א

סימן רלה

ונידון השאלה. שראית במדינתכם מנהג חדש בהפרשת חלה ממצה שחולקים המצות לב' או ג' חלקים. וכל א' וא' מבני הבית מפריש חלה מחלק א'. ואיזה אנשים באו לשאול ממעלתך איך להתנהג בזה וצוית שלא יעשו כן רק שיצרפו כל המצות בסל ויקחו חלה א' לכולן. וכששמעו זאת האנשים נוהגי מנהג חדש הנ"ל. באו לשאול ממך מה דין מצותיהם שחלקום לב' או לג' חלקים והפרישו ב' או ג' חלות. ודעת מעלתך לומר דבדיעבד אם באו לשאול ע"ז ביו"ט א"צ להחמיר כלל ויש לפסוק דמהני ההפרשה שהפרישו מכאו"א נלע"ד דהדין עם מעלתך אבל לא מטעמך שכתבת ממ"נ (אם כוונת האשה שמכוונת שלא לפטור חלק הב' כוונה היא הרי לא נפטר חלק הב' כו'. ואם נאמר דכוונתה לאו מילתא היא. והפרשת חלה שמצבור הא' עולה ג"כ לצבור הב'. הרי כל מה שבצבור הב' פטורים כמבואר בשו"ע אדמו"ר נ"ע ה' פסח בסי' תנ"ז שאפילו בב' עיסות שהיה בכל א' שיעור חלה אם הפריש שלא מן המוקף בדיעבד הוי הפרשה וכולם פטורים. מה תאמר שלענין המצה שבצבור הב' שיש עליהם ספק שמא באו מאותה עיסה שבא ממנה אותה מצה שהפריש ממנה חלה בצבור הא' לזה לא מהני כוונתה שלא לפטור כיון שמעיסה א' באו ולענין מצות אחרים שבאו מעיסה אחרת מהני כוונתה שלא לפטור. חדא דאין סברא לחלק בענין הכוונה כו' עכ"ל. ובמח"כ הן דברי תימה דהא רבינו ז"ל שפתיו ברור מללו בסי' תנ"ז סי"ג דבשני עיסות לא מהני שלא מ"ה אא"כ היה בדעתו לפטור בחלה זו גם את השני' כו'. הרי דבעי' כוונה לפטור. אבל בסתם שלא נתכוין לפוטרה לא נפטרה. ואילו בעיסה א' למ"ד דאפילו כיונה שלא לפטור לא מהני כוונתה. כ"ש דבסתם ודאי נפטרו. ואפשר כ"ע מודו בהא. וא"כ אם באת לחוש למ"ד זה דחושש בעיסה א' אפי' בכיונה שלא לפטור וכ"ש דיש לחוש בסתם ובשני עיסות ודאי סתם לא מהני. וכ"ש כיונה שלא לפטור י"ל דבסתם נפטרו כיון דלא בעי' מ"ה בעיסה א'. משא"כ בשני עיסות דבעי' מ"ה לכך בסתם לא נפטרו אא"כ היה בדעתו כו'. וא"כ ליכא ממ"נ דאם כיונה שלא לפטור לאו מלתא היא. היינו דה"ל כסתם לכן בעיסה א' נפטרה משא"כ בשני עיסות דלא נפטרו אא"כ נתכוין לפטור). אלא דמ"מ לדינא יפה כוונת דהעיקר שאפילו בעיסה א' אם הפרישה ממנה חלק גדול וכיונה שלא לפוטרו לא נפטר כדהוכיח בס' מקור חיים סי' תנ"ז מדברי הט"ז בי"ד סי' שכ"ד סקי"ג וש"ך שם סקכ"א. ובאמת שאינן ד' הט"ז וש"ך עצמן רק כוונתו מדברי תה"ד סי' ק"ץ שהובא שם בט"ז וש"ך ומדברי מהרי"ל שבש"ך שם. שז"ל התה"ד רגילין הנשים ליקח מעט בצק מעיסה הגדולה ומשהין אותה לשאור להחמיץ בה עיסה אחרת ונוטלת אותו בצק מהעיסה קודם הפרשת חלה כדי שיהיה אותו בצק מן החיוב שאם היו נוטלין אחר הפרשה הי' כל העיסה פטורה כו' עכ"ל. הרי דכשנוטלים קודם ההפרשה ומבדילין אותו לא נפטר ע"י החלה שנוטלים אח"כ מהעיסה משום שלא היה דעתה לפוטרה או שהיה דעתה שלא לפוטרה. הרי עכ"פ דכוונה שלא לפטור מהני אפילו בעיסה אחת. וכ"כ הש"ך בשם מהרי"ל ע"ש. אך לכאורה בתשו' מ"ב סי' א' משמע להיפך. והשיא ד' תה"ד לכוונה אחרת. וז"ל והשתא מה מועיל זה כו' מ"מ אח"כ כשיפריש החלה מהעיסה הנשארת יפטר גם זה שלקח לשאור בכל מקום שהוא שהרי לא בעינן מן המוקף היכא שנלושה בבת אחת מדאמר שמואל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. אעכצ"ל שאני הכא דבדעתו תליא מלתא. וכיון שדעתו היה מתחלה ליקח עיסה לשאור ולחלקו מהעיסה הנשארת הרי לא נכנס מעולם בחיוב אחד וכאילו נלוש בפני עצמו עכ"ל. הרי מבואר מדבריו להפך ממה שהוכיח המק"ח מהתה"ד דבעיסה א' שנילושה אדעתא שלא לחלקה בצק לא מהני כוונה שלא לפטור. והתם ה"ט דתה"ד כיון שהיה דעתו מתחלה ליקח עיסה לשאור ולחלקו מהעיסה הנשארת. ור"ל לחברו לעיסה אחרת ומ"ה ה"ל כנילוש בפ"ע. ולפענ"ד פירושו בהתה"ד הוא דוחק גדול. דאם כדבריו א"כ תהיה העיסה שלוקחים לשאור פטורה לגמרי מחלה אם אין בה בעצמה שיעור חלה. מאחר דה"ל כאילו נלושה בפ"ע. ולא נכנסה מעולם בחיוב א' עם העיסה הגדולה. א"כ אינה חייבת בחלה אא"כ יש בה שיעור חלה בפ"ע. דאין סברא לתפוס החבל בשני ראשין ולומר דלגבי חיוב חלה ה"ל כאילו נילושה ביחד. ולגבי שתפטר בחלה שמפרישים מן העיסה הגדולה ה"ל כאילו נילושה בפ"ע דבודאי זה לא ניתן להאמר כלל. (הג"ה. ושוב מצאתי בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"א ספ"ה וז"ל מנהגן של נשים ליטול שאור מן העיסה קודם שמפרישין חלה ומנהג יפה הוא כדי שלא יכניסו עצמן לערב דבר הפטור מן החלה עם דבר החייב ועוד שלפעמים לשות פחות מכשיעור ופטור מן החלה והם אינן בקיאות בשיעורין ועל ידי מנהג זה יכולות להפריש חלה אפילו בפחות מכשיעור וחייבין בכך. לפי שהשאור נתחייב בחלה. ודומה לשאור של חטים שנתנו לתוך עיסת אורז שאם יש בנותן טעם שחייב להפריש חלה כמו שביארנו עכ"ל. הרי הפך מדברי המ"ב דהשאור לא נתחייב בחלה רק מצד שהיה נלוש יחד עם עיסה גדולה ועל כן אף שאין בו שיעור חלה. וגם נותנים אותו ללוש עיסה שהיא פחות מכשיעור אעפ"כ חייב בחלה משום שכבר מקודם נתחייב בחלה:

קיצור. דמשמע מדברי תה"ד שכשלוקחים קצת מהעיסה קודם הפרשת חלה ומניחים אותה לבד אינה נפטרה ע"י החלה שלוקחין אח"כ מהעיסה הגדולה [הוא] משום שלא היה דעתו לפוטרה. ולא כמ"ש המ"ב [משום] דה"ל כאילו נלוש בפני עצמו. וראיה ברורה לזה מהתשב"ץ ח"ב סי' רצ"א ספ"ה. עכ"ה):

ב אך לכאורה באמת קשה על המנהג שבמהרי"ל ובתה"ד הלא המעט בצק ראוי להיות פטור מחלה לגמרי. כדין העושה עיסה לחלקה בצק דפטורה מן החלה. כדאמר רבי יוחנן בירושלמי הביאו הר"ש פ"ק דחלה משנה ז'. ופי' הר"ש דהיינו כשאין בכל חלק וחלק כשיעור. וא"כ ה"נ הרי בהשאור שמחלק אותו מהעיסה הגדולה להיות בצק בפ"ע אין בו שיעור חלה. וכיון שלשו מתחלה ע"ד שיחלק ממנה חלק פחות מכשיעור אמאי לא יהיה אותו החלק פטור מן החלה. ונציע מקודם המשנה פ"ק דחלה משנה ז' נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה. וכ' הרא"ש בה' חלה סי' ג' גרסינן בירושלמי אמר רבי יוחנן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה. א"ל והא תנן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. א"ל לא תשיבוני נחתום. נחתום לאו בדעתו הדבר תלוי. שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד. כלומר אם ימצא שיקנה הכל ביחד לא יחלוק עכ"ל והוא מדברי הר"ש פ"ק דחלה מ"ז והרמב"ם שם גריס להפך שמא לא ימצא לקוחות. ופי' לפי שהוא מתכוין אם לא ימצא קונה לזה השאור שיעשה ממנה עיסה ויאפה אותה כמו שקדם ממאמרם למכור בשוק חייב עכ"ל. וע"ש בהר"ש סוף משנה ו' גבי למכור בשוק חייב. והנה הרא"ש בה' חלה שם סי' ב' כתב עוד בירושלמי אמר רבי יוחנן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה. אלמא אע"פ שיש שיעור בשעת גלגול כיון שדעתו לחלקו בצק לפחות מכשיעור ולמוכרה פטור מן החלה. וה"ה נמי העושה ע"מ לעשות סופגנין עכ"ל. והנה הרא"ש שם כתב וה"ה לעיסות כותח. אם לקח ממנה מעט כדי לאפותה נתחייב כל העיסה עכ"ל. וכ"כ פ' כל שעה סי' י"ו והוא מדברי הר"ש בפ"ק דחלה משנה ה'. א"כ ה"ה בעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק שדימה אותו לזה אם עשה שעכ"פ בחלק אחד דבצק יהי' כשיעור חלה אזי כל העיסה חייבת אף אותו החלק דפחות מכשיעור דומיא דעיסת כותח. והנה הראב"ד בהשגות ספ"ו מה' בכורים פוסק כר"ל ולא כר' יוחנן מחמת הך טעמא שבירושלמי שהביא הרא"ש גבי עיסת כותח אם לקח ממנה מעט כו' שמא תמלך כו' שמחמת זה ס"ל דגם בעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק ראוי שיהיה חייב שמא תמלך לעשותו עיסה. וא"כ אף להרמב"ם והר"ש והרא"ש והפוסקים כר' יוחנן י"ל דמ"מ אם עושה שחלק אחד יהיה בו כשיעור אזי גם שאר החלקים חייבין דבכה"ג י"ל ודאי לא גרעא מעיסת כותח שאופה ממנה מעט. וכן מדינא דנחתום שעושה שאור לחלק דחייב בחלה משום שמא ימלך. וה"נ באשה א' כשעושה שחלק א' יהיה כשיעור. וז"ל התשב"ץ ח"ב סי' רצ"א ספ"ג נשים שעשו עיסה כדי לחלקה והיא עיסה אם אין בשל אחת כשיעור פטורה שכל העומד ליחלק בעיסה הרי הוא כחלוק (ונראה שזהו פירושו לדברי ר' יוחנן שבירושלמי) וכן נחתום שנתנו לו נשים לעשות להם שאור אם אין בשל אחת כשיעור פטורה (זהו דין המשנה). העושה עיסה על מנת לחלקה יש מי שאומר שהיא פטורה ויש מי שאומר שהיא חייבת שמא ימלך שלא לחלקה (נ' דזהו פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד ספ"ו מה' בכורים) עכ"ד:

קיצור. העושה עיסה לחלקה בצק פטורה כשאין בכל חלק כשיעור. אך י"ל אם בחלק אחד יש כשיעור אזי אף החלק שאין בו כשיעור חייב בחלה. דומיא דעיסת כותח. והראב"ד פוסק דעושה עיסה לחלקה בצק חייבת בחלה. והתשב"ץ הביא ב' הדיעות:

ג והנה בפי' וענין לחלקה בצק יש ב' פירושים. הלבוש בסי' שכ"ו פי' דהיינו לחלקה לאחרים בעודה בצק אבל הל"ח בה' חלה סק"כ כ' דאין זה במשמע הל' דלחלקה בצק אפי' לעצמו היא ומיהת דהיינו שיחלקה שלא לאפות עכשיו הכל אלא ליומא אחרא או מסעודה לסעודה אחרת כו'. אבל המחלק העיסה בצק לאפות מיד הכל לא נפטר כלל דא"כ דוקא ככרות גדולות שבכל אחת מהן שיעור חלה הוא דחייב אא"כ שנאמר דהתנור מצרפן ובזה יש מחלוקת לקמן סעיף ל"ז אם לא שנחלק דהכא היה מתחלתו עיסה אחת. לכן נ"ל מה שכתבתי דאין החילוק בבצק פוטר העיסה אא"כ דעתו שלא לאפות כשיעור בפעם אחת. אבל כשאופה כשיעור אע"פ שנתחלק לעיסות קטנות לא נפטר כלל ובהכי אין אנו צריכים למ"ש רבי מרדכי יפה דדוקא לחלקה לאחרים היא דפשטא דמימרא לא משמע הכי עכ"ל. והנה מ"ש דאם כן דוקא ככרות גדולות זה ודאי אי אפשר. דהא בכמה דוכתי מוכח דדרכם היה לעשות ככר לחם מרובע הקב קמח כדאיתא במשנה פרק בתרא דפאה משנה ז' מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. ופי' הרע"ו שם דהיינו שהוא רובע הקב. וכ"ה בעירובין פרק שמיני (דפ"ב ע"ב). וזהו חלק חמישי משיעור חלה ובודאי אי אפשר להעלות על הדעת שהיו מפקיעין ככרותיהן מחיוב חלה. ועיין בפרק שני דחלה משנה ג' ובעירובין שם (דפ"ג ע"א) אייתי חלתא כו'. ועיין בטוש"ע א"ח סי' רמ"ב. וכיון דתנאי פליגי אי התנור מצרף לחלה כמ"ש בירושלמי הביאו הר"ש פ"ב דחלה מ"ד. א"כ למ"ד אין התנור מצרף איך היו מפקיעין עיסתן מחלה. א"ו פשוט דזה שמחלק העיסה לככרות קטנות בצק אין זה נקרא כלל לחלקה בצק. א"כ לפ"ז גם כשמחלקה לאפות הככר לסעודה אחרת ג"כ מדוע תפטר. דמהו החילוק בין אופה הכל ביחד או מסעודה לסעודה. ע"כ לכאורה נראים דברי הלבוש יותר דפי' לחלקה היינו לחלקה לאחרים בעודה בצק וכענין לחלקה בצק הנזכר בשו"ע סי' שכ"ו ס"ד והוא מהירושלמי. וכן פירש הש"ך סי' שכ"ו סק"ה לחלקה בצק לאנשים הרבה עכ"ל. והיינו דומיא דנחתום שעושה לחלק אלא דנחתום חייב משום דלאו בדעתו הדבר תלוי ואדם אחר שעושה לחלק כה"ג ובדעתו הדבר תלוי פטור. וכן פי' הט"ז שם סק"ב לחלקה בצק פי' לכל אחד פחות מכשיעור. הרי עכ"פ פירש לחלק לכל אחד היינו לאנשים הרבה. אבל העושה לחלקה לעצמו אין זה נק' לחלקו כלל דכך הוא הענין שמחתכים העיסה לככרות קטנים ומה לי כשאופה הכל יחד או זה אחר זה:

קיצור. בענין לחלקה בצק פירש הלבוש לחלקה לאחרים בעודה בצק דומיא דנחתום שעושה שאור לחלק. אלא בנחתום חייב ושאר כל אדם פטור כה"ג. והל"ח פירש דלחלקה בצק אפילו לעצמו רק היינו לאפות חלק אחד היום וחלק אחד למחר. אבל מה שמחלק לעיסות קטנות ואופה כולן יחד לכ"ע אין זה לחלקה בצק וחייבת בחלה ומוכרח הוא מהמשנה וגמרא. וכיון שכן נראה יותר פי' הלבוש:

ד ומצאתי בספר תפארת למשה שכתב בה' חלה סי' שכ"ו וז"ל בש"ך סק"ה אבל שאר אדם העושה עיסה לחלקה בבצק לאנשים הרבה כו' עכ"ל. וכ"כ גם הלבוש וב"ח ודרישה ליישב מנהגינו שנוהגים הנשים בע"ש ללוש רק שיעור חלה אף דדעתם לחלקם ללחמים שקורין קיטקע"ש שאין בהם שיעור חלה משום דלא הוי [דעתם] לחלקם לאנשים הרבה דאין לומר דלחומרא נוטלים חלה שמא יצטרפו אח"כ בסל או לחד מ"ד בתנור דא"כ לא יברכו. ועוד נ"ל דאפילו נצטרפו אח"כ פטורים כיון שהיה פטור כשהיה לו שעת חובה דומה למ"ש ס"ד בהג"ה עיין סק"ט. אבל לא משמע כן בירושלמי ופוסקים שכתבו סתם העושה עיסה ע"ד לחלקה וכ"מ בתוספות כיצד מברכין הביאם הב"י סי' שכ"ט וראיתי במעד"מ ה' חלה סק"כ שחילק בע"א בין היכא שנאפה הכל ביחד ובין היכא דלא היה בדעתו לאפותו יחד. ול"נ דמתוספות הנ"ל (דף ל"ח) משמע אף שנאפו ביחד מקרי חילוק וצ"ע עכ"ל. ומדבריו נראה דס"ל דאף העושה עיסה לחלקה לככרות ולאפותם ביחד י"ל שנקרא לחלקה בצק. והן דברי תימה וכמו שהוכחתי לעיל מהמשנה והגמרא דמכבר בפונדיון כו'. וז"ל התוספות פרק כ"מ ורבינו יחיאל ז"ל היה מסופק אם ווירמייש"ש חייבין בחלה משום עושה עיסתו כדי לחלקה בצק פטורין מן החלה דלית בהו שיעורא הכא גבי ווירמייש"ש פעמים מחלקין שאין משימין שיעור חלה בקדרה אחת. אך היה מצריך ליקח חלה בלא ברכה בשביל הספק. עכ"ל. והשתא מדקדק התפל"מ מזה דכשאין בקדרה אחת כשיעור נקרא לחלקה בצק. אף אם מבשל שני קדרות לסעודה אחת ובשניהן יש שיעור. ואין דבריו מוכרחים דמסתמא קדרה אחת היינו סעודה אחת וקדרה שניה היינו סעודה אחרת. א"כ בזה הוא שנסתפק רבינו יחיאל אם נקרא לחלקה בצק כסברת המעד"מ. או דלחלקה בצק היינו לאנשים הרבה כמו שזהו דעת רוב האחרונים הלבוש וב"ח ודרישה וט"ז וש"ך. וצ"ע בהר"ש פ"ק דחלה משנה ה' מהירושלמי ר"פ בתרא יש דברים שהן חיבור לטבול יום ואינו חיבור לחלה דאמר רבי יוחנן העושה עיסה לחלקה בצק פטורה מן החלה משמע קצת כסברת התפל"מ. מיהו מהמשנה ר"פ בתרא דחלה שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה כו' ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור. ועיין בפי' הרמב"ם דמשנה זו היא ע"ד בית הלל דס"ל שיעור חלה שני קבין וקשה הרי אף שנגעו זה בזה הרי אח"כ תחלקם וה"ל כעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק ומדוע חייבים בחלה. אע"כ כיון דתאפם יחד אין זה ענין כלל לענין לחלקה בצק ודלא כהתפל"מ. ואין לומר דהתם מיירי שיאפו ג"כ נשוכים יחד דהא אשה אחת היא דומיא דשתי נשים. ושתי נשים שעשו שני קבין אע"פ שנגעו זה בזה מיירי ודאי שכשיבואו לאפות יחלקו ויסירו הנשוך וכ"מ בהרא"ש שם בה' חלה סי' יו"ד כיון דסופם לחלקם בצק ואהא תנן דבזמן שהם של אשה [אחת] חייב. ואע"פ שג"כ תחלקם בצק. אע"כ דאין זה נקרא כלל לחלקה. כיון שיהיו נאפים יחד ושניהם של אשה אחת ומ"מ נ' לומר כיון דהראב"ד ס"ל דלא קיי"ל בהא כר' יוחנן ולדידיה אף העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק לאנשים הרבה חייב בחלה ואין פטור רק באנשים שנתנו לנחתום כו' גם בהר"ש שם מבואר דהגירסא דר"ל הוא דאמר דהעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורים מן החלה ור' יוחנן פליג. א"כ אף דהפוסקים ס"ל דפטורה מ"מ בפי' לחלקה בצק די לתפוס כסברת הלבוש וב"ח ודרישה וט"ז וש"ך ולא לחוש לפי' המעד"מ:

קיצור. והתפל"מ נ' ס"ל דאף מה שמחלק לעיסות קטנות ואופה הכל ביחד נקרא לחלקה בצק. וראייתו מהא דרבינו יחיאל אינו מוכרח. ומהמשנה פב"ת דחלה ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב. משמע דלא כוותיה. ואף בפלוגתא דהלבוש והל"ח נראה לפסוק כהלבוש כיון הראב"ד חולק לגמרי על דין לחלקה בצק:

ה ונחזור לענינינו. להמנהג שבמהרי"ל ותה"ד שלפ"ד הלבוש והש"ך וסייעתם המעט בצק שרגילין ליקח מהעיסה הגדולה ומשהין אותה לשאור להחמיץ בה עיסה אחרת אין זה דומה לענין לחלקה בצק מאחר ששני העיסות שלה. אבל לפ"ד הל"ח זהו לחלקה בצק. וא"כ אין זה המעט בצק נקרא מן החיוב. שהרי לית ביה כשיעור ונעשה לכתחלה על דעת לחלקו מהעיסה הגדולה. וא"כ מי נימא שדברי מהרי"ל ותה"ד והתשב"ץ והמנהג הן תיובתא דהל"ח ומסייע להו להלבוש וש"ך וסייעתם. ונצטרך לומר לפ"ד הל"ח דהא דלחלקה בצק פטורה היינו כשאין בשום חלק שיעור חלה. אבל אם יש בחלק א' שיעור חלה אז גם החלק שאין בו כשיעור חייב. וכמש"ל סעיף ב'.וכ"מ לכאורה פשט המשנה פ"ק דחלה נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל א' מהן כשיעור פטורין מן החלה. משמע אם יש בשל א' כשיעור כולם חייבים מיהו בפי' המשניות להרמב"ם שם כ' וכן נשים כו' ויש בשל כל אחת מהן שיעור חלה חייב בחלה. משמע דאין חייבת רק אותה שיש בשלה שיעור חלה. ועוד דאפילו תימא דדוקא כשאין בשום אחת מהן שיעור חלה אזי דוקא הם פטורים. היינו משום דאם יש בשל אחת מהן שיעור חלה אע"פ שבשל השאר אין שיעור חלה הוה ליה כתערובות שנתערבו עיסה החייבת עם עיסות פטורות ולכן כולן חייבות דהרי יש לחוש שמא חלק החיוב ביד אשה זו. אלא דא"כ הכא נמי א"א להקל אא"כ נאמר יש ברירה. וע' רמב"ם פ"א מה' תרומות ה"כ. מיהו עכ"פ באדם אחד העושה עיסה לחלקה בצק י"ל יותר דכשחלק אחד יש בו שיעור חלה עי"ז נחית חיוב חלה על כל הבצק שנילוש עמו יחד בגלגול אחד אף לדעת הל"ח. ולכן י"ל דלק"מ על הל"ח מהמנהג שבתה"ד דאין זה ענין לעושה עיסה לחלקה בצק מטעם הנ"ל שחלק א' יש בו כשיעור. אך גם דין זה אינו מוכרח ולכן אפשר ליישב בע"א דהא בלא"ה דעת הראב"ד דאפילו בשנים שעשו עיסה לחלקה בצק אם אח"כ השלים על כל חלק כשיעור חייב בחלה ודלא כהירוש' עב"י סי' ש"ל. ונהי דלא קיי"ל הכי. היינו בעושה עיסה ע"מ לחלקה ושתשאר חלוקה לפחות מכשיעור אלא שאח"כ נמלך להשלים לכשיעור. משא"כ במנהג הנ"ל שגם לכתחלה עושה ע"מ לחלקה ולחזור ולחברה לעיסה אחרת. וא"כ גם המעט בצק עשאו מתחלה וסוף ע"ד שיהיה עם עיסה החייבת בחלה מש"ה חייב בחלה לכ"ע. ומעתה אפשר שאין לדחות כ"כ פי' המ"ב בהתה"ד די"ל דהטעם שלא נפטר המעט בצק שלקח לשאור ע"י החלה שלקח מהעיסה הנשארת היינו משום שהי' דעתו לחלקה ולא נכנס מעולם בחיוב א' ואעפ"כ אינה פטורה מחלה כדין העושה עיסה לחלקה בצק שהרי לא היה דעתו שתשאר כך פחות מכשיעור רק הי' דעתו לחזור ולחברה לעיסה אחרת. וא"כ אין ראיה מהתה"ד ומהרי"ל לנדון שאילתינו שלא תפטר העיסות או המצות שהגיעו לחלק אחרת ע"י החלה שהפרישה זו מחלקה כיון שהן מעיסה אחת. והכל של בעה"ב אחד. ובנדון דתה"ד שאני דהתם לא פטרתו החלה משום שעשו מתחלה ע"ד לחלק בצק. מיהו אפילו לפ"ז א"כ גם כאן י"ל כן שלשים מתחלה על דעת לחלק אח"כ המצות לכמה חלקים ולהפריש מכל חלק בפני עצמו. אך בלא"ה דוחק גדול הוא לפרש בהתה"ד כטעמו דהמ"ב דממ"נ אימתי יורד חיוב חלה על המעט בצק אם בשעת גלגול ולישה עם העיסה הראשונה א"כ ליכא למימר מ"ש המ"ב לא נכנס מעולם בחיוב א' כו'. ואם באמת אנו רואין המעט בצק כאילו נילוש בפ"ע ולא ירד עליו מעולם חיוב חלה עד שנתחבר לעיסה השנייה שהי' דעתו לחברה אליה דבתר דעתו אזלינן. וכדין העושה קב והוסיף עליו רובע. א"כ מהו שהצריכו מהרי"ל ומהרא"י ליטול המעט בצק קודם הפרשת חלה שאם היו נוטלים אח"כ היה כל העיסה פטורה דמאחר שהמעט בצק עדיין לא ירד עליו חיוב מעולם לא שייך לומר שנפטר ע"י חלה מהעיסה. ומשנה שלימה שנינו פ"ד דחלה משנה ה' שני קבין שנטלה חלתו של זו בפ"ע ושל זו בפ"ע חזר ועשאו עיסה אחת רע"ק פוטר וחכמים מחייבין. הרי החלה שנטלו ממנה בעודה פטורה לא מהני ולא מידי. וה"נ זה המעט בצק שהי' דעתו לחלקו לא נתחייב בחלה. וא"כ החלה שנטלו מהעיסה לא פטרו. ואין לומר כיון שבשעת ההפרשה עדיין לא חלקו נפטר. דאין טעם בזה דהא בתר דעתו אזלינן. ואין לומר משום אין ברירה דהא עכצ"ל דס"ל להמ"ב יש ברירה (בדרבנן אפי' בחלה ובחלת א"י שעיקרו מה"ת צע"ג) דאל"כ אפי' הפריש קודם לא שייך טעמא דהמ"ב אם אין ברירה. ועוד נ' ראיה לדחות סברא זו דהא בהתשב"ץ ח"ב סי' רצ"א ספ"ה שהבאתי לעיל מבואר אף אם אח"כ מחברים השאור הזה למעט קמח עד שאין בין הכל שיעור חלה עכ"ז חייב בחלה משום שזה השאור כבר נתחייב בחלה וכנ"ל אות א'. גם המ"ב כתב ולא אתא חיובו רק משום שנכנס עם עיסה גדולה בשעת לישה עכ"ל. והיינו עם עיסה הראשונה הרי עי"ז נתחייב בחלה וזהו סתירה למש"ש הרי לא נכנס מעולם בחיוב א' וכאילו נילש בפני עצמו. לכן פשט הפשוט בדעת מהרי"ל ותה"ד הוא כמו שהבין המק"ח דאפי' בעיסה א' שלא עשה אותה ע"ד לחלקה בצק. אם אח"כ נמלך וחלקה לשנים והניח חלק א' ליטול ממנו חלה בפ"ע אח"כ ומחלק השני נטל חלה כעת. לא נפטר החלק הא'. אף דלא בעינן מן המוקף מ"מ היינו כשרוצה לפוטרו לא בעי' מ"ה. אבל כשאינו רוצה לפוטרו כלל מחלה כעת אין סברא שיהיה נפטר נגד דעת המפריש דבחלה ותרומה בתר דעת המפריש אזלינן כמבואר ברמב"ם פ"ד מה"ת ה"כ כ"א. ועוד שנינו במשנה במסכת מעשרות פ"ה מ"ד לא ימכור אדם את תבנו (שנידושו ופעמים יש בהן חטים ר"ש) ואת גפתו (פסולת של זיתים) ואת זגיו (פסולת ענבים) למי שאינו נאמן על המעשרות להוציא מהן משקין (פי' הרמב"ם דקאי על גפת וזגים ור"ל להוציא משקים מן הגפת ומן הזגים וללקוט חטים מן התבן) ואם הוציא חייב במעשרות ופטור מן התרומה שהתורם בלבו על הקוטעין (שבולת קטועות שלא נדושו) ועל הצדדים (צידי הכרי) ועל מה שבתוך התבן (שאי אפשר בלא חטים). והרמב"ם כ' ענינו שהמוציא תרומה אינו מוציא אלא על כל הנגלה והנסתר עכ"ל. וכ' הרע"ו וכן התורם את הבור. בלבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגים. והתורם בבית הבד בלבו על מה שבגפת עכ"ל. ולכן אם הוציא מהם משקין פטור מן התרומה. וז"ל הר"ש דתניא בתוספתא דתרומות התורם את הגורן. צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטעין ועל מה שבצדדים ועל מה שבתבן. התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין. התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת. ואם לא כיון תנאי ב"ד שיתרום על הכל עכ"ל. משא"כ במעשר אין נפטר מה שבתוך התבן ומה שבחרצנים וזגים ומה שבגפת. והתוי"ט פירש הטעם וז"ל ודוקא בתרומה הניטלת באומד אבל מעשר הא קא חזינן שלא עישר כפי המדה על אלו הדברים עכ"ל. ועיין בהרמב"ם ספ"ד מה' תרומות ופרק שני מה' מעשרות ה"ו לא נזכר טעמו דתוי"ט. עכ"פ אנו רואים שמדינא גם לענין תרומה אף שניטלת מאומד עכ"ז צריך כוונה לפטור וכשלא כיוון לא נפטר רק משום שתנאי ב"ד הוא. אבל אם לא זה לא היה נפטר רק מה שהוא נגלה לפניו. ולא הנסתר. וא"כ הכא דעדיף מלא כיוון לפטר מהחלה את המצות הנשארים שאינן לפניו דאדרבה יש גילוי דעת שמתכוין רק לפטור אלו בלבד שהרי כורכם ומקיף אותם ומכסה אותם לבד ואת השאר הפרידו בפני עצמן. ודעתו להפריש עליהם חלה בפני עצמם. א"כ ודאי לא נפטרו מהחלה. אף דא"צ מן המוקף מ"מ בעינן כוונה לפטור ועל חלה ליכא תנאי ב"ד מכ"ש הכא דהוי גילוי דעת שלא לפטור:

קיצור. ולכן לענין המנהג שבמהרי"ל ותה"ד לפ"ד הלבוש אין זה לחלקה בצק. ולהל"ח זהו לחלקה בצק. וצ"ל כיון שיש בחלק אחד כשיעור אזי הכל חייב בחלה כנ"ל סעיף ב'. ועוד כיון שמחלק החלק הפחות מכשיעור לחברו לעיסה שיש בה כשיעור לכן לכ"ע חייב. וא"כ לכאורה יש מקום לקיים פירוש המ"ב בתה"ד כמ"ש לעיל סעיף א'.אך עכ"ז הוא דוחק. לכן פשט התה"ד הוא כמש"ל סעיף א' שכיון שלקחו מהעיסה חתיכת בצק קודם הפרשת חלה. ואח"כ נוטל חלה מהבצק הנשאר ואין דעתו לפטור החתיכת בצק שהפריש. אזי החתיכת בצק לא נפטר מהחלה. ויש ראיות לזה ממסכת מעשרות פ"ה מ"ד. דבדעתו הדבר תלוי. וא"כ כשמחלק המצות לב' או ג' חלקים בכדי ליטול חלה מכל חלק בפ"ע. א"כ דעתו בפירוש שבחלה זו לא יפטר רק חלק א' לבד. ע"כ אינו נפטר החלק הב' אף שיש בהחלק הב' מצות מהעיסה שבחלק הראשון:

ו והנה בעיקר הקס"ד של המק"ח סי' תנ"ז שהיה נ' לו מסברא דלא מהני בעיסה א' כוונה שלא לפטור החלק הב' הוא משום דבעיסה א' לא בעינן מן המוקף וע"כ דאין צריך לתרום מזה על זה רק כיון שקורא שם חלה ממילא נפטר כל העיסה דאם היה צריך לחשב להפריש מזה על זה אז היה צ"ל מן המוקף כמו בתרומה עכ"ל. וזהו מדברי המ"ב שכתב כן כנ"ל אות א'. הנה מה שהחליט דבחלת חו"ל לא בעי' מ"ה. הנה באמת שאין דין זה מוסכם כמ"ש הפר"ח בא"ח סי' תנ"ז והק"נ פ"ק דביצה ס"ק ס"ה דהר"ן ס"ל דבעינן מ"ה אפי' בחלת חו"ל ושכ"כ התוס' דבכורות (דכ"ז). והא דאוכל והולך לא חשוב שלא מ"ה. וע' בט"ז בא"ח סי' תנ"ז ססק"ה כ' ג"כ דהא דאוכל והולך חשוב מ"ה יעו"ש. אך הטעם הוא כיון שמשייר קצת יותר משיעור חלה ודלא כהט"ז שכתב טעם אחר. והנה כשנעיין בדין זה בראשונים נמצא ג' דיעות בזה. הנה הרא"ש פ"ק דביצה סס"י י"ג כתב וז"ל ומיהו מוקף ודאי לא בעינן מדשרינן אוכל והולך ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא בפסח משום חמוץ. ואם היה מפריש חלה קודם שצירפה בכלי לא מיפטרא בהכי (ר"ל משום שלא נתחייב עדיין בחלה כדאיתא בגמרא פ"ג דפסחים (דמ"ח ע"ב) ופירש"י משום דקפיזא הוא שלשה לוגין) ואם יבאו אח"כ לידי צירוף נתחייב בחלה (כדאיתא בגמרא שם) ואוכל טבל עכ"ל. וכ"כ הטור ברמזים שם סי' י"ג חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש ובלבד שבשעת הפרשה היה יותר מכדי חלה ואינה צריכה מן המוקף ובפסח נהגו להקיף לפי שאין בכל עיסה שיעור חלה לבדה עכ"ל. הרי הפשט הפשוט משמע דס"ל דאפי' בב' עיסות יכול לפטור לכתחלה מזו ע"ז שלא מ"ה. דאל"כ למה הוצרך ליישב המנהג משום דנהגו למיפא קפיזא כו' שהוא פחות משיעור חלה. אדרבה אפילו יש בכאו"א שיעור חלה אסור לתרום שלא מ"ה כיון דהם מכמה עיסות ודוקא בעיסה א' שרינן שלא מ"ה. א"ו ס"ל דאין חילוק ואם שרינן בחו"ל שלא מ"ה בעיסה א'. ה"ה בשני עיסות. וראי' לזה דבבכורות פ"ד (דכ"ז ע"א) איתא הלשון תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. ופירש"י אוכל והולך הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה. וקאי אתרומה ולא על חלה וכמ"ש בתוספות שם ד"ה אוכל כו' ישאר מכריו כו'. הרי קאי על כרי תבואה וכ"כ הר"ש רפ"ק דמעשרות בשם הירושלמי חלת חו"ל ותרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכרי מלא תבואה אינו דומה לעיסה אחת ממש. שהיא מחוברת כולה יחד. משא"כ גרגירי התבואה כל אחד נפרד בפ"ע. ועוד די"ל שם לענין תרומה הדין אפילו כשיש לו שני קופות של תבואה אוכל והולך כל קופה זו על סמך שיפריש תרומה מקופה השנייה לבסוף דהא שמואל לא התנה כרי אחד בדוקא. אלא מאי אית לך למימר כיון שמכוין שתרומת כרי זה יהיה ממה שנשאר בכרי השני שפיר דמי בתרומת חו"ל להיות אוכל והולך. כמ"כ גבי חלה שרי כה"ג לאכול כל עיסה זו על סמך שישייר חלה מהעיסה השנית. וגם ראיה לזה מהמשנה ששנינו במשנה פ"ד גבי חלת דמאי שניטלת שלא מן המוקף דאפילו בשני עיסות הוא. הרי לא מצינו במשנה חילוק לענין מ"ה בין עיסה א' לשני עיסות כלל. דבחלה שאינה של דמאי אפי' בעיסה א' אין לתרום שלא מ"ה. ובחלת דמאי דלא בעינן מ"ה אפילו בשני עיסות הוא. להכי כיון דס"ל להרא"ש דבחלת חו"ל א"צ מ"ה ס"ל דה"ה אפי' בב' עיסות (ואע"פ שאינה שוה לחלת דמאי לענין מן הטהור על הטמא עס"י שכ"ו ובתה"ד סי' קפ"ט וצ"ע מ"מ לענין מ"ה דשוה לה אין לחלק. כצ"ל לדעת הרא"ש. ונ"ל שדברי הרא"ש לקוחים מהסמ"ג במ"ע סי' קמ"א שכתב ומה שנהגו בפסח כו' ע"ש. דהם ממש כדברי הרא"ש פ"ק דביצה הנ"ל). ומ"ש הרא"ש פ' אלו עוברין סי' ו' אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מ"ה יישבו הפר"ח וק"נ דמיירי בחלת א"י וכ"כ הט"ז סי' תנ"ז סק"ה לחד תירוצא זוהי שטה א'. ושטה ב' הוא מ"ש הק"נ פ"ק דביצה ס"ק ס"ה בשם הר"ן דגם חלת חו"ל צ"ל מ"ה רק הקילו להיות אוכל והולך כו'. וז"ל הר"ן פ"ק דביצה שם וכ' ר"ת ז"ל דמהא שמעינן שא"צ להפריש מן המוקף בחלת ח"ל אבל יש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף. וכן משמע בהרמב"ם ספ"ה מהלכות בכורים שפסק הא דאוכל והולך ואח"כ מפריש ותומ"י כתב שצריך להפריש מן המוקף. וגם הם אינם מחלקים בין עיסה א' לב' עיסות. והנה לפמ"ש רמ"א בי"ד סי' שכ"ג בהג"ה וצריך לשייר מעט יותר כו'. א"כ לפ"ז ממילא משמע לכאורה ג"כ דהעיקר כשטה זו דבעינן מן המוקף כמובן מהתוס' דבכורות (כ"ז) והר"ן פ"ק דביצה דהא בהא תליא. וכן משמע בסה"ת סי' פ"ב גבי לבד מעט שישאיר כו' חלה שא"צ מוקף כו' מיהו מצינן כו' ע"ש. אך לפי שבסמ"ג שם ובהרא"ש שם משמע דלא הא בהא תליא. א"כ גם מהרמ"א אין ראיה. ושטה ג' היא מ"ש הסמ"ג בשם מורו לחלק בין עיסה א' לב' עיסות. ותפסו כל הפוסקים הפשט דבב' עיסות צ"ל מ"ה. ובחד עיסה א"צ מ"ה. הגם שלכאורה אינו מוכרח שהרי לשונו כלשון הרא"ש פ"ק דביצה. ומיהו מוקף ודאי לא בעי' כו' ומה שנהגו כו'. ומלשון זה הוכחתי מהרא"ש דס"ל דאפי' בב' עיסות א"צ מ"ה כנ"ל. ומ"ש הסמ"ג אח"כ בשם מורו ר"י היינו בענין אוכל והולך ואח"כ מפריש דזהו קולא יתירא טפי מלא מ"ה להסמ"ג והרא"ש. ובזה הוא דיש לחלק בין עיסה א' לב' עיסות. אבל לענין שלא מ"ה י"ל דמודה שאין לחלק ביניהם. דאל"כ אין פי' למ"ש הסמ"ג ומה שנהגו כו' כנ"ל בהרא"ש. אבל באמת סיום ל' הסמ"ג סברא הוא שלא יועיל בלא הקפה. משמע דבב' עיסות צריך ממש הקפה. ומ"ש הסמ"ג תחלה ומה שנהגו כו' קפיזא קפיזא כו'. ולא כ' הטעם משום דבלא"ה בב' עיסות צריך הקפה י"ל היינו משום דטעם זה טוב יותר. או שמתחלה סבר שטה אחרת והוא כמש"ל בשטת הרא"ש פ"ק דביצה ועכ"פ כן ג"כ דעת סה"ת סי' פ"ב דאין שום סברא להקל בחלת חו"ל לומר שא"צ מוקף רק בעיסה שנלושה יחד דוקא. והנה מלשון התוספות דביצה (ד"ט ע"א) משמע לכאורה כדפרישית דגם בב' עיסות א"צ הקפה רק שלא הקילו להיות אוכל ואח"כ מפריש. דהנה הרא"ש והסמ"ג ס"ל דענין אוכל והולך הוי עכ"פ שלא מ"ה וגרע מיני' דהא מה שאכל אינו מ"ה עם החלה. והנה התוס' שם כ' אבל במצות בערב הפסח אם שכח ולא הפריש צריך לשייר מכל אחת ואחת מפני שגיבולן כל אחת ואחת בפני עצמה (ואפ"ל הטעם משום דבעינן שיהיה שיריה ניכרין כמ"ש לעיל מיניה. וכיון שאין שום שירים מהעיסה אין זו תרומה על העיסה הנ"ל. אבל אם נשתייר מכל עיסה מצה א' הרי זו שיריה ניכרין) ולמחר יניח כל החתיכות בסל אחד ומצרפן לחלה ומפריש מן כולם אחת עכ"ל. והרי זו האחת היא מעיסה אחרת. ואינה ג"כ מן המוקף עם מה שכבר אכל מעיסה השנית. וא"כ מוכח לכאורה דגם בב' עיסות א"צ מן המוקף שהרי זו החלה אע"פ שהיא מן המוקף עם אחת שנשארה מעיסה השנית מ"מ אינה עי"ז מן המוקף עם מה שכבר אכל ולא מהני רק להיות שיריה של החלה ניכרין. אבל לענין מן המוקף אינו מן המוקף רק לשיריה. ולא למה שכבר נאכל. וכמ"ש התוספות בפשיטות פ"ק דנדה (דף ז' ע"א) סד"ה ומקפת. דאין מוקף למה שאכל כבר. ואין דרך לפרש בהתוספות רפ"ק דביצה רק ב' אופנים. א' דהתוס' ס"ל כנ"ל שיוכל להפריש גם בב' עיסות שלא מ"ה. רק שאסור לאכול עיסה א' לגמרי ולהפריש עלי' מעיסה אחרת לכך אם לא אכל לגמרי ונשתייר מצה א'. אז יכול להפריש ג"כ על המצה ועל מה שכבר אכל מעיסה האחרת דמ"ל שמפריש מהמצה או מעיסה אחרת. הא גם כשמפריש מהמצה אינו מ"ה למה שכבר אכל כמ"ש הסמ"ג והרא"ש ותוספות דנדה אלא דלא בעי' מן המוקף וא"כ גם מעיסה אחרת יכול להפריש כשמצה א' נשארה מאותה העיסה. דאיכא עכ"פ שיריים מאותה העיסה ושייך לומר תרומה אשיריים עתו"ס שם. (וגם לרש"י י"ל דבעיסה א' לא בעי שיריים משא"כ בב' בעי' שיריים מעיסה האחרת ודו"ק) משא"כ כשאכלה כולה ליכא שיריים. או י"ל בע"א דהתוס' ס"ל כמש"ל בשם הר"ן ותוספות בכורות (דכ"ז) והרמב"ם דהא דאוכל ואח"כ מפריש חשוב מן המוקף דכיון דמשייר מעט יותר משיעור חלה נמצא שהחלה הוא מוקף להמעט היותר על שיעור חלה והוה ליה כאילו הוא מוקף ג"כ עם מה שכבר אכל. וכיון דזה חשוב מן המוקף גם למה שכבר אכל מזה הוכיחו התוספות דביצה דה"ה גם בהרבה עיסות כיון שנשתייר מכל אחד מצה והחלה מוקפת להם ה"ל כאילו מוקפת החלה ג"כ עם שאר כל המצות שנילושו יחד עם מצות אלו אע"פ שנאכלו אע"ג שהחלה לא נילוש עמהן יחד. משא"כ כשנאכל עיסה א' לגמרי דליכא שיריים לא יכול להפריש מעיסה הב' משום דהוי שלא מן המוקף. ועוד גרע מיני' דליכא שיריים. וא"כ י"ל לפ"ז דאפי' בעיסה א' אין לתרום שלא מן המוקף ולא דמי לאוכל והולך כו' וכנ"ל. עכ"פ מובן דגם להתוס' אין חילוק בין עיסה א' לב' עיסות לענין שלא מן המוקף. אך התוס' פ"ק דנדה (ד"ז ע"א) כ' לחלק בין עיסה א' לב' עיסות לענין מן המוקף. שמתחלה הוכיחו דמוקף היינו נגיעה דוקא ולא מהני לזה צירוף כלי. ואח"כ כתבו ונכון להגיע המצות כו'. ואע"ג דאמרינן תרומת חו"ל אוכל והולך כו' אע"ג דאין מוקף למה שכבר אכל היינו בעיסה שנילושה יחד והיתה כבר מחוברת הקילו בתרומת חו"ל עכ"ל. וע' סה"ת סס"י פ"ב דס"ל כהתוס' דנדה וכנ"ל. העולה ממשנ"ת שיש ג' שטות בענין מ"ה בחלת חו"ל לשני שטות שוין עיסה א' וב' עיסות. היינו לשטת הרא"ש לפ"ד הפר"ח והק"נ פ"ק דביצה. בשניהם א"צ מן המוקף. ולפ"ד הר"ן ותוספות בכורות (כ"ז) בשניהם צריך מן המוקף. והא דאוכל והולך כו' חשוב מ"ה. וכן משמע בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"א פ"ז וז"ל אבל בחלת ח"ל א"צ לתרום מן המוקף שהרי אמרו חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. ונראה שיכול לאכול עד שלא ישאר אלא כדי חלה בלבד ויש מי שאומר שצריך לשייר יותר מעט כדי שיהא מוקף לו. אע"פ שאינו מוקף לכשיעור. והראשון נראה עיקר עכ"ל. לכאורה נראה מדבריו דלדעה אחרונה חשוב הא דאוכל והולך ואח"כ מפריש תורם מן המוקף. מיהו יש לדחות דהא כ' שאינו מוקף לכשיעור. ונחזור לענינינו. הנה לפי ב' שטות אלו אין מקום לספיקו של המק"ח אולי בעיסה א' לא מהני כוונה שלא לפטור משום דא"צ מן המוקף דמש"ה לא איריא דמ"ש מב' עיסות דג"כ לא בעי' מן המוקף. ואפ"ה בעי' כוונה לפטור ואי לא לא. א"כ בעיסה א' עכ"פ כוונה שלא לפטור איך לא יהיה מהני לשלא לפטור. וכ"ש לפ"ד הר"ן דבעיסה א' נמי בעי' מ"ה כנ"ל אין מקום לספק זה:

קיצור. שטת הרא"ש פ"ק דביצה סי' י"ג דמאחר דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש א"כ לא בעינן לתרום מן המוקף ואף בשני עיסות הדין כן. שטה ב' דגם בחלת ח"ל בעינן מן המוקף אלא דהא דאוכל והולך ואח"כ מפריש חשוב מ"ה. והוא נזכר בהר"ן וכ"מ דעת הרמב"ם. שטה ג' דבעיסה א' א"צ מ"ה ולא בשני עיסות כ"כ התוספות פ"ק דנדה וסה"ת סי' פ"ב. ובדברי התוספות דביצה (ד"ט ע"א) יש לומר ב' אופנים. או דס"ל כשטת הרא"ש או דס"ל כשטת הר"ן. וא"כ לשני שטות הראשונים אין מקום לספיקו של המק"ח. ולפ"ז פשוט דאף בעיסה אחת כוונה שלא לפטור ודאי מהני:

ז אמנם אפילו לשטת התוס' דפ"ק דנדה וסה"ת שנראה לעיקר בהש"ע ואחרונים דמחלקים בין עיסה א' לב' עיסות. אעפ"כ נלע"ד להביא ראי' ברורה דכוונה שלא לפטור מהני לשלא לפטור רק דאי כיונה לפטור לא בעי' מ"ה לשטתם והוא זה. משנה שלימה שנינו פ"ד דחלה מ"ו נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי עד שתסרח. שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף עכ"ל. וכ' הרמב"ם ספ"ז מה' ביכורים עושה אדם עיסה טהורה ואינו מפריש חלתה ומניחתה או מניח מקצתה להיות מפריש עליו והולך חלות של עיסות אחרות כו' עד שתעשה העיסה שהניח כולה חלה ויתננה לכהן עכ"ל. הרי מבואר היטב מל' המשנה והרמב"ם דעיסה זו הטהורה אינו עושה כולה חלה בפעם א'. אלא בכמה פעמים דהיינו על כל עיסה שעושה מחלות דמאי קובע חלה בעיסה טהורה הנ"ל. וכשעושה עיסה שנית קובע עוד מעט בהעיסה הטהורה שתהיה לחלה. וכן כמה פעמים עד שתסרח כו'. ואי איתא לסברת המק"ח. הרי מיד שקבע לחלה פעם א' נפטרה ג"כ כל העיסה הטהורה אפי' כיוון שלא לפטור כולה מאחר שהיא נילושה יחד ואיך יקבע בה חלה שנית ושלישית ה"ז מפריש מן הפטור על החיוב. א"ו כוונה שלא לפטור מהני. והכא כיוון שלא לפוטרה שעשה אותה להיות מפריש עליה והולך כו'. ואין לומר דמתני' מיירי דוקא בחלת א"י. דלא משמע הכי מסתימת לשון המשנה והרמב"ם. והרי הרמב"ם כבר ביאר תחלה דין ג' ארצות לחלה שמכללם חלת ח"ל ואח"כ כ' הדין הנ"ל עושה אדם כו'. וה"ל לפרש בד"א בחלת א"י. א"ו האמת יורה דרכו דאין לחלק בהכי כלל ואין לומר דלעולם המשנה מיירי בא"י והא דלא פי' כן להדיא היינו משום דממילא מוכח מדתנן חלת דמאי ודמאי אינו נוהג אלא בא"י ממש ולא בח"ל כמ"ש הרמב"ם פי"ג מה' מעשר ה"ג. הא בורכא דהא תבואת דמאי דא"י שהובאה לח"ל הרי שייך בה דמאי כמ"ש הרמב"ם שם ה"ד בסוריא כו'. ובסוריא נוהג דין חלת ח"ל ממש כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' ביכורים ה"ח. וא"כ ה"ל להמשנה להשמיענו בד"א בחלת א"י כו'. דהא משכחת לה ג"כ בחלת ח"ל ג"כ ונוכל לטעות לומר דחד דינא הוא. ותו דהרמב"ם ספ"ז מה' ביכורים פי' דחלת דמאי היינו עיסה שהיא ספק אם הורמה חלתה כו'. וא"כ שייך זה אפי' בתבואת ח"ל ממש. א"ו מוכח דכוונה שלא לפטור מהני וכפשט הפשוט של המנהג הפשוט שבמהרי"ל ותה"ד כנ"ל וכ"פ המק"ח והלב"ש:

קיצור. וגם לשטה הג' הרי יש ראיה ברורה מהמשנה פ"ד דחלה מ"ו נוטל אדם כדי חלה כו'. דכוונה שלא לפטור מהני אף בעיסה אחת ממש:

ח ועוד ראיה. הנה בדינו דהמ"ב סי' א' המנהג בקצת מקומות כו'. ופסק יראה דאין לפקפק על מנהג זה בנחתום ישראל כיון דמתחלת הלישה היה דעת הנחתום לחלק כו' ע"ש וכנז' מעט לעיל. והב"ח בי"ד סי' שכ"ו חלק על זה הובא בש"ך שם. דהלא מיד שגלגל הנחתום כו' האיך נתיר כו'. ותו משום ברכה שא"צ כו' ע"ש. והש"ך מסכים להמ"ב. והנה לעיל נתבאר שראיית המ"ב מהתה"ד אין בה ממש. וא"כ גם ראייתו מהירושלמי י"ל שאינה ראיה דמ"מ ודאי העיסה נתחייבה בחלה א' מצד גלגול הנחתום. ומצאתי בתפארת למשה שכתב על הש"ך סי' שכ"ו סק"ד דלחומרא יש לחלק כו' אבל לא לקולא כו' וז"ל וכן נ"ל עיקר בלאו האי טעמא דאף דמתחלה חל עליהם חיוב חלה אחד מ"מ אם לא הפריש עד אחר שחלקם חל על כל אחד חיוב חלה כאילו נילוש כל אחד לבדו וכמ"ש בסי' שכ"ד סי"ב דכן משמע בתשו' הרא"ש עכ"ל. והוא שהקשה על הדין שבש"ע סי' שכ"ד סי"ב ויצרפנה בכלי כו' וקשה בסיפא כשמפריש מששה כיון דודאי מפריש מאחד מהככרות של טבל ונילושו ביחד אמאי צריך צירוף סל כו'. וצ"ל דס"ל להרא"ש כיון ששכחו להפריש עד אחר שכבר נתחלקו לעיסות (היינו לקיטקעש אפויים). ובאים עכשיו להפריש מהם חלה מהככרות ה"ל כאילו נילוש כל אחד לבדו ואילו הוי בכל אחד כשיעור היה כל אחד בפני עצמו חייב בחלה אף דמתחלה חל עליהם חיוב אחד וכשאין בהם כשיעור צריכים צירוף סל כאילו נילוש כל אחד לבדו עכ"ל. ודבריו אלה הן נגד דברי השו"ע ה' פסח סי' תנ"ז ס"א בהג"ה אם היה בו שיעור חלה ושכח להפריש יפריש אח"כ ואפילו צירוף סל לא צריך כו' (והתפל"מ נ' דלשיטתיה אזיל גבי לחלקה בצק) וא"כ לפ"ד הש"ע בטל טעמו. אבל עכ"ז דינו אמת שכשנתחלקו לכמה בנ"א חל על כל אחד חיוב חלה כאילו נילוש כל אחד לבדו. ודין זה הוא משנה מפורשת רפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה כו' וכתב הר"ש שבירושלמי הקשו דהא במשנה פ"ב דדמאי מ"ד תנן הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה הרי דחיוב חלה הוא על הנחתום להפריש. וכאן אומר דהלוקח מן הנחתום מפריש החלה. ומתרץ תירוץ אחד כאן כשמוכר במדה גסה כאן במדה דקה וחילוק זה תפס הרע"ו בפי' המשנה רפ"ה דדמאי. ועוד יש תירוץ כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה ועיין בהרמב"ם רפ"ו מה' ביכורים הלוקח מן הנחתום חייב בחלה ומפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפילו מדפוסין הרבה עכ"ל. ועיין בכ"מ שם. ובמשנה פ"ה דדמאי משנה ג'. והרי בין כשהנחתום עושה בטהרה בין בטומאה בין כשמוכר במדה גסה בין כשמוכר במדה דקה. העיסה נתחייבה בחלה אצל הנחתום. ונתחייבה רק חלה אחת מכל העיסה. וא"כ אם עשה עיסה גדולה מאד עד"מ כשו"ת דהמ"ב סי' א' ומכרה לאנשים הרבה לכל אחד שיעור חלה. הרי כל אחד מפריש חלה ממה שנמכר לו ומברך עליה. ואע"פ שהעיסה נתחייבה רק בחלה א' וברכה אחת. א"ו פשוט נהי דאם הנחתום היה מפריש חלה היה די ליקח חלה פעם א' וברכה א'. מ"מ עתה שלא הפריש החלה ומכר לכמה אנשים כל א' לוקח חלה בברכה. ואין עיסה של לוקח אחד נפטר בחלה שהפריש לוקח אחר. אף שהם מעיסה גדולה אחת. והיינו מפני שהוא אינו מפריש חלה רק על מה שלקח הוא. ואיך תפטר את של חבירו. מיהו התם י"ל משום שתורם משלו על של חבירו יש סברא שצריך דעת בעלים פ"ד דנדרים (דל"ו ע"ב). מיהו הרמב"ם רפ"ד מה' תרומות ה"ב פסק דה"ל תרומה וא"צ דעת בעלים. ועוד נראה דדין המשנה דדמאי דהלוקח מן הנחתום. איך שייך לזה כלל. דהכא הרי לא כיוון כלל להפריש חלה רק על שלו וא"כ ודאי לא נפטר של חבירו. והנה לדין המשנה שהיה שיעור לחלה אחד מכ"ד או ממ"ח פשוט כן שהרי לא הפריש רק על שיעור שלו. אך אפילו עכשיו אין לחלק דודאי ברור שלא נתכוין לפטור רק את שלו ממילא של חבירו חייב. וא"כ הרי ברור כהמ"ב והתפל"מ ולא כהב"ח אך לא מטעמיה דהמ"ב ולא מטעמיה דהתפל"מ שצריכים צירוף סל כו'. דזה אינו. אלא כמ"ש בסי' שכ"ו דאף דמתחלה חל עליהם חיוב חלה אחד מ"מ אם לא הפריש עד אחר שחלקם חל על כל אחד חיוב חלה. כיון דכל אחד אינו מתכוין לפטור מהחלה רק חלק שלו:

וגדולה מזו משמע ממשנה ג' פ"ה דדמאי גבי מן החמה על הצוננת כו' ואפילו מטפוסין הרבה כו' דר"ש מתיר בחלה והכי קיי"ל. והרי אף אם הלוקח הזה לקח מכל הטפוסין רק שיעור חלה אחד מפריש חלה. וכן גם הלוקח השני כשלקח רק כן מפריש חלה. ולא אמרינן דשל טפוס א' כשהפריש לוקח זה ממנו נפטר מה שמטפוס זה אצל לוקח השנ. ויוכל להיות ששני הלקוחות מפרישים מטפוס אחד לבד על כל הטפוסין. ואעפ"כ היא חלה גמורה ולא אמרינן שאחד מהן מפריש מן הפטור על החיוב. דכיון שכל לוקח אינו מתכוין לפטור רק ככרות אלו. א"כ מה שביד לוקח שני אף מה שמטפוס זה שהפריש לוקח ראשון החלה לא נפטר כלל וחייב בחלה חיוב גמור:

קיצור. עוד ראיה מהמ"ב והש"ך והתפל"מ ומהמשנה רפ"ה דדמאי. וממשנה ג' פ"ה דדמאי: