחיטה. והדברים עתיקים. וכיון דעכ"פ חמור וושט מבני מעיים ע"כ י"ל שאין ללמוד זה מזה ומה"ט גבי ישב לה קוץ בוושט קי"ל דחוששין שמא הבריא משא"כ בבית הכוסות. כ"כ הכו"פ ססי' ל"ג סס"ק ט"ו וכ"ה בדברי רבינו ז"ל ססי' ל"ג ע"ש במ"ש ושיטה שלישית כו' וחלק בין וושט לריאה מטעם זה:

אבל מ"מ נראה להקל מטעם שכ' רבינו ז"ל שם וז"ל ועולא דמכשר בישב לו קוץ בוושט היינו משום דס"ל דלא מיקרי ריעותא כלל כדאיתא בגמרא ובדליכא ריעותא לא הוי ספק בשחיטה כלל משום דרובא דרוב בעלי חיים כשרים עדיף מחזקת איסור דבהמה בחייה במש"ל סי' כ"ד עכ"ל ועיין בו בסי' כ"ד ס"ק מ"ו במש"ש אבל הב"י ס"ל כו'. וכיון דליכא הכא ריעותא כו' ע"ש וע"ש סק"מ. וכיון שכן בנ"ד י"ל בפשיטות דאין זה ריעותא כלל דלא מיבעיא לפ"ד הרא"ש וראב"ן הפוסקי' כעולא דגם ישב לה קוץ בוושט לא נק' ריעותא כמו שביאר דבריהם באורך רבינו ז"ל סי' ל"ג ס"ק כ"ג. א"כ כ"ש בנ"ד דלא פגע ולא נגע רק בוורידין מבחוץ דאין זה נק' ריעותא לוושט ולא מחזקינן ריעותא ממקום למקום. אלא אפילו לפ"ד רוב הפוסקי' דפסקו דלא כעולא וישב לה קוץ בוושט נק' ריעותא היינו משום דנעשה ודאי התחלת מעשה טריפה שהתחיל לינקב הוושט אלא הספק אם נגמר הטריפו' או שלא נגמר וכיון דהוחל הטורף נק' ריעותא. אבל בנד"ז דהספק שמא לא התחיל כלל שום מעשה טריפות לגמרי אין זה נק' ריעותא ולא נק' ספק בשחיטה מטעם הנ"ל. אלא דיש עוד להשיב דהא זהו ג"כ טעם ריב"א גבי ממסמס קועי' דמא דאין חוששין לבדיקת הסימני' משום דס"ל דנקרע הצוואר לבד לא נק' ריעותא כלל מאחר דלא חזינן ריעותא בוושט עצמו כמ"ש רבינו ז"ל סי' ל"ג סקכ"ב א"כ לדידן דלא קיי"ל כריב"א צ"ל דגם כה"ג נק' ריעותא אע"פ שמסופקי' שמא לא הוחל הטורף כלל. מ"מ אם משם באנו להחמיר בנ"ד הרי שם ג"כ מסיק רבינו ז"ל לסמוך ע"ד רש"ל בהפ"מ לשחוט ולבדוק אחר השחיטה את הוושט מבפנים כו' ע"ש. ואפילו אחר ג"י מהני הבדיקה ולא חיישי' לשמא נתרפא. ע"ש בס"ק כ"ב הנ"ל באריכות. וכיון דאפילו גבי ממסמס קועי' דמא הקילו כן. כש"כ וק"ו בנדון זה שי"ל שאפי' החולקים על ריב"א יודו כאן. דהנה בסה"ת ססי' כ"ה כ' וז"ל אבל אין נכון לפרש אימור קניא ואין צריך בדיקה כלל כי מה טעם יהי' זה שלא נחוש שמא נקב הקוץ את הסמנין כך פי' מורי ר"י עכ"ל. וביש"ש תמך יסודו לפסוק כהריב"א על פשט הלשון אימור קניא. דמשמע לפי פשוטו שא"צ בדיקה כלל וכשרה ע"ש פ' השוחט סי' ג' והסה"ת ס"ל דאעפ"י שלכאורה הי' נ' הפי' כן אי אפשר לפרש כן כי מה טעם יהי' כו' כנ"ל. וא"כ מובן טעם האוסרים שם משום כיון שהקוץ קורע ונוקב שלא בכוונה אלא כפי ההזדמן מהכ"ת לא נחוש שינקב הוושט. ולפ"ז אדרבה משם נשמע לנ"ד שהאומן נזהר בכל יכולתו לנקוב את הוורידין לבד ושלא ליגע בסימני' (ואע"ג דהוא גוי ואינו חושש משום טריפות מ"מ זהיר משום שלא יקלקל הבהמה וכה"ג חשוב מילתא דרמיא עליה עיין שו"ת צ"צ סי' ותשו' עה"ג סי' ע"ט. והאחרוני' בה' נדה הסכימו לעה"ג דכל שעושה בשביל איזו כוונה לא אמרי' לאו אדעתי') ואומן בקי הוא לא חיישי' דילמא נגע. וכמ"ש הש"ך סי' כ"ג ס"ק ט"ו. וי"ל דנד"ז עדיף דהתם נתכון לחתוך הקנה אעפ"כ כשמתכוין לבלתי יגע בוושט אין חוששין שמא נגע כו' כש"כ הכא דנתכוין רק לנקוב הוורידי' ולא ליגע בסימני'. גם ממ"ש רבינו ז"ל סי' ל"ג ס"ק כ"ג (דף נ"ד ע"א) ומיהו בקוץ שנקב עד לחלל וכו' לא מיקרי ריעותא באיברים הפנימיים אלא משום שנוקב בכח ודוחק וקרוב הדבר מאד שנקבו אברים הפנימיי' ולא הוי ספק שקול עכ"ל נשמע דבנד"ז שאינו נוקב בכח וקרוב הדבר להפך שלא נגע בוושט כיון שהוא אומן ובקי. י"ל דלא חיישינן כלל שמא פגע ונגע. וכמו בסירוס התרנגולים דאין חוששין לנקיבת בני מעיים כנ"ל:

אך מ"מ לא מפני שאינו מדמין מעשה. אבל עכ"פ ע"י בדיקת הוושט מבפנים אחר השחיטה יש לסמוך להקל. וכמ"ש רש"ל גבי ממסמס קועי' דמא. דאף אם התם לא יסמכו עליו להקל (ע"י בדיקה) נגד משמעו' רוב הפוסקי' המחמירים בפירוש שם. אבל הכא יש להקל טפי לכן יש לסמוך עליו כאן ומ"מ לכתחלה כשמקיזי' דם צריך להזהיר את האומן שיהי' זהיר מאד שלא יגע בסימני' ויאמרו לו שיבדקו הסימני' אחר השחיטה מבפנים כדי שיהי' מרתת כו' וגם צריך לשחוט למעלה או למטה ממקום ההקזה שאז י"ל טפי לשלא נחוש דילמא במקום נקב קא שחיט כמבואר התם בדברי רבינו הגאון ז"ל: