א

סימן רלח

שאלה יהודי כהן איש חיל והוא משמש בבית אישפיטאל אצל החולים אם רשאי לטמא לקבור מת יהודי אם נק' מת מצוה כיון שגם אם לא יטפל בו יקבר ע"י עממין היינו אנשי חיל שאינם יהודים שהם ג"כ משמשים שם בשפיטאל:

משנה רפ"ז דנזיר. כה"ג ונזיר אינן מטמאין בקרוביהן אבל מטמאין למ"מ כו'. והנה ז"ל הירושלמי בנזיר פרק כה"ג ונזיר. איזהו מת מצוה כל שהוא צווח (שיבואו אחרים לעסוק במת זה והן רחוקי' ממנו ואין שומעין קריאתו) ואין בני העיר באים. באו בני העיר ה"ז מושך את ידו (ולא אמרינן הואיל והתחיל בהיתר גמור) עד היכן (כמה יבואו לעסוק במת וימשוך את ידו) עד כדי נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן (שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל צריכים לזכות בו). בשאינן צריכין לו (כלל הוא דמושך ידו אבל אם בלעדו אינו נקבר מהר כל כך אינו מושך ידו) בד"א בשאינן מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו (שהוא צורבא מרבנן אינו מושך את ידו עד כדי שיעור) לא. בד"א בשאין כבודו אבל אם היה כבודו לכן (שהוא גברא רבא אינו מושך ידו דאין לו שיעור) לא. והנשיא כבודו לכן (שכל ישראל חייבין לעסוק בו). ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא כך דמך ר' יהודה נשיאה אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום כו' עד א"ר נסא במיתתן עשו אותה כמת מצוה עכ"ל. והנה לכאורה מדמטמא עד שיהיו כדי נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן. כ"ש בנ"ד דליכא ישראלים כלל. ועיין בתוספות פ"ב דכתובות (די"ז ע"ב) למאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורתו וכ"כ הרא"ש שם. מ"מ י"ל דהיינו כדי נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן. ומיהו בהר"ן שם איתא דכתבו הגאונים ז"ל דבעשרה סגי וכ"כ בטוי"ד סי' שס"א בשם רב נטרונאי. לפ"ז כ"ש בנד"ז דליכא שום ישראל אע"ג דאיכא א"י דמטמא הכהן. ועוד דהא בשצריכין לו דאינו נקבר כ"כ מהר כשימשוך ידו אינו מושך ידו. א"כ ודאי בנד"ז אם לא יטפל בו לא יהיה נקבר במהרה. וגם אולי לא יקברוהו בעומק כ"כ כדרך שקוברין היהודים מתיהם. ועוד כיון בצורבא מרבנן אינו מושך ידו עד כשיעור שית אלפי גברי וכו'. א"כ לפחות בסתם ישראל איך יתכן שימשוך ידו בדליכא שום יהודי בלעדו. אך הנה הב"י בי"ד סי' שע"ד כתב בשם הרמב"ן דכ"ז כשהוא מת מצוה ומצאו כהן דכיון דקבורתו מוטלת על המוצאים אותו אין הכהן מטיל מצוה שעליו על אחרים כל זמן שהוא צריך לה כלל כו'. ולפ"ז בשמת בעיר כל שיש מי שיתעסק בו אסור לכהן להטמא לו וליטפל בו וכן מוכרח ממשנה שלימה רפ"ז דנזיר יטמא נזיר ולא יטמא כהן. מוכח דעכ"פ די באחד לבד וא"צ שנים וכ"ש שא"צ עשרה. לפ"ז הירושלמי דאומר עד כדי נושאי המטה וחילופיהן צ"ל התם משום שכבר התחיל בדבר אינו מושך ידו. וכן מצאתי ברוקח סי' שט"ו שחילק ג"כ בין הירושלמי והמשנה כמו שחילקתי וז"ל והא דאמר בירושלמי עד כדי נושאי המטה בשכבר נטפל לו קודם שבאו בני העיר ואינו מושך ידו עד שיבואו כדי נושאי המטה אבל לכתחלה אינו מיטפל לטמא אם יש אחר עמו דתנן כה"ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן מאחר שאפשר ע"י אחר (כמדומה שהוא ט"ס וצ"ל ע"י אחד) אבל אם אי אפשר ע"י אחר (גם כאן כמדומה שצ"ל ע"י אחד) אמרינן בפרק שלשה מינין (דף מ"ג ע"ב) כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי עכ"ל. ומלבד הטעם שכ' הב"י דכיון דקבורתו מוטלת על המוצאים אותו כו' עוד זאת י"ל דכיון שכבר נטמא שאני שהרי הראב"ד פ"ה מה' נזירות ס"ל דמדאורייתא לא הזהיר הכתוב מהטומאה על הנזיר והכהן אלא בזמן שהן טהורים עיין במל"מ פ"ג מה' אבל סד"ה ואחד הנוגע ובקה"ע פ"ז דנזיר בתוס' ד"ה אכריז ר' ינאי. ולפ"ז צ"ע מ"ש הט"ז רס"י שע"ד בשם רש"ל שכתב בשם הרוקח דלעולם הוא מת מצוה עד שיהיו שם נושאי המטה וקוברים עכ"ל. צ"ל דמיירי בשאי אפשר ליקבר ע"י אחד ולא ע"י שנים ודוחק. והט"ז והמ"א בא"ח סס"י תקכ"ו כתבו בשם רש"ל והאידנא הכל נקרא מת מצוה עכ"ל. והוא ביש"ש פ"ק דביצה סס"ו ו'. ולכאורה צ"ל דס"ל למהרש"ל כמו שהבין הב"י בי"ד סי' שע"ד בדברי הרא"ש דלעולם הכהנים מטמאין לו עד שיהא שם השיעור המפורש בפ"ב דכתובות. וא"כ לכל מאן דמתני מטמאין לו כל הכהנים שבעיר. אכן הרי הב"י עצמו הקשה טובא על פי' זה. וגם הלח"מ פ"ג מה' אבל דין יו"ד סתר פירושו זה בהרא"ש. וכן במעי"ט בהל"ק ה' טומאה כ' כפי' הרמב"ן. ועיין במ"א סי' תרפ"ז סק"ד וכ"מ לשון הרמב"ם שבט"ז שם סק"ב. וכן מוכרח מהמשנה דכה"ג ונזיר הנ"ל. א"כ לפ"ז בנד"ז שהמת בעיר אף שאין שם יהודים זולתי זה הכהן. מ"מ כיון שגם אם לא יתעסק הכהן. מצווים אנשי חיל האינן יהודים לקוברו. א"כ י"ל שזה לא דמי למת מצוה ואין קבורתו מוטלת עליו דוקא. ואם משום שהם א"י הרי אמרו בגמ' פ"ק דביצה (ד"ו ע"א) מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. וכיון שאין קבורתו מוטלת עליו דוקא הרי י"ל שאסור לו לטמאות כדמוכרח מהמשנה דכה"ג ונזיר הנ"ל. ומ"ש התוספות פ"ו דנזיר (דמ"ג ע"ב) אם יש שם ישראל כו' וכ"כ התוספות ביבמות (דפ"ט סע"ב) וכ"כ הרא"ש והנ"י ריש הל' טומאה אין מוכרח דאתא לאפוקי אף אם עכומ"ז רוצה לטפול בו. אלא י"ל משום מן הסתם לא יטפלו בו ועבי"ד סי' שע"ד ס"ג בהג"ה. אך בנד"ז גם מחוק הממשלה מוטל הקבורה עליו כמו על שאר אנשי חיל הא"י ואפשר יותר כיון שהוא יהודי. וכיון שכן י"ל דדומה לדין הירושלמי שאינו מושך ידו אף אם לא התחיל עדיין כל שאין כשיעור נושאי המטה כו'. ולא דמי לדין המשנה דכה"ג ונזיר דמצאו מת ואין חיוב הקבורה מוטלת על הכהן כשיש ישראל. ועוד נראה דאף אם לא דמי זה לדין הירושלמי כ"א לדין המשנה. עכ"ז י"ל דדוקא כשכהן וישראל מטמא הישראל ולא הכהן. אבל בכהן ועמו רק עכומ"ז י"ל דמטמא הכהן משום דגנאי הוא שיתעסק בו עכומ"ז ולא ישראל כמ"ש בתה"ד סי' פ"ב בשם המרדכי דשבת פרק תולין. והאריך בזה ג"כ בתשו' עה"ג סי' ס"ז. וכ' זכר לדבר ממה שציוה אבינו יעקב ע"ה שלא יגעו במטתו כ"א בניו ולא בני בניו שנולדו מן הכנענית ע"ש. והנה מצינו שמשום חלוקת כבוד עשאוהו כמת מצוה. והוא לענין הנשיא. וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' אבל דין יו"ד. וע"ש בהגמי"י. ובירושלמי דנזיר הנ"ל מבואר אף באחותו דנשיא הדין כן והביאו הרוקח סי' שט"ו. והיינו אפילו מת בעיר ויש הרבה מאד ישראלים מחוייבים הכהנים לטמא לו. א"כ י"ל ה"ה הגנאי של כל אדם מישראל שקול ככבוד הנשיא במה שאין שום גנאי כלל. ועוד דהא עיקר הטעם שהכהן מטמא למת מצוה זהו משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתור'. כדמשמע בגמרא פ"ק דמגלה (ד"ג ע"ב) גבי מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה. ועיין פ"י דשבת (דצ"ב ע"ב). וכ"כ רש"י פ"ג דברכות (ד"כ ע"א) ד"ה שב ואל תעשה וטומאה גופא שהותרה לנזיר ולכהן לטמא למ"מ כו' מפני כבוד הבריות כו'. ואע"ג שרש"י פי' דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב. י"ל דהיינו שמשום כבוד הבריות לא נכתב ל"ת דטומאה על מ"מ. ועוד שהתוספות שם חלקו על פירושו וכ"כ בחידושי הרשב"א שם שיש נוסחאות דגרסי בגמרא כפי' התוספות. וכיון שעיקר הטעם משום כבוד הבריות א"כ ה"ה כשגנאי לו שיקבר רק ע"י עכומ"ז אם לא יתעסק בו הכהן ע"כ מותר לכהן לטמאות לו. ואין לחלק עפמ"ש התוספות פ"ד דשבועות (ד"ל ע"ב) דגנאי גדול הוא למ"מ שאין לו קוברים כו'. אבל זה שיקבר ע"י עכומ"ז י"ל אינו גנאי גדול. דהא לפמש"ש ועוי"ל דכשעושים איסור כו' לפ"ז אין צריך לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן. ועוד דלדעת הרמב"ן ביבמות פרק הא"ר (דפ"ט) בענין אשתו קטנה וז"ל לפיכך עשאוה כמ"מ והטילוה עליו וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקוברה ע"י אחרים וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת זה עכ"ל. ובודאי דגנאי זה אינו גדול יותר מגנאי הנ"ל. וגם הנ"י שם בשם הריטב"א כ' כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י הקרובים כו' ע"ש. וג"ז שייך בנ"ד לבד הגנאי. וגם לפמ"ש התוס' שם (דפ"ט) סע"ב דיש כח ביד חכמים כו' ע"ש. וצ"ל לפ"ז כמ"כ גבי נשיא ה"ט דמשום כבודו עקרו חכמים כו'. א"כ כמ"כ ראוי לומר בנד"ז דגנאי הוא וכבוד הבריות כו'. וכ"ז אפילו לפי' הרמב"ן והריטב"א והתוס' ביבמות שם. וכ"ש לפי הפי' שכתב הנ"י שם דכל מת שאין לו קרובים ואע"פ שיש רחוקים שיתעסקו בו מ"מ חשיב שיטמא עליו אפילו כהן ונזיר כו' לפי שמפרשים קורא ואחרים עונין על המת קאמר ולא על הכהן אלא שדחו פירוש זה ע"פ הירושלמי דנזיר הנ"ל דמשמע דעל הכהן קאמר. ובאמת בגמרא דילן בנזיר פרק שלשה מינין (דמ"ג ע"ב) גבי והא אית ליה ברא וכפרש"י שם משמע דעל המת קאמר וכ"כ בשט"מ דנזיר שם וז"ל קורא ואחרים עונין אותו פי' שאם היה המת יכול לקרות היו לו קוברין עונין אותו ויש מפרשים קורא הכהן ואחרים עונין אותו לבא לקוברו וחומרא גדולה היא דאם הכהן יכול לחזר ולמצוא לו קוברין לא יטמא לו. ולישנא דפרק האשה ביבמות משמע כפירוקא קמא דבקורבת' תליא מילתא כו' הרא"ש ז"ל בפי' עכ"ל השט"מ. ואף שהסכמת הפוסקים ודבריהם מוכרח מהמשנה דכה"ג ונזיר דכל שיש ישראל אין הכהן מטמא מ"מ בנד"ז שאין שום ישראל י"ל כן. וא"ש כפשוטו מ"ש התוס' בנזיר (דמ"ג ע"ב) וביבמות (דפ"ט סע"ב) והרא"ש והנ"י בה"ק דנק' מ"מ כשאין ישראל אחר זולת הכהן. דמשמע אף שיש עובדי כוכבים אף שיש לדחות דמזה אינו ראיה מטעם שנז' לעיל. ומיהו לכאורה קשה מהא דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין דנהי דלא דמי לטומאת כהן משום דטומאת כהן אינו לאו השוה בכל ועוד דהוי יו"ט עשה ול"ת. ואף את"ל בטומאת כהן נמי איכא עשה ול"ת עיין ביבמות פרק כיצד (ד"כ ע"ב) דכתיב קדושים יהיו כו' מ"מ ל"ד כלל וכלל ליו"ט עיין ביבמות (דף ה' רע"א) ובתוס' ד"ה שכן ישנו. אך הא קשיא אמאי יתעסקו בו עממין ילינוהו ליו"ט שני ויתעסקו בו ישראל דהא מותר להלינו לכבודו כדתנן בסנהדרין פרק נגמר הדין (דמ"ו ע"א) ובטוש"ע יו"ד סי' שנ"ז. ומדוע פסק בש"ע א"ח סי' תקכ"ו ס"ב דאסור להלינו ובא"ר שם סק"ו בשם תשו' הרמ"ע סי' ט"ז החמיר ביותר אפילו דיעבד אם הלינו לא יתעסקו בו ישראל כ"א עממין. וא"כ מזה מוכח דזה שיתעסקו בו ישראל לגבי אם יתעסקו בו עממין לא הוה כהלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין. וא"כ אין ההיפך גנאי גדול עכ"פ. וא"כ לפ"ז לתירוץ קמא של התוספות דשבועות (ד"ל ע"ב) אין לדחות בכה"ג ל"ת דטומאת כהן כמש"ל. מיהו בב"י סי' תקכ"ו הביא בשם הראב"ד שצוה להלינו ושחלקו עליו ועיין בתמים דעים סי' ק"כ ובתשו' עה"ג סי' ע"ז כ' דהא ודאי ליכא מאן דפליג דהא יש קפידא גדולה בין אם המתעסקים הם בני ברית כו' כמ"ש בתה"ד סי' פ"ב אלא טעם דהחולקים על הראב"ד דאסור להשהותו עד למחר משום דכשמת ביו"ט ויתעסקו בו עממים הכל יודעים דהא דלא מתעסקים בו ישראל היינו משום דאסור לישראל להתעסק בו ביו"ט לא זילא ביה מלתא לכן אין להשהותו דאסור להלינו עכ"ד. ובשט"מ פ"ק דביצה כ' הטעם דכל שאפשר לקברו היום ע"י עממין אסור להשהותו עד למחר שיקבר ע"י ישראל שלא יהא כמכוין מלאכתו ליו"ט ומיהו אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון ליקבר ע"י עכומ"ז מותר להשהותו למחר דה"ל כמלינו לכבודו עכ"ל. לפ"ז אפשר אפילו בכל אדם ה"ל גנאי שיקבר ע"י עכומ"ז. אך אעפ"כ לא סגי בלא"ה מאחר דאל"כ ה"ל כמכוין מלאכתו ליו"ט ויו"ט ה"ל עשה ול"ת דרבים ואף שיו"ט שני הוא דרבנן מ"מ עשה ול"ת דרבים חמור טובא עיין בי"ד סי' שצ"ט ססע"י י"ג גבי והעולם נוהגים כו'. (ודברי תשו' הרמ"ע הואיל ואתי לידן נימא בהו מלתא שמה שהחמיר דיעבד לענ"ד הוא נגד הש"ס אמר מר זוטרא והוא דאשתהי הרי אפי' מר זוטרא התיר במה שאסר הרמ"ע וכ"ש רב אשי דמיקל טפי). ע"כ אפשר לצדד להקל בנד"ז. וכ"ש לפירש"י בברכות (ד"כ ע"א) שכתב דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב כו'. בלע המות לנצח: