א

סימן רב

משנה ס"פ י"ט דשבת אלו הן ציצין המעכבין את המילה ציצין רצועות של בשר שנשארו מן הערלה. רש"י. ובפי' המשניות להרמב"ם ציצין הם קצוות של בשר החופה ראש האבר עכ"ל. והרע"ב כתב ציצין כמין נימין של בשר שנשארו מן הערלה עכ"ל. החליף לשון רצועות דפירש"י על נימין. ובערוך ערך צץ. וז"ל אלו הן ציצין המעכבין את המילה תשובת רב האי גאון ואביו רב שרירא ז"ל בשר החופה את רוב העטרה דאמריתו אמאי אפקוהו בלשון ציצין כך הוא כל הבשר החופה העטרה אינו נקרא ציצין. אלא אם ניטל מקצתו ושייר מקצתו הנה מעט והנה מעט נקראו אותן מעט הנותרים ציצין מפני שדומין לסנפירין ותרגום סנפיר ציץ עכ"ל. עוד הביא הא דאיתא בשבת פרק המצניע (דף צ"ד סע"ב) צפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן. ופירש"י ציצין כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן עכ"ל. ורבינו ירוחם נ"א ח"ב כ' ציצין כלומר שיורי ערלה עכ"ל. וצריך להבין הנך ציצין האיך מיירי אם שהם דבוקים עדיין בראש האבר או בהחוט. וזהו פירש בשר החופה. דפירש חופה יש לפרשו שמודבק שם. וכמו בשר החופה את רוב הכרס בגמרא ר"פ אלו טריפות (דמ"ב סע"ב). דחיפוי זה הוא בטבעו ותולדתו ומסתמא מודבק שם קצת בטבעו. אפשר כמו דיבוק עור הערלה לראש האבר. שנקרא ג"כ חיפוי כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מילה ה"ב חותכין את כל העור המחפה את העטרה וכ"ה בש"ע סי' רס"ד. הרי קרי לעור הערלה קודם המילה בשם חיפוי שמחפה את העטרה. והיינו כענין בשר החופה את רוב הכרס כנ"ל. גם בכתוב ד"ה ב' סי' ג' ז' ויחף את הבית הקורות וכו' זהב. מסתמא היה החיפוי מחובר היטב. א"כ עד"ז י"ל ציצין החופה את רוב העטרה י"ל היינו מה שנשאר דבוק שם. או י"ל דהנך ציצין היינו שכבר ע"י המילה הוסרו מן העטרה לגמרי. רק שלא נכרתו לגמרי. אלא נשארו אחוזין בבשר הגיד שלמעלה מהעטרה לצד הגוף. ומ"מ עולין וחופין את רוב העטרה לא חיפוי בדרך דיבוק כ"א סתם שחופין ומכסין רוב העטרה. שגם זה נקרא חיפוי. אף שאינו דבוק וכמו וכנפיו חופין את רובו גבי חגב במשנה ס"פ א"ט. דודאי אין ר"ל שהכנפים דבוקים ברובו. אלא חופין שמכסין את רובו. וכמו וראש לו חפוי בש"ב סי' ט"ו ל' דפירושו מכוסה בכיסוי לא ע"ד דיבוק מיהו בת"י שם פי' מכורך. ויש נפקותא גדולה בין הפירושים דהנה בספר פתחי תשובה בי"ד סי' רס"ד ס"ק י"א עמ"ש בש"ע שם ס"ג כיצד מלין חותכין את הערלה כל העור החופה העטרה. והוא לשון הרמב"ם. וע"ז כ' בספר חמודי דניאל כ"י יש מוהלים שאין חותכים רק מעט מעור הערלה ומתקנים זה ע"י הפריעה וצ"ע מניין להם זה דמשמע מע"ט דלא מהני זה רק שצריך לחתוך כל העור עכ"ל. ובודאי דלכתחלה צריך לחתוך כל העור. אבל לענין דיעבד אם לא חתך כל העור אף שנשארו ציצין המעכבין את המילה. ר"ל שהיה סיום הערלה דבוקה בהחוט שהוא עיקר העטרה. וע"י הפריעה שפרע הקרום הרך שלמטה מהעור הערלה עי"ז פרע ג"כ שיורי הערלה ונתגלה כל העטרה. ואעפ"כ לאחר שנתרפא אזי הבשר חופה את החוט. אך אינו דבוק כלל. ויכולים לגלות כל החוט ביד. דלפירש הראשון דציצין המעכבים זהו כשנשאר מודבק כמקדם י"ל דכאן כיון ע"י הפריעה נפרע כל העור מהעטרה. אפשר חשוב כבר נימול מהתורה כדין לכן מה שאח"כ קצת שיורי ערלה הדבוקים למעלה מהעטרה חוזרים ומכסים את החוט אין זה כלל ציצין המעכבין וא"צ לחתכם כלל. ולא דמי אף לציצין שאינן מעכבים דצריך לחתכם בחול ולא בשבת דשם מיירי ג"כ בדבוקין (שבת קל"ג ב' חתיכת ציצין שאינו מעכבין נק' ואנוהו יפוי מצוה ואם אינן דבוקים כלל אין בזה יפוי כ"כ). משא"כ הכא שאין דבוקים כלל. אבל לפירוש השני דציצין היינו אף שכבר אין דבוקים כלל בהעטרה והחוט כ"א אחיזתם ודיבוקם בבשר שלמעלה מהעטרה לצד הגוף אעפ"כ כיון שהם שיורי ערלה שהיה חופה ומודבק על העטרה שזהו הנקרא ערלה. וגם עכשיו אף שנקלף ופירש לגמרי מהעטרה עכ"ז חופה ומכסה רוב העטרה י"ל זהו ציצין המעכבין את המילה. וא"כ גם דיעבד לא מהני. ולא דמי לעור הפריעה שאם פרע כל צרכו אף אם אח"כ חוזר ומכסה רוב החוט כיון שאינו מודבק לא איכפת לן. דשאני התם דעור הפריעה אין צריך לחותכו כלל כ"א לפורעו מהעטרה וכיון שפרעו ועשה מצוותו ונתגלה כל העטרה. לא איכפת לן מה שחוזר ומכסה אם אינו מודבק. אבל עור הערלה דמצוותו לכרות אותו לגמרי מכל העטרה. לכן כששייר רצועות מבשר הערלה אף שפרעם מהעטרה אין זה מצוותו ואם חוזר ומכסה רוב העטרה ה"ז ציצין המעכבין את המילה. וחשוב עדיין לא נימול כלל. וכ"ד החכמת אדם בתשובתו סוף ספרו ויתבאר מזה לקמן באריכות בד"ה מל ולא פרע כאלו לא מל. ולכאורה מלשון פירוש המשניות להרמב"ם מורה כפירוש הראשון דקצוות של בשר החופה ראש האבר י"ל יותר שמודבק שם לכן מגיע עד רוב גובהה של עטרה. דאילו לפירוש השני דאינו מודבק כלל בראש האבר ולא בהחוט. כ"א למעלה מהעטרה איך תגיע הרצועה שתהיה חופה על ראש האבר. כי בקל ישכיבו אותה לצד הגוף. ולא תהיה חופה ראש האבר. וא"כ אמאי פסקו בהחלט שהוא חופה רוב העטרה. אם לא שנאמר דאף שמושכב לצד מעלה כיון שאם היה מושכב לצד מטה. ר"ל לצד העטרה היה חופה רוב העטרה נק' בשר החופה רוב העטרה. וזהו אינו נראה כלל. ע"כ יותר משמע לפירוש הרמב"ם שהם חופין ומדובקין על האבר. וא"כ פרש"י ג"כ שפירש רצועות של בשר מיירי ג"כ שהרצועה חופה רוב גובהה של עטרה במקום אחד כדפירש הרמב"ם שכן מבואר בגמרא. רוב גובהה של עטרה. וא"כ עכצ"ל דמיירי שהרצועה מודבקת שם:

קיצור. פי' רש"י בענין ציצין ופי' הרמב"ם ופי' הרעב"ט. ומ"ש הערוך בשם הגאונים רב שרירא ורב האי. ויש להסתפק אם ר"ל חופה שהם חופין ומדובקין כמקודם. או אף שאין מדובקין כלל כ"א חופין היינו שמכסין. ונפקותא אם לא חתך כל הערלה לגמרי ותיקן זה ע"י הפריעה. אם דיעבד נקרא נימול כהלכתו לכן אף שאח"כ שיורי הערלה מכסין רוב הקיפו של החוט בלי דיבוק אין חוששין לזה. או שמא ציצין המעכבין את המילה היינו כל שמכסין אף שאין דבוקין. דעור הערלה שאני מעור הפריעה. לכאורה מפי' הרמב"ם ורש"י יש ראיה לפירוש הראשון דחופה היינו דבוק:

ב אמנם לפי' הערוך בשם הגאונים דנק' ציצין דומיא דסנפיר. י"ל דהיינו שאינו דבוק לגמרי. כ"א דבוק בצד אחד. דכעין זה הוא הסנפירין שאינן דבוקים מכל צד שהרי הוא שט בהם וכמ"ש הרמב"ן בפירש החומש בפ' שמיני כל אשר לו סנפיר וקשקשת. ופירש"י סנפירים אלו ששט בהם. קשקשין אלו הקבועים בו. ופי' הרמב"ן וז"ל לא תבין מלשונו שהן קבועים בגופו ממש ודבוקים בעור הדג אבל קראם קבועים שאינם נדים ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר עכ"ל. הרי הסנפיר נקרא אין קבוע בו אע"פ שמחובר בו היטב אלא לפי שהוא נד ושט בו. ולכן הם הנקראים ציצין. וכן פירש"י בירמיה סי' מ"ח ט' ע"פ תנו ציץ למואב תנו כנף למואב. כל דבר תלאי התולה ובולט מן האדם ומן הבהמה קרוי ציץ כמו והיה לכם לציצית ויקחני בציצית ראשי עכ"ל. הרי הכנפים שפורח בהן דוגמת סנפיר נק' ציץ וכן פי' הרד"ק שם. א"כ הנך רצועות של ערלה הנקראים ציצין י"ל ג"כ דמיירי בענין שאינן קבועים ממש על העטרה כקשקשת שאינן נדין ממנה. אלא הם שנקלפו מהעטרה רק קבועים ומחוברים בתחתיתן והם תולין ובולטין משם. ואעפ"כ אם ע"י תלייתן על העטרה הם חופים רוב גובהה של עטרה נקרא זה ציצין המעכבין את המילה. וצ"ע במלכים א' סי' ו' כ"ט ל"ה. ופטורי ציצים. י"ל ג"כ כן יעו"ש. ועוד קצת ראיה מהא דשבת (קל"ג ב') כל צורכי מילה לאתויי מאי. לאתויי הא דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין. ופירש"י ציצין שיורי ערלה כו' ע"ש. והשתא אם מיירי בדבוקין וכשיחתכם יש בזה קצת סכנה פן יגע בעטרה עצמה כמ"ש בשו"ת מים רבים חי"ד סי' נו"ן דבשלמא כשהערלה שלימה בקל אוחזים בה ומושכין אותה כפי הצורך וחותכים במקום שרוצים. אבל בשכבר היא חתוכה ומהודקת עומדת על ראש הגיד איני יכול לצייר בדעתי המקום אשר יאחז בו וכו' עכ"ל. וכך י"ל על שיורי ערלה המדובקין בעטרה שאינו בנקל כ"כ לחותכם בטח שלא יגע בהעטרה כמו כשהערלה שלימה. וא"כ בציצין שאין מעכבין את המילה. אמאי מחוייב לחזור כל זמן שלא פירש. ולחד מ"ד בגמרא אפילו פירש חוזר. ובחול לכ"ע אפילו פירש חוזר. אמאי לא חיישינן לסכנה במקום שאין מעכב מהדין. אלא ש"מ דמיירי שהציצין כבר פירשו רק שמלמטה הם מחוברין לכן בקל יוכל לחתכם ולא יגע בודאי בבשר העטרה. ולכאורה עלה בדעתי ראיה להפך ממ"ש בחידושי הרשב"א (דקל"ג ע"ב) דבציצין שאין מעכבין ג"כ יש בחיתוכן איסור דאורייתא ואם מיירי בציצין שכבר פירשו. א"כ מ"ש מהא דציצין שפירשו רובן בפ' המצניע (צ"ד ב') דגם בכלי פטור אבל אסור. ושוב ראיתי דלק"מ דשם החיוב כשלא פירשו רובן רק משום גוזז כמ"ש המג"א סי' שכ"ח סל"א ס"ק ל"ה וכ"מ מדברי הרמב"ם פ"ט מה' שבת ה"ט ומדברי הסמ"ג לאוין ס"ה דנקט לה גבי הגוזז. ועיין בספר תוספת שבת שם סי' שכ"ח סל"א. מוכח דמשום חבורה ליכא חיובא והיינו מפני שהוא עור וצ"ל שלא יצא דם. לכך כשכבר פירשו רובן ליכא חיוב דגוזז. אבל הכא גבי ציצין דבשר הערלה בודאי יצא דם ויש בו משום חיוב דחבורה לכך אע"פ שפירשו רובן י"ל בכלי חייב חטאת משום חבורה. אך בלבוש שם סי' שכ"ח סעיף ל"א נקט נמי טעם דחבורה שיצא דם הביאו הפמ"ג בט"ז שם סס"ק כ"ג. ובפירש"י פב"ת דעירובין (דק"ג ע"א) מבואר דחתיכת יבלת ג"כ ה"ל משום גוזז. וזה כדברי הרמב"ם וסמ"ג. ומ"מ אף לפ"ז דציצין דערלה היינו רצועות שפירשו מקצתן או רובן. מ"מ י"ל דדיבוקן שהם דבקים בתחתיתן הוא ג"כ על העטרה או על החוט. דכיון שהם דבקים על העטרה מעט. וגם חופין רוב העטרה ע"כ ה"ל כאילו לא נימול. אבל אם דיבוקן הוא למעלה מהעטרה אפ"ל גם לפ"ז שמה שחופין רוב העטרה אינו מעכב את המילה. אך קצת קשה א"כ ציצין שאין מעכבין מיירי ג"כ שדבוקים על החוט. רק שאין חופין רוב העטרה. וא"כ היכי משכחת לה שיהי' קצתו דבוק וקצתו מופרש. ואעפ"כ אינו חופה רוב העטרה. וי"ל דשפיר משכחת לה למאי דמוקי בגמרא דהיינו רוב גובהה של עטרה. ורוב גובהה הסכימו דהיינו גובה החוט וגם גובה ראש הגיד כמ"ש החכם הספרדי שבב"י סי' רס"ד לכן שפיר בקל יוכל לצייר גם בציצין שאין מעכבין שמקצתו דבוק בהחוט ומקצתו עולה ע"ג ראש הגיד ואעפ"כ אינו חופה רוב גובהה. מיהו הבכ"ש השיג על החכם הספרדי בזה וס"ל דרוב גובה החוט הסובב נק' רוב גובהה וכמ"ש ברש"י יבמות פ' החולץ (דמ"ז ע"ב) שכתב בסוף העמוד בד"ה רוב גובהה רוב גובהה של אותה שורה. ומיהו מהרמב"ם לא נראה כן וכדלקמן סעיף ד' בד"ה ועבב"י. ולפימ"ש החכם הנ"ל דפשט רוב העטרה שבמשנה היינו רוב הקיפה ואע"פ שאינו רוב גובהה וא"כ היינו רוב הקיפו של חוט. א"כ לפ"ז לכאורה דוחק לפרש כן. דמיירי שהם מחוברין קצת על החוט. ומ"מ יש לצייר כן. אבל עכ"ז אין הכרח לסברא זו ואפ"ל דלפירש זה אף שפירשו לגמרי מהעטרה עכ"ז כל שחופה רוב גובהה או רוב הקיפה של העטרה מעכבת את המילה:

קיצור. ממ"ש הערוך בשם הגאונים דציצין הוא כענין סנפיר. ושם אינו דבוק רק בצד אחד י"ל גם בציצין דערלה שהן רצועות שפירשו מקצתן או רובן. ומ"מ גם לפ"ז י"ל שהמעט שמדובקין הוא ג"כ על העטרה. אך אין לזה הכרח די"ל דבמה שחופין רוב גובהה או רוב הקיפה של עטרה תליא מלתא אף שדיבוקן והשרשתן הוא רק למעלה מהעטרה:

ג אך בפירש"י בהחולץ (דמ"ז ריש ע"ב) כ' ציצין חתיכות בשר שלא נפרעת מילה כהלכתה. מזה מוכח דאילו נפרעת מילה כהלכתה ע"י הפריעה אף שהיו ציצין מבשר הערלה דזהו פי' חתיכות בשר. אינו מעכב כיון שנפרעו ע"י הפריעה וזה כפי פירש הראשון שכתבתי. שוב ראיתי בערוך הלקט הראשון והשני. שבראשון הביא הא דסוף מסכת שבת (דקנ"ו סע"א) כמין הלקטי קטנה היתה בין שני בתים ופירשו מלשון תל המתלקט. וזה לא כפירש"י שביל. ובערך הלקט השני הביא הא דשבת (קל"ג ב') מהלקטין את המילה. ופי' בה ג' שטות הא' לשון לקט שמלקטין ציצין המעכבין כפירש"י. ב' דמהלקטין היינו שעושין שיהי' העטרה כהלקטי דהלקטי היינו זיז וכנ"ל שהוא כענין תל המתלקט. וכך החוט המקיף את העטרה הוא כמין זיז שעודף על שאר הגיד. וכשנשתיירו ציצין מהערלה אין הזיז נגלה וכשמחתכין הזיז נעשה העטרה כהילקט וזיז. ג' שהציצין עצמן נקראין הילקטין. כמו הקרקס ספ"ה דמעשרות מ"ח שעוקציהן מועטים והלקטיהם מרובים ר"ל התרמילין. וענין תרמילין כמ"ש במשנה פרק שני דשביעית מ"ח האפונין הגמלונים משתרמלו ופי' בערוך ערך תרמיל שהקשו ונעשו כמין כיס ותרמיל הביאו הר"ש שם. וכן פי' הרעב"ט שם. ולכל הפירושים י"ל שהן דבוקים בהעטרה דלפירש השני הרי כ' יש שמשתיירין ציצין בעיקר העטרה שכשנוטל אותה עטרה מתלקטת ויוצא אותו הזיז כהילקטי עכ"ל. הרי דבריו מבוארין שהציצין נשתיירו בעיקר העטרה. גם לפירוש השלישי שיוצאים כמין תרמיל מהאפונין שקורין באב י"ל ג"כ שעיקרן דבוק בהעטרה כמש"ל ססע"י ב'. וכן לפי' הראשון י"ל כן. ולכן לחתכן נק' לקט ללקטן מעל העטרה. אך בערוך ערך פרע מענין שחיטה מפורעת פ"ק דחולין (ד"ל ע"א וע"ב) דפירש"י מגולה. א"כ לפ"ז שמא י"ל מ"ש רש"י יבמות (דמ"ז) גבי ציצין שלא נפרעת מילה כהלכתה אין ר"ל ע"י הפריעה כ"א שלא היה המילה עצמה מפורעת שלא נתגלה כל העטרה דוגמת שחיטה שאינה מפורעת. ופי' נפרעת המילה זהו לבד הפריעה אלא כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מילה חותכין כו' עד שתתגלה כל העטרה. ואפשר זהו מ"ש רש"י בחומש ס"פ לך אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה והקשו עליו ממ"ש ביבמות דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם. ואפשר לומר דאין כוונתו על פריעה ממש רק לפרוע שלא יהיה ציצין. מיהו ממ"נ אם לפרוע ע"י קריעת הציצין ביד כדרך פריעה. א"כ תצטרך לומר דזה מהני אף שלא ע"י כריתה. ואם ע"י כריתה באיזמל הרי אברהם ג"כ היה צריך לחתוך כל עור הערלה. ובש"ע סי' רס"ד כ' עד שתתגלה העטרה. השמיט תיבת כל שבהרמב"ם ונמשך אחר לשון הטור. ומ"מ אפ"ל כיון שלמדנו מדברי רש"י דגילוי כל העטרה שע"י המילה נקראת מילה מפורעת כהלכתה. א"כ אפ"ל דה"ה אם המילה לא נפרעת לגמרי ואח"כ ע"י הפריעה נפרעת המילה י"ל דשפיר דמי דפריעה זו ממלא ג"כ חסרון מה שהמילה לא נפרעת כהלכתה. ומיהו מהא דמהלקטין את הציצין ע"י איזמל ולא סמכינן שיפרעם ע"י הפריעה מוכח דשיורי הערלה צריך כריתה לגמרי. ולא סגי להו בפריעה. ועמ"ש מזה סד"ה מל ולא פרע:

קיצור. לכאורה יש ראיה מפירש"י ביבמות (דמ"ז תחלת ע"ב) דאף אם רק ע"י הפריעה נפרעו הציצין ונתגלה כל העטרה ה"ז חשוב מילה כדין וכהלכה. ובסוף נתבאר שאין ראיה מלשון רש"י. מהערוך ערך הלקט מוכח דציצין היינו שהן דבוקין ממש בהעטרה היינו מה שנשתייר מבשר הערלה דבוק בהעטרה ולא נחתך ע"י המילה. ומ"מ מהא דמהלקטין משמע דהציצין צריכים לכורתם דוקא ולא סגי ע"י הפריעה. ועוד יתבאר ענין ספק זה לקמן בד"ה מל ולא פרע:

ד במשנה שם. בשר החופה את רוב העטרה. פירש"י עטרה היא שפה גבוה המקפת כו'. ובערוך ערך עטר הראשון כ' וז"ל בסוף פרק ר"א אומר בשבת (דקל"ז) בשר החופה את העטרה פירוש מקום שמהל את הערלה נשאר הבשר כעטרה סביב לגיד עכ"ל. מפרש המשנה שהבשר חופה רוב הקיפה וכ"כ החכם הספרדי שבב"י סי' רס"ד דפשוטה של משנה כך היא. אמנם מ"ש הערוך דעטרה היינו הבשר המקיף לא כן פירש"י ושאר מפרשים. מכללם הרמב"ם אלא דעטרה היינו ראש הגיד והשפה הסובב. י"מ דעיקר העטרה הוא השפה. והציצין היינו בשר החופה את העטרה זו רוב הקיפה אע"פ שאינו רוב גובהה או רוב גובהה אע"פ שאינו רוב הקיפה. והנה מדברי הערוך משמע ג"כ דהפירש בשר החופה שלא נחתך כלל משם. דאם ר"ל שמהל היטב עד שחתך כל בשר הערלה המחפה את ראש הגיד והחוט. א"כ אף שהבשר כעטרה סביב לגיד אינו מעכב כלל המילה דזהו דין ואם בעל בשר הוא. אע"כ מיירי שנשאר בשר מהערלה המחפה את הגיד והשפה מה שלא נחתך מהשפה והגיד ונשאר כעטרה מקפת:

ועבב"י סי' רס"ד והנה בהיות ספרד כו' והכריע דעטרה דלגבי מילה כו' וכבר כתבתי דמפירש"י ביבמות (דמ"ז תחלת ע"ב) משמע דאם חופה אפילו רק גובהה של השורה המקפת נמי חשוב מעכב. אמנם מלשון הרמב"ם פ"ב מה' מילה נראה ברור דגם ראש הגיד נק' עטרה לענין מילה. שהרי כ' ה"ב חותכין כל העור המחפה את העטרה. והדבר ידוע שעור הערלה חופה ראש הגיד כולו אלמא דהוא נקרא עטרה. והבכ"ש השיג על החכם. והנה בירושלמי בשבת שם וביבמות פרק הערל. איכא למ"ד רוב גובהה של עטרה ואיכא למ"ד רוב גגה. וכ' הקה"ע דמ"ד רוב גגה מיקל יותר. וא"כ אף לפירש"י ביבמות דרוב גובהה היינו רוב גובה השורה. אבל למ"ד רוב גגה י"ל ודאי הפירוש רוב גובה ראש הגיד. שהוא גגה של השורה המקפת. אכן לענין רוב הקיפה י"ל ודאי רוב היקף החוט ואפשר אפילו רוב היקף מקצת גובה החוט. ולכן ברי"ו נ"א ח"ב משמע דס"ל דזה שרוב הקיפה מעכב הוא חידוש יותר מרוב גובהה. שהרי כתב ולא רוב גובהה אלא אפילו רוב הקיפה כו'. והיינו משום דס"ל דרוב גובהה זהו ראש גובה ראש הגיד. משא"כ רוב הקיפה הוא גם רק בהשורה המקפת בלבד. וע' תשו' שארית יהודה של דודי הרה"ג רי"ל זצ"ל חי"ד סי' י"ד ותשובתו זה היה אלי:

ואינו אוכל. ע' רש"י דמשמע בערל ממש ע"י ציצין המעכבין וביבמות (דע"ב) יש גירסא דמשוך אוכל בתרומה מדרבנן ג"כ אף שצריך להמול וזה לא כתה"ד שהחמיר בתרומה יותר מלענין צורך לתקן המילה. דמגירסא הנ"ל מבואר הפך. אך לגי' אחרת שם אינו הפוך:

קיצור. מהערוך ערך עטר משמע ג"כ שהבשר דבוק בעטרה. פי' רוב גובהה י"ל כהחכם הספרדי ולא כהבכ"ש. כ"מ מהרמב"ם ומהירושלמי ומרבינו ירוחם. בענין ואינו אוכל בתרומה י"ל לא כמ"ש התה"ד:

ה ואם היה בעל בשר. בפירש"י בשר שלמעלה מערלתו. ור"ל לא בשר דערלה שנחתך כולו רק בשר שלמעלה מערלתו. וזהו ענין המסורבל בבשר שבגמ'. ובגמרא פרק לפני אידיהן (ד"ב ע"ב) ומסורבלים בשר כדוב. פירש"י שמינים כמו (שבת קל"ז) קטן המסורבל בבשר. ולשון מלבוש הוא כמו כפיתו בסרבליהון (דניאל ג') עכ"ל וכ"ה בגמ' פ"ק דמגלה (די"א א') ופירש"י מסורבל. מלובש. ופב"ת דקדושין (דע"ב א') הביא רש"י ג"כ הא דקטן המסורבל המלובש בבשר. נשמע לפ"ז פי' מלובש היינו כמו הלבוש שהוא דבר נבדל מהאדם רק שמלובש בו כן זה הבשר אינו כלל מבשר שע"ג ראש הגיד והשפה כ"א מלמעלה מהשפה רק שמלביש העטרה. משא"כ בשר החופה רוב העטרה הוא מבשר ערלת הגיד. וגם חופה היינו מודבק כתולדתו. משא"כ המסורבל אינו מודבק כלל. ובערוך סוף ערך סרבל כ' קטן המסורבל בבשר פי' מסובך בבשר. הפרסיין המסורבלים בבשר כדוב תרגום גדלי בשר מסרבלי בישרא עכ"ל. א"כ מסורבל שייך ג"כ בלבוש המחובר ודבוק כהבשר לעצמות ולגוף. מ"מ שייך ג"כ בלבוש שאינו מחובר כמו כפיתו בסרבליהון כנ"ל. וע' במתורגמן ערך סרבל. שהביא ממ"ש בנחום סי' ב' ד' והברושים הרעלו ות"י ורבני משרייתא מסרבלין בצבעונין ופירש"י מלשון מדיות יוצאות רעולות ודלא כהקורק' בשרש רעל עשה מזה שני פנים. ולכן פי' קטן המסורבל בבשר אין הבשר דבק כלל בהעטרה כ"א שמלביש עליו ומכסהו ולפ"ז ממ"ש רש"י לאחר שניטלה ערלתו כולה משמע דאם מסורבל בבשר הערלה אף שכבר נפרעת המילה ע"י פריעה אינו בדין זה. וצריך מילה. ומ"מ יש ליישב בדוחק דהכא צריך רש"י להשמיענו גוף דין זה דאפילו כבר מהול כדין ונכרת הערלה כולה רק הבשר שלמעלה מערלתו מכסה המילה עד שנראה אינו מהול צריך ג"כ מילה מד"ס:

והנה ממ"ש רש"י שלא יהא נראה כערל מוכח דזהו דינו של רשב"ג בברייתא שאמר ואינו נראה מהול. אז צריך למולו. אלא דא"כ מהו ומתקנו. וכן בירושלמי משמע דדינו של שמואל זהו פירושא דמתניתן דקתני ר' טבי בשם שמואל בודקין אותו בשעה שמתקשה. ולא קתני כמו בש"ס דילן אמר שמואל קטן המסורבל כו'. וא"כ ע"כ אמתניתן קאי והש"ך פי' דקאי ג"כ אהא דתנן בשר החופה רוב העטרה שע"ז ג"כ שייך בודקין אותו בשעה שמתקשה אם גם בעת קישוי יהיה חופה רוב גובה של עטרה. והחכ"א חלק עליו דקאי רק על דין ואם בעל בשר וכן בתוספתא פי"ו דשבת רשבג"א אם היה מסורבל בבשר רואין אותו בשעה שמתקשה אם נראה ערל מלין אותו ואם לאו אין מלין אותו. משמע שזהו פירוש דין המשנה. ואמנם מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מילה דין ה' מבואר בהדיא דדין המשנה וצריך לתקן מפני מראית העין הוא בגוונא דאמר שמואל שא"צ למולו אעפ"כ מתקנו כו'. ואחריו נמשך הטור סס"י רס"ד. ורי"ו נ"א סוף ח"ב חילקם ג"כ לשני דינים באופן אחר דדין המשנה מיירי בעת המילה ודינו דרשב"ג מיירי לאחר זמן. ובתה"ד סס"י רס"ד כ' ואם הוה אמר דפירש"י דמתניתן קאי אאינו נראה מהול כשמתקשה אתי שפיר. ומה שהקשה דא"כ אמאי אמר שמואל צריך למול ובמתניתין תנן מפני מראית העין. זה אינו קושיא כ"כ כמ"ש דודי הרב בעל שא"י ז"ל. ומהירושלמי מוכרח דשמואל מפרש המשנה כנ"ל. וכ"כ הרא"ם בס"י סי' י"ט אם היה בעל בשר מתקנו כו' וכמה בעל בשר אמר שמואל קטן המסורבל בבשר כו' עכ"ל. דבריו מבוארים כמ"ש דהמשנה מיירי באינו נראה מהול כשמתקשה:

קיצור. פי' בעל בשר מסורבל כמו לבוש שהוא נפרד. וא"כ ממ"ש רש"י לאחר שניטלה ערלתו כולה משמע דאילו מבשר הערלה אף שרק מסורבל כלבוש שאינו אדוק אינו בדין זה. וזה כפירוש השני דלעיל סעיף א'.מפירש"י נראה דדין המשנה ואם היה בעל בשר זהו דינו של רשב"ג כשאינו נראה מהול. וכמ"ש התה"ד ואם הוה אמר דפירש"י דמתניתין קאי אאינו נראה מהול וכ"כ בס"י:

איכא בינייהו נראה ואינו נראה. בתה"ד סס"י רס"ד משמע דאם כשהוא מתקשה נראה ראש המילה עד שליש העטרה זהו חשוב נראה מהול. וא"צ למולו כלל. וא"כ פי' נראה ואינו נראה זהו כמ"ש הש"ך בנקה"כ סי' רס"ד שזהו כשמצד א' סביב הגיד אינו נראה העטרה כלל אף שמצד א' נראה מהול לגמרי. אבל כששליש העטרה מגולה מכל צד חשוב נראה מהול. והחכ"א כ' דדינו דתה"ד נקרא נראה ואינו נראה אלא שפסק כרשב"ג. ומדברי החכם הספרדי משמע דפי' נראה מהול. היינו שיהיה רוב העטרה מגולה אע"פ שיש ציצין מכאן ומכאן יעו"ש בסוף דבריו. אמנם אם בשעת קישויו כו' רק שיש ציצין מכאן ומכאן כו'. ומ"ש הב"י לפסוק כשמואל בנקה"כ הביא הרבה דיעות שפסקו כרשב"ג וכן פסק בתשו' הרדב"ז חלק חמישי סי' ב"א קע"ג דקיי"ל כרשב"ג. וגם כ' פירוש נראה ואינו נראה שאינו נראה בבירור שהוא מהול ואינו נראה בבירור שהוא ערל עכ"ל:

קיצור. בדין נראה ואינו נראה דעת הרדב"ז לפסוק כרשב"ג:

ו והנה בדין קטן המסורבל שגם כשמתקשה לא נראה מהול דבין לשמואל בין לרשב"ג צריך למולו כ' הרמב"ם שם שקוצצין את הבשר מכאן ומכאן עד שתהא העטרה גלויה בעת קישוי. וצ"ל מדוע לא יקצצו עד שתהיה העטרה גלויה אף שלא בעת קישוי. כמו בכל מילה שמלין עד שתתגלה כל העטרה משמע שתהא גלויה אף שלא בעת קישוי. והתירוץ פשוט דהא הכא אמרו דאם כשמתקשה נראה מהול א"צ למולו. א"כ גם כשאינו נראה מהול די למולו עד שבעת קישוי יהיה נראה מהול. ומלשון הטוש"ע סי' רס"ד שכתבו עד שיהא נראה כנימול בשעת קישויו משמע דא"צ למולו עד שיהא כל העטרה גלויה בשעת קישוי. רק שיהא נראה כנימול והרי לדעת התה"ד גם כששליש העטרה מגולה נקרא נראה מהול. וגם להחכם שבב"י ברוב העטרה נקרא נראה מהול. אך מלשון הרמב"ם שתהא העטרה גלויה בעת קישוי י"ל דצריך שיהיה כל העטרה גלויה בעת קישוי. דכיון דע"כ צריך למולו שיהא נראה מהול לכן יש למולו שתהא העטרה גלויה לגמרי. ואפשר שגם בהרמב"ם י"ל דסגי שיהא נראה מהול דלכן לא כתב שתהא כל העטרה גלויה בעת קישוי כמו שכתב בהלכה ב' שתתגלה כל העטרה דלעיל בתחלת מילה הדין שתהא כל העטרה מגולה. משא"כ כאן דסגי כשנראה מהול לכן דילג תיבת כל. והנה יש לחקור בדין חדש והוא שאפשר אפילו בתחלת מילה דעלמא אם מל וחתך הערלה עד שבעת קישוי נתגלה כל העטרה וכן פרע עור הפריעה שבעת קישויו נראה מהול לגמרי באופן שכל העטרה גלויה אף אם שלא בעת קישויו חוזר הבשר ומכסה רוב העטרה או עכ"פ רוב הקיפה. א"צ למולו. והרי לכאורה כן עושין המוהלים בשעת המילה מקשין את האבר שיהיה כמו קישוי. שעי"ז נקל יותר לידע שיעור חתיכת הערלה:

ולכאורה זהו ספק. ותולה במ"ש המ"א סי' של"א סק"ד בש"ע שם ס"ד ונולד כשהוא מהול כו' אין מילתן דוחה שבת. וע"ז כ' המג"א וז"ל מ"כ צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה וצ"ל כמ"ש הב"ח בי"ד סי' רס"ד דצריך שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי ע"ש וה"נ אם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת עכ"ל. וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור עכ"ל המ"א. והביאו הא"ר והתוספות שבת שם סי' של"א ס"ק י"א. ואאזמו"ר הגאון ז"ל בשולחנו שם סי' של"א ס"ו כתב וז"ל וכן נולד כשהוא מהול (ש"ך ונקה"כ סי' רס"ד דלא כב"ח) אפילו אינו נראה מהול אלא בעת הקישוי אע"פ שצריך להטיף ממנו דם ברית אינו דוחה שבת (רש"י) מפני שאין זה חיוב ברור מן התורה עכ"ל. והנה מ"ש שאין זה חיוב ברור מן התורה קאי על כל נולד מהול ר"ל אפילו נולד בענין שנראה מהול אף שלא בשעת קישוי עכ"ז צריך להטיף ממנו דם ברית אלא שאין זה חיוב ברור מן התורה ולכן ציין ע"ז רש"י דכ"כ רש"י שבת (דקל"ה ע"א). בד"ה שצריך להטיף חיישינן שמא ערלה כבושה היא. מבואר דאף לר' שמעון בן אלעזר אין זה חיוב ברור מן התורה. ועל זה שאינו נראה מהול אלא בעת הקישוי ס"ל דהוא כנולד מהול גמור. וציין ע"ז ש"ך ונקה"כ סי' רס"ד דלא כב"ח ובאמת בב"ח שם סס"י רס"ד דעתו היה ג"כ דכשנראה נימול לגמרי בעת קישויו סגי. אלא שאח"כ כ' שהחכם הספרדי החמיר יותר. שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי. והש"ך חלק על החכם הספרדי. וכיון שגם דעת הב"ח עצמו תחלה היתה כן וכ"פ הש"ך. לכן פסק כן אאזמו"ר הגאון ז"ל. ונשמע כן לענין חקירתינו אם בשעת מילה מל עד שבעת קישוי נראה מהול וכן פרע. ושלא בשעת קישוי הבשר חופה על העטרה רוב הקיפה או רוב גובהה לדעת הש"ך והב"ח בשטתו הראשונה נק' זה נימול כהלכתו. ואפילו מדרבנן א"צ תיקון לדעת תה"ד הנ"ל. אבל לדעת החכם הספרדי והב"ח בשטתו האחרונה י"ל שאין זה חשוב נימול. שהרי החכם הספרדי כתב ויראה שבדיקת הקישוי לא נאמר אלא לגבי המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן. אבל לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת קישוי עכ"ל. מזה מוכרח דס"ל דעיקר המילה הוא שתהא העטרה מגולה אף שלא בעת קישוי. ולא הקילו בבדיקת הקישוי אלא למי שכבר נימול תחלה כהלכתו שאז מן התורה אף שנמשכה הבשר וחופה כל העטרה א"צ לימול. כיון שמל פעם אחד כמ"ש הרמב"ם פ"ב דין ה' והוא מהש"ס דיבמות (דע"ב) גבי משוך. לכך בכה"ג שאין המילה אלא מד"ס הקילו לסמוך על בדיקת הקישוי. אבל המילה שחיובה מד"ת צריך למול באופן שתהא העטרה מגולה אף שלא בשעת קישוי. ודעת הש"ך ואאזמו"ר הגאון ז"ל נראה דהקולא שהקילו במי שנימול תחלה כהלכתו לרשב"ג היינו אף בנראה ואינו נראה. דאף להמחמירים היינו שאינו נראה רק שליש הגיד שעד העטרה כמ"ש בתה"ד סי' רס"ד שנמצא הבשר חופה רוב הקיפו ברוב גובהו. אפילו בעת הקישוי. אעפ"כ הקילו שא"צ לימול וזהו משום שנימול תחלה כהלכתו. ולשמואל דבעי נראה מהול כשמתקשה הרי גם החכם הספרדי פי' אע"פ שיש ציצין מכאן ומכאן גם בעת הקישוי. ור"ל ודאי אף שמחופה רוב גובהה במקום אחד או רוב היקף החוט שהן ציצין המעכבין בלא נימול תחלה כהלכתו עכ"ז בזה שנימול תחלה כהלכתו נקרא זה נראה מהול כיון שרוב העטרה מראש הגיד מגולה בשעת קישוי אף שהחוט אינו נראה. וכ"ש לי"מ דנדון דהתה"ד ג"כ נראה מהול חשוב אף לשמואל. אלו הקולות הקילו רק במסורבל שנימול תחלה כהלכתו. אמנם אם בעת הקישוי כל העטרה כולה מגולה מרישיה לסיפיה י"ל בכה"ג סגי אפילו אם מעיקר המילה מל כן. ולכאורה זהו עדיף מדין משוך שנמשכה בשרו עד שנראה כערל לגמרי. וגם דבוק בהעטרה. בענין שאי אפשר לגלות העטרה אם לא ע"י איזמל או ע"י משיכה בכח כמו פריעה אבל בלתי זה הרי נראה ערל. וע"ז נאמר ופקדתי על כל מול בערלה בירמיה סי' ט' דמבואר בילקוט ובערוך שהיו מולין ומשכו להם ערלה. ואעפ"כ מן התורה חשוב מהול כיון שמל פעם אחד. כ"ש זה שבשעת קישויו נראה מהול לגמרי ככל המולים. א"כ בכל שעה יכול לגלות העטרה. וגם שלא בשעת קישוי יוכל לגלות כל העטרה ע"י שימשוך העור וידחקנו לאחוריו ע"י שיקשור שם ברצועה. הרי נראה הוא מהול בכל עת. איך לא יחשב מהול מן התורה. הרי יותר קרוב הוא הרבה למהול מן המשוך. גם י"ל בשעת הקישוי נקרא אבר חי ושלא בשעת קישוי נקרא אבר מת. א"כ י"ל באבר חי משערינן ודוגמא לדבר מהא דריאה דכל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן הגם דאין ראיה. ומהש"ך משמע יותר דאפילו לא נימול תחלה כהלכתו אם אח"כ בעת קישויו כל העטרה מגולה כשר דהרי עכשיו אין הבשר חופה העטרה כלל בעת קישויו. ואפשר גם החכ"א לא חלק על הש"ך. אלא דכשנראה רק שליש העטרה ולא כל העטרה בשלימות דכוונתו דהש"ך ס"ל דאפילו לא כל העטרה מגולה בשעת קישוי מהני כיון דנראה מהול וע"ז חלק אבל אם בעת קישויו מגולה כל העטרה מרישיה לסיפיה אפשר גם הוא אינו חולק כלל. ואפשר גם החכם הספרדי אינו חולק ע"ז דמ"ש לכל השאר צריך שתהא העטרה מגולה שלא בשעת קישוי. ר"ל דמה שהקילו במסורבל שאם רוב העטרה מגולה בשעת קישוי סגי אף שאין כל העטרה גלויה. ובכל השאר צריך שתהא רוב העטרה מגולה אף שלא בשעת קישוי. שא"כ נראה מהול אף שלא בשעת קישוי וסגי אם בעת קישוי נראה כל העטרה גלויה לגמרי אלא דצריך שגם שלא בשעת קישוי יהיה נראה מהול:

ובעצם השגתו מ"ש דדברי הש"ך תמוהים דהך דאמר טבי אמר שמואל לא קאי רק על ואם היה בעל בשר כו' יש להשיב דבירושלמי ביבמות פרק הערל ג"כ הובא כ"ז ומתחיל רק אלו הן ציצין המעכבין כו' ולא הביא כלל הא דאם היה בעל בשר. וע"ז הביא ד' מ"ד רוב גובהה ורוב גגה והא דטבי אמר שמואל. שמזה משמע דטבי אמר שמואל קאי גם על בדיקת רוב גובהה ורוב גגה דבודקין בעת הקישוי. ומ"מ י"ל דהירושלמי דיבמות סמך עמ"ש במס' שבת ושם הפי' דקאי על אם היה בעל בשר. וכ"מ מהא דרשב"ג בגמרא דידן ובתוספתא פי"ו דקאי על קטן המסורבל א"כ מסתמא הא דשמואל ג"כ קאי על זה. אך כבר כתבתי דמזה שגבי אם היה בעל בשר סומכין על בדיקת הקישוי אף אם נראה רק כשליש העטרה והבשר חופה רוב הקיפה ברוב גובהה. מזה מוכח דבדיקת הקישוי היא מדאורייתא לענין אם בעת קישויו נראה מהול לגמרי חשוב מהול. דאם מדאורייתא אינו חשוב מהול אא"כ נראה כן שלא בשעת קישויו כדעת החכם הספרדי. לא היו מקילין לענין בעל בשר תרתי קולי עצומים לבודקו בשעת קישוי. ושגם אז חופה הבשר רוב העטרה יהיה מהני. א"ו משמע דאם בשעת קישויו נראה מהול לגמרי זה מהני מדאורייתא והקולא בבעל בשר אף שלא נראה רק כשליש העטרה כיון דכבר נימול מה"ת כהלכתו. ומ"ש הב"ח וכן הוריתי הלכה למעשה הנה זהו בתשו' הב"ח סי' ק"כ ושם מבואר בהדיא שהעור הי' חופה ע"ג העטרה גם בעת קישויו בכה"ג החמיר. אבל אם בעת קישויו היה כל העטרה מגולה י"ל לא היה מחמיר כלל:

קיצור. בדין קטן המסורבל י"ל די למול עד שיעור שיהא נראה מהול. בדין תחלת מילה אם סגי כשכל העטרה גלויה רק בשעת קישוי. ושלא בשעת קישוי מחפה העור מיעוט העטרה ברוב הקיפו. מדברי המג"א סי' של"א ס"ד נראה דהוי ספק. ומדברי אאזמ"ו ז"ל נראה דחשוב ודאי מהול. וכ"ד הב"ח בשטתו הראשונה. ואפשר גם החכם הספרדי אינו חולק ע"ז. ואף אם חולק נראה בזה כהש"ך. דכיון דמקילים במסורבל אף שאין העטרה גלויה בשעת קישוי אלא שליש. יש להוכיח דעיקר שיעור מילה מדינא הוא בשעת קישוי משערינן. וק"ו ממשוך:

ז מל ולא פרע (גילה) את המילה כאילו לא מל. והרמב"ם בפי' המשניות כ' ואמרם כאילו לא מל ר"ל שישוב ויפרע בשבת ואע"פ שסלק ידו מן המילה עכ"ל. וכתבו התוספות תימא אמאי אצטריך למתני האי. כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ"ל. והקשה התוי"ט דהא למ"ד ביבמות פרק הערל (דף ע"א ב') לא נתנה מצות פריעה לאברהם. מתניתן טובא קמ"ל במאי דחזר ושנה מל ולא פרע דלא תימא כיון דאאע"ה נצטוה במילה לבדה אף שאנחנו בהלמ"מ נצטוינו אף בפריעה מ"מ כי מל ולא פרע לא הוי כאילו לא מל לגמרי מכיון שאברהם אבינו ע"ה מל ולא פרע כו' קמ"ל כו' דאם לא פרע שהוא כאילו לא מל לגמרי. ותירץ דקושיית התוספות הוא לפי גירסת ר"ח בפ' הערל שם דמ"ד לא ניתנה פריעה לאברהם קאי בקושייא ותירוצו דוחק. ובספר חפץ ה' להפרי תואר בשבת כאן כ' ג"כ לתרץ קושיית התוספות ע"ד קושיית התוי"ט על התוספות וז"ל ונלע"ד דהוצרך התנא לאשמועינן דלא תימא דדוקא בבשר הערלה הוא דבעינן כל כך לחזור על בשר החופה רוב העטרה. ולא על עור הפריעה. דאיכא מאן דסבר לא ניתנה לאברהם כו'. והגם דקתני ברישא פורעין עכ"ז איצטריך למיתני דדינו כדין ציצין המעכבין את המילה כו' עכ"ל. והחכ"א בתשובה שבסוף ספרו. כתב דלכאורה מוכח מזה דהתוספות ס"ל כדמשמע מהט"ז סי' רס"ד סק"ט דאף אם לא נחתך כל הערלה כולה בשלימות ונשתייר ממנה מעט החופה רוב הקיפה של החוט הסובב עכ"ז אם ע"י הפריעה נתגלה החוט הסובב. כי בהסרתו עור הפריעה הסיר ג"כ הציצין שנשתיירו מבשר הערלה. ופרע וגילה המילה מהציצין דערלה ומהקרום הרך הנק' עור הפריעה. ונתגלה כל העטרה היטב. יצא בזה ידי מילה. ולכן כתבו תימה. והיינו משום דס"ל שרחוק שיחתוך כ"כ הערלה עד שלא ישאר ממנה ציץ החופה. כ"א זה סר ע"י הפריעה. שע"י הפריעה רואה לגלות כל העטרה וא"כ אם לא פרע עדיין נשארו ציצין מבשר הערלה החופין רוב העטרה היינו רוב הקיפה של חוט. וכן יש ראיה קצת ממנהג העולם שעושין הפריעה בזריזות תומ"י ממש אחר המילה. ואין ממתינין מלבדוק היטב אם כרת וחתך כל הערלה עד שנתגלה כל העטרה והחוט הסובב מהערלה. ולא נשאר רק הקרום הרך הוא עור הפריעה. והרי אם נשאר מהערלה גם מעט מה שמקיף מעט מהחוט בכל הקיפו זהו ציצין המעכבין. וגם מיעוט הוא מציצין שאין מעכבין ג"כ צריך לחזור עליו. ומ"ש מבדיקת הסימנים אחר השחיטה בבהמה. דאם לא בדק מעמידין אותה בחזקת שלא שחט רובן פ"ק דחולין (ד"ט ע"א). א"ו דהכא כיון שרוב הערלה ודאי כרת וחתך. רק על מיעוט יש לחוש שנשאר אף דהוה ציצין המעכבין. עכ"ז אם ע"י הפריעה הוסר הציצין ונתגלה כל העטרה חשוב מילה. וזה נראה דעת הט"ז כמ"ש החכ"א. ואין לומר להפך דהתוספות ס"ל דאפילו ע"י הפריעה נתגלה כל העטרה כיון שיש ציצין מהערלה אף שאינן דבוקין עכ"ז כיון שחופין על העטרה ה"ל ערל. וכמו שהאריך בזה החכ"א. לכן צריך שע"י המילה דוקא יתגלה כל העטרה היינו שיחתוך כל הערלה החופה את העטרה. אלא דאעפ"כ ס"ל לתוספות דבלא פריעה יחזור הבשר ויכסה העטרה וכמו שמשמע בכלבו במצות מילה בסס"י ע"ג וז"ל והמושך ערלתו ולפיכך אנו פורעין המילה שלא יוכל אדם למשוך ערלתו עכ"ל נשמע דע"י הפריעה לא יוכל למשוך ערלתו. הא קודם שפרע תוכל הבשר להיות חופה העטרה ויראה כמשוך. ע"כ כתבו התוספות למה הוצרך המשנה להשמיענו מל ולא פרע כאילו לא מל. הרי מלבד צורך פריעת הקרום הרך מצד עצמו הרי עוד נצרך בשביל עור הערלה שלא יעלה הבשר על העטרה ויהיה כמשוך. וזהו שמכסה רוב העטרה. אך זה אינו דאם חתך כל הערלה החופה את העטרה. א"כ הבשר הנשאר אינו בשר הערלה כלל. כ"א בשר שלמעלה מערלתו כדפירש"י במשנה גבי ואם היה בעל בשר. ולכן אף אם בשר זה יכסה העטרה ויהיה כמשוך אין לו דין ערל כלל. דד"ת משוך חשוב כמהול. א"כ סוף סוף אין עור הפריעה מעכב רק מצד עצמו לבד שנצטווינו לפרוע הקרום הזה. וא"כ מאי מקשה התוספות תימא אמאי איצטריך למתני. א"כ לכאורה הדרך לתרץ את התוס'. שתמיהתם קיימת הוא אם נאמר כסברת הט"ז וכנ"ל. מיהו בספר חפץ ה' פי' דהתוספות פשיטא להו דעור הפריעה מעכב כמו עור הערלה:

קיצור. מ"ש התוספות תימא. וקושיות התוי"ט ומ"ש החכ"א לכאורה בפי' דברי התוספות:

ח ולכאורה היה נ' ליתן טעם לסברא זו דדייק החכ"א והט"ז דאף שהמצוה לכרות כל הערלה דוקא. ורק בקרום הרך סגי בפריעה מ"מ כיון שבאמת כרתו רוב הערלה רובה ככולה רק מיעוט נשאר ואף שזה המיעוט מעכב את רובו כשהוא מציצין המעכבין מ"מ י"ל שאין מיעוט זה מעכב אא"כ מחובר ודבוק בהעטרה שם הוא מעכב. אבל כשע"י הפריעה הוסר לגמרי מהעטרה אינו מעכב. וכמו צואה שלא במקומה בגמרא דיומא פ"ג (ד"ל ע"א) דאמרינן במקומה נפיש זוהמא. ומעכב לקרות ק"ש. ושלא במקומה אע"ג שדבוקה בבשרו לא נפיש זוהמא ומותר לקרות ק"ש וכ"פ הרי"ף והרא"ש. ואף לרב חסדא שם יש לחלק. וכן ביבמות פרק הערל (דע"ו ע"א) לענין פצוע דכא אמרו שכבת זרע במקומה מבשלא שלא במקומה לא מבשלא. כמ"כ י"ל הערלה שלא במקומה לא מעכבא. גם כי הערלה נק' מום כמ"ש במד"ר ע"פ התהלך לפני והי' תמים העבר אותה ובטל המום בפ' לך ר"פ מ"ו. וא"כ כיון שכרתה ומיעוט דמיעוטא ג"כ העבירו מע"ג העטרה י"ל שבטל המום וזה הנשאר שלא במקומו הוא דלדול בעלמא שאינו מום דכה"ג חילקו במומין בין מום לדלדול בעלמא עיין בפירש"י בבכורות פרק מומין אלו (דמ"ה ע"א) גבי אם יש בה עצם. ושם עמוד ב' במשנה אף בעלי הדלדולים פסולין באדם וכשרים בבהמה. ומפרש בגמרא דכשרין בבהמה משום שאינו מום ופסולין באדם משום דאינו שוה בזרעו של אהרן. וגם הרי אפילו נשאר מיעוט מעור הערלה דבוק בהעטרה כשאינו חופה רוב הקיפה של חוט ולא רוב גובהה אינו מעכב. אלמא לא כל מיעוטו מעכב את רובו. ולא כמו הנך דתנן פרק הקומץ בתרא (דכ"ז ע"א) דמעוטן מעכב את רובן דמשמע אף משהו. אלא מיעוט שיש בו שיעור מעכב היינו כשחופה רוב העטרה בגובהה או בהקיפה. א"כ אפ"ל דאינו מעכב אלא כשנשאר במקומו ולא כשנתפרע העטרה כולה ע"י הפריעה:

גם הנה מהא דעושין לה חלוק ופירש"י שלא יחזור העור ויכסה העטרה. וברי"ו נ"א ח"ב פי' עושין כעין כיס דחוק ומלבישין ראש הגיד עד העטרה וקושרין שם כדי שלא ישוב העור לכסות הגיד עכ"ל. מבואר מזה שעכ"פ בכל מילה אף שכורתין הערלה נשתייר מהעור שיוכל לחזור ולכסות העטרה. וצריך לזה תחבולות לעשות חלוק. אלא שי"ל שזהו רק מהעור שלמעלה מהעטרה. ומ"מ אפשר שיש מזה פנים קצת לסברא הנ"ל. ועיין בפירש"י ביבמות (דף ע"ב א') משוך. מהול שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה עכ"ל. הרי אף שהוא מהול כדין אם נעשה משוך נקרא שנמשכה ערלתו. אף דכבר חתך כל עור הערלה בשעת המילה וזה העור המכסה אינו מעור הערלה שע"ג ראש הגיד והחוט כלל כ"א מהעור שלמעלה מהעטרה אעפ"כ נקרא שנמשכה ערלתו א"כ כמ"כ י"ל להפך כשהציצין שנשתיירו מעור הערלה נפרעו וקשרן שם ע"י רצועה עד שאין מכסות החוט והעטרה כלל שפיר נקרא מהול. וכ"ש אם שוב אין מכסות כלל ממילא בשעת קישוי עכ"פ. ועי' סנהדרין פרק נגמר הדין (דמ"ז ע"א) גבי עכן משוך בערלתו היה שם בפירש"י לא כ' שנמשכה ערלתו. ובילקוט בירמיה קפיטל ט' ע"פ על כל מול בערלה שמשכו להן ערלה וכ"ה בערוך ערך מל הששי. הרי נקרא שמשכו להן ערלה אף שהיו מהולין תחלה כדין יעו"ש:

והנה טענתו דהחכ"א בתשובתו הנ"ל לדחות בשתי ידים סברא זו הוא ממ"ש שהרי ביבמות (דע"א ב') אמרינן בגמרא דאברהם אבינו לא נצטוה על הפריעה ואפ"ה אמרינן שם דהמול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה. וא"כ עכצ"ל דר"ל ציצין של בשר הערלה ולא של הפריעה עכ"ל. ודבריו אלה תמוהין דמה לו להביא ראיה ממרחק הלא במקומו במשנה אלו הן ציצין המעכבין פירש"י בהדיא רצועות של בשר שנשארו מן הערלה וכ"כ הרמב"ם פ"ב ה"ג אם נשאר מעור הערלה כו' וכ"כ הסמ"ג במ"ע כ"ח אם נשאר מעור הערלה כו' וכ"כ רי"ו ציצין שיורי ערלה כו'. ואדרבה ראייתו זו מיבמות י"ל שאינה מכרעת כלל דהיא הנותנת דכיון שלא ניתנה מצות פריעה לאברהם. א"כ אם נשארו ציצין מעור הערלה. כיון שלא יפרע א"כ תשאר המילה בלתי מפורעת כלל. לכן נתחייב מהמול ימול על ציצין המעכבין למולן. כדי שתהא המילה מפורעת. אבל לאחר שנתחדש הלכה וניתן לנו מצות פריעה ויש בה חומר כמו במילה. א"כ מעתה אפ"ל שאפילו נשתיירו מעור הערלה ציצין המעכבין ועי"ז אין המילה מפורעת כדפירש"י ביבמות פרק החולץ (דמ"ז תחלת ע"ב). אם אח"כ ע"י הפריעה נעשית המילה מפורעת ומגולה כל העטרה כולה י"ל ה"ל כאילו מל. א"כ משם אין ראיה כלל לסתור זו הסברא. רק מפירש"י והרמב"ם שכתבו כן עתה להלכה שאם נשארו מעור הערלה ציצין המעכבין ה"ל כאילו לא מל. אף שמבואר אח"כ דמחוייב לפרוע ומל ולא פרע כאילו לא מל. א"כ מסתמא ע"י הפריעה יפרעו ג"כ הציצין הנ"ל ותהיה המילה מפורעת. ואפ"ה כתבו דציצין דעור הערלה מעכבין. מזה מוכח לכאורה דלא מהני להו פריעה. אף שנפרעו לגמרי. אלא כריתה דוקא בעינן בהו:

קיצור. קצת טעם לזה דציצין אף המעכבין הם מיעוט עור הערלה ואף שמיעוטו מעכב את רובו י"ל כשהוא שלא במקומו שאני. וקצת דמדומי ראיה מדין עושין לה חלוק. וראיות החכ"א ממ"ש ביבמות (דע"א) בציצין המעכבין אינה מכרעת כלל. רק מהרמב"ם ורש"י יש ראיה לכאורה לדבריו:

ט אך אפ"ל דמיירי בענין דכשפרע אח"כ את המילה לא פרע מקום זה ונשאר הציץ והרצועה של בשר הערלה דבוקה ממש על הגיד. וממ"ש רש"י (בדף קל"ג סע"א) ופורעין את העור המכסה ראש הגיד. אפ"ל שלפעמים העור הזה מכסה רק ראש הגיד ואינו מגיע עד החוט הסובב. ע"כ שפיר יתכן שישארו שיורי ערלה הסובבים החוט ברוב הקיפו. ולא יפרעו ע"י הפריעה אם אין עור הפריעה מגיע עד לשם ממש. וקצת ראיה דלפעמים אין עור הפריעה כ"כ גדול ממ"ש רש"י בפירוש החומש ס"פ לך ע"פ בהמולו את בשר ערלתו דגבי ישמעאל וז"ל באברהם לא נאמר את לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר שכבר נתמעך ע"י תשמיש אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך הערלה ולפרוע המילה עכ"ל. ופי' בחידושי הרשב"א ביבמות פרק הערל (דף ע"א ע"ב) בד"ה לא נתנה. דישמעאל הוצרך לפריעה היינו מ"ש רש"י לפרוע המילה. (ומזה קצת ראיה דמ"ש רש"י ביבמות (דמ"ז רע"ב) גבי ציצין המעכבין שלא נתפרע המילה. היינו שלא עשה פריעה. וא"כ יהיה משם ראיה לסברא זו דאם ע"י הפריעה נתעברו הציצין דערלה מהני ועמש"ל אות א' מזה). ואברהם לפי שנתמעך לא הוצרך לפריעה. דה"ל כאילו פרע. ולכן הקשה הרשב"א מזה על מ"ד לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. וכן ביאר הרא"מ בספר יריאים סי' י"ט וסיים ומזה הטעם תירצנו הא דאמרינן במסכת עכומ"ז בפ"ק (ד"י סע"ב) קטיעא בר שלום נפל על רישיה דערלתא וקטעה אמר יהבית מכסא חלפית ועברית. והקשינו מהא דתנן מל ולא פרע כאילו לא מל והוא לא פרע ותירוץ הדבר כיון שהיה גדול לא היה צריך לפרוע כדאשכחן באברהם אבינו מ"מ שמענו דניתנה פריעה לאברהם אבינו עכ"ל. וע' במד"ר ס"פ לך ס"פ מ"ז ע"פ את בשר ערלתו פי' המ"כ את לרבות עור הפריעה. ואברהם שכבר נתמעך מפני דרך ארץ לא הוצרך לזה כך פירש"י עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהרי עור הפריעה הוא תחת עור הערלה. וכ"מ בהרמב"ם פ"ב מה' מילה ובשו"ע ובלבוש וכ"ה בספר החנוך ר"פ לך (ומ"ש בפי' המשניות להרמב"ם שהוא על הערלה צ"ע). א"כ כיון שהערלה לא נתמעכה אצל אברהם והוכרח לכרות. איך עור הפריעה שתחתיה תהיה מעוכה עד שלא הוצרך לפרוע. ע"כ אפ"ל שעור הפריעה מתחיל מראש הגיד למעלה מהתחלת בשר הערלה. לכן שפיר שיגיע המיעוך בעור הפריעה אף שלא נתמעך הערלה. וא"כ לפ"ז אפשר ג"כ שמסתיים עור הפריעה קודם שמסתיים עור הערלה וא"כ לפ"ז שפיר יוכל להיות שישארו ציצין משיורי ערלה חופין רוב הקיפה של חוט הסובב. אף לאחר שפרע וישארו מדובקים בהחוט. כי הפריעה לא הגיע עד שם. וכ"ש לפירש"י ביבמות (דמ"ז ע"ב) בד"ה רוב גובהה דאף אם חופה רוב גובהה של החוט הסובב נקרא רוב גובהה של עטרה וכמ"ש הבכ"ש בשבת פרק המילה. נמצא לפ"ז אף אם רק במקום אחד חופה רוב גובהה של החוט הסובב נקרא ציץ המעכב את המילה. א"כ י"ל בקל יוכל להזדמן שבמקום זה לא פרע כלל. ולא נצרך לפרוע שם. ונשאר זה הציץ המעכב דבוק בהעטרה. לכן הוא מעכב וכאילו לא מל. אף שפרע עור הפריעה. וגם לפמ"ש הספר יריאים סי' י"ט דקטיעא בר שלום שמל ולא פרע זהו מפני שהיה גדול לא הוצרך לפרוע מפני שכבר נתמעך ע"י אשה בדרך ארץ כדפירש"י בחומש ס"פ לך גבי אברהם. א"כ לפ"ז אשכחן במילת גדול דא"צ לפריעה כלל ואז שפיר ציצין המעכבין את המילה מעור הערלה. שהרי לא נפרעו כלל ע"י הפריעה. מיהו היש"ש ביבמות פרק הערל סי' ג' חלק על הס"י ופסק דגם גדול חייב לפריעה וקטיעא בר שלום שאני יעו"ש דהיה אונס או שפרע:

קיצור. אך אפשר לדחות ראיה זו. דמיירי שהם מעכבין כשלא נפרעו ע"י הפריעה. ויתבאר איך משכח כה"ג שלא נצרך לפרוע שם:

י עוי"ל דרך אפשר. כי הנה בכל המפרשים והפוסקים גבי ציצין המעכבין את המילה נזכר הכל מה שנשאר מעור הערלה. כמבואר בפירש"י שבת (קל"ג ב' קל"ז א') וביבמות (מ"ז ב' ע"א סע"ב). וכן בהרמב"ם והסמ"ג ורי"ו כנ"ל. אך התוספות ביבמות שם ד"ה סוף מילה. כתבו ותירץ לו ר"ת דהכא ציצין המעכבין את הפריעה קאמר ולר"י נראה דאע"ג דנצטווה אברהם על הציצין דריש להו שפיר מקרא דיהושע. א"כ ממה שתירץ ר"י תירוץ זה ולא נראה לו תירוץ דר"ת אפשר שסובר דדוקא ציצין מהערלה מעכבין את המילה שיהיה כאילו לא מל כלל ונחשב ערל מדאורייתא. אבל בציצין דעור הפריעה לא שמענו שיהי' מעכב כ"כ מדאורייתא כיון דאף אם חופה רוב גובהה במקום אחד או רוב הקיפה הוא רק מיעוטא דמיעוטא מכל עור הפריעה שנפרע ונתגלה. א"כ המיעוט הנשאר י"ל שאין לו דין ערל מדאורייתא כ"א מדרבנן. וכן משמע ממ"ש בגמרא המל חוזר על ציצין המעכבין כו' נזכר חזרה זו רק לגבי המל ומדוע לא נזכר כן על הפורע. אלא מזה משמע דעיקר ציצין המעכבין מדאורייתא הוא מעור הערלה. מיהו בחידושי הרשב"א והריטב"א ביבמות שם הביאו רק פירוש ר"ת. ואפשר מש"ה בטוש"ע סי' רס"ד ס"ה כ' אם נשאר מהעור עור החופה כו' ודילג מ"ש בהרמב"ם מעור הערלה. משום דס"ל דגם אם נשאר ציצין כאלו רק מעור הפריעה הדין כן. וכמ"ש ר"ת. ושוב ראיתי דמ"ש מהעור לפי שהם קרא