א

סימן רכט

ואשר שאל עוד רומע"ל ע"ד צריעת אוזן בבכור דתנן רפ"ו דבכורות מן הסחוס ולא מן העור אשר מלשון לא מן העור משמע דאינו ממעט רק האלי' הרכה שבתחתי' האוזן דשם הוא דלא הוה מום דהדרא בריא. אבל כל מקום הקשה הוי מום אמנם הט"ז סי' ש"ט סק"ד כ' דהסחוס הוא דוקא גדר האמצעי דלפ"ז אף מקום הקשה שבעליוניות לא הוה מום כיון שאינו גדר האמצעי. וביקש רומע"ל דאף דתנוך היינו גדר האמצעי. אבל סחוס דגבי בכור לא בעינן גדר האמצעי דסחוס הוא ת"י דבדל אוזן (שבעמוס סי' ג') שהוא הקשה שבאזן אבל אינו מוכרח שהוא גדר האמצעי דוקא. ושאני תנוך דהוא לשון תוך ונוך. כדאיתא בת"כ שבר"ש פי"ד דנגעים מ"ט משא"כ סחוס:

הנה לכאורה אין לחלק כלל בין סחוס לתנוך דבתרגום יונתן פ' תצוה (פ' כ"ט פסוק כ') תרגם תנוך חסחוס. וכן תרגום בדל אזן. וכיון דחסחוס היינו תנוך. ותנוך ודאי הוא גדר האמצעי דוקא וכדאי' בת"כ פ' צו (דצ"ה ע"ב) לפרש תנוך אזן אהרן דפ' תצוה הנז' שנית בפ' צו שהוא גדר האמצעי (ובפ' מצורע ביאר דתנוך תוך ונוך כו') ממילא למדנו דסחוס דת"י פ' תצוה היינו גדר האמצעי. ולפ"ז משמע לכאורה דעליונית האזן אע"פ שהוא קשה אינו סחוס כדמוכח ממ"ש הקרבן אהרן פ' מצורע וז"ל יש לה (להאזן) ג' חלקים הא' מחוץ יש לה בשר רך מקיף בסיבוב האזן כולה והפנימי הוא אשר תוך האוזן ובאמצע אלו השנים יצא על שטח האוזן שחוט (נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל סחוס) שכאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם כו' וזהו גדר האמצעי עכ"ל הרי כ' שיש בשר מקיף בסיבוב האוזן כולה אשר אינו נק' סחוס א"כ עליוני' האוזן צ"ל דלאו היינו סחוס כיון שאין דבר אחר מקיף לו. ואע"פ שהוא קשה צ"ל דאינו דומה לסחוס אשר הוא קשה כעצם. וכ"כ התוס' י"ט רפ"ו דבכורות ד"ה אבל לא מן העור והל"ח בשם הרמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש שהזכיר מעל' אמנם בשם רש"י כ' שם שי"ל דרק האלי' הרכה שבתחתית האוזן הוא היינו דמיעט התנא באמרו אבל לא מן העור. ולפ"ז עליוני' האוזן כיון שהוא קשה אע"פ שאין לו דבר מקיף נק' סחוס. אך צ"ע א"כ איך הוא גדר האמצעי. אמנם לכאורה נ"ל ראי' לשטה זו מתרגום אונקלוס דפי' תנוך בפ' תצוה ופ' צו ופ' מצורע רום אודניה. אשר לכאורה תמוה שפי' נגד הת"כ דתנוך היינו גדר האמצעי וכשאמר רום אודניה משמע אפי' סמוך לשפת האוזן רק שהוא ברום ועליוני' האוזן ולא בתחתיתו ולפ"ז קשה האיך הוא גדר האמצעי. אעכצ"ל דכיון שהוא קשה היינו בכלל תנוך. ומ"מ נק' ג"כ גדר האמצעי כיון שזה הקשה שבאוזן הנה יש לו דבר מקיף בתחתי' האוזן והוא האליה הרכה הרי א"כ זה הקשה שבאוזן הוא למטה באמצע בין תוך האוזן להאלי' ונופל עליו ל' גדר האמצעי. לכך אע"פ שבעליוני' האוזן אין להקשה דשם דבר מקיף מ"מ נק' גדר האמצעי כיון שיש לו דבר מקיף למטה בחלק גדול מן האוזן. ועוד דגם שם בעליוני' האוזן יש קצת עור רך קצת ע"ג הקשה ויוכל להיות שתהיה פגם בהעור הרך כשיעור פגימה דבכור ועדיין לא יגיע כלל הפגם עד הקשה ובכה"ג ודאי אינו מום אבל כשהגיע ונחתך הקשה שבעליוני' האוזן י"ל דהיינו סחוס. והיינו נמי תנוך. וזהו שתרגם אונקלוס רום אודני' כלומר דשם כמעט הכל תנוך משא"כ בתחתי' האוזן יש תנוך ויש אלי'. וגם הראיה שהביא רומע"ל לשטה זו מהגמרא דקדושין (דכ"א ע"ב) ובכורות (דל"ז ע"ב) דמוכח לשם דבגובה של אוזן הוי מום בכל מקום ראיה נכונה היא וכ"מ בערוך ערך סחוס דפי' שהוא גובה של אוזן. ומילתא פי' שהוא תחתית האוזן והיא האלי' הרכה. וע' עוד בפירש"י דבכורות (ד"מ ע"ב) במשנה בזמן שהיא עצם אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה משמע קצת דעליוני' האוזן כולו נק' תנוך וכן משמע בירושלמי פ"ק דקדושין גמ' על משנה עבד עברי נקנה בכסף כו' וז"ל דרש ר' יהודה בי ר' בון המילת הזה נרצע שלא יהא כהן ויפסל. ר' מאיר אומר מן הסחוס היה נרצע מכאן הי' ר' מאיר אומר אין הכהן נרצע שמא יעשה בעל מום ויפסל מן העבודה וירצע הסחוס פחות מן הכרשינה שמא יבא לידי כרשינה עכ"ל. הרי כל האוזן זולת המילת נק' סחוס. וכן ביאר בקה"ע שחלק העליון שבאוזן שם הוא נרצע והוא נק' סחוס ותנוך. ומ"ש שמא יעשה בעל מום דמשמע שאינו רק ספק פי' קה"ע שם דר"ל שמא יבא לידי כרשינה והרי בגמרא שלנו דקדושין ודבכורות מבואר דנרצע בגובה של אוזן. ומילת ע"כ צ"ל דאינה רק למטה והוא האלי' הרכה של אוזן. הרי מבואר דגובה של אוזן נק' סחוס וכן פירש"י להדיא בבכורות (דל"ז ע"ב שם). ואם באנו לומר דהיינו ג"כ תנוך הוא ממש כתרגום אונקלוס רום אודני'. ואף אם נחלק כמ"ש מעל' דגדר האמצעי ותנוך הוא דוקא מה שבאמצע האוזן ממש. אבל עכ"פ גובה האוזן נק' סחוס ובמומי בכור תנן מן הסחוס:

אמנם כ"ז כתבתי להלכה. אבל למעשה קשה בעיני להקל נגד פסק הט"ז שבש"ע יו"ד סי' ש"ט והביאו הבל"י גם הל"ח והתוי"ט מספק עלינו. והעיקר שאני חוכך להחמיר הוא מפני שזכרתי המעשה שהי' מפורסם בלאדי בשנים הראשונים של דירתינו. אשר אירע עובדא בצרימת אוזן בבכור והתיר השמש דשם שהיה מ"ץ ג"כ שם ונשחט הבכור על פיו. אח"כ בא המעשה לדודינו הרה"ג מוהר"י ליב ז"ל מיאנאוויטש שהיה אז ג"כ בלאדי וקשה בעיניו פסק ההיתר הנ"ל ובא עם השאלה לפני כאאזמו"ר הגאון נ"ע ונשא ונתן טובא בדין זה. וכפי שהי' מפורסם אז צוו לקבור בשר הבכור הנ"ל וכמדומה שכ' ע"ז שו"ת באריכות. ומסתמא החמיר כדעת הט"ז או אולי איזה טעם אחר. דלכאורה י"ל עוד כי כל הנ"ל דברנו על אוזן האדם שיש בה אלי' רכה למטה בסוף האוזן. אבל באוזן הבהמה אין בה כן. וא"כ אם נאמר דכל מה שהוא קשה קצת נק' סחוס א"כ מהו עור אשר תנן אבל לא מן העור. ונהי' מוכרחים לומר דהעור הוא מעט מעט מאד בשפת האוזן אשר ע"כ אפשר מחמת זה החמיר לומר דסחוס הוא הקשה ממש לתוך חלל האוזן וצ"ע אמנם לשון הגמרא בבכורות (דל"ד ע"א) ובביצה (דכ"ז ע"ב) ויניחנה על האוזן כדי שיבא הכלב ויאכלנה דחוק לומר דלא יהא מום אא"כ יאכל הכלב כל האוזן עד הסמוך לחללו אך אין זה ראיה כ"כ די"ל איה"נ. מיהו בגמרא בכורות (דל"ה ע"א) ובפרש"י ד"ה גדיא באודני' נראה לכאורה דאין לומר דדוקא הקשה הגמור הסמוך ממש לחלל האוזן הוא לבדו הנק' סחוס דא"כ מה בין גדיא לאימרא. וע' תוס' שם ד"ה איכא דאמרי כיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן כו' משמע לכאורה שמטיל המום באותו המיעוט שמבחוץ וכ"נ בהש"ך סס"י שי"ג: