א

סימן רו

א ובענין החתי"ן שנכתבו כפירש"י אבל מ"מ לא בשלימות כפי' רש"י יען כי אמצע גג החי"ת רחבו הוא דק יותר הרבה מרוחב שני קצותיו כזה ו ז. לפע"ד ג"כ אין בזה שום חשש מדינא וכמ"ש המרדכי בה' ס"ת בשם ר"ת גבי חטירה דחי"ת שהיה אומר ר"ת לעשות החטירה באמצעיתה (הגם דלרש"י הוא יתר גמור) מ"מ לא מיפסלא בהכי אפילו אינו נעשית בדרך כתיבה כיון דקרי לי' תינוק דלא טיפש ולא חכים כו' וכ"כ שם בשם ר"י נהי דאין צורתה בכך מ"מ לא מיפסלא בהכי ומה לי יתר מה לי חסר. וכן מבואר בהדיא ממ"ש בב"י סי' ל"ב גבי ניקב רגל הה"א. דאמרו בגמרא אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול. וגבי וי"ו ז' בגמ' עובדא שנפסק בנוקבא ואמרו להראות לתינוק כו' וממש"ש בב"י וד"מ סק"ד מבואר שיש ע"ז ב' פירושים דלהר"ר מנחם המאירי ב' תיקונים אלו הם על שני מיני נקבים כו' והמרדכי אינו סובר חילוק זה אלא דתיקון הראשון דנשתייר אות קטנה הם לאות ה' ודכוותה. ותיקון דתינוק שייך באותיות הפשוטו' כמו ו' ז' ן' פשוט' כו'. ועתה לדברי המאירי מבואר בהדי' דנ"ד שיש חסרון בגג הח' מבפנים היינו מן הנקב שהכשירו בו בנשתייר אות קטנה וכמש"ש דמאחר שנשתייר בארכו כו' רגל דקה כו' שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר כו'. והרי בכאן נשאר גם באמצעית גג החי"ת רוחב כמלא אות קטנה. שהרי פי' קטנה דקה כגון וא"ו כו'. א"כ כל שנשאר רוחב קו דק זהו בכלל אות קטנה. וכדיהיב טעמא שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר. ובודאי בנ"ד אם היה כותב כל גג החי"ת דק כפי הקו שבאמצע הגג היה כשר כמ"ש כת"ר ג"כ. וא"כ מפני שבצדדיו יש עובי יותר לא נפסל. דהיינו ממש דין הגמ' דנשתייר אות קטנה לפי' המאירי. ומ"ש כת"ר שמדברי המאירי מוכח לפסול בנקב אע"פ שאין מפסיק כל עוביו לא הבינותי כלל. דאדרבה לפירוש המאירי כשאין הנקב מפסיק כל רוחב הרגל זהו ענין נשתייר בו כשיעור אות קטנה דמבואר בגמ' דכשר. ואין לומר דהמאירי מיירי שלא נשאר בקצותיו עובי יותר דאז דומה כאילו נעשה הרגל דק מתחלתו כן דכל זה אינו במשמע ל' נקב שבגמרא וגם המאירי כ' בפירוש וניקב מקצתו מצד רחבו כו'. באופן דלפי' המאירי נ"ד מבואר בפירוש בגמרא דכשר. והמרדכי דאינו סובר פי' זה היינו משום דמפרש ב' הנקבים שנז' בגמרא גבי ה' וגבי ו' הכל שהנקב עובר בכל רוחב הרגל. וניקב יריכו דה' שבגמרא פירושו כנקב דגבי ו'. מש"ה כ' הטעם הא דגבי ו' אין שיעורו בנשתייר כמלא אות קטנה משום דאדרבה כו'. א"כ מזה מוכח דס"ל שאם הנקב אינו בכל רוחב רגל הה' אינו נקב כלל וכמו שהוא ג"כ דעת המאירי דזה כשר. אלא דלהמאירי זהו פי' נשתייר בו כשיעור אות קטנה. ולהמרדכי ענין נקב כזה לא מבואר בש"ס כלל אפילו לשאול עליו משום דאינו נקב כלל כיון דמצד א' ארכו קיים וא"כ אין זה רק ענין חסרון מבפנים ופשיטא דאינו פוסל. דהא בחטירת החי"ת עושין בה חסרון מבפנים לכתחלה לפי' ר"ת לפמ"ש התוס' דמנחות (דכ"ט ב') צורת חטירה זו. ומבואר ביסוד טעם ר"ת דאף אם אין צורתה כך לא מיפסלא בהכי כו'. אלא נקב שנשאלו בגמ' היינו שעובר בכל רוחב יריכו דה' וכמו שכתב איפסיקא ליה כרעא דה"י כו'. והגם דגבי טריפות פסוקה היינו אפילו כשנפסק רוב חוט השדרה ורוב הגרגרת. התם אמרו שנפסקה ברובה ופירשו דפסיקה זו סגי ברובה וכמש"ש פא"ט (מ"ד א') כמה פסוקת הגרגרת ברובה כו' משא"כ סתם איפסיקא ליה משמע כולו וכאותה שאמרו במשנה פ' השוחט (דל"ב א') או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו. דהפי' הוא ג"כ כולו. ועוד דהתם גבי טריפות פסוקת הגרגרת ברובה פירש"י (דף מ"ה ע"א) דמתוך שהריאה מושכת למטה והצואר מושך למעלה ניתק והולך לגמרי ולא הדר חלים כו'. א"כ סוף סוף הטעם שסוף כולו ליפסק. ולכן בנסדקה לארכה כשירה אפילו בנשתייר רק משהו מכאן ומשהו מכאן. וא"כ הכא גבי יריכו דה"י דמינח נייח איפסיקא היינו דוקא כשנפסק כולו. וגבי צומת הגידי' נז' בחולין (ע"ו ב') לשון איפסיק אלימא איפסיק קטיני היינו נפסק כולו לגמרי. בין לאמימר בין למר בר רב אשי ע"ש. עד אח"כ ברב יהודה אמר רב דאמר בפי' ברובו. ולרבנאי אמר שמואל אפילו נשתייר בכל א' רק כחוט הסרבל אין זה פסוקת הגידין ע"ש. ואע"ג דהתם קיי"ל דברובו טריפה זהו לפי שפירשו כן. אבל הכא מנלן לחדש פסול מדעתינו דהא המאירי כ' טעם יפה להכשיר בזה שהרי אם עשה הרגל מתחלתו דק כשר. ולכן פשוט פי' איפסיקא לי' כרעא דה"י היינו שנפסק כל רוחב רגל הה':

ב וכן הבינו בפשיטות כל האחרונים בא"ח סי' ל"ב. פירש וענין נפסק שבגמרא כאן. דהיינו הט"ז סק"י שכתב נראה לי דהך נפסק מיירי כו' אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק כו' בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' שזכרתי בשם ריב"ש שאינו מועיל תינוק עכ"ל. ואי איתא דנפסק היינו אפילו רק ברוב עוביה. ודאי מצי מיירי בפשיטות אפילו להט"ז אף אם נשתייר גם למטה מן ההפסק כו' ומועיל קריאת תינוק אף שיצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון שהרי באמת יש לו צירוף כיון שעדיין מחוברין ממש ולא דמי כלל לנפסק רגל האלף שכתב הריב"ש דמיירי ודאי בנפסק לגמרי הרגל מגוף האלף כמ"ש שאין רגל השמאלי נוגע כו' דאם נוגע אפילו כל שהוא ודאי כשר לכ"ע. וכן ממ"ש האליה רבה ס"ק כ"ה על הט"ז הנ"ל והב"ח מבואר הכל דפי' נפסק היינו ע"פ כל רוחבו דוקא. מזה נשמע דלא עלתה על דעתם שיהיה שום פיסול בנפסק רוב רוחב הרגל כיון שמיעוטו קיים ומחובר הכל זה לזה. וכ"מ ג"כ שהבין הב"י דפריך וא"ת והיכי מכשרינן בנפסק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ (דכ"ט) כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה עכ"ל ומדכ' שום אות משמע דקאי ג"כ על אות ה' שבגמ'. וא"כ את"ל דנפסק כרעא דה"י היינו רק מבפנים אע"פ שאינו מגיע עד לחוץ. א"כ מהו הקושיא הא שפיר רגל הה' מוקף גויל מלמטה ומצד חוץ ואע"פ שמבפנים אינו מוקף גויל הא כבר כ' הב"י לעיל (בד"ה י"א אפילו) בשם כמה פוסקים דתלמודינו לא בעי היקף גויל מבפנים. א"ו מדמקשה הב"י בכח עכצ"ל דמפרש דניקב ירכו דה"י היינו ג"כ שהנקב ע"פ כל רוחב הירך מש"ה מקשה שפיר דהא אינו מוקף גויל מלמטה. וזהו כמ"ש אח"כ בענין רגל הכף שהיה מגיע לסוף הקלף כו'. ואע"פ שיש לדחות דהב"י מקשה כשהנקב מצד חוץ ואינו מגיע עד סוף צידו הפנימי דאז שפיר הקושיא דאינו מוקף גויל בקצת צידו החיצון. מ"מ האמת הוא שכולם הבינו פי' נפסק דהיינו בכולו לא ברובו. ועוד נלע"ד ראיה מדפריך בגמ' (בהקומץ דכ"ט א') אהא דתנן ואפילו כתב אחד מעכבן. פשיטא כו' ע"ש ואמאי לא תירץ הש"ס דמיירי בכה"ג דאף שכל האות מחובר זל"ז רק שחסר רוב עובי הרגל במקום א' יהיה פסול. אף דאם עשה מתחלתו דק כזה היה כשר דזהו רבותא גדולה ועצומה. וגם מתפרש בלשון המשנה יותר ממה שהעמידו שאין גויל מוקף כו'. וא"ת ולטעמא דידי אמאי לא מוקי לה כשאין האות גולם א' כגון שרגל האלף אינו נוגע לגוף האלף. כי ע"ז י"ל כמו שתירצו הפוסקים דלא גרע מקוצו של יו"ד דמעכב. משא"כ בנד"ז שכל האות גולם א' ואילו עשאו מתחלתו דק כשיעור שנשתייר הוא כשר לכ"ע ועכשיו שמתחלתו היה עב יותר רק שאח"כ נחסר עוביו הוא פסול זהו חידוש גדול ועצום וה"ל להשמיענו חידוש זה אלא ודאי דבאמת אין שום פיסול בה כלל:

ג ומה שכ' כת"ר דמשמע קצת להחמיר בזה מפרק העור והרוטב (קי"ט ב') דמבואר שם דנקב כחוט השערה מוציאו מידי כתב שלם ע"ש בפירש"י ובסתם אותיות נקב כחוט השערה אין מפסיק כל עביו עכ"ל ואע"ג דאח"כ לא קיימא סברא זו היינו מטעם אחר דנקב שהדיו עובר עליו אינו נקב כלל. הא בנקב שהדיו עובר עליו משמע דמוציא מידי כתב שלם אף שאינו מפסיק כל עוביו דומיא דנקב כחוט השערה להקס"ד. ולפע"ד אין משם ראיה כלל לחידוש דין זה מכמה טעמים. הא' דבתשו' מהר"מ מרוטנבורק שהובאה בברוך שאמר (דף ז' ע"ד) נראה דמפרש דמיירי התם כשהנקב מפריד לגמרי את האות דכ' שם להביא ראיה לדין אם האות נפרדת באיזה מקום ואינו גולם א' דפסול מסוגיא הנ"ל וז"ל ועוד דאמרינן פ' שמונה שרצים כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ושאין הדיו עוברת עליו הוי נקב ופסול לפי שהאות נפרדת באמצעיתו מחמת נקב ובהפרש כל דהו פסולות עכ"ל. הרי מבואר דהטעם משום שהאות נפרדת באמצעיתה לגמרי זה מזה. וצ"ל דמפרש דהיינו טעמא דנקב שאין הדיו עובר עליו דוקא הוי נקב משום דבכה"ג יוכל להיות הפסק ופירוד לגמרי באמצע האות משא"כ בנקב (שאין) הדיו עובר עליו אין האות נפרדת עי"ז ולכן אף אם נאמר כמ"ש כת"ר דמשמע דנקב כחוה"ש מוציא מידי כתב שלם אף שאינו מפסיק כל עוביו זהו להקס"ד. אבל לבתר דאסיקנא דבעינן דוקא שאין הדיו עובר עליו א"כ אינו פוסל עד שיפסיק כל עוביו וכמ"ש מהר"מ מרוטנבורק. דודאי אם היה משמע בסוגיא זו דאפילו נקב שאין מפסיק כל עובי האות פוסל. היה לו למהר"מ להביא ראיה לדין שלו דמיירי בפירוד לגמרי בהאות בדרך כל שכן וקל וחומר. וכדאמרינן בחולין (דנ"ב ע"א) אם כן מירתח קא רתח חדא טרפה תרתי מיבעיא. וע"ש בפירש"י ד"ה סברו דרב כהנא ורב אסי בנו בנין ע"ז דאי מהדר לן טרפה בלא ריתחא פשטינן מינה דבחדא ס"ל כשרה כו'. וה"ה אם איתא דמסוגיא הנ"ל מוכח דאפילו נקב שאינו מפסיק ומפריד האות לגמרי פוסל. וא"כ כש"כ וק"ו כשנפרד האות לגמרי אפילו בלי נקב כמ"ש הב"ח בא"ח סי' ל"ב. א"כ ה"ל למהר"מ לומר בריתחא דאם נקב שאינו מפסיק האות פסול כ"ש וק"ו כשנפסק האות לשנים. בכדי להשמיענו חידוש דין זה כדי שלא נטעה דדוקא כשנפסק האות לגמרי פסול. א"ו משמע דס"ל למהר"מ דנקב שאינו מפסיק האות כשר. וכמ"ש בפי' שהאות נפרדת באמצעיתה מחמת נקב. משמע כשאינה נפרדת לגמרי ומחוברת מצד א' כשר:

קיצור. מפרק ט' דחולין (קי"ט ב') אין ראיה דנקב שאינו מפסיק כל עובי האות מוציא מידי כתיבה תמה כי מהר"מ מפרש דלמסקנא דאינו פוסל אלא נקב שהדיו אינו עובר עליו היינו משום שע"י נקב כזה נפרדת האות לגמרי באמצעיתה:

ד עוד נלע"ד דאדרבה מסוגיא הנ"ל דפרק העור והרוטב לא מוכח מידי אפילו להקס"ד דגם נקב שהדיו עובר עליו הוי נקב ומוציא מידי כתיבה תמה. כי התם אינו מדבר מנידון נקב אחד לבד או שנים ושלשה נקבים כאלו כ"א שהעור מליאה ע"פ כולה מנקבים כאלו שהרי העור מליאה שערות וכל שערה חלחולי מחלחלא. וא"כ אם נקבים אלו הם חשובים נקבים שפיר פריך תפילין היכי כתבינן דאינו כתיבה תמה כיון שבכל קוי האות יש נקבים רבים מאד וכל קו וקו מעובי האות מופסק מנקבים רבים מאד עד"מ רגל החי"ת עוביו ג' שערות. עשה מהם ג' קוין שכל קו עוביו כחוט השערה. הרי כל קו מופסק ע"פ כולו מנקבים הנ"ל. שהרי הקו עוביו רק חוה"ש. והוא מופסק בנקבים שכל נקב הוא כחוה"ש. א"כ הוא מופסק ע"פ כולו מנקבים הנ"ל. וא"כ כה"ג ודאי אינו כתיבה תמה. ואף שמ"מ י"ל שבכללות האות השלם שבין נקב לנקב מחובר זל"ז ואין האות מופסק לגמרי מ"מ כל כה"ג ודאי אינו כתיבה תמה כ"א שבורה ופסוקה מטעם הנ"ל כיון שכל קו כחוה"ש מופסק ע"פ כולו מנקבים כהנ"ל. וממש כמו ניקבה כנפה שבגמ' פא"ט (דף מ"ה). ואין מזה שום ראי' לפסול בנקב א' שאין מפסיק כל עובי האות ואפילו בשנים או שלשה נקבים ודאי י"ל דנק' כתיבה תמה כיון שאין האות מופסק לשנים. משא"כ כשמליאה נקבים כנפה זהו ענין וסוג אחר. אך מהא דאמרינן (שם) ושבת (דק"ח) כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. דמשמע הא נקב שאין הדיו עובר עליו ה"ל נקב ואפי' נקב א' מוציא מידי כתיבה תמה. וכדאיתא ג"כ בגמרא פרק הקומץ (דף ל"ה ע"א) דאמר אביי האי קילפא דתפילין צריך למיבדקיה דילמא אית בה ריעותא (נקב) ובעינן כתיבה תמה וליכא. ורב דימי מנהרדעא אמר לא צריך קולמסא בדיק לה. הנה גם רב דימי מודה בעיקר הדין דאפילו נקב א' מוציא מידי כתיבה תמה בזה יש לספק דכבר כתבתי דמדברי מהר"מ מרוטנבורק משמע דאינו פוסל אא"כ הנקב מפסיק האות לשנים. אמנם בט"ז בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ג סק"ז לא כתב כן וז"ל לכאורה משמע דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו אע"פ שנראה חלל הנקב מ"מ כשר כיון דהנקב באמצע ודיו מקיפו דאז אינו חלוק לשתים אבל באמת אינו כן כו' דאף שהדיו מקיפו מ"מ מקרי חלוק לשתים שם באותו מקום הנקב אלא בעינן שיהיה שם נקב קטן כ"כ שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש והיינו בשעת כתיבה אבל אם אחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר עכ"ל הט"ז. אבל המ"א שם ס"ק ט"ו כ' לא כהט"ז וז"ל ואז אפילו ניכר הנקב נגד השמש כשר (ב"ח) עסט"ו עכ"ל. וכ"כ במחצית השקל דהמ"א חולק על הט"ז דאינו פוסל כל שהדיו מקיף את הנקב ולא נחלקה האות לשתים וכמ"ש עוד המ"א ס"ק כ"א בשם ר"י הלוי. וכן ראיתי בספר עיקרי דינים בדיני תפילין אות י"ט כ' ס"ו ע"ש. ומדברי הרמב"ם ספ"א מהלכות תפילין ה"כ יש להבין ג"כ דאין הנקב פוסל דיעבד כשהדיו מקיפו. דז"ל הרמב"ם עור שהיה נקוב לא יכתוב ע"ג הנקב וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו כו' נקב בירך של אות עד שנפסקה אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר עכ"ל. והנה לשון לא יכתוב ע"ג הנקב משמע דהוא רק קפידא דלכתחלה לבד דהיינו שאין מותר לכתוב עליו אבל מ"מ דיעבד משמע דאינו פסול וכן מבואר בפסקי מהרא"י סי' צ"ג דלכ"ע לא יכתוב דהגמ' וכל החבורים כתבו בלשון לא יכתוב ולא קאמר לא יהיו כתובים משמע דדוקא אסופר קאי שלכתחלה לא יכתוב כך עכ"ל. וכך ודאי י"ל בפי' עור שהיה נקוב לא יכתוב ע"ג הנקב דבהרמב"ם דהיינו רק לכתחלה. ונ' דיצא לו להרמב"ם דין זה ממ"ש בגמ' דכל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו לכתחלה. דמזה מבואר הא נקב שאין הדיו עובר עליו אין לכתוב עליו. ומשמע אפילו הדיו מקיף הנקב כגון שהאות עבה. או עכ"פ האות מחוברת מצד א'. לכך ס"ל דבכה"ג הוא רק קפידא לכתחלה. אבל דיעבד אין לפסול אא"כ נפסקה האות לשנים והוא מ"ש אח"כ נקב בירך של אות עד שנפסקה כו'. אבל ברישא מיירי דלא נפסקה האות לשנים ע"י הנקב לכך אינו רק קפידא דלכתחלה. ומ"ש בגמ' דמנחות (דל"ה) ובעינן כתיבה תמה וליכא אם מיירי אפילו כשלא נחלקה האות לשתים. יהי' הפי' דאין זה כתיבה תמה דלכתחלה. ואאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו סל"ב סט"ז פסק כדעת הט"ז. אף שהדיו מקיף הנקב מכל צד כו' מ"מ פוסל מצד חסרון הקפת גויל כו' ע"ש:

קיצור. (ואפילו להקס"ד דסוגיא דפרק העור והרוטב שאפילו נקב כחוה"ש פוסל אין משם ראי' כי שם מיירי בשהקלף כולו מלא נקבים אלו וה"ל ניקבה כנפה. אך מ"מ בהא דקיי"ל שנקב שאין הדיו עובר עליו הוי נקב בזה מחולקים המ"א ס"ק ט"ו עם הט"ז סק"ז דלהמ"א כשלא נחלקה האות לשנים כשר וכ"מ בהרמב"ם דדיעבד אינו פוסל והט"ז ס"ל דפסול וכ"כ אאזמו"ר נ"ע):

ולפ"ז בנ"ד בענין החתי"ן שיש בהם חסרון מבפנים בלי שום נקב בהקלף ח"ו והאות כולו מחובר יחד. מובן דאין בזה שום קפידא לכל הדיעות. דלא מיבעיא לפ"ד המ"א דאפילו בניקב גם הקלף כשר בכה"ג כשאין האות מופסק לגמרי כנ"ל דלפ"ז ודאי בנד"ז שהקלף כולו שלם דאין שום קפידא כלל. אלא אפילו לפ"ד הט"ז דבנקב כה"ג אינו כתיבה תמה היינו נקב דוקא. משא"כ הכא שאין שום נקב כלל רק חסרון דיו גם הט"ז יודה דכשר גמור הוא. וכמו שכ' אאזמו"ר נ"ע דגבי נקב טעם הפיסול משום חסרון הקפת גויל כו'. משא"כ הכא הרי מוקף גויל מכל צד. הרי מבואר ממחלוקת הט"ז ומ"א דהחתי"ן הנ"ל כשרים לד"ה בלי שום פקפוק:

ה וע"ד מ"ש כת"ר אבל בענין לאסור התיקון משום מנומר נגד פסק השו"ע סי' רע"ד ס"ד דביתירות לית לן בה ויגרוד וירחיב האותיות דליכא מנומר כ"א בתלייה דביני שיטי דבר חידוש הוא עכ"ל. והנה תשובתי היה ע"ד תיקון חטוטרת דחתי"ן שרובם עשוים החטוטרת בטשטוש דיו ע"ג הב' זיינין והגובה הוא כמו גולם ובאמת תמונת החי"ת צ"ל חלול. על חתי"ן אלו היה תשובתי שלא להצריך תיקון וע"ז כתבתי דלהתשב"ץ יש איסור בזה לתקן משום מנומר ואף שאין כן דעת הריב"ש סי' ז'. מ"מ גם לדידי' אין צריך לתקן. נמצא עיקר תשובתי היה שאין חיוב וצורך לתקן. וטעמי הוא ע"פ מה שראיתי בתשו' פמ"א ח"א סי' ס"ו שנשאל על ס"ת שהיו היודי"ן שעל האלפי"ן הפוכים והכשיר בפשיטות ולא נמצא בדבריו שהצריך שום תיקון (אף שהי' בקי בכל כהאריז"ל כנודע מהגהותיו בספר הגלגולים). וגם גדול האחרוני' מהרא"י בפסקיו סי' צ"ג שנשאל על ס"ת שנמצא בה בכמה מקומות שנכתב חוץ לדף שלש אותיות כו' והשיב שאין למנוע לקרות בה אפילו כשיש אחרת כשירה כו' יעו"ש. ולא הצריך תיקון אע"ג דהוא דינא דגמ'. ואין לומר משום דא"א לתקן אף ע"י גרירה אלא ע"י שימעט הכתב להקטין האותיות וא"כ יצא שכרו בהפסדו דהא גם זה הוא דינא דגמ'. דהא ליתא דע"י שיגרור שנים או שלשה תיבות שפיר יוכל להעמיס אח"כ להעמיד אות א' עכ"פ מהשלשה אותיות שחוץ לדף בתוך הדף מבלי שיהיה זה בגדר ולא ימעט את הכתב שבגמרא. ועוד שהרי מניחים ריוח בין תיבה לתיבה יותר מהשיעור שבגמרא ולכן כשיצמצם באיזה תיבות שיגרור למעט הריוח כשיעורו ע"י כל זה ודאי בקל להעמיד אות א' תוך הדף. ואמאי לא כ' מהרא"י לתקן. ואדרבה מדיוק לשון מהרא"י שם שכ' וז"ל דאין להקפיד בדיעבד שכבר נכתבה הס"ת כו' ולא קאמר ולא יהיו כתובים כו' שלכתחלה לא יכתוב כך עכ"ל. מזה משמע דא"צ לתקן כלל. והיינו משום דמוכח מהגמ' והחיבורים שהיא רק קפידא דלכתחלה שלא יכתוב כך לכן בדיעבד לא הצריך לגרור ולתקן אע"פ שאפשר לתקן. ואין להקשות מאי שנא מהא דכ' המ"א סי' ל"ב ס"ק מ"ז דכשאפשר לתקנו לא מיקרי דיעבד והצריך לתקן ע"י גרירת כמה שיטין כו'. וכיוצא בזה בתשו' מהרמ"ל סס"י ס"ח שהביא המ"א שם ובסי' ל"ט ס"ב. אך החילוק נ' משום דבנדון דהמ"א יש פוסלים אפילו דיעבד ע' בתשו' הרמב"ם סי' ס"ט ובב"י בי"ד סי' רע"ו בשם הרשב"ץ לכן אע"ג דהעלה להכשיר דיעבד מ"מ הצריך תיקון כשאפשר. וכן בנדון דמהרמ"ל ג"כ יש שרצו לפסול וגם הוא כ' שלפום רהיטא נראה דעת הפוסלים לכן אע"ג דהעלה להקל מ"מ הצריך לתקן כשאפשר בקל כו' ע"ש. משא"כ בנדון דמהרא"י דס"ל דמהגמ' וכל החיבורים מוכח שאין זה רק קפידא דלכתחלה. לכן לא הצריך שום תיקון דיעבד. וזה כעין שנז' בחולין פא"ט (דמ"ד) לחלק לענין שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם בין מלתא דתליא בסברא ובין היכא דאגמריה סמך. וכן משמע ג"כ מדברי אאזמו"ר הגאון נ"ע בסי' ל"ב סמ"ח מ"ט דגבי נדון דהמ"א כ' סמ"ט אבל בס"ת יכול לתקן כו'. משא"כ בסמ"ח שהוא נדון דמהרא"י לא הזכיר להצריך תיקון אפי' בס"ת. והיינו מטעם הנ"ל. ונ"ד דחטירת החתי"ן הרי כל עיקר החטירה אף אם לא היתה נעשי' כלל קילא מנדון דמהרא"י שהיא קפידא בגמ' לכתחלה לכ"ע והחטירה היא רק קפידא ספרי דוקני לבד כ"ש כשנעשי' החטירה כפירש"י וכפר"ת רק קצת לא כדבעי לפר"ת דפשיטא דא"צ שום תיקון דיעבד כלל:

ו ועתה י"ל שגם לומר שיש לחוש לתיקון זה משום מנומר אין זה כלל נגד הש"ע סי' רע"ט ס"ד. דודאי אין בזה משום מנומר הנז' בגמרא שמצריכין גניזה לכל הס"ת מחשש מנומר ההוא. דבתיקון יתירות שיגרוד וירחיב האות כו' ליכא משום מנומר שבגמ' וכדי שלא להצריך גניזה להס"ת מקילין בזה. אבל הרי יש עוד כמה גווני מנומר שחוששין בו לכתחלה אף שאין בו משום נימור שבגמ' מ"מ חיישינן לזה לכתחלה כמ"ש בתשו' מ"ב סי' נ"ו בשם מסכת סופרים דכשגורר ג' שיטות וכותב במקומן ד' או ה' מחזי כמנומר כו'. ומ"מ מסיק דדיעבד אין לפסול הס"ת בשביל נימור זה כיון שלא נז' בגמרא ע"ש. ובתשו' הרא"ש כלל ג' סי' ז' הובא בש"ע סי' רע"ט סעי' ה' דלגרור ב' שיטין ולכתוב במקומן ד' מחזי כמנומר ומוטב לסלק היריעה. ופי' נימור זה כ' הט"ז סי' רע"ה סק"ג משום שהאותיות יהיו קטנים כו' וכ"מ בתשו' הרא"ש הנ"ל שם שכ' למעט הכתב דמחזי כמנומר. וזהו חומרא יותר ממנומר שכ' המ"ב ע"פ מ"ס. ועם היות דרמ"א כ' סס"י רע"ט שהסופרים נהגו לתקן זה היינו כדי שאל"כ נצטרך לגנוז היריעה. משא"כ בנ"ד שאף אם לא נתקן חטירת החתי"ן הוא כשר וישר לכ"ע כנ"ל ודאי י"ל שיש לחוש לתקן משום מנומר. דמנומר שבנד"ז לא גרע מנמורין הנ"ל שבמ"ב ושבש"ע סי' רע"ט ס"ה. כי אפשר יהיה עשרה או עשרים חתי"ן בכל דף שנצטרך לגוררם ולתקנם. ובין הכל יהיה כפלי כפליים מג' שיטין שבמ"ב. ועוד דלהתשב"ץ ח"א סי' קכ"ה מבואר שיש בזה משום מנומר גמור לדעת הרמב"ם. ומ"ש בגמ' ביתירות לית לן בה היינו שיגרוד היתר ויניח כך ואע"פ שנראה כשתי תיבות לא מפסיל בהכי. ומה שכת"ר כ' שחזר בו אח"כ מכח פסק הרמב"ם דתיבה שנחלקה לב' פסול. לפע"ד אין כאן חזרה שהרי כ' ואפילו היה כן כו' משמע דלא ס"ל כן. ובאמת גם מסקנת המרדכי פ' הקומץ סי' תתקנ"ז בשם רבינו שמשון הוא דיגרוד היתירה ויניח אויר ולא ירחיב האות וכ' לתרץ דהא דאמרינן במ"ס שאם הפסיק באמצע השם יותר ממלא אות קטנה לא יקרא בו זהו בשם דוקא ולא בשאר תיבות כו' יעו"ש. ולכן צ"ע על מה שנרשם בש"ע סי' רע"ט ס"ד וכשגורד ירחיב האות כו' ב"י ומרדכי. דאדרבה מסקנת המרדכי אינו כן דאדרבה על תיקון דירחיב כ' שיש לטעות שהן מאותיות גדולות. רק הב"י מסיק כן. וא"כ כיון דהתשב"ץ יש לו תנא דמסייע לתירוצו הוא רבינו שמשון למה לא נחוש לו לכתחלה. ונאמר דזהו עכ"פ כמנומר דהרא"ש ומ"ב. אע"פ שאין בזה משום מנומר גמור שבגמ' שיצטרך גניזה לס"ת מחמתו כפסק הרמ"א סי' רע"ט ס"ד. ועוד דגם הריב"ש סי' ז' דס"ל ג"כ דיגרוד וירחיב כמ"ש רמ"א. מ"מ מסיק דאם כל האות כתובה על מקום הגרד וד' בכל דף מחזי כמנומר גמור להרמב"ם ולכן יגנז ולא יתקן. ולפ"ז ודאי י"ל דכשמקצת האות כתובה על הגרד וארבע בכל דף או יותר ג"כ יש לחוש לכתחלה עכ"פ. אלא דאין מצריכין לגנוז ס"ת מחמת זה. ואע"ג דכ' דהרשב"א פי' יגנז עד שיתקן מ"מ לכתחלה יש לחוש לפי' הרמב"ם דמחמיר בחששא דנימור. וגם במרד' שם פי' דיגנז שבגמ' היינו דלא מועיל תיקון. ולכן נהי דהסופרים מקילי' כפי' הרשב"א היינו במקום שאל"כ יביאו יריעה לידי גניזה משא"כ בנד"ז:

והנה כת"ר הביא ג"כ ראיה ממ"ש בדברי חמודות ה' ס"ת ס"ק ע"ד דפיסול דספר שנקדו אפילו מחק הנקודות הוא משום מנומר. וכן הביא כת"ר עוד מתשו' דבר שמואל סס"י שס"ב. והיינו אפילו בענין שלא נצרך לכתוב אח"כ על מקום הגרר. וכ"ש בנ"ד דנצטרך לגרר גג החתי"ן ולכתוב אח"כ על מקום הגרר דיש בזה חששא מנומר טפי מכשגוררין ואין כותבין ע"ג מקום הגרר כמ"ש הריב"ש סי' ז' שכיון שגורד ומניחו חלק לית לן בה כו' לא מחזי כמנומר אבל כשכל האות כתובה בגרירה כו' מחזי כמנומר עכ"ל. וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' קכ"ה הנ"ל. וא"כ נראה דלפי' הד"ח יש לחוש כאן יותר מבספר שנקדו ומחק הנקודות. עכ"פ העולה מזה דכמו שבמנומר גמור הפוסל מדינא דגמ' אין מתקנין הס"ת אף שנשארה פסולה כמו כן בתיקון דגרירת הרבה אותיות מאד מהס"ת כמו ערך כל גגי החתי"ן כשנצריך לגוררם ולתקנם אף שאין בזה שום מנומר גמור שמדינא דגמ' יש בו חששא דמנומר הנז' בפוסקים ולכן מוטב שלא לתקנם כיון שאין התיקון רק לסלסול בעלמא. וכעין מ"ש במשנה פ"ח דזבחים (ד"פ) ועוד אמר ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידיך. וכיוצא בזה יש שאנו שוקלין דבר כנגד דבר שלא יצא שכרו בהפסדו בענין זיוני האותיות בגט שלא להוציא לעז כו' וביאר זה בג"פ סי' קכ"ה ס"ק ל"א מדברי תה"ד סי' רל"ב דיש ג' חלוקות. והנה ההפרש בין חלוקה הא' לחלוקה הג' הוא כמו ההפרש בין הנדון שברמ"א סי' רע"ד ס"ד לנדון זה. ומיהו כ"ז על החתי"ן העשויין החטוטרות בטשטוש דיו ע"ג השני זיינין. אבל על החתי"ן שכ' כת"ר ו ז אע"פ שנלע"ד הם כשרים גמורים מ"מ יש לתקנם. גם הלמדי"ן שנכתבו בהפך הווי"ן ל אע"פ שאין צריך תיקון לפע"ד כנ"ל ע"פ תשו' פמ"א. מ"מ היינו שאין צריכות לתקנם. אבל אם ירצו לתקנם יוכלו לתקנם כיון דכאן לא יצטרכו לכתוב על מקום הגרר. ומיהו הלמדי"ן שבשם פשיטא דאסור לתקנם. אבל ודאי שגם קודם שיתקנו רשאים ויש לקרות בה אפילו יש בצבור ההוא ס"ת אחרת שבלי שום פקפוק וכמש"ל בשם מהרא"י: