א

סימן רלג

ישראל קנה פרות משר א' עבור כמה מאות רובל ונתן לו ערבון שקורין אויף גאב בתורת תחלת פרעון סך מאה רובל. והבהמות הניח אצל השר עד שישלם לו כל המעות כי לא האמין לו השר עד שיסלק. וכ' ג"כ כתב עם השר על קנין הנ"ל בנייר פשוט והשר חייב באחריות של הבהמות מגניבה ואבידה ואונסי'. ומשיכה לא עשה הישראל ואח"כ ילדה פרה א' וכשבא אח"כ הישראל וסילק כל המעות וקיבל הבהמות שואל על הבכור אם יש בו קדושת בכור אם לא:

הנה רבינו ז"ל בקו"א לאו"ח סי' תמ"א סעי' י"ב פסק כדעת הח"י שם דישראל מא"י וא"י מישראל אינו קונה אלא במשיכה ומשמע שם שאינו ס' דדינא ודלא כהמ"ב סי' ל"ה. וא"כ בנ"ד לא קנה הישראל את הפרות ופטור מבכורה. אך בתשובת רמ"א סי' פ"ז משמע דחשש להחמיר שמעות קונות עכ"פ מדרבנן משום סיטומתא ולא משמע כן מרבינו ז"ל שם. דא"כ אמאי לא קנה והרי סיטומתא חשוב אצלו לקנין גמור גבי חמץ בפסח כמ"ש בסי' תמ"ח סעי' י"א. ואפשר דבכה"ג דאיכא ג"כ כתב הגם שאינו בנייר (הערבאווע) שיהיה חשוב קנין מצד דינא דמלכותא מ"מ חשוב קנין מצד סיטומתא ועיין במכירת בכור לרבינו ז"ל שבנימוסיהם אין נוהגין לכתוב קאנטראקט על מכירת פרה ומ"מ י"ל דהרבה פרות שאני וגם אם אין נוהגין מ"מ כיון דהקאנטראקט חשוב סיטומתא במכירת יי"ש וכה"ג. אם כתבו על פרות ג"כ קנה. ועב"י ח"מ סי' קצ"א שכ' בשם הר"ן דקדושין שבשטר לא קנה קרקעות עד שיתן כל הדמים כו'. ור"ל היכא דהקנין ע"י שטר וה"ה בנ"ד שהכסף אינו קונה וא"כ לא יהא סיטומתא דשטר עדיף משטר של קרקע שקונה קנין גמור מה"ת דאינו קונה אלא בנתן כל הדמים. אבל לא במקצת אפי' כנגד מעותיו לא קנה ומ"מ אינו מוכרח דכיון שקונה מצד המנהג א"כ אם נהוג נהוג אפי' בלא דמים. ולכאורה יש להקל מצד אחר כיון שכ' רמ"א בתשו' הנ"ל דסיטומתא הוא רק קנין מדרבנן. וא"כ י"ל דקלוש קנינו ולא מהני כלל להיות הבכור קדוש עי"ז מה"ת רק מדרבנן לבד. ואשכחן כה"ג בזכי' קטן שיש לו זכי' לאחרים מדרבנן לשטת התוס' בגיטין (ס"ד ב') ואפ"ה לא מהני קנינו לאפקועי עי"ז איסור דאורייתא כמו מעשר שני בזמן הבית כדמוכח התם רק בשיתופי מבואות דרבנן שאין לו עיקר מדאורייתא ע"ש בגמ' ועיין ר"נ שם שכ' דאע"ג דקיי"ל הפקר וכו'. מיהו אשכחן זכי' מדרבנן דקלישא מזכי' דאורייתא כמו מוכר שט"ח לחבירו כו' ע"ש. וע' במרדכי רפ"ח דגיטין בענין דברי ש"מ כו' משמע ג"כ כזה וכן בחי' רמב"ן במשנה דעירובין בענין ד' אמות קונות בגט משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' דוקא. וא"כ י"ל דה"ה קנין סיטומתא שאינו אלא מדרבנן לרמ"א לא מהני להיות קדוש בכור עי"ז דאורייתא רק מדרבנן ובדרבנן יש להקל בפשיטות כיון שהוא ספק בכור וספק דרבנן לקולא ועוד שהא"י מסל"ת שכבר ביכרה ובדרבנן יש להאמין א"י מסל"ת ועיין ש"ע א"ח סי' תרנ"ח סי' ז' וי"א דאם הגיע לעונת הפעוטות מותר ועיין פמ"ג שם שמחלקותם אי קטן זכי לנפשי' מה"ת מכלל דאי זכי מה"ת לכ"ע לא נקנה לו משום שמתנתו אח"כ אינו אלא מדרבנן ולא הוי לכם מדאורייתא וכמ"ש לח"מ פ"ח מהל' לולב ה"י והיינו כשיטת התוס' בגיטין דקנין דרבנן לא חשיב זכיה גמורה להפקיע איסור דאורייתא. אמנם לשטת רש"י בגיטין שם והסכים עמו הר"ן דקנין דרבנן חשוב קנין אפי' מה"ת כו'. וקטן אין לו זכי' לאחרים אפי' מדרבנן רק בשיתופי מבואות דרבנן הקילו כו'. וכ"מ בחי' הרשב"א גבי ד"א קונות בגט עם שהד"א רק בדרבנן משום כו' וחשוב קנין דאורייתא. וכ"כ בש"ס פ"ק דמציעא גבי קטנה יש לה ד"א ע"ש (ושני שטות אלו י"ל שיש להם מקור בגמ' עוד בגיטין (ל"ה ב') רבא אמר הפקר ב"ד כו' עב"י חו"מ סי' ס"ז כ' דלהרמב"ם לא אמרי' הפקר כו' בקום ועשה) א"כ בנ"ד חשוב בכור מדאורייתא למ"ד דזהו סיטומתא [ע' מפתח]. וגם לשטת התוס' יש לחלק בין זכיות קטן או מכירת שט"ח שאין להדבר שום קנין מצד עצם מדאורייתא לסיטומתא שהקנין יש להדבר מדאורייתא רק שקנין זה דסיטומתא הוא דרבנן י"ל דזה חשוב יותר (עב"י ה' מילה סי' רס"ד בשם ר' יחיאל ומשם תקיש לענין זה) בשגם [שמה] שכ' רמ"א שסיטומתא הוא דרבנן צ"ע קצת עיין תוס' ב"ב רפ"ק וכי מסירה ומשיכה מצות הן כו' ועיין חינוך פ' בהר מצוה של"ו שהקניות כולם מדבריהם כו'. וי"ל שהתורה אמרה שיקנו במה שדרך לקנות וכ"מ ברבינו ז"ל סי' תמ"ח סעי' י"א דסיטומתא מהני לאפקועי איסור ב"י וב"י שהוא דאורייתא ומ"מ בנ"ד לא ברירא מלתא כ"כ דהוי סיטומתא. אמנם העיקר להתיר בנ"ד הוא מצד אחר והוא כיון שהשר עיכב אצלו הבהמות עד שיסלק לו הישראל מעות ואי לא אשכח הישראל מעות יעכב השר הבהמות לעצמו מקרי יד אחר באמצע ופטור מהבכורה וכדאסיק רבא פ"ב דבכורות ובפ"ה דמציעא (ד"ע ע"ב) בענין המקבל צאן ברזל מן הא"י שולדות פטורות מהבכורה הגם דברשותא דמקבל קיימא אפי' לאונסא וזול' מה"ט דאי לא אשכח מעות תפיס לבהמה כו' ופסקו כן כל הפוסקי' ביו"ד סי' ש"כ. ואין לומר דשא"ה משום שיש להא"י חלק בריוח הולדות דהא הטור יו"ד שם סס"י הנ"ל כ' בשם הרמב"ם שאפי' אין לו על הישראל רק ריוח ממון לבד נמי דינא הכי וגם ל' הגמ' משמע שהבהמות הם של ישראל מכל וכל והישראל נותן לו אח"כ משלו ועיין רש"י במציעא שם אפי' ולדות המגיעים לחלק הישראל פטורין מן הבכורה כשיתעברו וילדו כו' מטעם דאי לא משכח בהמה תפיס ולדות. והנה בולדות המגיעי' לחלק ישראל אין להנכרי מהם שום ריוח עוד אפי' ממון ואפ"ה פטורים מן הבכורה כשיתעברו וילדו מה"ט דאי לא משכח בהמה תפיס ולדות והולדות עצמן לא היו מעולם של הנכרי רק כיון דאמו הי' של הנכרי ואי לא אשכח בהמה תפיס ולדות חשוב יד נכרי באמצע כש"כ בנ"ד שהבהמות עצמן היו של השר ועדיין יש לו בהם כח זה דאי לא יהיב הישראל זוזי תפיס אותן שהן פטורין מהבכורה וכ"ה דעת התוס' שם ד"ה ואי כ"ד מהרא"י בפסקיו סי' ק"ל שכ' וז"ל דהתם שאני לפי שגוף הבהמה של הישראל היתה. אבל הכא גוף הבהמה של הא"י היתה כו' ע"ש. וכ"כ בשטה מקובצת לב"מ שם לפירש"י ע"ש. רק שלפ"ז צ"ע על תשו' צ"צ סי' ס"ג הובא באה"ט סי' ש"ך למה לא יהיב טעם זה. ומצאתי אח"כ תשו' זו בספר בא"י ועיין תשו' מהרש"ל סי' ל"א ועליו יש להקשות ג"כ כן. ויש ליישב דעדיפי' מיני' קאמר. א"נ שם הניח הישראל מרצון ולא עיכב השר. ואם ירצה ישראל ליקח הבהמה יתן לו בלא מעות דאז אין לו בה תפיסת יד וע' חילוק זה במשנה דע"ז לענין יין נסך והלה כותב לו התקבלתי כו'. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו כו' ע"ש. וצ"ע ובתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' ג' מביא סברא זו להקל מיהו דבריו צ"ע דהרי התם לא היה הולד של א"י מעולם ובכה"ג לא אמרי' ס' זו כמ"ש מהרא"י שם והוא מהתוס' ובש"מ האריך יותר בזה שאפי' אפותיקי מפורש לא מהני בזה ע"ש. ועוד יש להקל משום דאחריות גניבה ואבידה ואונסים על הא"י ומהני לאביי אפי' למאי דס"ל דברשותא דנותן קיימא. ועיין תשו' מהרי"ו סס"י קע"ד הובא בהג"ה ש"ע סס"י ש"ך ואין לו חלק בה רק קיבל עליו אחריות חייבת בבכורה עכ"ל. ובמהרי"ו שם משמע דבכיוצא בזה אם היתה הבהמה תחלה של א"י ומכרה לישראל פטורה מבכורה ע"ש. משני צדדים אלו מבואר שאין הולד קדוש בבכורה כלל והוא חולין גמורים. עיין יו"ד סי' רל"ב ס"ה אם אעשה כו' וכן עיקר. וראיה מגמ' דגיטין (פ"ג) לא תיכול ולא תגרש ולכן לא חשוב מתנה עמ"ש בתורה וה"נ כה"ג ממש:

הלכות פטר חמור