א

סימן רח

ע"ד השאלה וז"ל שנהגו הסופרים לכתוב ס"ת בווי העמודים וכל עמוד הוא מ"ב שטין ויש להם סימנים מקום התחלת כל דף כדי שהדף הבא אחריו יהיה תחלתו בוי"ו. והנה סופר אחד דילג שטה שלימה ואחר שגמר העמוד נזכר הדילוג שנחסר לו שטה בסוף העמוד נגד שארי העמודים. ומחק ג' שטין במקום הדילוג ומילא החסרון באותיות דקות דהיינו שעשה משלשה שטין ארבעה וסוף הדף נשאר שטה חלק ועמוד השני התחיל מראשו כמנהגם שלא יחסר הוי"ו וגם שלא יהיה בזה העמוד יותר ממ"ב שטין. ועתה אנחנו לא נדע מה נעשה ביריעה ההיא דהא הב"י הביא דברי הר"י אסכנדרני שמצא ברייתא וז"ל גמר בסוף הדף מניח שטה בתחלת הדף ואם נשארה שטה בסוף הדף מתחיל מתחלתו עכ"ל. אלמא דשטה חלק בסוף הדף נמי הוי פרשה. ובנ"ד אין למחוק ולתקן דיש בשטה אחרונה שם. א"כ יש להסתפק אי מקרי פרשה בזה שהשאיר שטה והוי פרשה במקום שאינו צריך וכבר פסלו אותה הש"ך והט"ז בי"ד סי' ער"ה וחלקו על הב"ח עכ"ל גוף השאלה. והאריך מעלתו בביאור הצד שיש לומר דלא הוי פרשה משום כיון שיש בה מ"ב שטין כמו בשאר דפין. א"כ הם מוכיחים שלא לשם פרשה הניח חלק כו'. וכיון דאיכא הוכחה יש לצדד להקל עפמ"ש הב"י בי"ד סי' רע"ו בבדק הבית בשם שו"ת הרשב"ץ ח"א סי' קע"ו שהרי הכתיבה מוכיח שלא לשם פרשה נשאר פנוי כו' עכ"ל. אלמא דכשיש הוכחה שלא לשם פרשה הניח המקום פנוי רק לכוונה אחרת אין המקום פנוי שבשיעור פרשה פוסל כלל. זהו תוכן השאלה:

והנה אני איני מבין כ"כ הוכחה זו שהרי אדרבה יש לומר דהניח השטה לשם פרשה ומפני שרצה שמ"מ יהי' מ"ב שטין על כן כתב ד' שטין בכתיבה דקה יותר מכתיבת שאר הדף ויעלו בידו כל רצונותיו שיהי' ההתחלה בוי"ו כמנהגו ושיהי' הפסק כשיעור פרשה בין דף לדף. ושיהי' מ"ב שטין. וכדי לצאת כ"ז כ' ד' שטין בכתיבה דקה. וא"כ לא ידענא מה היא ההוכחה ממה שיש בדף זה מ"ב שטין שלא לשם פרשה הניח השטה התחתונה חלק. וצריך לומר דכוונתו דמעל' הוא כך שאפשר ניכר שהד' שטין שבכתיבה דקה לא נכתבו כך בתחלה אלא שנכתבו על מקום הגרר. וכיון דמוכח וניכר כן נאמר שגררם מפני שתחלה דילג כאן שטה ונזכר לאחר שכ' כל העמוד ומפני כן הוצרך לגוררם ולהעמידם על ד' שטין. ואם כן ממילא נבין שהשטה שהניח חלק י"ל דלא לשם פרשה הניח אלא כדי שלא יהי' יותר ממ"ב שטין בדף זה. אך גם לו יהי כן היא הוכחה קלושה שנצרך לעמוד עליה ע"פ העיון והשכל והחקירה. ואינה מערך ההוכחה שבתשו' הרשב"ץ הנ"ל שהיא הוכחה הנראה למראית עין ממש. שהכתיבה דקה שבין השטין ניכר למראית העין שלשם תלייה נכתב להשלים החסרון הנראה ג"כ למראית העין נגד שאר כל הס"ת. וכיון דמוכח בהשקפת העין ממש שלשם תלייה נכתב להשלים החסרון משום הכי ס"ל להתשב"ץ שי"ל שאין המקום פנוי הנשאר בסוף התלייה פוסל משום פרשה. שהרי מוכח ונראה לעין דשלא במתכוין הונח רק כדי למלאות החסרון. כמו דלא חיישינן שמא לא יקרא על הסדר דהיינו שלא יקרא תחלה ג' וד' שטין התלויות ביני שיטי ואח"כ יחזור לקרות אל הפסוק שלפניהם שמשם התחיל לתלות. וניחוש שמא לא יקרא כן אלא כסדר השטין שטה אחר שטה ונמצא קורא למפרע. ואין קורין למפרע אפי' בנביאים כמבואר בר"ן במגילה פרק הקורא את המגילה עומד. גבי מדלגין בנביא כו' ע"ש. והובא בש"ע א"ח סי' קמ"ד ס"א וע' ט"ז ומ"א וא"ר שם. וכ"ש בתורה. א"ו מדלא חיישינן להכי היינו משום שבודאי לא יטעה הקורא בזה כלל כי התליי' נראה לעין שנכתב בכתיבה דקה ושנתלה ביני שיטי למלאות החסרון. ומש"ה ודאי יקרא תחלה כל מה שנתלה ביני שיטי ואח"כ יחזור לקרות אל הפסוק הראשון שמשם התחילו לתלות וכו'. וא"כ כמו דסמכינן שיובן סדר הקריי' ע"פ ראיית והשקפת העין כמו כן ממילא יובן ג"כ דהמקום פנוי אשר בסוף מה שנתלה ביני שיטי לא הונח לשם פרשה כלל כי איך יונח שם בשביל פרשה והרי משם חוזר אל הפסוק הראשון שלמעלה ממקום זה כמה שטין. וא"כ הוכחה זו אינה הוכחה היוצא מתוך הסברא כ"א נראית לעין בעין השכל עכ"פ ומש"ה כ' הרשב"ץ להקל ולא לחוש לשמא יאמרו שהניח פרשה כו'. משא"כ בענין ההוכחה דנ"ד שבהשקפת העין נראה אדרבה שהונח שטה חלק בין סוף הדף לתחלת דף השני במקום דשם הכתיבה כדבעי. א"כ ודאי לשם פרשה הונח אלא שנוכל להבין שי"ל ג"כ דלא לשם פרשה הונח אלא שלא רצה להוסיף על מ"ב שטין ושהי' דילוג וגרר וכו' ופשיטא דלא סמכינן על הוכחה כזו לדחות דבר הנראה ברור לעין אף אם היתה הוכחה בריאה מזו רק שאינו דבר הניכר ע"פ השקפת עין כהנדון דהתשב"ץ שבבד"ה כנ"ל. דהנה בתשב"ץ שם ח"א סס"י קע"ו מבואר שלמעשה שם ציוה לתקן בענין אחר שלא ישאר מקום חלק ע"ש. וסיים שאפשר להקל אבל מ"מ כו' ע"ש. רק שלא הועתק בב"י בבד"ה. וצ"ל הטעם אע"ג דהתם הוי הוכחה הנראית כמעט לראיית העין לא סמך ע"ז משום דהרי ראינו בגמ' ופוסקים בענין כתיבת ותמונת האותיות שבספרים תפילין ומזוזות לא סמכו כלל על הבנות כאלו כ"א בעינן שיהי' האות ניכר לתינוק דלא חכים ולא טיפש. אבל על הבנות איש גדול לא מהני כלל. וכמו"כ י"ל בענין הנ"ל דהבנה זו להבין שהמקום פנוי אינו רק מחמת מילוי החסרון וכו' הרי ודאי לא יובן לתינוק כלל. ומש"ה י"ל דלא סמכינן ע"ז כלל. (והא דלא חיישינן שיקרא למפרע ר"ל אפילו כשאין מקום פנוי כו' י"ל דהקורא הוא איש גדול ודאי לא יטעה וכיון שענין הקריאה אינו פיסול שבגוף הס"ת סמכינן אההוכחה. משא"כ במעשה הכתב וע' בתשו' הר"ן סי' ט"ל שצ"ע מיהו גם פירושו בסה"ת צע"ג. אך הנה אם תולין גם ג' שטין אע"פ שלא יובן הסדר לתינוק דלא חכים צ"ל דרק בהאותיות בעינן שיובן לתינוק וכן בהפסק התיבות כו' ולא בכה"ג. אבל למ"ש הטוש"ע דתולין רק תיבה או יותר י"ל משום דזה יובן גם לתינוק). ואת"ל דסמכינן ע"ז כמ"ש הרשב"ץ והביאו הב"י בבד"ה שאפשר להקל בכך. צ"ל דרק במהות האותיות בעינן שיובן לתינוק. משא"כ בשא"ד כנדון זה דסידור הפרשיות סמכינן על הוכחה והבנה של הגדול אע"פ שהתינוק לא יבין. אך מ"מ אין לנו רק מ"ש הפוסקים הרשב"ץ והביאו הבד"ה לסמוך על הבנה הנראית בהשקפת עין השכל בהשקפה ראשונה ממש כהנדון דהתשב"ץ הנ"ל. אבל לא לסמוך על הבנות שיצאו אחר החקירה ומשא ומתן שאז נשיג בדברי נביאות שהונח לא לשם פרשה. ע"ז ודאי לא סמכינן כלל וכלל:

ואע"פ שלע"ד א"צ כ"כ לראיות ע"ז אך מ"מ נראה להביא ראיות ודוגמות לזה שמצינו בפוסקי' שלא סמכו על הוכחות גדולות יותר דמוכחא טובא להתיר עי"ז פיסול הנראה לעין ולומר דמוכח שהוא טעות. והוא בפסקי מהרא"י סי' י"א בגט שנכתב בשנת חמשת אלפים ושני מאות ושבע עשרה לבריאת העולם ואחר הנתינה כמה ימים נמצא בגט ההוא שנכתב בטעות וכן כתוב שנת חמשת אלפים ושבע עשרה לבריאת עולם ודלג ומאתים. ופסל הגט משום דה"ל מוקדם. ואע"ג דידוע לנו ומוכח לפי רוב השנים דע"כ דילוג טעות יש כאן כו' דמסתמא לא נכתב גט זה לפני מאתים שנה כו' או אפי' הי' הטעות שנכתב לפני אלפים שנה ע"ש. לא סמכינן ע"ז לומר שודאי מסתמא לא נכתב גט זה לפני אלפים שנה כו'. אלא כל היכא שכתוב זמן מוקדם לפנינו פסול הגט. ומה שהתיר הרא"ש בענין הטעות הוא משום שהטעות מוכח מיניה וביה כו' ע"ש. וכמה יובן שהוכחה הנ"ל גדולה ביתר שאת ויתר עז שלא בערך כלל ההוכחה דנ"ד שהיא הוכחה קלושה. ואם שם לא סמכינן על הוכחה זו להכשיר פיסול הנראה לעין שנכתב הזמן בשינוי אא"כ ההוכחה מיני' וביה ר"ל בהזמן עצמו שנכתב בגט בתשו' הרא"ש. כש"כ וק"ו שלא נסמוך על הוכחה קלושה דנ"ד להתיר פיסול הנראה לעין שהונח להיות פרשה במקום שא"צ שפסלוהו הט"ז וש"ך וכ"ד כל הפוסקים. וגם מה שהשטה חלק היא בסוף הדף ה"ל כשטה חלק באמצע הדף דמורה על פרשה וכמ"ש מעל' בשם הב"י בי"ד סי' ער"ה. וכ"כ כאאזמו"ר הגאון ז"ל בפשיטות בשולחנו הטהור בא"ח סי' ל"ב ססע"י נ"א עיין שם. ואף את"ל דהא בנ"ד נמי ההוכחה מיני' וביה ולא מבחוץ אבל היא הוכחה קלושה. משא"כ בתשו' הרא"ש דממ"נ כו' שנראה לעין הממנ"פ כו' ופשיטא דהוכחה מיני' ובי' שבנ"ד גרועה טובא מהוכחה שמבחוץ דמהרא"י הנ"ל והאריכות בזה למותר. ועוד זכר לדבר לנ"ד ממ"ש בתה"ד סס"י רס"א דבהוכחה בעלמא קשה לסתור דברים המפורשי' בהדיא כו' ע"ש. דאע"פ שאין ראיה לדבר משם לנ"ד זכר לדבר הוי: