א

סימן רמז

שאלה. שוחט ובודק מוחזק לאדם כשר ויודע ספר ונתמנה היות לשו"ב בעיר שרובה נכרים. ובשם המנהג שהשו"ב לוקח הבשר הכשרה מטבחים נכרים. וטריפה הנכרים מקבלים לעצמם. וכשלוקח הבשר לוקח גם המעיים עם החלב והשומן שעליהם. והוא מוכר לאחרים. ונמצא אחריו חלב שלא הסיר הריש מעיא באמתא. ורבים רוצים לאסור הכלים למפרע. כי אומרים שלא הי' בקי בהסרת החלב. שזה שייך לקצבים מוכרי בשר. והוא לא הורגל בזה. כי מימיו הי' רק שו"ב ולא מוכר בשר. והוא אומר שכשנתמנה להיות שו"ב בעיר הנ"ל. ששם השו"ב הוא מוכר בשר למדוהו זאת. וזה שנמצא אחריו החלב. הוא רק פעם זה בלבד. מחמת סיבה שפחזוהו בני אדם אז. אבל מעולם ידע:

תשובה. הנה הכלים יש להתיר. אף אם נאמר שלא הי' יודע כלל מתחלה. כי גם לדבריהם לא יצא מכשלה מתחת ידו כ"א בחלב שעל הכרכשתא. כי החלב שסמוך לקיבה הנכרים נוטלין לעצמם. וא"כ לפי דעת רש"י והרשב"א הוא מותר לגמרי. רק לפי דעת ראב"ד והר"ח. והנה הרמב"ם והרא"ש משמע מלשונם שהעיקר כפירש"י. רק שי"ש יחוש לפי' הב'. וכ"כ המ"מ. וכ"כ בשו"ע וי"ש יוצא ידי שניהם כו'. ואלו הי' ספק גמור לדעתו לא הי' כותב לשון י"ש. וכן נראה מדכתב לשון הראב"ד בלשון י"א. ודיעה הראשונה בסתם. כידוע כלל זה. וכן משמע מלשון הב"ח שם סעי' י"ג. דלכתחלה צריך לחוש לדברי הגאונים כו'. משמע דבדיעבד מותר לגמרי. וכ"כ המגיה במל"מ פי"ג מהל' שגגות הלכה ה'. אמנם נראין הדברים כו'. וגם מלשון הכו"פ סי' ס"ד ס"ק י"ז משמע דדעת רש"י עיקר. שכ' מכ"ש בחלחולית וכרכשתא כו'. והנה אף בפלוגתא דרבוואתה בספק גמור. מבואר בפמ"ג בסי' ק"י בדיני ס"ס אות א' להתיר בהפ"מ הכלים. כשנודע הספק לאחר שהיו הכלים ב"י. וכן נראה ממ"ש הב"י סי' נ"ז בשם מ"כ. והוא מדברי מהרא"י בהגש"ד. עיי"ש מה שכתב דה"ל רק דרבנן. ויש להביא ראי' לדבריו ממ"ש בשו"ע סי' ס"ד. ובתשוב' מהרי"ן לב ס"ג סי' ק"ג. פי' הטעם משום דסתם כלים אינן ב"י. ויש עוד ראי' לזה ממ"ש הרי"ף בפ"ב דפסחים בפלוגתא דשמואל ומר עוקבא. והנ"מ לענין למיכלינהו להני שערי בעינייהו. אבל אי משתכח בהדי בישולא ולא נתבקעו. כיון דאיסור תערובות חמץ במשהו מדרבנן הוא ולקולא. ואף שהשעורים מצד עצמן איסור דאורייתא הוא. מ"מ לענין התבשיל הוי ספק דרבנן. ומה שכתב בתשובת מהרי"ן לב שם דלא גרע כלים הבלועים מספק איסור דאורייתא. מן הבלועים ודאי דרבנן שאסורים אפילו אם אינן ב"י. לק"מ דודאי לענין זה יש להקל יותר בספק איסור מבודאי איסור. אעפ"י שהודאי הוא דרבנן. כי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וא"כ כיון שאסרוהו ודאי מדבריהם. שוב יש לו דין שאר האיסורים שגם אם אין הכלים ב"י אסורים. משא"כ בספק איסור כל שלא נודע התערובות. דאל"כ תיקשי לי' לר"ת שמתיר ספק אחד בגופו וספק אחד ע"י תערובות אפילו בנודע. האיך יהי' ספק דאורייתא קל מודאי דרבנן שאינו ניתר ע"י תערובות (בדברים החשובים ואינן מתבטלין). מצד ספק. לפי שאינו ספק דדמי לשני שבילין ובאו לשאול בבת א'. וכמ"ש בפלתי ססי' קי"א. וכ"ה במשנה ג' פ"ב דמקוואות. שאין לו במה יתלה. ואף שמדאורייתא נחשב זה לספק כמ"ש התוס' בפסחים שם ד"י ע"א. ובס"ס כה"ג מהני. ונמצא ספק דאורייתא קיל מודאי דרבנן שניתר ע"י ספק אחד שאינו נחשב ספק כלל מדרבנן. ואף ר"י לא נחלק עלי' מה"ט. אלא דכל שנודע חשוב כאיסור דאורייתא. ששוב אינו ניתר ע"י ספק א' כלל. אבל בלא נודע מודה. ולדידי' קשה דאף בלא נודע האיך יהי' קל מודאי דרבנן שאינו ניתר ע"י הספק השני. שאינו נחשב לספק כלל מדרבנן. אלא ע"כ צ"ל דספק איסור קל לענין זה מודאי אעפ"י שהודאי הוא דרבנן בלבד. והיינו מטעם הנ"ל דכל דתיקון רבנן כו'. וכדאיתא בפ"ו דגיטין דס"ה. וכן הוא בפ"ב דשבת שעל וודאי דרבנן מברכין משא"כ על ספק של תורה. וכ"פ בשו"ע בהל' מילה. ועיי' במ"מ פ"ג מהל' מילה ובב"י יו"ד סי' כ"ח בשם הרר"י עיי"ש. והכל מטעם הנ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד כל שלא נודע האיסור עד שנעשו אינן ב"י. שבזה גם דעת ר"י כן. כמ"ש המ"י וב"י סי' נ"ז בשם מ"כ. ולדעת הפמ"ג סומכים ע"ז בהפ"מ עכ"פ. ובנ"ד יש עוד כמה צדדים להקל. יש להתירו גם שלא במקום הפ"מ. כי ספק זה אינו שקול כ"כ. וקרוב יותר להיתר כנ"ל. שהעיקר כדעת רש"י ז"ל. ועוד שי"ל ספק שאסור רק משהו מחלב זה. כמ"ש הרא"ש לשיטת הרמב"ם בפי' באמתא כו'. וכ"כ עה"ג סי' ס"ו. והביא ראי' לזה. ונגד משהו י"ל שמא הי' ששים. וגם יש להסתפק שמא האמת כדבריו שרק עכשיו נכשל. א"כ מכל הלין טעמי יש להכשיר הכלים בפשיטות:

ובנדון השו"ב בעצמו מה דינו. הנה לפי דבריהם שאינו בקי. פשוט דינו בשו"ע סי' קי"ט סעי' י"ח. והוא מתשו' הרא"ש שיש לו תקנה שילמד ויחכם. ונראה דאפילו קבלת ד"ח לא צריך לזה. כיון שהי' אנוס גמור. וכן נראה מפשט לשון תשובת הרא"ש שם יעו"ש. ואפילו אם האכילם כן מחמת זה כמה פעמים. לא נאמר דהוי כאתחזק ג' זימני ואין לו תקנה. דכיון שלא הי' לו ידיעה בינתיים הוי הכל רק העלם אחד. וכדאיתא כה"ג רפ"ז דשבת. השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחד. אמנם לדבריו שידע. אלא שבפעם זה שגג יש להסתפק מה דינו. והנה כיון שאין כאן חימוד ממון אין לדונו כמזיד. אבל צ"ע אם לדונו כפושע או כשוגג. והנה מהרי"ט בתשוב' סי' ט"ו מחיו"ד פסק שפושע אין לו תקנה אלא ע"י תשובה דפז"ב. דילך למקום שאין מכירין אותו כו'. ומ"ש בתשובת הרשב"א סי' ך'. אם ראינוהו דואג ומתאנח מקבלין אותו ע"י קבלת ד"ח. לאו אפושע קאי. אלא שזו הוראה שלא הי' פושע כו'. אבל רבינו הגדול נ"ע בסי' ב' סק"א נראה שחולק עליו. אלא דלפושע ג"כ יש תקנה ע"י קבלת ד"ח. כל שראינוהו דואג ומתאנח (מיד שנודע לו קודם שהעבירוהו. דאנחה דלבסוף לא מעלה ולא מורדת. כמ"ש מהרי"ט שם שבזה מודה לו שיפה כוון כמש"ש). וכמו שהביא ראי' מספ"ב דב"ק. שהפושע אינו לא שוגג ולא מזיד. ולפיכך כשדואג ומתאנח תומ"י היא תשובה מעולה כו'. וכן כתוב שם עוד די"ד ע"א. דאם הוציא טריפה מתח"י פעם ב'. אותו טריפה שהוציא בפעם א'. אף שלא קיבל ד"ח בינתיים שוב אין קבלת ד"ח מועלת לו. משום דבתרי זימני הוא פושע. אף שהוא נראה שהוא שגגה ואדם כשר. כמ"ש סי' קכ"ז. (והוא הראי' שהביא מהרי"ט דשנה בחטא פושע מיקרי. ומ"ש דשגגה בחטא הוא ט"ס כנראה מהרא"ש). ואין קבלת ד"ח מועלת. אא"כ ראינוהו דואג ומתאנח מיד שנודע לו פעם ב' כו' עכ"ל. הרי מבואר דאף לפושע מהני קבלת ד"ח כשראינוהו דואג. ולמהרי"ט בהוציא פעם ב' כיון שנק' פושע לית לי' תקנתא. וכמש"ש בפירוש בתשובת הרא"ש כלל ך' סי' כ"ט עיי"ש. והנה רבינו נ"ע נימוקו עמו. כי פשט לשון תשובת הרשב"א הנ"ל נראה בעליל דאם ראינוהו דואג ומתאנח מקבלים אותו קאי אפושע שהזכיר לעיל מיני' ה"ז פושע. או שאינו חושש כו' ולא כל הימנו לומר שוגג הייתי כו'. ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו אף בקבלת ד"ח. אם ראינוהו דואג מקבלין אותו כו' עכ"ל. דמשמע אעפ"י שהי' פושע. דאילו לפי מ"ש מהרי"ט שאם ראינוהו דואג הוא הוראה שלא הי' פושע. הכי הול"ל ולאו כל הימנו לומר שוגג הייתי אא"כ ראינוהו דואג כו'. שהי' במשמע שעי"ז נאמן לומר שוגג הייתי. אבל מ"ש ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראינוהו דואג כו'. משמע שבזה לא נסתר מ"ש תחלה שאינו נאמן לומר שוגג הייתי כו'. אלא שאעפ"כ כיון שמתאנח על כך באמת מקבלים אותו. כן נראה בעליל למדקדק שם בדבריו. ומה שהכריחו למהרי"ט לומר כן מתשובת הרשב"א סי' תקצ"ד. דמשמע שם שפושע אין לו תקנה בקבלת ד"ח. שהרי סיים שם וז"ל. אבל אם נראה בעיניכם שהוא כמיקל ופושע ראוי שלא להתירו אף בקבלת ד"ח עכ"ל. הנה הפר"ח סי' קי"ט ס"ק כ"ח תירץ דמיירי בלא ראינוהו דואג ומתאנח. אבל אילו ראינוהו דואג ומתאנח באמת מהני לי' קבלת ד"ח. אך רבינו ז"ל לא ניחא לי' בתירוץ זה משום שלא הזכיר שם הרשב"א ז"ל כלל תקנתא דדואג ומתאנח. ש"מ דלא מהני. ומ"מ לא קשה מידי למ"ש בסי' ך' דלפושע מהני קבלת ד"ח. כפי מה שפי' רבינו. שכבר תי' זה רבינו ז"ל שיש לחלק בין פושע לפושע. כי בסי' תקצ"ד הי' נראה לעין מתחלה שהי' מיקל ופושע דרך קלות. ולא שאירע לו מכשול שלא בדק יפה בפשיעותו שלא ברצונו. אלא שאינו חושש לבדוק יפה בשאט נפש. משום הכי אין קבלת ד"ח מועלת לו אף אם דואג ומתאנח. דחיישינן להערמה. כיון שראינוהו מיקל ופושע בשאט נפש. כמו דלא מהני במזיד. אבל בסי' ך' מיירי שלא ראינוהו כן. מועלת דואג ומתאנח. שאז נודע לנו שמכשול הוא שאירע בפשיעותו ולא ברצונו כו' עכ"ד. וכוונתו לומר שאז נודע לנו שהפשיעה אירע לו במכשול. ולאו היינו שוגג. דשוגג הוא שלא פשע לגמרי. כענין הקצב שבתשובת מהרי"ן לב. הביאו הפר"ח סי' קי"ט סס"ק כ"ח. דלא עלי' דידי' רמיא לבדוק שסמך על הקצב שבפנים. משא"כ בזה שעליו הי' מוטל לבדוק. ונק' פושע על שלא נזהר לבודקו יפה. רק שמ"מ כיון שלא עשה כן במזיד דרך קלות להקל בבדיקה בשאט נפש. אלא מכשול הוא שאירע לו כו'. מהני לי' קבלת ד"ח. ולכן כל שראינוהו דואג ומתאנח אנו אומרים שמכשול הוא כו'. ומשום ה"נ אף שאירע לו ב"פ טריפות א' אף דודאי פושע הוא מהני לי' קבלת ד"ח. אם ראינוהו דואג ומתאנח (כשלא קיבל ד"ח בינתיים. דאל"כ הוי לי' כמותרה ועומד). משא"כ לשיטת מהרי"ט. ונמצא שרבינו ז"ל מכריע בין מהרי"ט להפר"ח. דלהפר"ח מהני קבלת ד"ח גם למיקל ופושע לכתחלה כעובדא דהרשב"א סי' תקצ"ד. משא"כ לרבינו ז"ל:

והנה יש להביא ראי' ברורה לדברי רבינו נ"ע נגד דעת מהרי"ט. הגם שדבריו א"צ חיזוק. מהא דאיתא בחידושי הר"ן לפז"ב דכ"ה לתרץ סוגי' דהתם דתשובה אין מועלת לטבח שיצא טריפה מתח"י אא"כ ילך למקום שאין מכירין אותו כו'. דלא קשה מידי מהא דבכורות דמהני קבלת ד"ח. ותירץ הראב"ד שזה המעשה הי' במזיד. אבל אותן דהתם אינן מזידים אלא פושעים. ולפיכך כתב הרב ז"ל. שכל הפושעים חזרתן קשה בפנינו עכ"ל. הנה מבואר בהדיא דלפושעים מהני קבלת ד"ח. וא"כ וודאי שגם דעת הרשב"א כן שהרי גם הוא הוציא ענין קבלת ד"ח מההיא דבכורות. והתם הם פושעים עכ"פ. (ועיי' ר"ן שם שאפשר הם מזידים. שהרי שנינו שם. החשוד למכור תרומה כו'. ואפשר שהראב"ד סובר דהאי וכולן לא קאי אזה. וכן נראה מפרש"י שם). וגם מסתמא לא פליג אהראב"ד. כי הר"ן בפ' ג"ה כתב שיסוד דברים אלו ביאורן בס' איסור משהו להראב"ד. ואילו הי' הרשב"א חולק עליו דלפושע לא מהני קד"ח הי' לו להביאו כדרכו ולחלוק עליו. אלא וודאי האמת יורה דרכו שנמשך אחריו. וכוון למ"ש רבינו ז"ל משמו:

(והנה לבאר היטב דברי רבינו ז"ל. במ"ש לחלק בין פשיעה שבמכשול לפשיעה שברצונו כו'. עפ"י מ"ש התוס' בב"ק כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל בענין אבידה שהיא קרובה לפשיעה. וכה"ג הוי נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה וחייב בה על הנזק. משא"כ אונס גמור כגניבה שהיא קרובה לאונס. ונמצא יש ה' מעלות. א) אונס גמור. ב) קרוב לאונס כמו גניבה. וכן נתקל למ"ד לאו פושע הוא. ג) קרוב לפשיעה. כמו אבידה ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה. ד) פשיעה גמורה. וכן נפל ברוח מצויה דחייב גם על ד' דברים. ה) מזיק בידים. והנה לענין איסורים ענין קרוב לפשיעה וודאי יש להקל וכה"ג הוי הכיר בה ושכחה עיי"ש. ופשיעה גמורה ג"כ יש להקל לדעת הפוסקים דפשיעה אינו כמזיק בידים. כי י"ל שזהו"ע מכשול שאירע כו' ולדעת הרמב"ם דפשיעה הוי כמזיק בידים צ"ע):

ועתה נחזור לענין נידון דידן. כי הנה מהרי"ו סימן צ"ז הובא בשם סי' קי"ט ס"ק ל"א. דבאדם שהוא ידוע שהוא י"ש ומדקדק במעשיו. אמרינן כי בוודאי משגה הוא. וכן הסכים הפר"ח והת"ש ורבינו ז"ל. אלא שלפי דעת הת"ש העברה מיהו בעינן על חודש. ולפי דעת הפר"ח סימן קי"ט ס"ק ל"א א"צ העברה כלל רק קבלת ד"ח. וכן נראה דעת רבינו ז"ל בסי' ב' ססק"א שלא הזכיר העברה כלל. ואדרבה מוכרחים אנו לומר כן לשיטתו. שהרי הוא ז"ל כתב דהעברה והכרזות שבהג"א בשם ראבי"ה עולה במקום דואג ומתאנח שברשב"א עיי"ש מילתא בטעמי' ודואג ומתאנח מהני אפילו לפושע כו' א"כ כיון דאמרינן משגה הוא א"צ כלל לזה. וא"כ בנ"ד יש להקל. כי השו"ב מוחזק ללמדן והולך בדרכי התום והחסידות. כמו ששמעתי מבאי שער עירו. ועוד נ"ל דלפי דעת רבינו ז"ל יש להקל קצת בענין שיעור חזקת י"ש ודקדוק במעשיו הוזכר במהרי"ו. דלכאורה לא ידענו שיעורו מהו. אבל באמת י"ל שתלוי במחלוקת מהרי"ט ורבינו ז"ל. שלפי דעת מהרי"ט דפושע לית לי' תקנתא רק שוגג. א"כ צריכים אנו לידע שיהי' מוחזק בי"ש כ"כ עד שבוודאי לא פשע אפילו במכשול. רק שיהי' שגגה גמורה דלא מיקרי פשיעה כלל. וא"כ צריכים לידע שנזהר מאד ומדקדק במעשיו ביותר. משא"כ לרבינו ז"ל דגם לפושע מהני קבלת ד"ח כשנודע לנו שמכשול הוא שאירע לו בפשיעותו כגון שהוא דואג ומתאנח מיד שהעבירוהו. דא"צ להעברה כלל. א"כ ה"ה אם הוא מוחזק בי"ש שוודאי לא פשע ברצונו דרך קלות בשאט נפש. רק מכשול הוא שאירע לו בפשיעותו מהני בלא העברה רק בקבלת ד"ח לבד ודוק:

ועוד יש צד להקל עפ"י תשוב' הרא"ש המובא בתשובת מהרי"ן לב ח"ג סי' ל"ט וז"ל וכש"כ בנד"ז דתלינן לקולא בהמה בחזקת כשרות. והעמד הבודק בחזקת צדיק שלא יצאתה תקלה מתח"י והעמד הקצבים בחזקת כשרים שלא עירבו טריפה בין הכשרים. אלא ריאה טריפה נתערבה בשוגג בין הכשירות כו' עכ"ל. וכתב מהרי"ן לב ע"ז שם וז"ל הא קמן דאיכא למיחש ולאסתפוקי ולהחמיר מחמת הבודק ומחמת הקצבים. ושבקינן הך ספיקא דהוי להחמיר ושקלינן ההוא ספיקא דהוי לקולא דשמא ריאה טריפה נתערבה בשוגג בין הכשירות עכ"ל. וטעמו של הרא"ש י"ל דאזיל לשיטתי' בפ' א"ט סי' ד' דס"ל דבספק שקול אוקמיני' אחזקתי' גם כשיש ריעותא וספק דרוסה שאני דשכיחא. וכ"ה גם לשיטת התוס' בישב לו קוץ בושט עיי"ש. וא"כ ה"נ הגם שיש ריעותא שיצאה טריפה מתח"י. מ"מ אוקמיני' בחזקתו לומר דשגגה הוא. אמנם לשיטת הרר"י הובא בחידושי הרשב"א רפ"ק דחולין גבי ספק שמוטה. ובש"ך סי' נ' סק"ד ובפ"ח ות"ש סי' כ"ט. דבספק שקול לא אוקמיני' אחזקתי' היכא דיש ריעותא. י"ל דבנ"ד כיון שיצאתה טריפה מתח"י ריעותא הוי. ואפילו כשיש להסתפק שמא שגגה הי'. מ"מ גם שגגה מיקרי ריעותא. ול"ד לסירכא ספק כסדרן. שא"ה דכסידרן לא מיקרי ריעותא כלל. עיי' ת"ש שם. וכש"כ כשאין להסתפק בשגגה. רק אם הי' הפשיעה במכשול. אבל לשיטת הרא"ש יש להקל בזה. וההוא טבחא דפז"ב דלא אמרינן אוקמי' אחזקה שאני שאז מצוי יותר לחושדו והולכים אחר המצוי. עיי' שו"ע סי' נ"ז. ועיי' פמ"ג בהקדמתו להל' טריפות. דקיי"ל כדעת התוס' ורא"ש ולא כהרר"י. וצ"ע לפמש"כ בשם רבינו ז"ל מ"ש בגליון ס' תויקו"י סי' כ"ה. וכן כתב הבכ"ש חולין. הבאתי דבריהם בתשובתי לחומץ ע"ד עגונה בהיתר ד' יעו"ש. אבל אין לומר דגם להרא"ש יש להחמיר כיון שיש חזקת איסור דבהמה בחייה לנגד כשישחוט אח"כ. ואמרינן אוקי חזקה להדי חזקה וה"ל ספק דאורייתא. הא ליתא כי חזקת כשרות עדיפא משאר חזקה. כי הנה חזקת ממון עדיפא מחזקת איסור. שהרי רובא עדיף מחזקת איסור ולא מחזקת ממון. כדאיתא בגמרא אין הולכין בממון אחר הרוב. ואעפי"כ חזקת כשרות דוחה חזקת ממון. עד שאין אומרים כלל אוקי חזקה להדי חזקה. אלא חזקת ממון כמאן דליתא לגבה. כדאיתא בפ' חזקת הבתים דל"א ע"ב לר"נ דהלכתא כוותי'. אע"ג דבוודאי יש שם עדות מוכחשת אמרינן במאי דאתכחש אתכחש כו'. משום דס"ל כרב הונא דאוקמא אחזקת כשרות. ואעפ"י שבנדון של ר"נ יש חזקת ממון נגד. כי הכחשה אירע בממון זה וכאן נפסלו. ואעפי"כ מעמידין אותן בחזקת כשרות ולא משגיחין בחזקת ממון. וכש"כ בחזקת איסור דמהני חזקת כשרות. וכש"כ שבנ"ד יש להקל טפי. כי כשאתה דן על חזקת כשרות של השו"ב עדיין אין חזקת איסור נגד. וא"כ י"ל אוקמא אחזקתי'. ואף שאח"כ יסתעף מזה להקל גם בדבר שיש בו חזקת איסור לית לן בה. כיון שכבר הוא בחזקת כשרות הרי הוא כשאר הכשרים בישראל שאין בהם ספק. ובכזה גם רבא בב"ב שם מודה. שהרי גם הוא ס"ל כרב הונא. רק שבאותה עדות לבד שהוכחשו בה נחלק על ר"נ. והיינו מטעם הנ"ל כיון שיש חזקת ממון נגד. בשעה שאנו דנין על העדים אמרינן אוקי חזקה להדי חזקה. משא"כ לעדות אחרת מודים שכשרים מטעם הנ"ל. שבשעה שדנו עליהם לא הי' חזקה נגד. ומכיון שיצא הדבר בהיתר יצאו והוחזקו בחזקת כשרות. ועיי' פמ"ג ליו"ד סי' א' ססק"ז (הג"ה). ועיין בתשוב' מהרי"ט ח' אה"ע סי' מ"ם שילהי שורש ג'. ולפמ"ש בתשובה אחרת בענין דין עדים שהי' על גט בע"כ אם נפסלו לעדות. נראה שאין להביא ראי' דחזקת כשרות עדיפא מחזקת ממון. רק לגבי חזקת כשרות לענין עדות. אבל לגבי איסורים אינו ראי' כ"כ מחז"ה הנ"ל. יעו"ש מה שיש לחלק בין עדות לאיסורים. ומ"מ בנ"ד הדין אמת מטעם מ"ש. כי כשאתה דן על חזקת כשרות של השו"ב. עדיין אין חזקת איסור נגד כו'. ובזה יש לתרץ קושית התוס' והרשב"א והריטב"א ספ"ק דכתובות לשמואל דאמר להחזיר אבידה. הא ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. די"ל דשא"ה שאנו דנין על התינוק עצמו לענין כמה דברים שנ"מ בהם. ומכיון שבפ"ע הולכים אחר הרוב שוב אין נ"מ גם שמסתעף מזה נגד חזקת ממון. ואין להקשות מהא דאמר שמואל יומא פ"ו. ולענין פקוח נפש אינו כן דנימא נמי כיון שבפ"ע הוחזק לנכרי שוב לית לן בה. דיש לדחות כי סברא זו שאנו אומרים הוא כעין מיגו. ור"ל דאמרינן מיגו שהוחזק לענין זה הוחזק ג"כ לענין אחר ומאיסור לאיסור אמרינן מיגו כדאיתא בפ"ק דסוכה. ובשו"ע סי' תר"ל סעי' ז'. משא"כ לענין ד"נ לא אמרינן מיגו: