א

סימן רלב

ישראל לקח רחל מא"י וילדה בחדש חשוון. והרחלה היתה בתוך שנתה כי זמן לידתה בחצי חורף או בניסן א"כ היתה בשעה שילדה שבעה או ט"ח. ואותו הולד נתגדל ושכחו שהוא בכור או ספק בכור עכ"פ וגזזו אותו ונתערב גיזה זו עם גיזת שני רחלות אחרות וא"א להכיר ביניהן מה דינה:

הנה הרמב"ם פ"ג מה' בכורות הי"ט פסק דגיזת בכור אפי' בעל מום שנתערבה בגיזי חולין אפי' אחת בכמה אלפי אלפי' הכל אסורים וכתב הכ"מ שיצא לו מברייתא פ"ג דבכורות (דכ"ה ב') דתני' בעלי מומים אסורים בכל שהוא ומפרש לה ר"נ בגיזת בכור בע"מ שנתערבה בגיזי חולין כו'. אך הראב"ד בהשגות הקשה ע"ז ממתני' פ"ג דערלה מ"ג באורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משמע הא פחות ממלא הסיט בטל ברובא וא"כ בגיזה לא כש"כ דליבטל וכ' שנ"ל שמשום קנסא קאמר ור' יהודה קתני לה ומשום דשהי' כדאי' התם. ויש לשאול בדבריו לפ"ז בנ"ד שי"ל שהוא ספק בכור למאי דקיי"ל כר"ע במתני' רפ"ג דבכורות יעו"ש אי שייך גזירה דדלמא אתי לשהויי דאפשר לא גזרו אלא בודאי בכור אבל לא בספק בכור. וכש"כ לד' האומר דס' מדאורייתא אסור מדרבנן לבד. אבל אין לומר דדוקא בבכור תם או בעל מום שייך גזירה זו דדלמא אתי לאשהויי וחיישינן שמא יבא לידי איסור גיזה ועבודה הלכך אסרי' לי' בזה כדי שישחטנו תומ"י כגון תם יקריבנו ובע"מ יאכל במומו כו'. משא"כ בס' בכור והוא תם הרי ע"כ צריך לשהויי עד שיסתאב ויאכל במומו ואין לו תקנה אחרת א"כ כיון דע"כ צריך לשהויי אפשר דלא גזרי' בי' כלל (דז"א דא"כ תם בזה"ז יהי' צמר הנושר ממנו מותר ובודאי ליתא). אמנם לתי' הב' שכ' הראב"ד שם משום דעביד איסורא קנסי' לי' עלח"מ שם. א"כ ה"ה בנ"ד עביד איסורא במה שגזזו. אמנם הרא"ש השמיט ברייתא ואוקימתא דר"נ לגמרי וכן הטור סי' ש"ח. והטעם לזה נ"ל דאזיל בשטת הר"ש פ"ג דערלה מ"ג שפי' דכל שהוא דאמרי' בגיזה נמי לאו דוקא אלא מלא הסיט. ועוד הקשה הר"ש דהא מלא הסיט דהכא לא אסר אלא בציפרתא כדאמרי' סוף תמורה (דל"ב ע"א) ובגיזה לא שייך ציפרתא עכ"ל. ולכן י"ל דמה"ט השמיטה הרא"ש ודחאה מהלכה וס"ל דגיזת צמר בכור בטלה ברוב. ואל יפלא איך אפשר לדחות ברייתא שנאמרה במקומה בפשיטות כ"כ ע"י דקדוק קל דהא יש לתרץ הדקדוק באופני' אחרים כמ"ש הרמב"ם ע' כ"מ הא ל"ק דהא אדרבה פשטא דגמ' בבכורות שם משמע דאוקימתא דר"נ נדחי' מהלכה דאמרוהו קמי' דר' ירמיה וא' בבלאי טפשאי כו' עד שהכ"מ פ"ג מה"ב הי"ט הקשה זו על הרמב"ם למה פסק כר"נ ותי' שם די"ל דהרא"ש לא ס"ל תי' זה וסוגי' דתמורה וקושיי' הר"ש מתיישבת לפ"ז. ויש להביא ראי' לדברי' מהירושלמי פ"ג דערלה ה"ג דמשמע דלמסקנא שם צמר בכור בטל ברוב אפי' ליטרא שהוא יותר הרבה ממלא הסיט ע"ש. אך בש"ע סי' ש"ח ס"ז העתיק לשון הרמב"ם. אמנם הנה הי"א שברמ"א סס"י הנ"ל י"ל דקאי ג"כ על סעי' שלפניו. והנה הב"ח כ' שאין לסמוך על הי"א משום דהוי איסורא דאוריי'. ודבריו תמוהים שהרי הר"ש פ"ג דערלה שם כ' שאין גיזת צמר בכור אפי' תם אסור רק מדרבנן. וכ"כ התוס' בבכורות (דכ"ה) באריכות ע"ש דהא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא נגוז. אבל אם גזז אין כאן רק איסורא דרבנן כו' ע"ש. ואמנם צ"ע בנ"ד שהוא בכור תם ותנן בפ"ג דערלה ובמוקדשין מקדשין בכ"ש. ופירש"י דאיירי בבכור תם. וא"כ הרא"ש לא יחלוק על סתמא דמתני'. מיהו לפמ"ש הראב"ד בהשגות ספ"ג דבכורות מיירי דוקא בקדשים שיש להם פדיון וכ"כ התוי"ט פ"ג דערלה. ומ"מ למעשה אין להקל בודאי גיזת בכור ולסמוך על דקדוק בד' הרא"ש נגד ד' הרמב"ם ושו"ע המפורשי' לאיסור. אבל מ"מ יש למוכרן לא"י חוץ מדמי איסור שבהן וכ"נ דעת הש"ך שרמז בסי' ש"ח וז"ל וע"ל סי' ק"י סק"ב. ור"ל דשם נת' היתר זה וע"ש. ובנ"ד שהוא ס' בכור יש להקל ע"י תערובות אפי' בלא פדיון: