א

סימן רמח

שאלה. שו"ב שהעידו עליו שביום שמע"צ נכנס לבית חבירו. והכה שם את צד שכנגדו. שדברו עליו סרה לאמר שאינו שו"ב כשר. ובאמת הוא שו"ב כשר. מה דינו אם מותר לאכול משחיטתו אח"כ:

תשובה. בשו"ע סי' ב' סעי' ו' מבואר דפסול לעדות מעבירות של תורה א"צ לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם עכ"ל. וא"כ הא קמן. שאפילו אם זה פסול לעדות עבור ההכאה. ואפילו אם פסול מהתורה כמ"ש הב"ח בח"מ סי' ל"ד. ומ"ש בהג"ה שו"ע שם סעי' ד' שהוא מדרבנן. היינו במגביה ידו ולא הכהו כו'. מ"מ מותר לאכול משחיטתו וא"צ לבדוק לו סכין. אך י"ל שזהו לפי זמנם שהשו"ב הי' מראה סכינו לחכם. משא"כ בזמנינו שאין מראה סכינו צריך להיות י"ש דוקא ומוחזק בכשרות. ולא די לו בחזקת כשרות של כל ישראל לפ"ד הרמב"ם והרא"ש והכלבו שמה שהצריכו שיראה סכינו לחכם כו'. וא"כ זה שעבר עבירה וחייב עליה מלקות נקרא רשע. ואין לו גם חזקת כשרות של כל ישראל. י"ל דאסור לאכול משחיטתו עד שיראה סכינו לחכם. אמנם לרש"י והר"ן שמה שהצריכו להראות סכינו לחכם אינו אלא מפני כבודו של חכם בלבד. א"כ בזה"ז שאינו מראה סכינו לחכם מטעם שמחלו על כבודם י"ל דדי לו חזקת כל ישראל. והנה הש"ך ופר"ח סי' י"ח כתבו שהעיקר כדעת רש"י והר"ן. אבל הת"ש ורבינו ז"ל סי' י"ח כתבו והאריכו הרבה לפרש דעת הרמב"ם דלק"מ עלי' קושיית הש"ך ופר"ח. והוכיחו שכן דעת הרא"ש. א"כ מי יבוא אחריהם. ובוודאי יש להחמיר כדבריהם. איברא אף שהוא פסול כעת. מ"מ אם יקבל עליו את הדין לפייס את מי שהכה כפי הדין. אז יש להכשירו להיות שו"ב כמקדם שהרי מצד עצם הוא מוחזק בכשרות וירא את ה' מרבים. רק מה שעבר עבירה זו. וא"כ כשיעשה תשובה המועלת לזה ויחזור להיות כשר לעדות. יהי' כשר לשחיטה ג"כ. אמנם הב"י ורמ"א בחו"מ סי' ל"ד סעי' ל"ג בהג"ה כתבו וז"ל עבר על שאר עבירות מיד כשמקבל עליו בב"ד שלא לעשות סגי לי' ודווקא שלא העבירוהו בשביל העבירה מאיזה אומנות. אבל העבירוהו דינו כטבח שית' בסמוך עכ"ל. ור"ל בסמוך שם סעי' ל"ד כתב דחזרת טבח שיצא טרפה מתח"י שילך למקום שאין מכירין אותו כו'. וס"ל להב"י ורמ"א. דמה שהחמירו בטבח שיצא טרפה מתח"י משום דחשדינן לי' שמא עושה תשובה של רמאות כדי שיחזירוהו לאומנותו. וא"כ לאו דוקא שיצא טרפה מתח"י. אלא גם בשאר עבירות שהעבירוהו מאומנתו מחמת זה דינו הכי. אבל הסמ"ע שם חולק. ודעתו דדוקא ביצא טריפה מתח"י החמירו כך משום שהקילקול והעביר' הוא בדרך שרוצים להכשירו דהיינו בשחיטות. משא"כ אם העבירה הוא מענין אחר כו' עיי"ש. ולדבריו בנ"ד סגי בתשובה במקומו. והנה האו"ת שם כתב שאין דברי הסמ"ע מוכרחים. וגם דעת רבינו ז"ל נראה כן בסי' ב' דנ"ג ע"ד*) שכתב (רמ"א בחו"מ סי' ל"ד עיי"ש). מכלל דס"ל כהרמ"א. ומ"מ בנ"ד הי' נראה להקל כיון דבלא"ה דעת רש"י והר"ן והש"ך ופר"ח שא"צ להראות סכינו לחכם רק מפני כבודו של חכם בלבד. ואף שהרמב"ם וכלבו והרא"ש חולקים ע"ז. מ"מ בכה"ג דעשה תשובה אין להחמיר כ"כ. (הג"ה ממה"ב. ועוד י"ל דע"י הכאה זו לא אבד חזקת כשרות מיוחדת דשחיטה כמ"ש בתשובה אחרת**) בענין שו"ב שיצא סירכא מתח"י מהו בנאמנות הסכין כו'. בפרט שעשה כן בשמע"צ עת שמחה ושכרות. ועיי' בשו"ע או"ח בסופו גבי פורים. ואעפ"י שאין ראי' לדבר כו'). אך מה שעומד לנגדי הוא משום דלהרמב"ם גם זולת בדיקת הסכין יש להחמיר בשוחט לאחרים. כמ"ש הב"י בשמו סי' א' שצריך שיהי' לו חזקת כשרות ביחוד ולא די לו בחזקת כשרות של כל ישראל. אמת שרמ"א שם חולק על הב"י דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים כו'. אבל לא בשוחט לאחרים לבד. וא"כ לדבריו אין להצריך חזקת כשרות מיוחדת. אף שהשוחט הזה ג"כ שוחט לעצמו ומוכר לאחרים. מ"מ כיון ששוחט אצל הנכרים מוכרי בשר. וכל מה שיטרוף לא איכפת לי' כלל כי הם מקבלים זה. כי היא עיר גדולה של נכרים. א"כ אין לחוש בו כמו בשאר שוחט לעצמו ומוכר לאחרים. וכמ"ש הפר"ח סי' י"ח סק"ל והש"ך שם דבכה"ג מותר ליקח שכר מן הכשירות לבד. לפי שבכך אין מקום לחשד כלל. א"כ כש"כ הוא לענין נ"ד בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים. שאין להחמיר בו כיון שיכול לשחוט עוד והטריפה יהי' להנכרים. מאחר שאין הנכרי מעכב ע"י בזה. אמנם לפי דעת הב"י שגם בשאר שוחט לאחרים שאינו מוכר. בעינן להרמב"ם חזקת כשרות מיוחדת. אף שאין מגיע לו הנאה מזה. א"כ ה"ה בנ"ד. וי"ל דגם הב"י לא קאמר אלא בשוחט לאחרים שנוטל שכר מכשירות ולא מטריפות. ויש להוכיח כן מדברי רבינו ז"ל סי' א' סק"א (בביאוריו) שכתב לבאר דעת הב"י להצילו מתלונת הרמ"א. וז"ל ומה שלמד כאן משם לשאר שוחט דעלמא י"ל שדעתו דגם בשוחט דמתא הנוטל שכר מכל בהמה. יש לחוש שלא ידקדק יפה להיות זריז וזהיר בבדיקת הסכין ובבדיקת הריאה. וימהר לבדוק הרבה בשביל הנאתו להרבות בשכרו או למהרו עכ"ל. ונ"ל לבאר דבריו דמיירי בנוטל שכר מבהמה כשירה לבד. שבזה הוא שיש לחוש שלא ידקדק יפה בשביל להרבות בשכרו. שהרי כשתהי' טרפה יאבד שכרו. ומש"ה חשדינן לי' שלפי שלבו הומה שתהי' כשירה לא ידקדק כ"כ. אבל אם נוטל שכר מטריפות וכשירות בשוה. וגם אדרבה יש אופן כשתהי' טריפה ירויח יותר. כי אז יוכרחו לשחוט אחרת כשיצטרכו לבשר. ועכ"פ אין לו ריווח כלל. וא"כ מה שייך חשש בזה. אלא ע"כ צ"ל דמיירי בנוטל שכר מכשירו' לבד. ואין להקשות דאי בכה"ג מיירי. האיך כתב הב"י דלא סמכינן עליו אא"כ מוחזק בכשרות ביחוד. דמשמע מינה הא אם מוחזק בכשרות מיוחדת סגי לי'. הא בסי' י"ח סעי' י"ח כתב שהטבח צריך שיטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשירות עכ"ל. והתם מיירי אפילו מהמוחזק בכשרות מיוחד' ואפילו חסיד כדמוכח ממתניתין דפ"ד דבכורות כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ד' איסרות בין תמים בין בעל מום עכ"ל. שמשם מקור דין זה. מ"מ י"ל דמיירי כמ"ש בתשובת הריב"ש שבב"י סס"י הנ"ל בשם הראב"ד שהי' מתנה מתחלה שכר קצוב לשנה עם השוחטים ואח"כ היו קונים הטבחייא מהכשירות עבור זה. דכה"ג שרי מעיקר הדין רק שמכוער הדבר כמ"ש הריב"ש שם. וא"כ מ"ש בשו"ע שם סי' י"ח סעי' י"ח מיירי בשכר ממש שזה אסור מעיקר הדין כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בבכורות פ"ד שם. אבל באופן של הראב"ד אין איסור מעיקר הדין. ובכה"ג י"ל דמיירי הב"י בסי' א'. דבעינן חזקת כשרות מיוחדת. לפי מה שפי' רבינו ז"ל להצילו מהשגת הרמ"א. ומ"ש רבינו ז"ל הנוטל שכר מכל בהמה כו'. אין ר"ל אפי' מטריפות. שבזו אין לחוש כמש"ל. רק כוונתו לומר דלא מיירי בשוחט הנוטל שכר קצוב לשנה ולא מבהמות כו'. דבכה"ג אין לחוש. וה"ה והוא הטעם בנוטל שכר מכשירות וטריפות. או דומיא דנ"ד בשוחט אצל טבח נכרי כנ"ל בשם הפר"ח והש"ך. ואף אם תדחוק להעמיס בדברי רבינו ז"ל בפי' להב"י דמיירי גם בנוטל שכר מטריפות וכשירות בשוה. ואעפי"כ יש חשש שלא יבדוק יפה כדי למהר לקבל שכרו וכו'. ור"ל דלא חשדינן לי' במזיד גמור. דא"כ לא הי' צריך לבדוק כלל. והי' יכול בלא"ה למהר. רק שלא יבדוק בטוב כ"כ בשביל למהר לקבל שכרו. הגם שאין בזה הפסד כלל רק איחור הזמן. מ"מ בוודאי שזהו חשש רחוק ביותר. ואין להביא ראי' כלל מההיא דשוחט לעצמו ומוכר לאחרים. דהתם חיישי' שמא ימכור טריפה במזיד כמ"ש רבינו ז"ל שם. משא"כ בשוחט דמתא דלמזיד אין לחוש דלמה לי' להזיד. ישחוט ויעשה טריפה ויקבל ג"כ שכר. אלא ע"כ דלא חשדינן לי' במזיד. רק בשלא ידקדק יפה. וזהו חששא שלא מצינו בפירוש. וגם עיקר הפני' אינה הרווחת ממון רק למהר כו'. וכל כה"ג הוי חששא רחוקה היא. וגם בנ"ד הגם שיש לחוש למזיד כדי למהר. אבל כיון שאין בזה ריווח גמור רק מהירות הזמן חששא רחוקה היא. וא"כ יש לסמוך על הרמ"א בזה שחולק על הב"י בפי' דעת הרמב"ם שא"צ כלל חזקת כשרות מיוחדת לשוחט לאחרי' רק מחמת בדיקת הסכין. וכבר נת' שבנ"ד יש להקל בזה בצירוף דעת הסמ"ע כנ"ל: