א

סימן רכב

הנה הט"ז סי' ש"ה סע"י ס"ק [י"א] מסיק דאם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עכ"ל. והנה ז"ל מהרי"ל בדיני פדיון הבן אמר מהרי"ל בכור שאין אביו קיים אין צריך פדיון עד שיגדל ואז יפדה את עצמו מכהן אחד ואין האשה חייבת לפדות את בנה וכן ראיתי באיגרא מעשה שנהרג האב במלחמות בני חושים קודם פדיון בנו הבכור וצוה מה"ר נתן ע"ה ליטול טס כסף ולכתוב עליו בן כהן ולתלות בצואר הילד לכשיתגדל ידע דעדיין הוא קרוי בן כהן עד שיפדה את עצמו עכ"ל. והנה מדברי מהרי"ל אינו מוכרח רק דאין צריך פדיון. אבל אם רוצים לפדותו ע"י זיכוי י"ל דרשאים. רק ממעשה דאיגרא משמע קצת דלא יפדה עד שיגדיל כמ"ש הט"ז. שהרי היה עשיר כמ"ש ליטול טס של כסף כו'. וקצת ראיה מהמשנה פ"ח דבכורות (דמ"ח סע"ב) האבות פטורין והבן חייב לפדות א"ע. וכ"ה בש"ע סי' ש"ה ססע"י כ"ט וס"ל. ולא נזכר כלל שיהי' הב"ד פודין אותו למצוה. גם משמע שם בכל משניות פרק יש בכור דדין חמשה סלעים לכהן דין ממון יש לו ובספק הממע"ה. ולא כדין ספק חלה. דספק איסורא לחומרא במשנה פ"ג דחלה (מ"ו) כמש"ש ואם ספק חייב. משא"כ גבי חמש סלעים מבואר במשנה פרק יש בכור משנה ג' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. וכן אפילו בשני זכרים כשמת האב שניהם פטורין לר' מאיר שם אע"ג דודאי יש כאן בכור. וכן סוף משנה ד' שם. ואע"ג דחלה וחמשה סלעים שניהם מתנות כהונה החילוק פשוט עפמ"ש בגמרא בחולין פרק הזרוע (דף קל"ד סע"א) דמקשה ממתניתין דחלה הנ"ל דתנן ואם ספק חייב. על מתניתין פרק הזרוע שם גבי מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה דתנן ספק פטור שהממע"ה. ומשני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ופירש"י חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכי[נ]ן אחזקה אבל מתנות אין בהם דין קדושה אלא דין ממון הלכך הממע"ה עכ"ל. וא"כ הכא גבי חמש סלעים דאמרינן הממע"ה. ע"כ רק דין ממון יש לו ולא דין איסורא על הבן שאסור לו לעמוד בלי פדיון. ואין לומר דרק גבי חלה דהוא עון מיתה החמירו בספיקו ולא בשאר איסורא. דזהו נפ"מ רק לענין כשיש חזקה. דפירש"י כיון שיש בו עון מיתה לא סמכינן אחזקה אבל בדליכא חזקה ודאי כל ספק איסורא לחומרא. וגם בספק איסורא י"א דלא מוקמינן אפילו אחזקה כמ"ש הפר"ח והת"ש בי"ד סי' כ"ט. וא"כ גבי פדיון הבן דמקילין בספק אף בדליכא חזקה לקולא כמו בזכר ונקבה כנ"ל. ואדרבה אפילו בשני זכרים לר"מ לר"מ דדומה לספק דשני שבילין. עכצ"ל דרק דין ממון יש לו. וכן מבואר בהדיא בגמרא בחולין שם (דקל"ד) גבי ראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ספיקן לפטור ופירש"י כל הנך כולהו לא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא הלכך ספיקן לקולא. ועיין בש"ך בי"ד סס"י קע"ז גבי איסור רבית שי"א דאזלינן לחומרא משום דהוי ספק דאורייתא וי"א דדינו כספק ממונא. והש"ך דעתו לדמות זה לדין ספק דמתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה ולספק פדיון פטר חמור. ואין דבריו מוכרחים שי"ל שיש לדמותו לממונא דאית ביה איסורא בחולין (קל"ד סע"א) כמו ספק פטר חמור יעו"ש. וע' בגמרא ס"פ שבועות העדות בענין איסורא דאית ביה ממונא ולא דמי לאיסורא לבד יעו"ש. א"כ כמ"כ לא דמי לממונא בלבד. משא"כ מתנות כהונה ופדיון הבן הם ממונא לבד ולא איסורא. ע"כ לא דמי זה לזה כלל. וכיון שעכ"פ פדיון הבן הוי ממונא לכן א"ש דין האבות פטורין והבן חייב. ולא נזכר בפוסקים שישתתפו האבות למצוה לפדותו. כי י"ל כיון דאין בזה איסורא רק חיוב ממון לבד והם פטורים אין לחייבם אף לשם מצוה לפדותו. א"כ לפ"ז א"ש דעת מהרי"ל והר"נ שאין לפדות הבן עד שיגדיל כו':

קיצור. במהרי"ל משמע דא"צ כלל לפדותו עד שיגדיל ויפדה א"ע ויש קצת זכר לדבר מהמשנה פ"ח דבכורות משנה ג'. ואפ"ל הטעם משום דפדיון הבן יש לו דין ממון ולא דין ממון שיש בו איסור כמו חלה. ואפילו לא כמו ספק רבית שי"ל דהוה ג"כ ממונא דאית ביה איסורא. ולכן מקילין טובא בספק ממון פדיון הבן לפטור אף דומיא דספק דשני שבילין משום דהממע"ה משא"כ גבי שני שבילין דה"ל ספק איסורא. ולכן י"ל שאין מצוה לפדותו עד שיגדיל:

ב והנה בעל צדה לדרך פסק דב"ד יכולים לפדותו. והביא ראיה מהגמרא בנדרים פרק אין בין המודר (דל"ו ע"ב) דגרסינן שם איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו. (פירש"י שמרויח שתורם עליו משלו ולא צריך ליתן לו כלום וכ"כ בפירוש הרא"ש שם דזכות הוא לו שהוא פוטר כריו בתבואתו) לא צריך דעת (פירש"י דזכין לאדם שלא בפניו וכן פי' הר"ן ומסיים ומסתמא ה"ל כשלוחיה. והרא"ש כתב דאנן סהדי דניחא ליה וה"ל כשלוחו) או דלמא מצוה דיליה הוא (דבעל הכרי הוא) וניחא ליה למעבדיה (שיקיים הוא את המצוה וצריך שיודיעו רש"י. וז"ל הרא"ש שם ויותר הוא חפץ בחסרון ממונו ממה שיעשה אחר מצוותו הלכך חוב הוא ולא הוי שלוחו). ולא איפשיטא האיבעיא. ובפסחים (דף ד' ע"ב) אמרו דניחא ליה לאינש דנעביד מצוה בממוניה. ולכן המשכיר בית לחבירו בי"ד בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אינו מקח טעות וכמ"ש בש"ע א"ח סי' תל"ז ס"ג. אפ"ל דנהי דניחא ליה ואינו מקח טעות מ"מ אם חבירו פוטרו זכות הוא. ולדעת הה"מ פ"ב מה' חמץ סוף דין י"ח דצריך לשלם לו א"ש טפי. והנה הרמב"ם רפ"ד מה' תרומות פסק דא"צ דעת בעלים. וז"ל אבל התורם משלו על של אחרים ה"ז תרומה ותקן פירותיהם עכ"ל. וכ' הכ"מ שהטעם משום דבתר הכי אמרינן בגמרא שם התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי ואסיקנא דאמר רבי אבהו אמר ר' יונתן התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו ומשמע דממילא נפשטה גם בעיא ראשונה עכ"ל. והמל"מ שם כ' על הכ"מ ודבריו תמוהין דבעיא שנייה אין לה שייכות כלל עם הבעיא ראשונה. דבין אם צריך דעת בעלים בין אם א"צ שייך בעיא השניה ואם צריך דעתו של בעל הכרי מיירי הבעיא השניה בתורם משלו על של חבירו מדעת חבירו וע"ז אמרו דמ"מ טובת הנאה שלו. ולכאורה ביבמות ר"פ האשה רבה (דפ"ח ע"א) משמע דלא נפשטה האיבעיא ראשונה דהא איתא שם בהדיא. מאי קסבר אי קסבר תורם משלו על של חבירו אין צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר צריך דעת בעלים ואמר אנא ידענא ביה דמתקן היא גופה מנלן עכ"ל. ונלע"ד טעמו דהרמב"ם משום דבירושלמי בנדרים שם מבואר להדיא דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת חבירו. וז"ל הירושלמי המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו. (משלו שלא מדעתו של בעל הפירות) טובת הנאה של מעשרותיו של מי ר' אבהו אומר של מתקן ר' זעירא אמר של בעל הפירות. הרי עכ"פ בזה שוין ר' אבהו ורבי זעירא דיכול לתרום משלו על של חבירו שלא מדעתו של חבירו. וע"כ ס"ל דזכות הוא לו. גם בש"ס בבלי הביא דין זה דטובת הנאה של התורם בשם ר' אבהו א"כ גילה לנו הירושלמי דרבי אבהו מיירי בתורם שלא מדעתו. וא"כ נפשטה הבעיא ראשונה ג"כ בגמרא שלנו מדברי ר' אבהו כדברי הכ"מ ולא כהמל"מ. גם אפשר דאף להמל"מ שלפי ש"ס דילן לא נפשט הבעיא מ"מ כיון להירושלמי ס"ל בפשיטות דא"צ דעתו. סמכינן דהעיקר כהסברא שא"צ דעת בעלים. ועיין בנ"י פרק כיצד הרגל. גמ' התרנגולין מועדין להלך כדרכם שכ' הרמ"ה דסמכינן על מה דפשיטא ליה לרבה. אף דרבא שהוא בתרא מספקא ליה. והריטב"א כ' כיון דרבא בתרא הוא חיישינן לספיקו דרבא. א"כ כמ"כ י"ל בענין פשיטות הירושלמי וספיקו דבבלי. מיהו בש"ס דילן משמע ג"כ קצת דבעיא השניה קאי בתורם שלא מדעתו של בעל הכרי. מדאמרינן לדחות הפשיטות מהמשנה. לא משל בעל הכרי על של בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי. משמע דכשמיירי משלו על של בעל הכרי מיירי לדעתו של התורם ולא מדעתו של בעל הכרי:

קיצור. הספר צל"ד הביא ראיה מהש"ס דנדרים (דל"ו) בענין תורם משלו על של חבירו שפסק הרמב"ם כמו הסברא שא"צ דעת בעלים משום דזכות הוא לו אף שלא נפשטה הבעיא וכ"מ ביבמות (דפ"ח). או י"ל משום בירושלמי ס"ל בפשיטות כן. והכ"מ כ' דגם בש"ס דילן נפשטה והשיג עליו המל"מ ומ"מ משמע כן קצת בש"ס:

ג אך קצת קשה דבירושלמי שם ר' זעירא פליג על ר' אבהו בענין טובת הנאה של מי דס"ל שהוא של בעל הפירות. והביא ראיה מהא דרשב"ל דאמר הפריש קרבן מצורע של חבירו המתכפר הוא שעושה תמורה. וה"נ בעל הפירות יש לו הטובת הנאה ולא המתקן משמע דר' אבהו לא ס"ל כן ובגמרא דידן לא פליג כלל ר' אבהו ע"ז וס"ל דמתכפר עושה תמורה. והתורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו וכ"ה ביומא (דף נו"ן) ופ"ק דזבחים (דף ו') ובתמורה (דף יו"ד) וכ"פ הרמב"ם פ"א מה' תמורה ה"ד. והיינו דהתורם אין לו רק טובת הנאה אבל שם גבי תמורה דהוא על עצם הבהמה והיא ודאי של המתכפר. א"כ אין הירושלמי בשטה אחת עם ש"ס שלנו. ומ"מ אין זה שובר למה שכתבנו דסמך בהנ"ל על הירושלמי. והמל"מ פ"ד מה' תרומות כ' וז"ל והנראה אצלי דרבינו סמך על ההיא דאמרינן פ"ק דבכורות (עלה י"א) אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. והביא דין זה בפרק י"ב מה' בכורים דין י"ג. וא"כ יש ללמוד מכאן דכי היכא דאמרינן הכא דפודה משלו בלא דעת בעל החמור דפדיונו פדוי. ה"נ גבי תרומה הפודה משלו על של חבירו בלא דעת בעל הכרי תרומתו תרומה עכ"ל. אך התוספות שם כתבו וז"ל לא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעיא לן פרק אין בין המודר (דל"ו) אם צריך דעת דהתם כתוב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם. אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל. ואגב י"ל דענין פדיונו פדוי לבעלים זהו דומיא דמתכפר עושה תמורה. (וע"כ י"ל דמה"ט גבי פט"ח א"צ דעת כיון דכולו של כהן משא"כ הכא גבי תרומה וא"כ בבכור אדם י"ל דל"ד לפט"ח דמ"מ אין כולו לכהן כמו פט"ח וצ"ע) והמל"מ הביא שהריטב"א פ"ק דקדושין (דכ"ג) וז"ל ודכוותה אשכחן בההוא פירקא דאיבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך כו' ולא איפשיטא התם ומצינו כיוצא בזה דפשיטא ליה לרב הונא דאמר רב הונא הפודה פטר חמורו של חבירו פדיונו פדוי ולא פשטוה מיניה משום דמימרא הוא עכ"ל. וכן הוא בחידושי הרשב"א שם. ולפע"ד אינו מובן דהא גבי התורם משלו על של חבירו הסברא דא"צ דעת הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו. והיינו התם דנתכוין לזכות לו שהוא מרויח לו ממון שפוטר כריו מתרומה בתבואה שלו. משא"כ הכא גבי הפודה פטר חמור של חבירו הרי לא נתכוין לזכות לחבירו כלל שהרי סברו לומר דהפטר חמור יהיה של הפודה. א"כ אדעתא דנפשיה קא עביד ולא להרויח לחבירו ממון ואף דמסקינן שהפטר חמור שייך לבעלים היינו מפני שאין ביכולתו להפסידו שהרי יש לבעלים מה דביני וביני ופירש"י והאי פודה הניח מעותיו על קרן הצבי. ור"ל שלא נשלם כוונתו שיהיה הפטר חמור שלו. א"כ עכ"פ מוכח דשם לא נתכוין לזכות לבעל הפטר חמור. וא"כ תמוה דברי הרשב"א והריטב"א דאפילו נאמר גבי התורם משלו שא"צ דעת. מדוע כאן א"צ דעת הא התם הטעם משום דזכין לאדם שלא בפניו. וכאן לא נתכוין לזכותו כלל. וצ"ל דכוונתם משום דבאמת הרי הפטר חמור שייך להבעלים א"כ כשזה פודה הרי זה זכות לבעל הפטר חמור כמו גבי תרומה. אבל קשה דהא ע"כ הפודה לא נתכוין לזה כלל. אע"כ צ"ל דהתם טעמא אחרינא הוא ואינו שייך כלל בדין התורם משלו על של חבירו דאף אם שם צריך דעת ואין זה זכות. מ"מ הכא פדיונו פדוי. והוא כמ"ש התוספות בפרק מרובה (דס"ח סע"ב). דמקשו אהא דמשמע שם דר' יוחנן ס"ל דכמו שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול לחלל פירות רבעי שאינן ברשותו. וע"ז הקשו וז"ל ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים. וי"ל דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדיונו פדוי לבעלים עכ"ל. הרי טעמא אחרינא דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. משום דחשבינן ליה לענין זה כהקדש. שמאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמ"כ אחר. וא"כ איך אפשר לפשוט מזה האיבעיא דנדרים (דל"ו) גבי התורם משלו על של חבירו. דהתם על כרחך הפירות הם של בעל הכרי. ולא יצאו מרשותו כלל וכלל כ"א שחייב ליתן מהן תרומה. ולכן אתי שפיר דלא פשטוה בנדרים מהא דרב הונא דבכורות (דף י"א) משום דאין זה ענין לזה כלל:

קיצור. בש"ס דילן מבואר דאע"ג דאמר ר' אבהו טובת הנאה היא של התורם עכ"ז מתכפר עושה תמורה. ובירושלמי משמע דלר' אבהו כמו שטובת הנאה של התורם כך התמורה עושה המפריש. המל"מ כ' דהרמב"ם גבי תורם משלו שפסק שא"צ דעת סמך על דין דאמר רב הונא פ"ק דבכורות הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי. וכ"נ דעת הרשב"א והריטב"א פ"ק דקדושין (דכ"ג ע"ב). ובשטה זו הלכו ג"כ התוספות בבכורות שם ואעפ"כ מחלקים בין שני הדינים דלא נפשט זה מזה. אך קשה על שטה זו. דגבי תורם משלו הטעם משום זכייה. וגבי הפודה פטר חמור משמע דכוונת הפודה היה שהפטר חמור יהיה שלו ולא נתכוין לזכות חבירו כלל. אלא שם הטעם כמ"ש התוספות במרובה (דס"ח ע"ב) דחשבינן ליה כהקדש שיצא מרשותו:

ד אך זה קשה על התוספות דמרובה שכתבו דכיון דאסור בהנאה הרי הוא כהקדש דהרי בגמרא בבכורות שם מבואר דגם לרבי שמעון דס"ל דאמר מותר בהנאה וממונא דבעלים הוא אפ"ה פדיונו פדוי אלא דהפטר חמור שייך לבעלים. וא"כ לכאורה לא דמי להקדש כלל. וצ"ל דכיון דמ"מ קודם הפדיון שייך לגמרי לכהן ושנינו לא רצה לפדותו (וגם לא ליתנו לכהן טור סי' שכ"א ותוי"ט ספ"ק דבכורות וע' בהרמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"ד) עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו. ע"כ נחשב לענין פדיון כהקדש שכל אדם יכול לפדותו רק שהפטר חמור שייך לבעלים. דהא אפילו לרבי יהודה דאסור בהנאה עכ"ז לא דמי להקדש דגבי הקדש פדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור פדיונו לבעלים והיינו משום דמ"מ ממונו הוא כיון שיכול לפדותו בשה שאינו שוה אלא מעה והפטר חמור שוה הרבה. ולכן חשבינן ליה שלו גם כן לענין תשלומי כפל שהגנב משלם תשלומי כפל לבעלים כמ"ש בגמרא בבכורות שם. וא"כ הרי אע"ג דשלו הוא ולא דמי להקדש אעפ"כ לענין זה דומה להקדש שיכול כל אדם לפדותו. א"כ כמ"כ גם לר' שמעון י"ל כן. ואפשר שלרבי שמעון הטעם משום דזכין לאדם שלא בפניו דכיון דמותר בהנאה וממונא דבעלים הוא ופשיטא דפדיונו לבעלים. א"כ הפודה לא נתכוין רק לזכות הבעלים. אבל לריה"ו דקיי"ל כוותיה דאסור בהנאה י"ל כמ"ש התוספות דמרובה לכן כתבו דכיון דאסור בהנאה כו'. וא"כ אתי שפיר דלא סתרי התוספות דמרובה עם התוספות דפ"ק דבכורות דס"ל דהוא מטעם זכייה. דהתוספות דמרובה מיירי אליבא דהלכתא דקיי"ל כריה"ו דאסור בהנאה. והתוספות דבכורות מיירי לר' שמעון דס"ל דמותר בהנאה ולכן ס"ל דל"ד לפדיון הקדש ורק הוא משום זכייה. ומ"מ גם לפ"ז י"ל דאין לפשוט מזה האיבעיא דנדרים דהכא שאני שהפטר חמור קודם הפדייה אינו שלו וא"כ הזכות גדול יותר. משא"כ בתרומה שצריך ליתן רק חלק א' מחמשים אין זה ענין כ"כ לגבי המצוה כו'. א"כ לר"ש י"ל כמ"כ בפדיון הבן ויש לדחות. ולריה"ו ודאי ל"ד כלל כנ"ל. ע"כ לכאורה נכון יותר דעת מהרי"ל וט"ז. מ"מ זה נכון לא כט"ז משום שמא המצוה ניחא לי' יותר ליכא חשש כפסק הרמב"ם בהא דנדרים ואין חילוק בין קטן לגדול ונהפוך הוא:

קיצור. אך יש להקשות על התוס' דהניחא לר' יהודה דס"ל דפטר חמור אסור בהנאה לכן ה"ל כהקדש. אבל לר' שמעון דמותר בהנאה מה יש לומר. ויש לתרץ דמ"מ קודם הפדיון הוא שייך כולו לכהן לכן לענין פדייה ה"ל כהקדש דהא גם לריה"ו לא דמי להקדש ונחשב ממונו לענין תשלומי כפל. ואעפ"כ לענין פדייה ה"ל כהקדש. או אפ"ל דלר' שמעון הטעם משום זכין דלר"ש י"ל דנתכוין לזכות דהא מותר בהנאה וא"כ מובן דממונו הוא. וא"כ י"ל התוספות דבכורות קאי לר' שמעון. ומ"מ גם לפ"ז י"ל אין ללמוד מכאן זכייה דגבי תרומה:

ה והנה התוספות במרובה שם הקשו וז"ל ומיהו דבר תימא דהיכי מדמה הקדש כלל לחלול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמיבעי לן באין בין המודר (דל"ו ע"ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול עכ"ל. ובספ"ב דקדושין (דנ"ו סע"א) כתבו בשם ה"ר מאיר לתרץ וז"ל אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינן יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינה שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצו עבדי עכ"ל. וזהו ע"ד מ"ש בנזיר פ"ב (די"ב ע"א) כי משוי שליח במלתא דקיימא קמיה במלתא דלא קיימא קמיה לא משוי שליח. וכמו שפירשו התוספות שם דלא מצי אינש משוי שליח אלא במלתיה דמצי עביד נפשיה בשעה שעושה שליח דהא נסיבא לא מצי לשוייה שליח לקדש לו אף כשתתגרש. וע"ש שהקשו בעצמם על זה. ובסה"ת ה' חלה בהסימנים סי' פ"ג כתב י"ל דהכי קאמר לא דעתא דאינש לשוייה שליח לקדש אשת איש אחר גירושיה. ואפילו גירשה לא מצי משוי שליח שאני התם דאין בידו לגרש אשת חבירו עכ"ל. ובתשו' א' כתבתי שי"ל שהם שני תירוצים. ולתירוץ הראשון היינו כמ"ש מהרי"ט בתשו' חלק ח"מ סס"י כ"ג דהיינו דמסתמא לא אסיק אדעתיה ולא משוי שליח אבל אי פריש פריש עכ"ל וכ"מ קצת בפירש"י בנזיר שם. ומ"ש פ"ק דקדושין (דכ"ג ע"ב) דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי תירץ בספר תבואת שמש שעל הרמב"ם דהתם לא מצי למיעבד לגמרי קאמר. אבל הכא לכי שליח מצי למיעבד איהו נמי מצי עביד. והנה התם בקדושין מסיק דאע"ג דעבד אינו יכול לקבל גיטו שליח מצי משוי משום דאיתא בתורת גיטין. א"כ גם בההיא דצנועים איכא למימר הכי שגם הגזלנים ישנם בתורת חילול. ועוד דמבואר בתוספות שם דאפילו לפי הסברא דעבד לא מצי משוי שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דאיהו לא מצי מקבל. לכן לא יוכל לעשות שליח ע"ז. אעפ"כ יכול אחר לזכות לו בתורת זכייה ולא בשליחות שלו דהיינו הא דתנן ובשטר ע"י אחרים. ע"ש בתוספות ד"ה מהו שיעשה שליח. וכ"כ בחדושי הריטב"א שם וכתב ואגב אורחיה שמעינן מהכא דזכייה אינו בכלל שליחות דהא הכא דזכין לעבד בגיטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח הלכך אע"פ שאין שליחות לקטן זכין לו מן התורה עכ"ל. וא"כ בנד"ז נמי אע"ג דהמלקטים אינם יכולים לעשות שליח לתקן מ"מ הבעלים זכין להם מתורת זכיי' לחלל מה שלקטו כדי שלא יאכלו בלא חילול. א"כ לכאורה נראה יותר כפירוש ריב"א שם דאין אדם מחלל דבר שאינו ברשותו. וכמ"ש ג"כ התוספות במרובה. וכדי ליישב קושייתם דלמה לא יוכלו לחלל כו' כיון דזכות הוא לו כו'. עכצ"ל דלא דמי להא דפרק אין בין המודר דזכין לו. דהיינו שמזכהו ממון ממש שפוטר כריו בתבואתו. ע"כ בכה"ג הוא דזכין לו שלא בפניו. אבל הכא אין מזכהו שום ממון רק שעושה לו טובה שלא יאכל איסור. וזהו אינו דבר שיש בו ממש שיהיה שייך ע"ז לומר זכין לו. ואע"ג דמצינו זכות שנק' זכייה אע"פ שאין בו הנאת הגוף כהא דהיה מטבילין אותו על דעת ב"ד פ"ק דכתובות (די"א ע"א). י"ל שאני התם דהוא זכות גדול. וא"כ לענין נ"ד אם נחשב זכות להקטן מה שעושה לו מצות פדייה מן הכהן מצד עצם המצוה י"ל שאין זה נחשב זכין לאדם. במכ"ש מדין חילול. ושאני גבי תרומה דהזכות שמזכה לו מתבואה שלו לפטור כריו. ובודאי שזה פשוט דממעות ירושה של הקטן אינו יכול לפדותו משום זכות קיום המצוה. דהא גם גבי תרומה זהו רק כשתורם משלו. ודלא כמשמעות הש"ך בנקה"כ שכתב וז"ל אבל הכא כשהב"ד פודין אותו הרי הן מזכין המעות לקטן כו'. וכן כשיש בלא"ה מעות לקטן עכ"ל. משמע מדבריו שגם במעות של הקטן יכולים לפדותו וזה אינו נראה כלל:

קיצור. התוספות הקשו למה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו היכא דזכות הוא לו. והר"מ בתוספות דקדושין (דנ"ו סע"א) תירץ דשם גבי כל המתלקט זהו משום דכיון דאינהו לא מצו עבדי גם שלוחייהו לא מצו עבדי. ויש להקשות ע"ז מש"ס מפורש בקדושין (דכ"ב כ"ג) ובשטר ע"י אחרים שזכין לו אף אם הוא לא מצי עביד שליח ועכצ"ל דאין זה דומה לדין זכין אע"פ שעי"ז מצילו מעבירה. א"כ כ"ש גבי מצות פדיון הבן אין שייך זכייה לקטן מצד עצם קיום המצוה. וכ"ש דהקטן לאו בר קיום מצוה הוא. ולכן במעות של הקטן ודאי אינן יכולים לפדותו ודלא כמשמעות הנקוה"כ. רק לכאורה [חסר]: