א

סימן רלו

דין לעקוך אם חייב בחלה. ושייך קצת למשנה פ"ק דחלה מ"ד הסופגנין והדובשנין כו':

א אודות מ"ש בבל"י סי' שכ"ט בשם ספר בית הלל בעיסה שנילושה עם דבש דבורים שיפריש חלה בלא ברכה. וז"ל הבה"י סי' שכ"ט ס"ט עיסה שנילושה במי פירות כו' היינו שנילש ביין או שמן או דבש. ודבש הוא דבש דבורים חייבת בחלה וה"ה שאר פירות ולפ"ז מה שנוהגים ללוש עיסות גדולות עם דבש דבורים שיש בהם שיעור חלה למכור בשוק חייבת בחלה. והעולם אין נזהרים בזה. ואפשר דסומכין דלהרא"ש עיסה שנילושה במי פירות פטור מן החלה כמ"ש הטור בשמו. ולכן נוהגים להקל ונראה שיש לחוש גם לדעת הרמב"ם ויפריש בלא ברכה. ועיין בש"ך עכ"ל הבה"י. וע"ז תמהתם דמלשון הרא"ש מבואר שאינו מסתפק רק במי ביצים או במי פירות שאינם משבעה משקין. אבל בדבש דבורים דהוא אחד משבעה משקים המכשירים ליכא מאן דפליג על הרמב"ם דודאי חייב בחלה עכ"ד. וכן ראיתי בפתחי תשובה סי' שכ"ט סק"ב שהשיג כן חכם אחד על הבה"י. והנה ליישב דעת הבה"י לכאורה י"ל דס"ל דהוא מחלוקת האמוראים בירושלמי פרק שני דחלה שהביאו הרא"ש בהלכות חלה סי' ג' וז"ל ר' חייא בר אבא בשם ריב"ל אמר אין לך מחבר מכולם אלא שבעה משקים בלבד. ר' יוסי בעי מה את אמרת לחלה או לטומאה. אי תימא לחלה כ"ש לטומאה אי תימא לטומאה הא לחלה לא. ר' יונה פשיטא ליה לחלה וכ"ש לטומאה עכ"ל. וי"ל דבה"י מפרש דספיקו דר' יוסי היינו בז' משקין שי"ל לטומאה ולא לחלה דאפילו ז' משקין אינן חיבור לחלה רק מים לבד. אך באמת זה אינו אלא דהפי' דר' יוסי מיבעיא ליה דשמא לחלה אפילו שאר מי פירות שאינן שבעה משקין הוי חיבור. דלחלה הוי חיבור יותר מלטומאה כדמוכח שם בירושלמי. אבל ז' משקין דהוי חיבור לטומאה ודאי הוה חיבור לחלה. וכן פי' בפשיטות בתשו' הרשב"א סי' תס"ד ואע"ג דלפירוש זה אינו מובן כ"כ מה שרבי יונה מכריח דינו מברייתא דרשב"י דמרבה חלת שמן לחיוב חלה דמנ"ל מזה דשאר מי פירות אינן חיבור דאין לומר דשמן דוקא דא"כ נמעט ג"כ שאר הששה משקין כו'. ור' יונה עצמו סובר דכל השבעה משקין הוי חיבור ולפ"ז צ"ל דשמן לאו דוקא א"כ י"ל דה"ה לשאר מי פירות. וא"כ מהו ר' יונה כדעתיה. איזו ראי' יש לו מברייתא זו. וכמ"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל דברייתא לא תני בהדיא כר' יונה אלא כרבי יונה הוא דמפרש לה הכין. אבל את"ל דהפי' כמו שכתבתי דר' יוסי מסתפק שמא לחלה אפילו שבעה משקין אינן חיבור רק מים ור' יונה ס"ל דז' משקין הוי חיבור ע"ז שפיר מייתי ראיה מברייתא דרשב"י דשמן הוי חיבור לחלה. וה"ה לשאר ששה משקין. אלא דמ"מ הרי הרשב"א פי' בפשיטות להפך. וגם דבריו מוכרחים דהא בירושלמי שם משמע דלחלה הוי חיבור בקל טפי מלענין טומאה לסברת ר' יוחנן דאומר דאע"ג דר' עקיבא ס"ל במסכת טבול יום פ"ג מ"ד שאין מי פירות מחברין לטומאה מודה הוא דמי פירות מחברין לחלה וכ"כ הר"ש בפי' המשנה במסכת טבול יום שם ובמסכת חלה פ"ב משנה ב'. וגם לר' יונה הם שוים חלה וטומאה ואיך נאמר דר' יוסי מסתפק להפך דגם ז' משקין יהי' חיבור לטומאה ולא לחלה. זהו ודאי אי אפשר. והפירוש בירושלמי פשוט כנ"ל. ע"כ יפה אמרתם שדברי בה"י בזה אין נכונים כלל. ועיין בהגהת הרא"ש על פי' ר"ש במסכת חלה פרק שני משנה ב' הנ"ל ס"ק א':

קיצור. שדברי בה"י מ"ש דהמנהג שאין מפרישין חלה מלעקוך הוא ע"פ פי' הרא"ש שפסק כאמוראי בירושלמי הדוחים המשנה ב' פ"ב דחלה מהלכה הוא תמוה דדבש דבורים שהוא משבעה משקים לכ"ע חשוב חיבור אפילו לחלה:

ב אך למעשה מפני שהעיד הבה"י שהעולם אין נזהרים בזה להפריש כלל חלה מלעקוך. רק שהוא ז"ל בא להחמיר להפריש חלה בלא ברכה. ע"כ צ"ע לחפש הטעם של המנהג דודאי אין לומר שהוא מחמת דין המשנה פ"ק דחלה מ"ד הסופגנין והדובשנין כו' פטורין מן החלה. דזה אינו דמוקמינן לה פכ"ש (דל"ז ע"א וע"ב) כשלא נאפו בתנור ע"ש. דגם לפר"ח שפסק כר"ל דאמר הללו מעשה אלפס הן משום דאמרינן שם (דל"ז ע"ב) דכ"ע מעשה אלפס פטורין. והלעקוך שאופין אותו במחבת של ברזל בתוך התנור. לכאורה המחבת ה"ל כאלפס. דאלפס היינו מין קדרה שמבשלין בה ספ"ק דמעשרו' ופ"ג דשבת (דמ"ה) וה"נ המחבת. מ"מ כיון המחבת הוא תוך התנור. וגם אין לה דפנות גבוהות כלל כ"א כמו זר קטן מאד. א"כ חום התנור ממש שולט על הלחמים שבתוך המחבת מלמעלה. ורק מלמטה מפסיק המחבת בין התנור להלחם. א"כ י"ל זה נקרא מעשה תנור. וראי' מספ"ק דשבת (דף י"ט סע"ב) גבי אלא כדי שיקרמו פניה כו' ובגמרא שם (ד"כ ע"א). ועוד ראיה ממ"ש במשנה וגמרא במנחות ר"פ שתי הלחם. ובדפוס היה עושה אותן ובגמרא שם (דף צ"ד סע"א) וכמין דפוס היה לה בתנור. ובפי' המשנה להרמב"ם משמע שזהו כעין מחבת הנ"ל. וכ"כ בחבורו ה' תמידין ומוספין פ"ה ה"ח וג' דפוסין של זהב היו להם אחד שנותנים בו החלה והיא בצק. והשני שאופין אותו בו. והשלישי שנותנין אותו בו כשרודה אותו מן התנור כדי שלא תתקלקל עכ"ל וכ' הלח"מ ואע"ג דבמשנה לא הזכירו אלא שני דפוסין כבר יישב זה הרב מהרא"ם ז"ל בפ' תרומה עכ"ל. ורש"י בפי' החומש פ' תרומה כ"ה כ"ט ע"פ ועשית קערותיו כו' והיה עשוי לו דפוס של זהב ודפוס ברזל בשל ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב כו' עכ"ל. הרי בין לרש"י בין להרמב"ם היה נאפה בדפוס. של ברזל לפירש"י. ושל זהב להרמב"ם. ונאפה בו בתוך התנור והרי הוא נק' לחם גמור. וא"כ יקשה מזה לר"ל דאמר מעשה אלפס פטורין. א"ו ע"כ לא אמר ר"ל דמעשה אלפס פטורין אלא כשנאפה באלפס שלא ע"י תנור כלל כ"א שמרתיחין את האלפס מתחתיו באור. אבל כשאופה תוך התנור רק שאופהו בדפוס כמין אלפס לכ"ע הוי לחם גמור. ועוד ראיה ממ"ש בב"י בי"ד סי' שכ"ט ובכ"מ פרק ששי מה' ביכורים דין י"ב גם אפאו במחבת דכשהאו' מהלך מן הצד ולא מלמטה בהא אפי' ר"ל מודה ע"ש. והוא מהירושלמי ספ"ק דחלה הביא הרא"ש שם משנה ה'. וא"כ כש"כ כשאפאו בדפוס תוך התנור וכנ"ל. ושוב ראיתי בתשו' פמ"א ח"א רס"י ס"ח שכתב כן לענין עיסה שנילושה בדבש דחייבת בחלה. והא דאמרינן הסופגנין והדובשנין כו' וא"כ היכא דבלילתה עבה ונאפה בתנור פשיטא דכ"ע מודו דחייבת בחלה עכ"ל רק שלא ירד לחקור כשנאפה בטפוס תוך התנור אם חשוב כאפוי בתנור או כמעשה אלפס דשייך פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ולפמ"ש ודאי חשוב כאפוי בתנור ממש:

קיצור. דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בענין מעשה אלפס זהו כשנאפה ע"י האור שתחת האלפס. אבל לחם הנאפה בטפוס תוך התנור לכ"ע ה"ל מעשה תנור:

ג והנה הט"ז בא"ח סי' קס"ח סק"ז הביא דהב"ח כתב בשם מהרש"ל דעל הלעקוך אין לברך עליו במ"מ אא"כ התבלין והדבש עיקר והקמח מעט. ור"ל דאם הקמח הוא הרוב מברך עליו המוציא. והט"ז כתב נראה דלא חיישינן לזה דדברי יחיד הם. והפמ"א בתשו' הנ"ל כ' דאינן דברי יחיד והנה יש להעיר מהא דתנן פ"ג דחלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. ואע"ג דרובא אורז כדאיתא בזבחים (דע"ח) ומשמע שם דחייב בחלה מדאורייתא. אך בירושלמי פ"ג דחלה נחלקו אמוראים די"א דוקא רובא דגן. וגם להאומרים דאפילו רובא אורז היינו דוקא באורז ומטעם גרירה. שהחטין גוררין את האורז. הא בשאר מינים בעינן רובא דגן לכ"ע. ועבב"י בא"ח סי' תנ"ג דאפ"ל דבשאר מינים ג"כ אם יש כזית בכא"פ יוצא בה י"ח בפסח. מיהו י"ל (זה להראב"ד. אבל להרמב"ם דדוקא באורז וחטים אז) בשאר מינים אפי' בכא"פ לא מהני וגם להראב"ד י"ל כן. וכן פי' הפמ"ג בביאורו למ"א סי' הנ"ל סק"ד. והטעם שלענין מצה אין אדם יוצא י"ח הוא משום שאין באין לידי חימוץ כמ"ש בהרא"ש סוף ה' חלה. וי"ל דכמ"כ לענין חלה בעינן בא לידי חימוץ כמ"ש בירושלמי דחלה פ"א ה"א וה"ג וכן הוא ברבינו שמשון פ"א מס' חלה ה"א ה"ג ומוכרח שם הלכה ג' דלכ"ע הדין מוסכם דבעינן שיהא בא לידי חימוץ דלא כפמ"ג בפתיחה לא"ח ה' פסח בחלק שני פרק א' עיין עליו דמשמע דס"ל שהוא פלוגתא אם בעינן לגבי חלה בא לידי חימוץ וזה נגד הירושלמי ורבינו שמשון הביאו ומש"ה א"ש הא דלענין חלה בעינן ג"כ בשאר מינים חוץ מאורז שיהיה רובא דגן כמו שמפורש בירושלמי פ"ג דחלה בהדיא בדוכתה. שוב מצאתי דאתאי לידי בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"א פרק ה' וז"ל ודין זה אינו אלא בחטים עם אורז אבל חטים עם שאר מינים שאינן חייבין בחלה כו' העושה עיסה מהן אם יש כשיעור חלה במין המחויב ויש בו רוב וטעמו דגן חייב בחלה ואם אין בו רוב דגן אינו לחם ופטור מן החלה עכ"ל. לפ"ז הלעקיך דרובו דבש ומיעוטו דגן פטור מן החלה. ועיין בפמ"ג בפתיחה לה' פסח בחלק שני פרק א' אות ה' עד סוף אות ח'. שר"ל דהאמוראים בירושלמי פ"ג דחלה דס"ל דבעינן רובא דגן היינו דמהני אפילו אם אין בדגן כשיעור חלה. אבל אם יש בדגן לבדו שיעור חלה א"צ רובו דגן כ"א אפילו יש רק בכל בכא"פ מהתערובות דשאר מינים כזית דגן נמי חייב בחלה כיון בהדגן לבדו יש שיעור חלה. אלא שלסוף (שם אות ז') הוכיח דהרשב"א לא פי' כן הירושלמי וכבר כתבתי שכ"פ התשב"ץ:

קיצור. גבי העושה עיסה מן החטים ומן האורז י"א דאינו חייב בחלה אא"כ רובו חטים וטעמו חטים וי"א אפי' אין רובו חטים והיינו משום גרירה אבל העושה עיסה מן החטים ומן הדוחן בעינן רובו וטעמו חטים ושיש בהחטים כשיעור חלה. לפ"ז הלעקוך כשרובו דבש ומיעוטו דגן פטור מן החלה:

ד אלא שצ"ע הא דרבינו שמשון השמיט ירושלמי זו ולא הזכירה כלל פ"ג דחלה רק הזכיר מחצה דהיינו פלוגתא דרשב"ג דס"ל בתוספתא פ"ב דחלה דבעינן שיהיה שיעור דגן כשיעור חלה אבל לא הזכיר דבעינן רוב דגן. וצ"ל דס"ל לר"ש דסוגיא דגמ' שלנו בזבחים (דע"ח) דהוכיחו ממשנה זו דנותן טעם ברוב דאורייתא פליגא על ירוש' דלירושלמי בעינן רובא דגן לר' הילא אפי' באורז (וא"כ לדידי' מוכח להפך דנ"ט ברוב לאו דאורייתא. מיהו יש לדחות דאין מוכח זה מיניה אלא י"ל דלעולם נ"ט ברוב דאורייתא והא דאינו חייב בחלה אא"כ רובו דגן משום דכשהרוב ממין אחר אינו מניח לדגן לבא לידי חימוץ כמ"ש הפמ"ג שם אות ז'. אלא דלכאורה הוא נגד המשנה פ"ק דחלה נתערב אחד מהן בכל המינים ה"ז עובר בפסח א"כ מוכח דבא לידי חימוץ. ואיך שיהיה עכ"פ לר' הילא ודאי לא מוכח דנ"ט ברוב דאורייתא) וגם לרב הונא דבאורז לא בעינן רובא דגן היינו מטעם גרירה. וא"כ ג"כ לא מוכח דבעלמא נ"ט ברוב דאורייתא. וכיון שכן מאחר דש"ס שלנו מוכיח ממשנה זו דנ"ט ברוב דאורייתא הרי פליג אירושלמי. ולכן השמיט רבינו שמשון את הירושלמי לומר דלא בעינן רובא דגן רק טעם לבד בין באורז בין בשאר מינים. רק הא דבעינן שיהיה דגן לבדו שיעור חלה ע"ז אין ראיה לנגד מהש"ס דזבחים דאע"ג דנ"ט ברוב דאורייתא ולא נתבטל הדגן. אבל מ"מ שיעור חלה הוא דוקא מדגן ולא יהא עדיף מאילו לא נתערב על כן הביא פלוגתא זו ולא פסק בה דבר. והרמב"ן כתב לתרץ ולומר דש"ס דילן לא פליג על הירושלמי וכמ"ש הרא"ש בשמו סוף הלכות חלה. ודיוקא דדייק רבא כו' ע"ש. אלא דדבריו אין מספיקין רק לומר דאין חולק עמ"ש בירושלמי פ"ק דחלה ה"א ר' הילא בשם ר"ש בן לקיש כו' דטעמא דחטים ואורז משום גרירא הוא. אהא כ' דאין מוכרח דש"ס דזבחים פליג ע"ז דאע"ג דמשום גרירה הוא בעינן לסברא דנ"ט ברוב דאורייתא (ומהני טעמא דגרירה דאפילו ליכא שיעור חלה רק מחטים עם אורז חייב בחלה כן משמע שם). אבל אהא דאמרי' בירוש' פ"ג דחלה דבעינן רובא דגן ודאי דפליג ש"ס דילן וע"ש בירושלמי דר' הילא עצמו האומר דחטים ואורז משום גרירה הוא בעי רובא דגן. ואפילו על רב הונא דאמר בשאר מינים בעינן רוב דגן י"ל דחולק ש"ס דילן דכשיש שיעור חיוב חלה מדגן לבדו אמאי לא יתחייב בחלה כו'. ולא הוצרך הרמב"ן לגרירה רק כשאין שיעור חיוב חלה מדגן לבדו ע"ש בהרא"ש דמקשה אהרמב"ן משום דנהפוך כו' וזה לא ס"ל להרמב"ן אבל מ"מ מובן מזה דמיירי בכה"ג. או י"ל דמש"ה הוצרך הרמב"ן לגרירה אפילו אם ליכא כבכא"פ. נמצינו למידים דלרבינו שמשון והרמב"ן י"ל דגם בעושה עיסה מדגן ושאר מינים כל שיש שיעור חיוב חלה מדגן לבדו אפי' רובא משאר מינים רק שיש כבכא"פ חייב בחלה ודלא כהירושלמי דבעי רובא דגן אבל התשב"ץ פסק כהירושלמי דאע"ג שיש שיעור חלה מדגן בעינן שיהיה ג"כ רובו דגן. והפמ"ג כ"כ בשם הרשב"א:

קיצור. לרבינו שמשון והרמב"ן אפ"ל דגם בעושה עיסה מדגן ושאר מינים כל שיש שיעור חיוב חלה מדגן לבדו אפילו רובו משאר מינים שאין חייבים בחלה רק שיש דגן כבכא"פ חייב בחלה כיון שיש בדגן כשיעור חלה. והרשב"א והתשב"ץ פליגי וס"ל דאינו חייב בחלה אא"כ רובו דגן:

ה והנה הפמ"ג כ' בטעמו של הרשב"א דאם רוב ממין אחר אין מניחים לחטים לבוא לידי חימוץ ושוב אינה חייבת בחלה ואין יי"ח בפסח עכ"ל. והנה לכאורה יש לו ראיה מסברת רבינו חיים שהביא הרא"ש סוף הלכות חלה שכ' וז"ל כיון דרובא אורז אינו בא לידי חמץ כו' ע"ש. אך כוונתו שהאורז לא בא לידי חמץ (לולי טעם דגרירה כו'). אבל הדגן ודאי יבא לידי חמץ. וכדתנן ואלו עוברין בפסח וכו'. ובגמ' דפסחים (דמ"ד) הנח לכותח הבבלי דלית בי' כבכא"פ. אבל אם יש כבכא"פ אסור ולוקין עליו. והנה עכ"פ לכאורה נ"ד בענין הלעקוך שרובו דבש ומיעוטו דגן י"ל דבמחלוקת שנוייה אם חייב בחלה כשיש בדגן לבדו שיעור חיוב חלה. דלר"ש וסייעתו י"ל דחייב בחלה כמשמעות סוגי' דזבחים (דע"ח) משום דנ"ט ברוב דאורייתא וא"צ לגרירה מאחר שיש שיעור חלה מהדגן לבדו. וגם יש כבכא"פ. אבל התשב"ץ פטר מהחלה כנ"ל וכ"ד הרשב"א. אך עוד אפ"ל סברא דאפילו לרבינו שמשון יהיה פטור מחלה אם רובו דבש והיינו טעמא דאע"ג דנ"ט ברוב דאורייתא היינו בתערובות שני מינים שוין. אבל הדבש שטעמו מתוק בהפלגה הוא מבטל טעם הדגן ביותר ולא שייך לומר ע"ז נ"ט ברוב דאורייתא. וחילוק זה מבואר להדיא בתוספות דזבחים (דע"ח סע"א) דמרור מבטל טעם המצה מה"ט. וכ"כ עוד במנחות (דכ"ג ע"ב) סד"ה אלא. ומתיקות הדבש ה"ל כמרירות דמרור. ועיין ט"ז בא"ח סי' ר"ח סק"ג שכתב כן דכל שיש דבש אין מרגיש רק טעם הדבש. ועי' עוד בסי' רי"ו. וא"כ עפ"ז יש מקום לקיים המנהג דא"צ להפריש כלל חלה מן הלעקוך. מיהו כשרובו קמח ומיעוטו דבש. באנו למחלוקת רש"ל וט"ז הנ"ל בא"ח סי' קס"ח סק"ז. ולפמ"ש יש מקום לדעת הט"ז דכיון דמתיקות הדבש מבטל טעם הקמח ה"ל ענין הקמח שבלעקוך כמו ממשו ולא טעמו. מיהו י"ל דמ"מ יש טעם דגן ג"כ. והנה הט"ז בא"ח סי' ר"ח סק"ד נסתפק בלעקוך אפילו כשהקמח רוב שאפשר לומר שאין לברך עליו כ"א שהכל ולא במ"מ. מיהו החמד משה שם סי' ר"ח סק"א חלק עליו. וכן הפמ"ג כ' שם שחלקו עליו. וכ"ד רבינו ז"ל בברכת הנהנין פ"ג ה"ד ופ"ב ה"ט. אך משם אין ראיה לחייב בחלה דהא התם אע"פ שאין דגן כבכא"פ מברכין במ"מ ע"ש פ"ג ה"ב משא"כ בחלה. והנה החמד משה סי' קס"ח ססק"ה כ' דמ"ש רמ"א שם בהג"ה ססע"י ז' אא"כ יש בהם הרבה תבלין או דבש שכמעט התבלין הם עיקר אין כוונתו שיהיה הרבה תבלין יותר מן העיסה עד שכמעט הן עיקר ואין הדרך כן כמ"ש התוספות פרק הקומץ רבה (דף כ"ג ע"ב) ד"ה קס"ד. אלא כוונתו שמרגישין טעמן הרבה מאד עכ"ל. נשמע דס"ל כדעת הט"ז שם סק"ז ודלא כמהרש"ל וב"ח. וא"כ לענין חלה הוא ג"כ כדין פת הבאה בכיסנין:

קיצור. כשרובו דבש ומיעוטו קמח פטור מן החלה. וכשרובו קמח ומיעוטו דבש ה"ל כדין פת הבא בכיסנין: