א

סימן רלא

שאלה. ישראל שהיה מגיע לו מעות מישראל שאע"פ שח' ישראל הוא ולקח האדון המושל מהלוה פרה מעוברת ונתנה להמלוה במשכון והיא היתה שוה יותר מהחוב הרבה. ולהיות שלא פדה אותה כמה חדשים חשב הישראל שכבר היא שלו ומכר אותה לישמעאל קודם לידתה כדת ואח"כ ילדה בכור ודאי. והישראל לפ"ת שחשב שמכרה כדת שחט את העגל ונתן העור לבע"ק ונתערבה עם כמה וכמה עורות עגלים. ועתה הלוה מחזר לפדות הפרה:

ראשונה כתב כת"ר שלפ"ד התוספות בפרק השוחט (דכ"ט ע"ב) שפסק כר"ל משמיה דלוי סבא דאינה לשחיטה אלא לבסוף. א"כ בנדון זה שלא שחטה אלא באונס הטעות מכי שחיט בה פורתא אין לך מום גדול מזה וכדאיתא התם בגמרא (דף ל' ע"א) ובפירש"י שם (סע"א). ואי משום דנשחט שלא ע"פ חכם. הא התוס' בכורות (דכ"ח סע"א) פסקו כר' יהודה דלא אסרו אלא בדוקין שבעין ולא בשאר מומין עכ"ל. ונוראות נפלאתי ע"ז. דא"כ לסברת כת"ר גם בשרו יהיה מותר באכילה מה"ט לר' יהודה. וא"כ מצינו היתר לבכור תם ששחטו בחוץ ע"י שגגה וטעות. וא"ת באמת מצינו. א"כ הגע עצמך. דין שוחט קדשים בחוץ דמיחייב כרת ע"ז במזיד. וחטאת בשוגג כמ"ש במשנה דפ"ק דכריתות למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף היכי משכחת לה. הא מכי שחיט בה פורתא אין לך מום גדול מזה. ואינה ראויה עוד למזבח וכל שאינו ראוי למזבח אין חייבין עליו אם שחטו בחוץ כדפירש"י במשנה פ"ב דבכורות (דף י"ד ע"א) ד"ה והשוחטן בחוץ. אבל בשאר מומין לא. והוא הלכה פסוקה בלי שום חולק. ועיין במשנה ר"פ אותו ואת בנו. וכיון דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מיחייב אשחיטתו בחוץ רק בסוף שחיטה כמבואר בגמרא פרק השוחט (דכ"ט ע"ב) שהביא כת"ר. והרי לא משכחת לה כלל שיהיה אז ראוי למזבח כמ"ש כת"ר דמכי שחיט בה פורתא אין לך מום גדול מזה. א"ו עכצ"ל כמ"ש התוספות בב"ק פרק מרובה (דע"ב ע"א) ד"ה דאי. למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך מכי שחטה פורתא אסרה ואידך מחתך עפר בעלמא הוא. דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו איכא למימר דבהכי חייב רחמנא. וכ"כ בשט"מ שם ד"ה דאי. וסיים דהא בהכי חייב רחמנא שוחט בחוץ דבענין אחר לא משכחת חיוב דשוחט בחוץ. אבל כשיש שם פיסול אחר כגון השוחט לעכומ"ז כי ההיא דפרק השוחט (דמ"א) אז יש לפטור עכ"ל. והכי נמי למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף עכצ"ל דמיחייב אשחוטי חוץ אע"ג דמכי שחטה פורתא אינה ראויה למזבח מחמת שאין לך מום גדול מזה. מ"מ כיון דמה שנעשית אינה ראויה למזבח הוא רק מצד השחיטה בחוץ עכצ"ל דבהכי חייב רחמנא דבענין אחר לא משכחת לה חיוב דשוחט בחוץ. ואין לחלק בין שוחט במזיד לשוחט באונס הטעות כנ"ד מאחר דבהכי חייב רחמנא. מה לי במזיד מה לי בשוגג. וגם מבואר בהדיא כן במשנה ראשונה דכריתות והשוחט והמעלה בחוץ כו' ועל שגגתו חטאת. וכ"ה בהרמב"ם פ"א מהלכות שגגות דין ד'. משא"כ גבי ההיא דחולין (דף ל' ע"א) שהביא כת"ר דאמרינן דחזי לדמי פסח. שראוי לצאת לחולין מחמת המום. היינו משום דהתם לא שייך כלל לומר דבהכי חייב רחמנא. שהרי נשחט לשם קדשים. וגם אדרבה עי"ז באנו להעמידו בחזקתו הראשונה שיצא לחולין להיות לדמי פסח. אבל הכא גבי בכור תם ששחטו בחוץ ה"ל שוחט קדשים בחוץ כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות מעשה הקרבנות דשייך ג"כ בקדשים קלים ופשוט הוא. וא"כ מאחר דאסור משום שחיטת חוץ כדתנן פרק אותו ואת בנו קדשים בחוץ כו' ושניהם פסולים. פשיטא דעורה אסור. ויעויין פי"ב דזבחים גבי המפשיט את הבכור כו' דאפילו בבכור בעל מום ובשהשחיטה כשרה ונמצא בו טרפות העור אסור. כ"ש וק"ו בבכור תם ששחטו בחוץ. והאריכות בזה למותר:

ומ"ש כת"ר עוד לצדד לומר דהעור בטל ברוב ע"פ דעת הרמב"ם דס"ל כרבנן דר' מאיר פ"ג דערלה דאין אוסר אלא שבעה דברים בלבד ואת שדרכו למנות בטל ברוב. הנה הרמ"א רס"י ק"י פסק כהתוס' וסיעתם וגם הרב"י בש"ע שהביא דעת הרמב"ם להלכה נלע"ד דהיינו משום שלא הביא כלל בב"י שם מה שהרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א כולם פסקו כר' יוחנן אליבא דר' מאיר כמבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א ביבמות פ' הערל (דף פ"א) ובהר"ן פב"ת דעכומ"ז בסוגיא דמתניתין דהתם אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. וכ"כ בחידושי הרמב"ן שם. וגם לדעת הרמב"ם הרי פסק דלאו דוקא הנך שבעה דברים בלבד אלא כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות כו'. ובודאי דעור עגל לא גרע מאגוז פרך. ועוד דמשנה שלימה שנינו פב"ת דעוכמ"ז הנ"ל (דף ע"ד) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יי"נ ועכומ"ז ועורות לבובין. ולפירש"י והתוס' שם דהיינו משום דדברים חשובים נינהו ומחמת החשיבות לא בטלו וכ"מ בהרא"ש שם במשנה זו. וכן פי' הרע"ו בפי' המשניות. א"כ לפ"ז מוכרח דעור דבר חשוב הוא וה"ט דעורות לבובין. אמנם בחידושי הרמב"ן שם פי' דיי"נ ועכומ"ז ועורות לבובין משום חומרא דעכומ"ז הוא ואפילו קיתון של יי"נ בריבוא קיתונות כו' וכן עור קטן שאין דרכו להמנות כלל אלא כולן משום חומר עכומ"ז אוסרין בכל שהן עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם. ומ"מ גם לפ"ז י"ל בפשיטות דה"ה בתערובות קדשים בחולין משום חומרא דקדשים ג"כ אוסרין בכל שהן. כדמשמע בכמה משניות הא' פ"ג דערלה גבי האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד כו' ובמוקדשין מקדשי' כל שהן. וע"ש בפי' הר"ש דבכור תם היינו מוקדשין. ובמשנה ספ"ו דמעילה פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס כו'. ובגמרא פרק כל שעה (דכ"ז ע"ב) איתא בהדיא הכי השתא ערלה בטלה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטיל. הן אמת שהתוספות הקשו שם תימא מה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיש לו מתירין ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפילו באיסור קל אפילו מדרבנן כדאמרינן בריש ביצה עכ"ל. משמע דס"ל דטעמא דהקדש אפילו באלף לא בטיל אינו רק כשהוא בענין שהוא דשיל"מ. וכ"ד הראב"ד ספ"ג מה' בכורות לפרש כן ההיא דפ"ג דערלה דובמוקדשין מקדשין בכל שהן. דאיירי בקדשים שיש להם מתירין שיש להם פדיון. אבל מדברי הרמב"ם שם לא משמע כן. וכן נראה מדברי הר"ש בפי' המשניות שם דמוקי לה בגיזת בכור תם דודאי הגיזה שנשר מחיים אין לו מתירין. ולדבריהם מתורץ תמיהת התוספות פרק כ"ש הנ"ל דבאמת מה שהקדש אינו בטל אינו כלל מטעם דדשיל"מ רק מצד חומר הקדש. וכדמשמע שם דחמור מערלה. והלא אפילו ערלה אינה בטילה בפחות ממאתים אף שהוא דבר שאין לו מתירין. ואיך הקדש החמור ממנו יהי' בטל ברובא כשהוא בענין שאין לו מתירין. וכ"מ פשט המשניות רפ"ג דערלה דהקדש חמור טובא מערלה. ולשטת הראב"ד נהפוך הוא לגמרי דערלה וגם תרומה חמירי מהקדש. גם לכאורה קשיא טובא על התוס' במ"ש דעצי הקדש דלא בטילי הוא משום דשיל"מ ע"י חילול. דהא תנן ר"פ י"ב במנחות (דף ק' ע"ב) העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה. ומשמע דאפילו עצים שנטמאו אין להם פדיון. ואפילו עד שלא קדשו בכלי. וכ"ש עצים טהורים. וכ"כ בתוי"ט וכמבואר בגמרא שם (דק"א א'). וע' ברמב"ם פ"ו דה' איסורי מזבח דין ד' ה'. ובלח"מ שם מה שהקשה על הרמב"ם וע' בשעה"מ שם שיישב דכשנפסלו יש להם פדיון קודם שקידשו בכלי. מיהו גם לפ"ז דוחק גדול לאוקמי עצי הקדש שבגמ' פכ"ש דמיירי בעצים שנפסלו. וקודם שקידשו בכלי. אלא סתם עצי הקדש משמע. וא"כ הרי אין להם פדיון ואינן דשיל"מ. ואע"ג דבמעילה (די"ט ע"ב) גבי איכא בינייהו עצים. מבואר דלרבנן דרבי עצים לא דמו לכלי שרת וע"י מעילה נפקו לחולין צ"ל דאע"ג דלענין שאין להם פדיון דמו לכלי שרת מיהו לגבי מעילה לא דמו. דכלי שרת דקדושת הגוף נינהו כדפירש"י במעילה שם בפי' המשנה ד"ה אין מועל אחר מועל לכן לא נפקי לחולין אפילו ע"י מעילה. משא"כ עצים דלאו קדושת הגוף נינהו. אלא דהא דאין להם פדיון היינו משום דאע"ג דנטמאו כטהורים דמו כדאיתא במנחות (דק"א ע"א). לכך מ"מ ע"י שמעל בהם נפקי לחולין. ועיין ברש"י פכ"ש (דכ"ז ע"ב) ד"ה והלא מעל. ואע"ג דבמנחות שם משמע דכלי שרת נמי לאו קדושת הגוף נינהו. אפשר דהיינו לרבנן דרבי נחמיה במעילה שם. אבל במתניתין שם דאתיא כר' נחמי' י"ל כדפירש"י שם דקדושת הגוף נינהו. וכן פי' בשעה"מ שם לדעת הרמב"ם שכתב בהדיא פ"ו מהלכות מעילה דין ה' שכלי שרת קדושת הגוף הן. וא"כ מכ"ז י"ל דמ"ש בגמ' פכ"ש דעצי הקדש אפילו באלף לא בטיל אינו כלל משום דהוי דשיל"מ כ"א משום חומר הקדש בעצמו. וע' במשנה ספ"ג דמעילה דקן שבראש אילן של הקדש חמור מקן שבאשרה. וכ"פ הרמב"ם פ"ה מה' מעילה דין ז' ובפ"ז מה' עכומ"ז דין י"ב ובי"ד סי' קמ"ב ס"ח וע' במל"מ שם. וע' תוי"ט בשם רש"י בעכומ"ז (דמ"ב ע"ב). א"כ גם לענין דלא בטיל אפי' באלף י"ל דודאי לא קיל מעורות לבובין כנ"ל. והנה גם לפי' הרא"ש והטור בי"ד סי' ש"ח גבי האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד דפליגי אהרמב"ם וס"ל דהיינו בדעבד מיניה ציפרתא דוקא כמ"ש בתמורה (דף ל"ד). מ"מ לפ"ז ג"כ הסיפא דובמוקדשין מקדשין בכל שהן ע"כ מיירי בכל גווני דהא מכל שהו אי אפשר לעשות ציפרתא. והנה דברי הראב"ד דמוקי בקדשים שיש להן מתירין שיש להם פדיון נראה דלקוחים מהירושלמי שם פ"ג דערלה דאיתא שם ובמוקדשין מקדשים בכל שהן. הדא דתימר בקדשים שיש להן מתירין. אבל בקדשים שאין להם מתירין צריכין סיט. ופ' המפרש בקדשים שיש להם מתירין כגון קדשי בדק הבית שיוצאין לחולין ע"י פדיון דכל דבר שיל"מ קי"ל דאפילו באלף לא בטיל ה"נ אוסרין בכ"ש. אבל בקדשי מזבח שהן קדושת הגוף אין להם מתירין לעולם צריך מלא הסיט. ושכן פי' בספר שדה הישועה עכ"ל. וא"כ הר"ש שם שפי' דבכור תם היינו ובמוקדשין נראה דפליג ע"ז. ואפשר משום שכן מוכח מהגמ' פכ"ש (דכ"ז ע"ב) הנ"ל. ועיין בתוספות ספ"ו דמעילה (דכ"א ע"ב) ד"ה פרוטה שפירשו ג"כ הטעם דהפרוטה לא בטילה משום דשיל"מ או משום דמטבע חשוב ולא בטיל ועיין מזה במל"מ פ"ז מה' מעילה דין ו' דמשמע דס"ל דצ"ל מן התורה לא בטיל. והנה התוס' אזדו לשטתייהו בפסחים (דכ"ז ע"ב). אכן להר"ש והרמב"ם י"ל דמשום חומר הקדש הוא בעצמו וביבמות פרק הערל (דפ"א סע"ב) אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות כו' דברי הכל לא תעלה. ופירש"י דהטעם הואיל ואפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט כו' משמע לא כפי מ"ש בשם ר"ש והרמב"ם דלדידהו א"צ לטעם דפירש"י כ"א דכך הוא דין מוקדשין בחולין דאפילו באלף לא בטיל. ומ"מ אף לפי הטעם דמטבע חשוב ולא בטיל ודאי דעור עגל חשוב יותר ממטבע פרוטה אחת:

ומ"ש כת"ר עוד להקל משום שי"ל דהישראל קנה המשכון כדין ישראל מישראל. שאע"פ שחטא ישראל הוא. והיכא דקני משכון לקדש בו את האשה ממילא דה"ה שמכירתו מכירה כמ"ש הש"ך. וא"כ מה שמכר הישראל את הפרה קודם הלידה להעכו"ם הוי מכירה מעליא עכ"ל. הן אמת שבמ"ש דקנה משכון אע"ג דלא שייך ולך תהיה צדקה. י"ל שזו סברא נכונה. בשגם שבלא"ה ההמגי"ד פ"ד מהלכות חמץ סוף דין ה' כתב דהרמב"ם נראה שהוא פוסק דישראל מעכו"ם קונה משכון והובא ב"ש בא"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ב. וכ"כ הנ"י פרק איזהו נשך בגמרא אמתניתין מלוה ישראל מעותיו של נכרי כו' דהא ישראל מגוי קונה משכון. ואע"ג דאנן לא קיי"ל כן. מ"מ בכה"ג יש לומר דכ"ע מודו דקונה משכון. אך מ"ש כת"ר דממילא דה"ה שמכירתו מכירה. לא נהירא לענ"ד דנהי שיש לו איזה קנייה בו מ"מ הרי עדיין אינו שלו ממש ואיך יוכל למוכרו לחלוטין. ושוב מצאתי כן בהדיא בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין (דף ח') בד"ה התם במשכון דאחרים. וז"ל ואע"ג דגופו אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום. מ"מ לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ה"ל כדידיה לענין קדושין ולא גרע כו' עכ"ל. ואין לומר דלא כתב כן רק אמשכנו בשעת הלואתו. אבל במשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי ואי זבין מלוה שפיר זבין. דהא הלשון שיש לו בו קנין לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו אמרו בגמרא בפ"ט דב"מ (דקט"ו רע"א) לגבי משכנו שלא בשעת הלואתו וכן משמע עוד בחידושי הרשב"א פרק השולח (דל"ז) ד"ה הא דאמרינן דקני ליה כדרבי יצחק. וכן מבואר ג"כ בהדיא בחידושי הריטב"א פ"ק דקדושין שם דשאני קדושין מזביני כו'. אלא דס"ל דאם לא פדאו הלוה והחליטוהו לו ב"ד אזי הוה זביני למפרע ע"ש. משא"כ אם יפדנו לוה לא הוה זביני דמלוה דמקודם זביני ובקדושין הוה קדושין. ולהרשב"א י"ל ג"ז אינו מוכרח כלל דאפילו יחליטוהו לו ב"ד מ"מ לא הוה זביני למפרע זביני. והנה גם הש"ך סי' ע"ב סק"ט ד"ה עוד כתב הרמב"ן הביא כן בשם הרמב"ן והר"ן אלא שהוא ז"ל נחלק ע"ז ובודאי שעל דברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א יש לסמוך יותר. כ"ש שדבריהם מסתברא יותר. וגם הש"ך לא כתב שיכול למוכרו. וע' בקצה"ח סי' ע"ב סק"ו שהשיג על הש"ך וע' בא"ח סי' תמ"ג בט"ז סק"ד שכתב ג"כ דמ"מ הוה גוף המשכון של הלוה. והביא ראיה לזה מהדין שבש"ע ח"מ סי' ע"ב סעיף ל"ו ועיין ש"ך ס"ק קמ"ט דגם הוא בסוף דבריו מסכים לזה וכ"כ בפשיטות באו"ת שם ס"ק קל"ז בשם חידושי הרשב"א בב"ק. הן אמת כיון דלגבי בכור שותפות עכומ"ז אפילו היה לו רק חלק אחד מאלף פוטר מן הבכורה כמבואר בי"ד סי' ש"ך ס"ג. א"כ כיון שזה הישראל יש לו קצת קנין בו כשנתפוס דקונה משכון. ואילו מכר זכות זה שיש לו בו לעכומ"ז י"ל דפטור מן הבכורה. דעדיף מחלק א' מאלף. שהרי קנין זה הוא סך גדול וקרוב לסך כל הבהמה. וגם לפחות ה"ל כמו בהמת ארנונא לפי האיכא דאמרי בפ"ק דפסחים (ד"ו ע"א) דאפילו מצי מסליק ליה בזוזי פטור מן הבכורה שכן פסקו הרי"ף והרא"ש וטוש"ע י"ד סי' ש"ך. ואף שכתב מהרא"י בפסקיו סי' ק"ל דהיינו טעמא משום דסתם הארנונא מוטל רק על הולדות עצמן כו' וכל כמה דלא סילק ליה ידו שייכא בגווה. משא"כ העושה עדרו אפותיקי לא"י איתא בשט"מ דב"מ פא"נ (ד"ע ב') דאינו פוטר מן הבכורה. דלא דמי לארנונא. מ"מ הכא שהישראל יש לו בו קנייה. א"כ כשמכר זכות זה ממש להעכומ"ז לא גרע מבהמת ארנונא. אך זהו כשמכרו לו והודיעו שהוא משכון ומכר לו כל כח וזכות שיש לו בו. אבל בנד"ז שמכרו לו מכירה חלוטה מה שאין לו עצמו זכות בה בהפרה כלל. א"כ י"ל דהוי מקח טעות לגמרי. שזה לא נתכוין לקנות זכות הנ"ל כ"א כל הבהמה ממש. מה שאין יכולת כלל להישראל עצמו בזה. ואתיא בק"ו מדין המשנה פרק הספינה (דפ"ג ע"ב) שחמתית ונמצאת לבנה כו'. וכמ"ש בח"מ סי' רל"ג ולא דמי כלל לדינו דתה"ד סי' שכ"ב המובא בהג"ה שם. וע' בשט"מ פ"ק דביצה גבי ביצה דפחיא כו'. וע' בב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"א וצריך להודיע לה שאינו שלו אלא משכון הוא כו'. ובגיטין (דמ"א ע"א) בתוס' סד"ה אשה. הוי כשמכרו לשעה אינון קיימין. אבל מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין. וכ"כ הרא"ש שם סס"י ל"ד. וה"ה בנד"ז:

אך יש לצדד ע"פ תשו' מהרי"ו סי' קל"ח הובא באה"ע סכ"ח ססע"י י"ב בהג"ה. הרי אע"ג דישראל מעכומ"ז לא קנה משכון עכ"ז אם מכרו כו' ועב"ש שם סס"ק ל"א. ה"ה הכא לגבי זה דכל הטעמי' דהתם שייכי בנד"ז ג"כ. ועיין בה' רבית של אזמו"ר ז"ל בסופם. ועוי"ל דהנה בתוספות רי"ד פ"ק דקדושין (ד"ח) כ' דבמשכנו שלא בשעת הלואתו רשאי למוכרו ולהפרע ממעותיו כדתנן ומשלשים יום ולהלן מוכרן בב"ד עכ"ל. והוא כרשב"ג במשנה ס"פ המקבל (דקי"ג ע"א). ובהרא"ש שם פ' המקבל סי' מ"ז דלת"ק אינו יכול למוכרו לעולם כיון שלקחו בתורת משכון כו'. והובא בטור ח"מ סי' צ"ז סל"ה ובב"י שם. וכ"פ בש"ע שם סכ"ב. ולכאורה הרמב"ם ספ"ג דמלוה שכ' ומשלשים יום ולהלן דהיה מוכרן בב"ד לא ס"ל כהרא"ש אע"ג דפוסק כת"ק מ"מ בדברים שא"צ להם ס"ל דמודה ת"ק לרשב"ג דמשלשים יום ולהלן דהיה מוכרן בב"ד. וכ"מ דעת בעה"ת שבב"י שם ססע"י ל"א. ובש"ע אזמו"ר ז"ל ה' הלואה סעיף י"ו משמע דהרא"ש מודה להרמב"ם. א"כ לפ"ז בנד"ז מדינא אפילו במשכון ישראל כה"ג היה שרי למוכרו אחר שלשים יום. והגם דלא מכרו בב"ד י"ל אולי ע"פ נימוס הקיר"ה רשאי למוכרו בכה"ג. וצ"ע בש"ע ח"מ סי' ע"ג סעי"ד בהג"ה. ועוי"ל קולא ע"פ מ"ש בתשו' צ"צ סי' ס"א בשם חתנו העה"ג. ומ"ש התוס' דב"מ (ד"ע ע"ב) סד"ה ואי דמתחלה הבהמה כו' וכ"כ בפ"ב דבכורות זהו לל"ק דרבא. משא"כ לל"ב והלכה כל"ב. ומיהו נד"ז לא דמי להא דעה"ג ועוד שגם שם דחה הצ"צ את ד' העה"ג. והנה בר"ש פ"ג דערלה משנה ז' כ' והא דלא אמרינן בכל הני דמתניתן ימכר כולו לכותי חוץ מדמי איסור שבו כו'. מפרש בירושלמי משום דחיישינן בכולהו דלמא הדר כותי ומזבין להו לישראל כו'. ובשו"ת נו"ב מהד"ת חי"ד סי' קצ"ג גבי גיזת בכור שנתערב בשאר צמר התיר למוכרן לאינו יהודי. ולא לחוש שמא ימכרנו לישראל משום דס"ל שבנדון שלו יש כמה טעמים להקל בתערובות לגמרי יעו"ש. הובא בספר פתחי תשובה על יו"ד סי' ש"ח ועפ"ז י"ל בנ"ד ג"כ אף דהעור חמור טובא מהגיזה. מ"מ כיון שיש לו טעמים לצדד להקל לגמרי ע"פ תשו' מהרי"ו כנ"ל. ע"כ אם נכון בעיני כת"ר לסמוך להקל עכ"פ למוכרם חוץ מדמי איסור שבהם לאינו יהודי גם אני נמנה עמו אך היינו דוקא בעיר שרובה אינו יהודים: