א

סימן רנב

לברר* בדיני פגימת הסכין. אם יש לחוש למ"ש בפליתי רסי' י"ח דכל פגימה הנרגשת בצפורן אסורה דאורייתא ואפי' אינה נרגשת רק למי ששלם מאד בחוש ההרגשה. דלפ"ז י"ל שאפי' אינה אוגרת חוה"ש אסורה כמ"ש המשבצות סק"ב וכ"ד הפ"ת וכמ"ש רבינו ז"ל משמם בתשו' שבש"ע שלו ססי' י"ח:

בחולין די"ז ב' גרסינן מניין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקיב טריפה בעיא בדיקה (דכיון דאי נקב לוושט מיטרפא פשיטא דבעיא בדיקה דהא אי איכא פגם נקיב) כו' במערבא בדקי לה בשמשא (נותנים אותה בשמש ורואים חודה מ"ר. ל"א הולך ומעמידה בשמש חודה למעלה ומסתכל בצילה של סכין ואם יש פגם בסכין ניכר הוא בצל שהחמה נכנסת בפגם) כו'. רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה כו' ואמרי' התם דצריכה בדיקה אבשרא ואטופרא. ותו גרסי' התם ג' פגימות הן כו' ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קמיירי. וכולן פגימתן כדי שתחגור בה צפורן. וכ' הרשב"א בשם הרמב"ן דאמוראי נינהו דלמ"ד אבשרא ואטופרא ושמשא וחוט השערה בכל פגימה אסור ואפי' קטנה שבקטנות והוא שתחגור כל דהוא טופרא או בשרא או אפי' חוה"ש הא בלא חגירה כל דהוא כשרה דאין זו אלא דמי לססא ודמי לססא פירש"י ז"ל שאין בה פגימה אלא שאין פיה חלק וענ"ל ראי' מדקתני בברייתא אוגרת אלמא אינה פסולה אלא בשאוגרת איזה דבר שיהי' כו'. ולענין פסק הלכה קיי"ל ככל הני אמוראי דלעיל דמשמע דפסלי אפי' בפגימה כל דהוא כו' ודרב חסדא ליתא עכ"ל בחי' ומ"מ בתה"א ובקצר הביא בשם יש מי שהורה ששיעור פגימה כדי שתחגור בו צפורן (ונפלאתי על הת"ש סי' י"ח ססק"ה שכתב דשיעור דחגורה ממש אין זה להלכה אפילו סברת יחיד. והרי הרשב"א כ' שיש מי שהורה כן והוא מפרש תחגור מלשון חגורה. ועל"ק אי"ה אות ו'). ובפי' שתחגור הביאו הדרישה והפר"ח ושאר אחרונים בית פירושים. הא' הוא מ"ש הרשב"א בתה"א שהוא מלשון חגורה (וכ' במ"ה שכן פי' כל הראשונים וכ"כ בחי' הריטב"א בשם הגאונים). והיינו כדפרש"י גבי אוגרת לשון אסיפה שאוגרת הצפורן לתוכה ולפ"ז כל פגימה שאין חללה מחזיק כ"כ שיוכל עובי הצפורן ליכנס לתוכה אינה פוסלת לדעת רב חסדא עכ"פ. והב' הוא מ"ש הרא"ה בבד"ה דתחגור הוא מל' ויחגרו ממסגרותם כלומר שתרגיש בה הצפורן. ועם היות שהרשב"א כ' עליו במ"ה שהוא בודל מדברי כל הראשונים שכולם מפרשים תחגור מל' חגורה. מ"מ ראה זה מצאתי ת"ל בערוך ערך חגר שפי' ממש כד' הרא"ה וז"ל שתחגור מל' פסח שהוא חגר והוא כמו רגל המהלכת במישור כשמגעת בחריץ נחגרת וצריכה בדיקה אטופרא ואבשרא כו' עכ"ל. וכ"ה ממש דברי הרא"ה כמ"ש משמו בחי' הריטב"א שתחגור הוא מלשון ויחגרו מל' חגר שארז"ל בכל מקום עכ"ל. וזהו כפרש"י בשמואל ב' כ"ב ויחגרו ממסגרותם לשון חגר וכן פי' במצודת ציון שם ובתלים סי' י"ח. ומ"ש בבד"ה כלומר שתרגיש אע"פ דלא היינו ממש הפי' דתחגור שהוא ל' חגר לבד ואינו לשון הרגשה. אלא דפי' שהצפורן היא הולכת כחגר על הסכין היינו רק שמרגשת הפגימה בעברה עליה שמתנדנדת ודולגת קצת במקום הפגימה (כ"כ בתשו' שבססי' י"ח). והיינו כעין שפי' בערוך שם מחגירין דזבין שהוא ענין מתנענעין מתנדנדין וכמ"ש הרמב"ם והרא"ש בפי' המשנה רפ"ג דזבין. וכ"ה בת"י בפסוק ויחגרו ויזועין כו' ומ"ש בערוך כשמגעת בחריץ נחגרת היינו נמי שמתנדנדת ע"י שמקצתה נכנס תוך החריץ ומקצתה במישור. ומיהו לפ"ז אין המשל דומה דהרגל שנחגרת בחריץ היינו ע"כ משום שנכנסת תוך החריץ דאי בעברה עליה אין שייך לומר שהרגל תתנדנד שהרי במקום שאינה נחה הרגל היא הולכת באויר ואינו נוגעת בקרקע ואמאי תתנדנד ול"ד לצפורן שעוברת הכל על הסכין. אעכצ"ל דמ"ש וכשמגעת בחריץ היינו שנכנסת תוך החריץ. וא"כ דכוותה גבי סכין היינו שהצפורן נכנס תוך הפגימה. ומה שנחגרת היינו בירידתה ממישור לחריץ. מתנדנדת ונראי' כחגר. וכ"ש אם רגלו א' עומדת במישור והשני' נכנסת לחריץ שנמצא רגלו א' גבוה והב' נמוכה וה"ז כחגר ממש ואין לומר דמ"ש כשמגעת בחריץ היינו שהחריץ מכוון לאמצע הרגל ואין הרגל נכנסת כלל תוך החריץ משום שראשה וסופה עומדי' על המישור והחריץ מכוון נגד האמצע. ודכוותי' בסכין היינו ג"כ שאינו נכנס תוך הפגימ' דא"כ דוחק מאד לומר שתתנדנד הרגל מחמת זה כוון שראשה וסופה עומדי' במישור ול"ד לצפורן בסכין שכל חוד הצפורן ועוביו מוכרחים לעבור על הפגימה. הלכך הי' נלע"ד דדברי הערוך נוטי' לומר דשיעור הפגימה היינו ממש שתכנס הצפורן לתוכו כדפי' הרשב"א. ולכל הפחות שיכנס מקצת עובי הצפורן לתוכו. ואע"ג דמפרש מל' ויחגרו שהוא לשון חגר כמו הרא"ה מ"מ י"ל דלא ניחא לי' לפרש דתהי' נפסל בהרגשת הצפורן לבד אע"פ שאינו נכנס כלל לתוכה דלא הוי ממש דומי' דחגר כיון שאין כאן רק דלוג לבד. משא"כ מחגירי' דזבין היינו שמתנענע ממש ומטה לכאן ולכאן כו'. ועי"ל דמה"ט לא ניחא לי' לפרש דבהרגשה לבד והוא מה שמדלגת נמי פסולה דהא זה יכול להיות גם בשאין בה חסרון ואינה אוגרת כלל כמ"ש במשבצות סק"ב וזה אינו פוסל להערוך דאוגרת שנינו כמ"ש הרשב"א. ונמצא שדברי הערוך אע"פ שמפרש תחגור מלשון חגר יש לכוונו לדינא ג"כ עם המפרשי' מל' חגורה. והא דלא פי' מל' חגורה כפשוטו אפשר שנתכוין לסלק קושיי' הבד"ה והובא בחי' הריטב"א דא"כ הל"ל שתחגור את הצפורן כו'. ומ"ש במ"ה שי"ל תחגור הפגימה בהצפורן לק"מ לפמ"ש בריטב"א שהי' גורס תחגור בו צפורן א"כ אי תחגור קאי על הפגימה לא שייך לומר בו ל' זכר דתחגור הוא לשון נקבה ומש"ה פי' הרא"ה דתחגור שתרגיש הצפורן בו ר"ל בהפגימה. מיהו דוחק לומר כן בדעת הערוך שהרי הביא בלשונו שתחגור בה את הצפורן וא"כ ל' זה ודאי יש לפרשו מל' חגורה בפשיטות. ואולי י"ל דמש"ה פי' ל' חגר משום דהאי שיעורא דתחגור קאי בין אאוגרת בין אמסוכסכת ובמסוכסכת אינו כחגורה ממש משני צדדים לכן פי' ל' חגר דזה שייך גם במסוכסכת שהצפורן נרא' כחגר בירידתו ממישור לתוך החריץ ועל"ק אי"ה אות ה' וע' לקמן אות ו' עוד ראי' שכ"ד הערוך ממ"ש בערך ססא:

(ב) והנה הפי' הנז' בתחגור שהוא לשון הרגשה יש לפרשו ג"כ על שני דרכים כפי אשר הבינו האחרונים. הא' דמ"מ צ"ל הפגימה אוגרת כ"ש עכ"פ ולא פליג בזה אהרשב"א רק דפליג עלי' במה שדחה דברי רב חסדא מהלכה וגם י"ל דפליג עלי' משום דשיעורא דתרגיש הצפורן אע"פ שהוא פחות מחגורת הצפורן מל' חגורה מ"מ הוא יותר מחוה"ש. והלכך אפשר שתהי' הפגימה כחוה"ש ולא תרגיש בה הצפורן ואז אינה פסולה מדינא וכ"מ להדיא בבד"ה די"ג ע"ב אבל לעכב כו' ובהא יתיישב מה שהקשה עלי' במ"ה א"כ חזר לומר שפגימת סכין בכל שהוא דלק"מ שאע"פ שהוא פחות מחגורה הוא יותר מחוה"ש ומבדיקה דשמשא כו' (ועכ"פ נ' שגם במ"ה הבין שאין דעת הרא"ה לפסול פגימה שאינה אוגרת חוה"ש דאל"כ מהו שכ' א"כ חזר לומר כו' ור"ל וא"כ מסכים לדינא להת"ה. ואי איתא יש חילוק בהיפך באם אינה אוגרת חוה"ש והצפורן מרגיש בה א"ו שז"א פסול משום דאוגרת שנינו). וכן פי' הת"ש בדברי הרא"ש ובזה ישב דעת הב"ח להצילו מהשגת הש"ך והפר"ח ובאמת כדבריו ממש כ' הב"ח בעצמו בק"א וז"ל דפליגי בפגימה שאין מרגיש בה בצפורן כלל אלא שאוגר בה חוט השערה א"נ רואה בה בשמשא דבהא ודאי נחלקו (ר"ל הרא"ש עם הרשב"א) עכ"ל. אלמא דס"ל דשיעורא דתרגיש בה הצפורן נפיש מחוה"ש וכן משמע מדברי ס' הזכרונות שהביא בכנה"ג בהגהת הב"י סוף אות ח' (ולשטה זו הי' נ' להכשיר שוחט שאינו מרגיש פגימה כחוט השערה אלא שיש לפוסלו לדעת הרשב"א דס"ל שבצפורן מרגישי' אפי' כחוה"ש עת"ש סק"ה ועכ"פ גם להרשב"א אין מוכרח לומר שמרגישי' אפי' אינה אוגרת כלל. והא דמרגישי' סאסא' אע"ג שאין בה פגימה כלל היינו מפני שכל הסכין כך שאינו חלק). הב' הוא שי"ל דלהאומרים דתחגור ל' הרגשה יש לפסול אע"פ שאינו אוגרת חוה"ש ולדבריהם שיעורא דתרגיש קטן יותר מחוה"ש וזה דעת הפ"ת והכו"פ והפמ"ג. אלא שבמשבצות סק"ב כ' שאף שאינה אוספת שום דבר כל שצפורנו מרגיש פסולה כו' אבל בפ"ת יראה דס"ל דלשיטה זו נמי בעי' אוגרת ע"ש במ"ש ומאי דקתני מתני' אוגרת כו' אלא דס"ל דכל שנרגשת בצפורן ודאי אוגרת מידי שהרי כ' דכל שנרגשת בצפורן היא למעלה מסאסא' וכ' דכל שהיא למעלה מסאסאה היא אוגרת מידי. וס"ל דלא בעי' חוה"ש דייקא ואע"ג דבגמ' אי' שהי' בודקי' ע"י חוה"ש היינו משום שאין לנו דבר דק יותר בפועל אבל אלו הי' לנו דבר דק יותר שהי' אוגרת אותו היתה פסולה וא"כ כשנרגשת בצפורן ודאי אוגרת מידי (וע' בתשו' שהשיב רבינו ז"ל בנידון סכיני' מלוטשים שבש"ע שלו ססי' י"[ז] שהשוה דעת הפ"ת להפמ"ג והיינו משום דעכ"פ לדינא שוים הם דפגימה הנרגשת בצפורן פסולה אע"פ שאינה אוגרת חוה"ש). ודברי הכו"פ יש לכוין ג"כ כדברי הפ"ת והראי' ממ"ש יש שמרגישי' אפי' כחוה"ש אלא שי"ל דה"ה פחות מחוה"ש כמ"ש הפ"ת ומ"ש כי אין לך פגימה בעולם ממש שלא יורגש על ידי צפורן כו' היינו פגימה חוגרת מידי דאל"כ אין שם פגימה עלה דאם אינה אוגרת שום דבר (וגם אינה גבוה מצד א' יותר כמסוכסכת). א"כ לא חסרא מידי בהסכין וזה לא נק' פגימה כדאי' להדיא בבכורות דל"ז נפגמה אזנו כו' נסדקה אע"פ שלא חיסרה. ופרש"י פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון וכ"ה בגמ' שם ע"ב הסדק כל שהוא כו' פגימה כדי שתחגור בה צפורן משמע דתחגור לאו היינו כל שהוא עכ"פ. ובאמת שמהגמ' הנ"ל יש סתירה לפי' המשבצות. ועוד דלהפמ"ג א"כ אמאי מסוכסכת כשרה יותר להרא"ה מפגימה שהצפורן מרגיש בה ואינה אוגרת כלל אדרבה מסוכסכת גרע טפי שגבוה מצד א' והסימן יורד ממנה שנרגשת בין בהולכה בין בהובאה ע"ש בבד"ה די"ב ב' ואפ"ה מכשר בקיימא ארישא דסכינא א"כ ה"ה בפגימה שהצפורן מרגיש בה ואינה אוגרת דלא שייך לומר מורשא קמא ומורשא בתרא כו' כיון שאין כאן רק הרגשת דלוג הצפורן ולא כניסת הצפורן א"כ הרגשה אחת היא מכל הפגימה ולא מכל מורשא לבדה וא"כ מסוכסכת גרעא מינה שהצפורן מרגיש יותר ירידתו מהעוקץ משא"כ להפ"ת ולהכו"פ י"ל דכיון דאוגרת מידי א"כ תאגור משהו מהושט ובאותו המשהו שייך לומר מורשא קמא מחליש ומורשא בתרא בזע כיון שמשהו מהושט יכנס לתוכה:

(ג) ויש להבין במאי פליגי הב"ח והת"ש וסיעתם עם הפ"ת והכו"פ דלכאורה קשה הרי זהו מחלוקת במציאות דלמר שיעורא דהרגשא נפיש מחוה"ש ולמר בהפך וזה דוחק שיחלקו במציאות שהרי יכולים לברר עם מי האמת. ונלע"ד דבהא פליגי דהנה בודאי ההרגשה להרגיש בפגימה קטנה ביותר ע"י הצפורן אינו שוה בכל אדם כמ"ש הכו"פ עצמו יש שמרגישי' אפי' כחוה"ש ויש שאין מרגישי' כלל. וגם צריך לזה אימון יד כמ"ש רבינו סי' א' סק"ב. וס"ל להכו"פ דשיעורא דתרגיש היינו אם מורגש לשלם בחוש ההרגשה ולאומן בזה אע"פ שאינו מורגש לשאר בנ"א שאין מושלמי' ואומנים בהרגשה הוי פגימה דאורייתא ממש כמ"ש בהדיא בפליתי רסי' י"ח ססק"א. והאי שיעורא ס"ל להפ"ת דבציר מחוה"ש. ולפ"ז צריך לבדוק מדינא כל שוחט אם הוא מרגיש והא דלא מצינו בגמ' רמז לזה כמ"ש רבינו שם י"ל משום דהי' מראי' סכינם לחכם וא"כ אין חיוב זה על השוחט ובדיקה שלאחר שחיטה אינה מעכבת דיעבד. אבל דעת הב"ח וסיעתו י"ל דנהפוך הוא. דשיעורא דתרגיש היינו שיהי' מורגש לכל בנ"א השלימי' בדעתם ואפי' לא אימנו ידם לזה ולהכי היה החכם בודק הסכין אע"פ שאינו אומן כמו השוחט משא"כ אם יש מי שבודק הסכין בכוונת הלב ואינו מרגיש כלום אף שיש מי שמרגיש אחריו י"ל שאין זה פגימה כלל האוסרת מדינא וכמש"ר שם משום שבודאי אינה אוגרת כו'. וס"ל להב"ח והת"ש דהאי שיעורא נפיש מחוה"ש. ומש"ה אין חיוב מדינא לבדוק השוחט אם הוא מרגיש כמש"ר שם לדעת הרשב"א וכ"ש להב"ח ות"ש בדעת הרא"ש והרא"ה דשיעור הפגימה נפיש מחוה"ש. ושוב ראיתי דהת"ש שם פי' דכל שאינו מעכבתו אינו מרגיש וי"ל דבזה פליגי דהפ"ת והכו"פ ס"ל דמרגיש אף כשאינה מעכבתו וע' לקמן אות ז' קושיא על הכו"פ מחגירת צפורן דגבי מום דבכור:

(ד) וצ"ל דלדעת הפ"ת דס"ל דאפי' פחות מחוה"ש פסולה כל שנרגשת בצפורן א"כ אמאי סמכו הני דבדקי בחוה"ש דאפי' אם אינה אוגרת חוה"ש ניחוש עדיין שמא יש בה פגימה קטנה יותר. ודוחק לומר דס"ל דשיעור פגימה כחוה"ש דליתא דמנלן שיעור זה בשלמא תחגור בו צפורן שפיר הוי שיעורא לרב חסדא. משא"כ להאומרי' דכ"ש אסורה וס"ל דאמוראי הנ"ל פליגי אדר"ח. או דתחגור היינו תרגיש א"כ אין שייך שום שיעור אלא כל שהוא אוגרת מידי או שהצפורן מרגשת בו א"כ למה סמכו אבדיקת חוה"ש. ובשלמא להרשב"א לק"מ משום דלא ס"ל כלל האי סברא דכל שהצפורן מרגשת ודאי אוגרת מידי דאדרבה סאסא' נמי מרגשת אלא דבעי' לידע שאוגרת ממש. וא"כ כיון שאין לנו דבר דק מחוה"ש אנו בודקי' בחוה"ש ולא חיישי' שמא אוגרת דבר דק יותר. משא"כ להפ"ת דכל שהצפורן מרגשת אסורה ודמי לסאסא' אין הצפורן מרגשת בו. א"כ אמאן סמיך מאן דבדק בחוה"ש כיון שהצפורן מרגשת בפחות מחוה"ש ה"ל לבדוק אטופרא וכ"ש להאומרי' דהשיעור הוא כדי שתרגיש הצפורן. וצ"ל לשיטתו דמן הסתם אין חוששין לפגימה דקה כ"כ כעין מ"ש היש"ש. ודוחק או י"ל דבדקו בחוה"ש אחר שבדקו אטופרא (ולפ"ז לשטתו ג"כ יש ללמוד דשוחט שאינו מרגיש אפחות מחוה"ש אין לפוסלו כל שמרגיש אטופרא כחוה"ש). אלא שי"ל דס"ל דלא קיי"ל כראב"י אלא דצריכה בדיקה אטופרא שירגיש אטופרא והיא פחותה מחוה"ש ואם אינו מרגיש פגימה כזו הוא פסול:

(ה) עוד מצאתי פי' שלישי לרש"י ז"ל בשם גאון לא הביאוהו שום פוסק והוא בתהלים ע"ו שארית חמת תחגור פרש"י שהוא לשון עכבה ושכ"ה בלשון משנה תחגור בה צפורן ור' אלעזר הגאון הי' מביא מקרא זה עדות לאותו משנה. ונ' שכ"ד רש"י עצמו מדפי' נמי בבכורות דל"ז ב' בתחגור שתעכב. ובת"ש סק"ה כ' דד' רש"י בבכורות נוטי' יותר לפי' הרא"ה ולפמ"ש בתהלים הוא דעת שלישי' שאינו מלשון חגורה ולא מלשון חגר ופסח אלא מל' עיכוב. ולכאורה משמע דלאו היינו שיעורא דתכנס הצפורן לתוכה דאל"כ למה הוצרך להגאון לפרשו תחגור מל' עיכוב ומה הי' חסר לו לפרשו ל' חגורה. ואין לומר דפי' כן רק כדי לסלק קושיי' הבד"ה דלעיל ססי' א' דהא רש"י פי' בבכורות שתעכב בה צפורן וא"כ תעכב קאי על הפגימה וא"כ ה"נ ה"ל לפרש תחגור מלשון חגורה שהפגימה היא החוגרת כו' ומ"מ יש לומר דלעולם חד שיעורא הוא ואעפ"כ הוצרך לפרש לשון עיכוב ולא לשון חגורה משום קושיא דלעיל ססעי' א' דתחגור קאי נמי אמסוכסכת ול' חגורה לא שייך בו כ"כ כדלעיל. מיהו בסה"ת פי' ל' חגורה נמי אמסכוכסת ואפ"ל משום דלשון חגורה הוא שיעור על רוחב הפגימה אבל אעומקה אין בזה שיעור אי בעי נמי עומקה כרוחב עובי הצפורן או אפי' בחוה"ש סגי כמ"ש הת"ש סק"ו לכן יהיב שיעורא במעכב שזה שיעור קצוב דאם יש בגובהה כדי שיעכב הצפורן סגי. וע' ברש"י חולין י"ז ב' ד"ה בישרא. ואינו חוגר כו' נכנס כו' משמע קצת דחוגר היינו נכנס וחוגר היינו מתעכב לפרש"י אלמא דחד שיעורא הוא. ועי"ל דלפי' דתחגור הוא ל' תעכב לא בעי' שיכנס בהפגימה כל עובי הצפורן כמו את"ל שהוא ל' חגורה אלא דבשיש בה כדי שיכנס לתוכה רק החוד מעובי הצפורן סגי דעי"ז יתעכב הצפורן ופשוט דהחוד מהעובי והוא הקרן פחות מכל העובי וע' בפ"ת סס"ק י"ג ג"כ חילק בין בודק הסכין בחוד הצפורן ובין בודק בעובי הצפורן. והנה אם בודק בחוד הצפורן י"ל שאם הפגימה כחוט השערה או מעט יותר עכ"פ אזי יכנס ויתאסף חוד הצפורן לתוכה ואזי ממילא יתעכב כל הצפורן ואף שאין כל עובי הצפורן יכול ליכנס ולהתאסף לתוכה מ"מ יתעכב כולו מחמת שנכנס החוד מהעובי לתוכה דהיינו הקרן זוית של העובי. ואפשר שאף כשבודק בעובי הצפורן והעובי כולו אינו יכול ליכנס בהפגימה עכ"ז החוד מהעובי יכנס בפגעו בפגימה שמה שהעובי כולו לא יוכל לכנס לא ימנע את חוד העובי ליכנס אם הפגימה מחזקת כדי חלל מהעובי שאע"פ שעובי הצפורן הולך על הסכין מ"מ י"ל שחודו ישפל ויכנס בחלל זה. ואזי ממילא יתעכב כל עובי הצפורן אף שלא יכנס בהפגימה כנ"ל. משא"כ אם אין בה חלל כלל ועוקציה סמוכים ממש וה"ז כמין סדק אזי גם החוד לבד אינו יכול ליכנס ולהתאסף לתוכה אע"פ שבודק בחוד העובי. כיון שאין בה שום חלל. ואזי י"ל שאין הצפורן מתעכב בה כלל וכשרה לפרש"י ואף שהצפורן מרגשת בה בעברה עלי' ונק' חגירת צפורן לפי' דחגירה לשון חגר ופסח. ולפי' הת"י ויחגרו ויזועון כו' וכמו שכתב בקורקעדאנסיאות ל' התנועעות דה"נ מתנענע הצפורן בעברו על הפגם. אך מ"מ אינו מתעכב כלל דמאחר שגם חוד הצפורן אינו יכול ליכנס לתוך הפגימה מדוע תתעכב נהי דהצפורן מרגשת גם כה"ג מ"מ מי יעכבנה ומ"מ לענין הדין דיעה זו קרובה לדעת הרא"ה והרא"ש אליבא דהת"ש והב"ח דחגירת הצפורן היינו יותר מחוה"ש שי"ל שהוא כדי עובי חוד הצפורן וא"ש מ"ש הת"ש דד' רש"י בבכורות נוטי' לדעת הרא"ה דהיינו כדפי' הוא בדעת הרא"ה משא"כ לפי' הפ"ת והכו"פ בדעת הרא"ה דלפ"ז צ"ל דכל שאין הפגימה מעכבת הצפורן אינו מרגיש כמש"ש הת"ש לפרש דעת רש"י משא"כ לדעת הפ"ת והכו"פ והפמ"ג בדעת הרא"ה והרא"ש. י"ל דפרש"י שבבכורות ובתהלים סי' ע"ו אינו מסכים כלל לדינא לדעת הרא"ה כי בכה"ג לא תתעכב בה הצפורן כלל. והנה כל הפירושים שביארנו בענין חגירת צפורן הכל הוא לדעת הפוסקי' כרב חסדא ששיעור הפגימה כדי שתחגור בה הצפורן ועיין ת"ש שם דהביא הרבה פוסקים דס"ל כן רק שהוא ז"ל פי' דאין מפרשי' ל' חגורה וע' מזה בסמוך אבל עכ"פ הרבה פוסקים ס"ל כרב חסדא וכמשנ"ת לעיל אות א':

(ו) ועתה יש לבאר איך קיי"ל לדינא הנה דעת רבינו רסי' י"ח בשם תשו' שבות יעקב חלק שני סי' נ"ג נ' דאע"ג שבש"ע פסק דשיעור הפגימה כ"ש רק שתהי' אוגרת חוה"ש מ"מ היינו משום דספק דאורייתא לחומרא. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דדילמא השיעור כחגירת צפורן מלשון חגורה ממש. ונ"מ לדינא בדאיכא עוד ספק. אמנם הפר"ח כ' דשיעורא דתחגור ל' חגורה היא דעת יחידאה והת"ש כ' שאין זה להלכה אפי' סברת יחיד. ונוראות נפלאתי עליהם דאשתמיטתי' מ"ש בסה"ת סי' ב' אוגרת הצפורן חוגר הפגימה משתי רוחות כו' אלמא דס"ל דשיעור הפגימה כחגירת צפורן דאל"כ למה לו להזכיר צפורן. וגם אין לומר דמפרש תחגור תרגיש דאל"כ לא א"ש מ"ש במסוכסכת הצפורן אין חוגר רק מרוח א'. דהא מרגיש ג"כ מב' רוחות בין בהולכה בין בהובאה. ואין לומר דמרוח א' ר"ל עוקץ א' דא"כ האיך מרגיש באוגרת ב' עוקצין כיון שאין הצפורן נכנס כלל לתוכו א"כ מה שמרגיש הפגימה מצד שדולג עלי' אין כאן רק הרגשה א' כללית. וגם אין לומר דמפרש מסוכסכת כפי' הרמב"ם שמרגיש רק בהולכה ולא בהובא' או בהיפך וזהו מרוח א' דא"כ אמאי פסל כשעומדת באמצע בכל ענין כו' א"ו דחוגר מל' חגורה. והסמ"ג כ' ג"כ כלשון סה"ת וכן פי' בש"ג דעת הסמ"ג דס"ל דבעי' שתחגור בה צפורן ומל' חגורה. וראיתי בת"ש שנסתייע מהש"ג דדעת הסמ"ג כהרא"ש דתחגור ל' תרגיש ודבריו תמוהי' דהש"ג כ' שדעת הסמ"ג כהרא"ש משום דס"ל דלהרא"ש נמי השיעור כמו חגורה וכמ"ש מהרי"ט ח"א סי' ו' הביאו רבינו ז"ל. אבל את"ל דהרא"ש ס"ל דהשיעור כדי שתרגיש א"א לומר שכ"ד הסמ"ג ומעולם לא עלה ע"ד הש"ג לפרש כן דעת הסמ"ג שהרי מדבריהם משמע להדיא דמפרשי תחגור ל' חגורה כנ"ל. וכן משמע ג"כ דעת ר"י ורבינו יונה שכ' הרא"ש וטוש"ע סי' ש"ט בענין צרימת אזן בבכור שהוא מום מובהק היכא דמינכר שפיר ונראה לעינים שהוא יותר מחגירת הצפורן כו'. והשתא את"ל דחגירת צפורן היינו רק שהצפורן מרגיש בה שהוא אפי' בפגימה קטנה שבקטנים כמ"ש הכו"פ. איך יאמר דאם ניכר שהוא יותר מחג"ץ הוי מום מובהק והלא עדיין תהי' פגימה קטנה ביותר. מיהו י"ל דה"פ היכא דמינכר שפיר הצרימה הוי מום מובהק והיינו משום שאז ודאי יותר מחג"ץ. אבל בב"י וב"ח שם נראה כדפרישית תחלה דכשהוא יותר מחג"צ מיד הוי מום מובהק וה"פ היכא דמינכר שהוא יותר כו'. וא"כ עכצ"ל דחג"ץ היינו מל' חגורה. וכן נראה דעת הרוקח שכתב שיעור הפגימה כדי אחיזת הצפורן בו והיינו שהצפורן נכנס בהפגימה דאילו להרא"ה הוא רק דולג מלמעלה ואפי' לפי' הגאון שברש"י את"ל דכוונתו שיכנס רק חוד עובי הצפורן א"כ לא שייך לומר ע"ז אחיזת הצפורן שאין כאן רק אחיזת החוד אלא שכל הצפורן מתעכב א"ו כוונתו דהשיעור כדי כניסת עובי הצפורן והיינו מל' חגורה. וגם בתה"ק הביא דיעה זו כנ"ל אות א'. ובחי' הריטב"א כ' שכן שיטת הגאונים ואין לנו לזוז משיטתם. וגם בדעת רש"י יש להסתפק כנ"ל. ובדעת הרא"ש ג"כ יש מחלוקת שמהרי"ט כ' שדעתו ג"כ דהשיעור כדי שיכנס הצפורן ולפעד"נ לכאורה שגם דעת הרא"ה אין להחליט כ"כ להפך. משום שי"ל דמ"ש שתרגיש הצפורן היינו שירגיש ב' העוקצין ממש וירגיש שהיא אוגרת. דוגמת ירגיש דמסוכסכת שמרגיש העוקץ א' בין בהולכה בין בהובאה כמש"ש די"ב. ה"נ ירגיש באוגרת ב' העוקצין וזה א"א כ"א ע"י כניסת הצפורן לתוך הפגימה כנ"ל אות זה. דאל"כ תקשי אמאי פסול אוגרת בדקיימא ארישא דסכינא כנ"ל סוף אות ב'. ומש"ש להכו"פ הוא דוחק גדול ועצום דכיון שאין הצפורן נכנס גם הסימנים לא יכנסו ועמש"ל אות א' שדעת הערוך שממנו מקור ד' הרא"ה נוטי' יותר כן ותדע דבערוך לא נז' כלל תרגיש וכ"מ ממ"ש בערך ססא פי' הענף שבראש השבולת כו' ואינן חלקי' אלא בולטות מהן כעין שינים דקות מאד עכ"ל. הרי דבדמי לססאה נמי יש פגימות קטנות וא"כ עכצ"ל דהא דכשרה היינו משום שאין בהם כדי לחגור הצפורן דאלו הרגשת הצפורן ודאי יהי' בהן (ואולי המחטין אינן מעכבין הצפורן מצד מיעוט גבהן ביותר עמש"ל סי' ה' להגאון שברש"י). ולומר דהערוך ס"ל כמ"ש הרא"ה בסאסאה שהוא בחוט כו' הוא דוחק גדול שהרי הרשב"א דחה סברא זו בשתי ידים ועוד דכל כה"ג ה"ל להערוך לפרש וכיון שדעת הערוך כן א"כ י"ל דכמ"כ דעת הרא"ה. ותדע עוד דאל"כ למה הוצרך הרא"ה לומר דהני אמוראי דבדקי בשמשא כו' לחזר אחר סכין יפה כו' הל"ל דדינא הוא וכמ"ש בכו"פ ע"ש דהשיעורי' קרובים זל"ז ועבדי הכי דדילמא לא בקיאי' כ"כ בהרגשה. א"ו דהשיעור רחוק מזה והיינו משום דהרגשה זו הוא ע"י כניסת הצפורן לתוכה או עכ"פ שיכנס החוד מהעובי הצפורן לתוכה וכמש"ל ססי' ה' שז"ד הת"ש בהרא"ש ורא"ה והכי משמע ממ"ש בס' החינוך סי' תנ"א ואם נרגיש בו פגימה אפי' כל שהיא השחיטה אסורה. דאלמא לא בעי' כדי חגורה ממש. אבל מ"מ י"ל דבעי' כניסת החוד שעי"ז מרגיש ב' עוקצי הפגימה. מיהו באמת י"ל שדבריו בחינוך לקוחי' ע"פ הרוב מהרמב"ם כנודע. ובהרמב"ם עצמו יש סתירה כמ"ש הת"ש. ולענ"ד הי' נ' תירוץ לדבריו דהנה על שיטת הגאונים דהלכה כרב חסדא תירץ בריטב"א דהני אמוראי דבדקי בשמשא אינו אלא לכתחלה כו'. וי"ל ממ"נ אם אין פגימה אוסרת פחות מחג"ץ ל"ל להדר כ"כ לכתחלה. אלא שי"ל משום דקיי"ל דחצי שיעור נמי אסור מן התורה כדאי' ברפ"ח דיומא. ואין לומר דשאני הכא דפחות מזה אינו קורע הסימני' וטריפות הפגימה משום נקיבת הסימ' היא כדאי' בגמ' די"ז כיון דכי נקיב טרפה כו' וא"כ לא שייך לאסור בח"ש דז"א דאשכחן כה"ג בנשבע שלא יאכל דאע"ג דלא נתכוין אלא לכזית וא"כ הי' הסברה דאין אסור כלל בח"ש אפ"ה פסק הרמב"ם דאסור מה"ת והסכים עמו הר"ן פ"ג דשבועות. והיינו משום דחזי לאצטרופי וה"נ חזי' לאצטרופי לכדי חגירת הצפורן. ולכן פסק דאפי' פגימה כל שהוא פוסלת השחיטה וא"ש דהני אמוראי ל"פ אדר"ח דשיעורא דר"ח היינו למלקות ומיהו אוגרת בעי' דאל"כ לא חסרא מידי ולא חזי לאיצטרופי ועיין במל"מ רפ"ד מהלכות שבועות שהביא מחלוקת הפוסקי' בדין זה אם בשבועות אסור מן התורה חצי שיעור. וצ"ע שמא י"ל דלא שייך איסור בחצי שיעור אלא כשהשיעור הוא איסור ממש משא"כ הכא דהפגימה אינה האיסור אלא הכשר האיסור שהבהמה שתשחט בסכין זה הוא האיסור שמא אין שייך בהפגימה ענין חצי שיעור. ואפשר דה"ט דהגאונים דס"ל דהני אמוראי דבדקי בשמשא אינו אלא לכתחלה. א"נ י"ל דס"ל כמ"ש הח"ץ בתשו' סי' פ"ו דח"ש אינו אסור מדאוריי' אלא במאכלות אסורות משום דמריבוי' דכל חלב נפקא ולכן כ' דלענין בל יראה אינו עובר אחצי כזית חמץ כ"א מדרבנן והסכים עמו רבינו ז"ל בק"א ססי' תמ"ב. ולכן י"ל דה"ט דאמוראי דבדקי בשמשא כו' מדרבנן. ומ"מ בדיעבד אין הבשר שנשחט בו אסור אף מדרבנן דלגבי הבשר לא שייך תו למימר חזי לאצטרופי דאף גם שיתהוה בהסכין פגימה עד שתחגור הצפורן לא יתוסף איסור בהבשר שכבר נשחט כשלא הי' בו כדי שתחגור. ול"ד לח"ש שנתערב שאוסר כשיעור כדאיתא בפג"ה דהתם שייך לומר דחזי לאצטרופי שיפול עוד ח"ש בהתערובות. ולפ"ז אפשר לומר דגם להרמב"ם אין אוסר פגימ' פחות מחג"ץ רק מדרבנן לדעת הח"ץ הנ"ל רק דבהא פליג אהגאונים דאוסר הבשר אף דיעבד מדרבנן עכ"פ וע' בריטב"א דלכאורה משמע מדהשיב רב אשי אסאסאה מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן מכלל דלמעלה מסאסא' לא אכלינן וי"ל שהוא מדרבנן דח"ש נמי אסור אף בדיעבד ולפ"ז לא קשה מידי ממ"ש בה' איסורי מזבח די"ל דהתם דינא דאוריי' קתני א"נ במקדש לא החמירו בכך כמו שלא אסרו שבות במקדש. אך מתשו' הריב"ש ססי' קס"ג יש ללמוד דל"ד לשבות מיהו י"ל דזה נמי דומה לגזירה כיון דאין כאן איסור בודאי רק משום דחזי לאצטרופי משא"כ בבדיקת הריאה שיש לחוש שמא יש סירכא ואסורה הבהמה מדאורייתא:

(ז) ואיך שיהי' דעת הרמב"ם עכ"פ הא קמן דעת הגאונים שבריטב"א וסה"ת וסמ"ג (וקרוב שכ"ד הסמ"ק ע"ש) והרוקח והריטב"א דשיעור הפגימה כחגורת הצפורן ממש ל' חגורה ואפשר שכ"ד ר"י שבטוש"ע סי' ש"ט דמסתמא ס"ל נמי דהלכה כרב חסדא כמ"ש הסה"ת תלמידו ואפשר שכ"ד הערוך. ואפשר שכ"ד רש"י כנ"ל ובדעת הרא"ש יש מחלוקת כנ"ל. וא"כ נפלאתי האיך שייך לומר ע"ז שהוא דעת יחידאה שהרי אדרבה האומרי' להפך דשיעור הפגימה כ"ש הם מועטים מהם והוא דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ה בס' החינוך. וגם שהרשב"א בקצר הביא ב' הדעות וכן בדברי הרמב"ם אין ברור כ"כ אם לא ס"ל דהשיעור כדי שתחגור כמ"ש הת"ש וכמש"ל. וא"כ לכאורה יש רוב הפוסקי' להקל ובפרט הגאונים שבריטב"א (ושוב מצאתי בשאילתות פ' בהעלותך שהביא הא דפגימת סכין כדי שתחגור בה צפורן והשמיט הא דבדקי לה במיא ובחוה"ש רק הביא הא דבדקי לה בשמשא והיינו שע"י השמש היא הבדיקה אבל השיעור הוא כדי שתחגור כו'. והנה מאחר שבמ"ה הביא ראי' מהשמטת הרי"ף ובעל הלכות להא דרב חסדא דלא ס"ל כרב חסדא אף אנו נאמר דמדהביא השאילתות לרב חסדא דס"ל הכין). ולכן עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק וכמ"ש רבינו רסי' י"ח וביותר יש לתמוה על הכו"פ רסי' י"ח במ"ש אלא ברור לענ"ד ובטלה כל מחלוקת הפוסקי' בזה. שנראה כאילו ראה זה חדש הוא שהמציא דחגירת צפורן היינו הרגשת צפורן. והלא כבר קדמוהו רבנן הרא"ה בבד"ה. ועכ"ז דחה הרשב"א פי' בשתי ידים. וגם מ"ש כי הם דברו באיש השלם כו' הוא פלאי דהכל שוחטין תנן ואפי' נשים ועבדים וכמ"ש רז"ל סי' א' סק"ב ואע"ג דהיו צריכי' להראות סכינם לחכם היינו משום כבודו של חכם לבד לדעת רוב הפוסקי'. וממאי דאמרי' בגמ' פשיטא כיון דכי נקיב טריפה בעי' בדיקה דהא אי איכא פגם נקיב. משמע נמי לכאורה דשיעור הפגימה אינה קטנה כ"כ כמ"ש הכו"פ דאל"כ מהו הפשיטות כו' כיון שהיא קטנה כ"כ ה"א דאינה ניקב כלל. גם מדאמרינן אבוה דשמואל פגם ושדר כו' שלחו לי' כו' ואם כל פגימה הנרגשת בצפורן אסורה אע"פ שאינו אוגרת אפי' חוה"ש א"כ מה שייך לומר פגם ושדר כו' הרי כולן אסורות דאפשר להרגיש אפילו פגימה קטנה שבקטנות לפמ"ש הכו"פ והמשבצות . ומ"מ רבינו הגדול ז"ל בתשו' שבססי' י"ח כתב להחמיר מאד בענין זה כדעת הפ"ת והפמ"ג וסיעתם ויתר מזה כ' ע"ז ליזהר מאד בנפשו שלא להקל ח"ו בזה כלל. וכל מה שכתבנו בזה הוא רק להלכה ולא למעשה. דומיא דאמרינן ר"פ בתרא דנדה בירושלמי רבי ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות כו'. ומיהו י"ל דכל זה היינו בהנהגה דלכתחלה ותקנה קבועות שנו כאן להיות הסכינים מלוטשים דייקא כדי לצאת סברת הפ"ת והפמ"ג וסיעתם והכו"פ שהם גדולי עולם. אבל אם אירע שאלה פרטית שנשחט בסכין טוב כדין ואח"כ נמצא פגימה י"ל להורות כמו שמשמע מההלכה. וכמו שהביא בעצמו בשם תשו' שבו"י הנ"ל שבודאי אינו סותר למ"ש הוא בעצמו בתשובה. אלא שיש חילוק עצום בין תקנה קבועה בענין הסכינים שיהיו טובים ומלוטשים דייקא ובין שאלה פרטית שנפלה במקרה והזדמן. וכה"ג כ' רבינו ז"ל בעצמו בתשו' השייך ליו"ד סי' ט"ו המתחלת. הנה בתשו' הרשב"א וש"ע לא הזכירו רק גדיים. וז"ל וראיית או"ה מגבינות לק"מ להרא"ש משום דהתם ספק שהחליף עכומ"ז היא מילתא דקביעותא דשכיחא טובא כו' וגזרו אפי' בדיעבד כדי שלא יבואו להקל לכתחלה כי היא מילתא דשכיחא טובא. משא"כ כשאירע לפעמים איזה ספק בדרבנן בדרך מקרה כו' מוקמי' אדינא דספק דרבנן להקל עכ"ל וכעין זה י"ל כאן ולכן אם אינה אוגרת חוה"ש כלל יש להקל בנמצא כן אחר השחיטה כיון דבהא הרשב"א וסיעתו והטוש"ע ג"כ מקילים ואפי' נרגשת קצת בצפורן אין לחוש לדעת הכו"פ וסיעתו דאינהו יחידאי. גם באמת דוחק גדול הוא לדעת הכו"פ לומר דבהתרת מום בבכור נמי אם מורגשת הפגימה לשלימי' בהרגשה אע"פ ששאר רוב בנ"א אין מרגישים כלל הוי מום. דגדולה מזו תנן התם בבכורות ד"מ במראה אבל לא במדה אלמא דבעי' שיהי' המום נראה לכל ממש. ועוד דאל"כ אין כאן מום גלוי כ"כ. וע' רש"י רפ"ו דבכורות נגממו שנחתכו בסכין וא"כ ודאי נרגש בצפורן וא"כ מה בין זה לנפגמו ואע"פ שיש לדחות. מ"מ האמת עד לעצמו דהפי' של הכו"פ בתחגור הוא דוחק גדול ועצום . מה גם דכיון שנמצא כן רק אחר השחיטה אינו איסור ודאי אף להכו"פ דשמא במיעוט בתרא איפגום ושמא נגע במפרקת עש"ך בדיני ס"ס אות כ"ז. ואע"פ שהב"ח בק"א כ' דלהרמב"ם והרשב"א אפי' יהא רואה בה פגימה פחות מחוט השערה בשמשא או במיא או ירגיש בו כו' כדכתב הרמב"ם או כחוט השערה ולא חוט השערה ממש כדכתב הרשב"א נמי הוי פגימה עכ"ל. י"ל אם אנו רואין בשמש שהיא אוגרת אפי' פחות מחוה"ש יש להחמיר אבל אם מרגיש פגימה וידוע שאינו אוגרת חוה"ש ואינה מעכבת ממש חוד עובי הצפורן רק שמרגיש בה. גם אינו יודע ודאי שהיא אוגרת פחות מחוה"ש אין להחמיר מספיקא שמא היא אוגרת כיון דבגמרא בדקו בחוט השערה. וגם כיון דבלאה"נ לפ"ד רוב הפוסקים רובא דמינכר השיעור שתעכב חוד הצפורן וכמ"ש רש"י בתהלים בשם ר' אלעזר הגאון וקרוב שכ"ד הרא"ה והרא"ש לדעת הת"ש. והאי שיעורא ודאי לא פחות מחוה"ש. והנה במ"ה די"ד ע"א כ' וז"ל ומיהו לא שתהא פגימה כל דהוא הנראי' בשמש פסולה דהא חוגרת אמרינן אלא שאילו היתה נראית שם הי' בודקים אותה לאחר מיכן אם תחגור שום דבר אפי' כחוט השערה ובכך היו פוסלין עכ"ל. וזה שלא כמו שהבין הב"ח ססעי' ה' ובקו"א בדעת הרשב"א והשו"ע דברואה פגימה בשמשא לחוד פסולה כמ"ש וז"ל דפליגי בפגימה שאין מרגיש בה בצפורן אלא אוגר בה חוה"ש א"נ רואה בה בשמשא דבהא ודאי נחלקו עכ"ל הובא ג"כ לעיל. הרי כ' א"נ רואה בה בשמשא משמע דבהא לחוד פסולה להרשב"א וכמש"ל בשמו וכ"כ בחיבורו ססעי' ה' וז"ל וכיון דאפילו אינה אוגרת אלא כל שהוא כחוט השערה פסולה לפ"ד הש"ע ה"ה נמי אפילו מתחזי בשמשא ובמיא נמי פסלה עכ"ל. וז"א כדפרישית וכבר השיג עליו בזה הפמ"ג בספ"ד סק"ד. וראיתי בבאר הטיב שחיבר מהר"י טיקטין בסי' י"ח סק"ד. עמ"ש הש"ע ובלבד שתאגור בה כ"ש אפי' כחוה"ש. כ' הוא וז"ל והמנהג הפשוט לפסול אפי' פגימה כל שהוא ש"ך עכ"ל. הבין מהש"ך שבא לומר שהמנהג לפסול אפי' אינה אוגרת חוה"ש. וז"א דהש"ך לא נתכווין כלל להחמיר יותר מהרשב"א והש"ע אלא שחולק על הב"ח שהבין מהב"ח בחיבורו ס"ה שאינו פוסל אא"כ יש פגימה כחגורת צפורן ולא באוגרת חוה"ש (וכ"ה האמת בדעת הב"ח גם לפמ"ש בקו"א אלא דמפרש חגורה לשון הרגשה כמ"ש הת"ש וכדלעיל). וע"ז כתב דחלילה לנו להקל כן. אבל ודאי לא בא לאסור אותה שאינה חוגרת חוה"ש תדע שהרי כתב כדעת הרמב"ן והרשב"א וכבר נת' שהרשב"א מתיר בזה להדיא. ומ"מ למעשה ע' מ"ש לעיל. ועיין מ"ש הת"ש סי' י"ח סס"ק י"ז וביאר דבריו רבינו בסי' א' סק"ב שמי שבודק הסכין בכוונת הלב ואינו מרגיש כלום אף שיש מי שמרגיש אחריו בודאי שאינו מרגיש פגימה האוסרת מדינא דהיינו שאוגרת כל שהוא כו' ע"ש שהאריך בזה. ואפשר אפי' לדעת הפ"ת אמת הדין מאחר דבעינן אוגרת מידי כמ"ש הפ"ת סק"ג ומאי דקתני מתניתין אוגרת כל שהוא למעלה מסאסאה אוגרת מידי עכ"ל א"כ לפ"ז שפיר י"ל מ"ש רבינו דכיון שזה בדק כהלכה ולא מצא כלום ע"כ צ"ל שזה שמצא אחריו לא מצא פגימה האוסרת מדינא כו'. דהיינו שאינה אוגרת שום דבר. משא"כ להפמ"ג דלהרא"ה והרא"ש אף שאינה אוגרת שום דבר כל שהצפורן מרגיש פסולה. א"כ אם אחד מרגיש אע"פ שזה האחד בדק ולא הרגיש ה"ל ספיקא דאורייתא עכ"פ. דאפי' את"ל שאינה אוגרת שום דבר הא לא תליא מידי באוגרת. גם לדעת הפליתי סי' י"ח סק"א נראה ג"כ לאסור בזה. ואף דמוכח דס"ל ג"כ דבעינן אוגרת מידי עכ"ז נראה בהדיא מלשונו דפגימה הנרגשת בצפורן רק לשלם וישר בהרגשה לבד היא נק' חגירת צפורן שבודאי אוגרת כל שהוא: