א

סימן רא

שאלה תינוק שנמול כהלכתו ואחר זמן חזר העור וכסה כל החוט הסובב ונדבק שם מאד בכל החוט בכל גובהו וכל היקפו אך בבשר אשר בראש הגיד לא נדבק העור כלל וכשמתקשה נראה כל הבשר אשר בראש הגיד. ופעם א' תיקנו זה ע"י שדחקו את העור מעל החוט בכח ונקלף מהחוט לגמרי והיה מזה צער גדול לתינוק וכמעט יצא דם. ואח"כ חזר העור ונדבק בכל החוט כמקדם. אם צריכים לחזור ולדוחקו מעל החוט:

הנה בפלוגתא דבין שמואל ומתניתא דרשב"ג כ' הב"י בי"ד סי' רס"ד שהרי"ף והרא"ש לא הכריעו בזה כלום. אבל דברי הרמב"ם נראה שהם כדברי שמואל כו' ודלא כרבינו ירוחם שפסק כרשב"ג עכ"ל. אכן בתשו' הרדב"ז ח"ה (דפוס סדילקאוו) סי' ש"א קע"ג כ' לפסוק כרשב"ג. כיון דהוי במידי דרבנן. ועוד טעם כו' ע"ש. וע' לקמן שכ"ד הסמ"ג וקיצור פסקי הרא"ש (ודעת הסמ"ק משמע כשמואל). וכ"פ בבה"ג ה' מילה שכתב על דברי רשב"ג וכן הלכה. והנה הא דפירש"י במשנה ואם היה בעל בשר מתקנו ומשפע באיזמל כו' נראה לכאורה דהיינו הך דינא דשמואל או דרשב"ג לכל מר כדאית ליה. לשמואל מיירי המשנה בנראה ואינו נראה דאמר דצריך למול דהיינו מ"ש רש"י ומשפע באיזמל כו' ולרשב"ג מיירי באינו נראה מהול. דהא מ"ש רש"י בפי' קטן המסורבל הנז' בדברי שמואל ורשב"ג. ונראה כמכסהו הוא כענין מ"ש במשנה ואם היה בעל בשר. ונראה אותו בשר שלמעלה מערלתו כו' כאילו אותו בשר חוזר וחופה כו'. ועוד דהא היינו בעל בשר היינו מסורבל בבשר וכדפירש"י ששמן ועב וכ"כ במשנה שהיה שמן כו' וכן בערוך ערך סרבל פי' מסורבל מסובך בבשר כו'. וכן משמע בסמ"ג במ"ע דמילה (סי' כ"ח) שהביא רק הברייתא תניא רשב"ג אומר קטן המסורבל בבשר כו' ע"ש ולא הביא דין המשנה כלל ואם היה בעל בשר. אלמא דהא דרשב"ג הוא פי' דין המשנה. ומקור דבריו מבה"ג ה' מילה שם שג"כ לא הביא דין המשנה רק דברי שמואל ורשב"ג. והא דבמשנה תנן מתקנו מפני מראית העין. ואילו בהא דרשב"ג ודשמואל נזכר צריך למול. מ"מ הכל א' דהא מוכרח דצריך למול היינו רק מדרבנן כיון דכבר נימול כדת וכדאיתא ביבמות (דע"ב) דאפילו משוך חשוב מהול מדאורייתא ע"ש. ומשוך היינו במשמע שנדבקה ערלתו להעטרה וכ"ש הכא דאינו רק חופה ונראה כמכסהו. משמע שאינו דבוק רק שמכסהו אבל יכולים להמשיכה מהעטרה בלי שיצטרכו לקולפה ולהסיר הדבק כי אינה מודבקת כלל רק שמכסה כלבוש בעלמא. וא"כ קיל ממשוך. (ובמ"א כתבתי דמשוך ג"כ י"ל אע"פ שאינו נדבק) ומש"ה שייך ע"ז מפני מראית העין. (וגם מוכח מדברי סמ"ג הנ"ל דהלכה כרשב"ג. דהא לא הביא דברי שמואל כלל רק דברי רשב"ג דאם אינו נראה שהוא מהול כו'. וכן פסק ג"כ בקיצור פסקי הרא"ש סי' ט' בהדיא כרשב"ג). וכן משמע לכאורה בפי' המשניות להרמב"ם שהרי על דין המשנה כ' והעיקר שיבוקר כו' והיינו דינא דרשב"ג ודשמואל משמע דמ"ש במשנה היינו הך דבמתניתא דרשב"ג ובדשמואל. וכן משמע בקיצור פסקי הרא"ש שהביא רק הדין דרשב"ג ולא הזכיר דין המשנה כלל:

אמנם מדברי הרמב"ם בחיבורו פ"ב מה' מילה דין ה' מבואר שעשה מזה שני חלוקות. מדכ' אם בעת שיתקשה נראה שהוא מהול א"צ כלום. וצריך לתקן את הבשר מכאן ומכאן מפני מראית העין. אשר זהו ל' המשנה מתקנו מפני מראית העין. הרי דמפרש דין המשנה שהוא בענין שא"צ למולו. ודין דרשב"ג ודשמואל פי' אח"כ ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול חוזרין וקוצצין כו'. והכ"מ כ' דלהרמב"ם מיירי דין המשנה באינו נראה מהול. וצע"ג דמדברי הרמב"ם מוכח בהדיא להיפך ע"ש. ומ"ש הרמב"ם דגם כשצריך למולו הוא רק מד"ס אינו מדין המשנה כמו שפי' הכ"מ אלא זה יצא לו מסוגי' דיבמות גבי משוך כנ"ל. וצ"ל שיצא לו להרמב"ם לומר דדין המשנה אינו הא דרשב"ג ושמואל משום דהם אמרו צריך למולו. משא"כ במשנה נז' רק מתקנו מפני מראית העין. ולכן פי' מתקנו לא שיחתוך הבשר כ"א תיקון בעלמא כדפי' בתה"ד סי' רס"ד לדחוק העור לאחוריו ויקשור אותה סביב הגיד כו' וא"כ מדאינו צריך למול מוכרח דמיירי כשנראה מהול בעת שיתקשה. ולא מיירי בגוונא דשמואל ורשב"ג. וכן הוא בתה"ד שם דמה"ט חלקינהו הרמב"ם לב' גווני. והנה בטוי"ד סס"י רס"ד נמשך ג"כ אחר לשון הרמב"ם ועשה מזה שני חלוקות. אלא דנראה מדבריו דגם בדין המשנה צריך לתקן הבשר באיזמל ולא כדעת הרמב"ם שא"צ [רק] לדחוק כו' ע"ש בב"ח. וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב א' סוף ח"ב. וכ' הב"ח שכן משמע מפירש"י דכ' בדין המשנה מתקנו ומשפע באיזמל כו' וגרם לו שהבין מפירש"י דהמשנה מיירי בנראה מהול כשהוא מתקשה. וכן כ' בתה"ד סס"י רס"ד. אכן באמת נלע"ד דמשמע יותר דלפרש"י המשנה היינו דינו דרשב"ג ושמואל כמ"ש התה"ד שם בתחלה וז"ל ואם הוה אמר דפרש"י במתני' קאי אאינו נראה מהול כשמתקשה אתי שפיר עכ"ל. דכך מוכרח ודאי מלשון הסמ"ג כנ"ל מדלא הביא דין המשנה כלל רק דין דרשב"ג וכן גם הסמ"ק סי' קנ"ז לא הביא דין המשנה כלל רק הא דשמואל א"כ מוכח דהמשנה ודשמואל ורשב"ג חד דינא הוא (רק משמעות הסמ"ק שפוסק כשמואל). וגם בתה"ד כ' שכן משמע מדלא כ' החיבורים שגם בנראה מהול כשהוא מתקשה צריך שום תיקון כו' אלא דאח"כ נטה מזה דא"כ אמאי נקט במתניתין צריך לתקן מפני מראית העין ושמואל נקט צריך למול כו' ומדברי הכ"מ מוכרח דאין כדאי לדחוק מחמת זה. שהרי הביא מראה מקום למ"ש הרמב"ם דצריך למול מד"ס ממ"ש במשנה מתקנו מפני מראית העין הרי ס"ל דמ"ש מתקנו מפני מראית העין זהו מ"ש שמואל ורשב"ג צריך למול כו' ואע"ג שפירושו בהרמב"ם דוחק וכמ"ש התה"ד דהרמב"ם חלקינהו לתרי גווני. עכ"פ נשמע דאין כדאי לחדש מחמת שינוי לשון זה חידוש דין דלפירש"י גם בנראה מהול כשמתקשה יהיה צריך לחתוך כו'. א"ו לפירש"י וסיעתו הסמ"ג וסמ"ק דין המשנה ודין דשמואל ורשב"ג חד גוונא הוא. וכן מבואר בהדיא בספר יריאים סי' י"ט וז"ל תניא אם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין וכמה בעל בשר אמר שמואל קטן המסורבל בבשר כו' ע"ש. הרי בהדיא דשמואל ורשב"ג קאי על מ"ש במשנה אם היה בעל בשר מתקנו. וגם בתה"ד הוכרח לדחוק דמתני' לפירש"י מיירי רק לתרומה. ולהכי לא מייתי ליה החיבורים. וזהו דוחק גדול שיהיה אכילת תרומה חמור מעצם חיוב תיקון המילה ולא משמע כן ביבמות פרק הערל (דע"ב א'). והרמב"ם פ"ז מה' תרומות דין יו"ד פסק דמשוך אוכל בתרומה אף שמד"ס צריך שימול פעם שנייה וגם רש"י ותוספות דס"ל דאינו אוכל מדרבנן היינו לפי שמדרבנן צריך שימול. ויצא לנו מזה דלפירש"י וסיעתו בנראה מהול כשהוא מתקשה או בנראה ואינו נראה לרשב"ג א"צ אפי' לדחוק הבשר ע"ד שכ' הרמב"ם. כי הרמב"ם כ' כן לפי פירושו דזהו דין המשנה. משא"כ לפרש"י דהמשנה מיירי באינו נראה מהול כשמתקשה. א"כ בגוונא דאמר שמואל ורשב"ג א"צ למול לא נצרך שום תיקון כו'. גם לפי' התה"ד ברש"י יש לומר כן דזולת לתרומה א"צ שום תיקון כו' וע' בנקה"כ סי' רס"ד ג"כ כתב לפרש פירש"י לא כמו שפי' התה"ד. ולפמ"ש י"ל יותר בפירש"י כמו שכ' התה"ד בתחלה כנ"ל. והנה בנדון דתה"ד דאף כשהוא מתקשה אינו נראה רק ראש המילה עד שליש העטרה אעפ"כ מחשיב ליה נראה מהול. ובנקה"כ הקשה הא זהו נראה ואינו נראה. וע"ש מה שתירץ. ולפמ"ש דהעיקר כהפוסקי' כרשב"ג בלאה"נ הדין אמת. אך לכאורה יש להקשות ע"ז דהנה בתה"ד כ' אבל בנ"ד שכבר מהול כהלכתו כו'. והואיל ונראה מהול רק בראש העטרה ולמטה קצת נראה מהול קרינן ביה עכ"ל. ולכאורה זהו ע"פ דעת החכם שבב"י סי' רס"ד דעטרה דלגבי מילה היא הבשר אשר בראש הגיד כולו עם החוט הסובב. דלפ"ז כיון כשמתקשה נראה ראש המילה ה"ז נראה מהול בראש העטרה. אבל לפמ"ש הבכ"ש במס' שבת פ' המילה דהחוט לבד מקרי עטרה והבשר המשפע נק' למטה מהעטרה. וא"כ הרי העטרה כולה מכוסה. וא"כ י"ל שזה נק' אינו נראה מהול. ושמעתי מדודי הרב הג' מהרי"ל זצ"ל ששמע מאחיו רבינו הג' נ"ע שהט"ז באה"ע סי' ה' ס"ל ג"כ כהבכ"ש והוא שם בט"ז סק"ב וע' ביבמות (נ"ה ב') פירש"י עטרה ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר. ול' רמב"ם פ"א מהא"ב כיון שהכניס ראש העטרה כו' משמע לכאורה כשטת החכם שבב"י אמנם (בנדה י"ג) משמע בגמ' ורש"י כדברי הבכ"ש. ולכאורה היה נראה שזהו מחלוקת בירושלמי דאיתא בירושלמי ביבמות פ' הערל ובשבת פ' המילה אלו הן ציצין המעכבין את המילה כו' ר' אבינא בשם רבי ירמיה בחופה רוב גובהה של עטרה ר' יוסי בן יוסי אומר בחופה רוב גגה של עטרה. וכ' בקה"ע ומיקל מר' אבינא ואינו מצריך גילוי כל העטרה. והשתא י"ל דהקולא היא דגם הגג שהוא הבשר שלמעלה מהחוט מצטרף להחוט שהוא עיקר העטרה ואינו נק' רוב גובהו אא"כ הוא רוב גובה של הבשר עם החוט ולא רוב גובה החוט לבד. מיהו אפ"ל דרוב גגה היינו רוב הקיפה. אכן באמת י"ל דנ"ד אין שייך לזה דאף אם התה"ד סובר ג"כ כהבכ"ש דלגבי ציצין המעכבין את המילה הוא תולה בהחוט. מ"מ הכא שכבר נימול כהלכתו פ"א וכל הענין אינו רק מדרבנן שפיר י"ל דאף כשהחוט כולו מכוסה. כיון שנראה ראש המילה עד שליש הבשר שבראש הגיד נראה מהול קרינן ביה. דהא אפילו לפ"ד החכם שבב"י הרי חופה רוב גובהה של עטרה ורוב הקיפה ואפ"ה חשיב ליה התה"ד נראה מהול מטעם הנ"ל. א"כ גם להבכ"ש אין לחלק דשפיר נק' נראה מהול. שהרי הערלה חופה ג"כ כל בשר שבראש הגיד וע"י המילה הוא מתגלה הבשר א"כ נק' נראה מהול. ומ"ש והואיל ונראה מהול בראש העטרה כו' היינו משום דגם בשר זה נק' עטרה בלשון העולם. ואע"פ שהט"ז סי' רס"ד סק"ט השיג על תה"ד כבר דחה דבריו בנקה"כ וכ"ש לפמש"ל דרש"י מיקל טפי מהרמב"ם וגם דהרבה פוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל כרשב"ג ודאי אין לזוז מדעת תה"ד והש"ע:

ועפ"ז נבואה לשאילתינו. דהנה בנ"ד כל העטרה זולת החוט מגולה בעת שנתקשה וא"כ עדיף מנדון תה"ד. אלא שמ"מ י"ל דכאן גרע כי כאן הבשר חופה ומודבק ממש לכל החוט. משא"כ בנדון דתה"ד משמע שאינו נדבק ממש כ"א שמכסהו כלבוש. הן אמת שנת"ל דאפילו בדבוק ממש אין החשש רק מדרבנן. דעיקר הטעם דהוי דרבנן הוא כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מילה דין ה' אבל מן התורה אע"פ שהוא נראה כערל הואיל ומל אין צריך למול פעם שניה עכ"ל. וא"כ גם כשנדבק ממש שייך לומר כן הואיל ומל כו'. וכן משמע מהסוגיא דיבמות (דע"ב) דמשוך אוכל בתרומה. ומשמע אפילו נדבקה ערלתו דאל"כ ה"ל לפרש. ועוד דבתוספתא דשבת (פי"ו) המשוך כו' ואח"כ תני קטן המסורבל כו'. משמע דהם ב' ענינים ומשוך היינו שנדבק ומש"ה פליג ר' יהודה דמשוך לא ימול מפני שסכנה היא לו. דכיון שמודבק להעטרה א"א לחתוך פן יחתוך ג"כ בשר הגיד. משא"כ במסורבל לא פליג ר' יהודה אדרשב"ג דאם נראה ערל בשעה שמתקשה מלין אותו. והיינו משום דשם ליכא סכנה כיון שאין מודבק יכול לימשך הבשר מראש העטרה ולחותכו בפ"ע מכאן ומכאן לא יגע בבשר הגיד. וכן משמע ג"כ מדברי הפוסקים דהב"ח סס"י רס"ד הביאו הש"ך סקי"א כ' מיהו היכא שנולד מהול אבל לא לגמרי שהעור חופה העטרה רוב גובהה או רוב הקיפה כו' דע"כ לא קאמרינן כו' אלא כשנמולו תחלה כהלכתן עכ"ל. מבואר בהדיא דבנמולו תחלה כהלכתן אף שאח"כ נדבק העור דומיא דמי שנולד מהול אבל לא לגמרי דשם העור מודבק. א"צ למול כשנראה מהול קצת בעת קשויו כו'. וע' במ"ש הט"ז סס"י רס"ד ומסתפקא לי כו'. והשאגת ארי' פשט ספיקו להקל דמדברי הש"א מוכח דכל שא"צ למול רק מדרבנן דהיינו משום שכבר נימול כהלכתו פ"א אזי הדין כמ"ש התה"ד דכשנראה מהול קצת בעת קשויו א"צ למול. וכן משמע ג"כ בתשו' מים רבים חי"ד סי' חמשים שהרי שם נסתפק שמא מעיקרא לא נימול כדין שמעיקרא לא חתכו הערלה כשיעור שצריך. א"כ משמע דהבשר החופה היה דבוק ממש להחוט. דאם אינו דבוק כלל מנ"ל לומר שמא לא חתכו כדין (דאף לפ"ד החכמת אדם דאם החיתוך קטן ביותר אף שגילה העטרה ע"י הפריעה ה"ל ציצין המעכבין כו' מ"מ מנ"ל להחזיק ריעותא לומר שלא חתכו כשיעור כיון שהעטרה כולה מגולה רק הבשר מכסהו היינו דין קטן המסורבל שבגמ' דאין מחזיקין ריעותא שמא מעיקרא לא נימול כהלכתו). א"ו משמע שהבשר היה דבוק בהחוט או יותר ואעפ"כ העלה שאם היה ברור להם שנימול כהוגן מתחלתו אפי' שלעת עתה נראה כערל אין צריך לחתוך בו כלום כו'. וכן ביאר שם אח"כ בפי' דלאו דוקא במסורבל ומדולדל לבד מהני בדיקת הקישוי אלא ה"ה בכל ענין כשהריעותא נולד אחר שכבר נימול כהוגן פעם א'. וכוונתו ודאי דאפילו הבשר מודבק ממש מהני בדיקת הקישוי. ומעתה יש להסתפק אם בנד"ז צריכין עכ"פ לעשות התיקון שכ' בתה"ד לדחוק העור לאחורי'. די"ל דלא הצריך כן רק בנדון שלו שאין כאב לתינוק מזה כיון שהעור אינו מודבק משא"כ הכא שהעור מודבק ויהיה לו כאב שמא א"צ לזה כיון דמדאורייתא א"צ למול כלל רק מדרבנן. הרי מוכח דלא החמירו רבנן כל שאינו נראה ערל בעת קישויו. ובס' מים רבים כ' עצהיו"ט יש לדחוק:

אך נראה שדין זה מפורש במהרי"ל סוף ה' מילה מעשה בנער בן שנה שנחזרה העור של הפריעה וכסה רוב הגיד והראהו למהריסג"ל ואמר מתיירא אני להפריעו שנית כו' עד שאיקלע שם מהר"ז סג"ל שהיה מוהל אומן ומובהק והיה ממשמש בגיד ופתאום חזרה הפריעה למקומה עכ"ל. הרי הצריכו לדחוק העור לאחוריו. רק שלהפריעו ממש לא רצה מהרי"ל וגם היו מתונים בזה עד שאיקלע אומן ומובהק כו'. וי"ל הטעם שהצריכו לזה דאף לפמש"ל לפירש"י דכשנראה מהול בעת קישויו א"צ שום תיקון אפילו לא לדחוק העור כו' זהו במסורבל ומדולדל דבכה"ג מיירי רשב"ג. אבל בנדון שנדבק העור י"ל דהיינו משוך שביבמות (דע"ב) ושם לא נז' קולא זו דרשב"ג דאף כשנראה ואינו נראה א"צ תיקון. ולכן י"ל דבכה"ג גם לפירש"י צריך לדחוק העור לאחוריו כו'. אכן למול ממש י"ל דא"צ כל שנראה שליש העטרה מגולה בעת קישויו. כדמשמע מהב"ח ותשו' מים רבים הנ"ל. הגם שי"ל שיש לחלק דמשוך חמיר טפי ממסורבל ולכן כל שחופה רוב העטרה צריך למולו. מ"מ אין להחמיר בזה נגד הפוסקים המקילים. דהא ר' יהודה אמר אפילו משוך לגמרי לא ימול מפני שסכנה היא לו. ונהי דקיי"ל כרבנן היינו במשוך לגמרי. משא"כ בנראה מהול קצת בעת קישויו א"צ למול כפסק תשו' מים רבים ס"נ והב"ח. וכן מבואר בהדיא במהרי"ל שלא רצה אפילו להפריעו כו' וכ"ש דא"צ לחתוך כו'. אבל מ"מ יש לטרוח לדחוק העור לאחוריו ולקולפו ממקום שנדבק. אך יש להמתין על מוהל אומן ומובהק שהוא יתקן זאת כמ"ש במהרי"ל. ולא דמי למסורבל דכשהיא דבוקה וכבר מל פ"א קשה מאד לחתוך כמ"ש בתשו' מים רבים סי' כ"ד וז"ל כי איני יודע המציאות באיזו מקום יתכן לאחוז ולחתוך כי בשלמא כשהערלה שלימה בקל אוחזים בה ומושכים אותה כפי הצורך וחותכים במקום שרוצים אבל בשכבר היא חתוכה ומהודקת עומדת על ראש הגיד איני יכול לצייר בדעתי המקום אשר יאחז בו כי ודאי צריכא מילתא למיבדקא יפה יפה בידים ובמראית עינים כו'. ולא יביאהו לידי סכנה עכ"ל. ע"כ דוקא גבי משוך פליג ריה"ו. ולא גבי בעל בשר. וא"כ אפ"ל גם רבנן לא פליגי כל שאפשר לדחוק ע"י היד ולהפריעו שנית. ועכ"פ אין להחמיר בו יותר מבבעל בשר שאינו מהודק:

ונידון מ"ש בסוף ספר חכמת אדם שיש ראיה מיבמות (דע"א ב') דציצין של בשר הערלה מעכבין אף אם נתגלה כל העטרה אח"כ ע"י הפריעה. הנה ראייתו משם אינה ראיה כלל דאדרבה לפי שאברהם לא נצטוה על הפריעה מש"ה ציצין של בשר הערלה מעכבין כיון דלא פרע אח"כ וע"ז אמרי' שם המול ימול כו' משא"כ אם פרע אח"כ. אפס מ"מ בלא ראי' לכאורה סברא הוא דבעור הערלה צריך כריתה דוקא ולא די כשמעבירו ע"י פריעה. ומ"מ אינו מוכרח להיות כה"ג הציצין מעכבין. דציצין המעכבין י"ל כשהן במקומן. ולא כשהן שלא במקומן. וכמו צואה שלא במקומה בגמ' דיומא (דף ל' ע"א) דשלא במקומה לא נפיש זוהמא. (וכן שכבת זרע שלא במקומה לא מבשלא ביבמות ע"ו א') ורב חסדא שם ובפ"ג דברכות (דכ"ה ע"א) י"ל דיודה כאן. כיון שהציצין לא מדובקין כלל בהעטרה ה"ל כערלה על היד. ולכאורה יש ראיה מהתוספות דיבמות (דע"א ב') ד"ה סוף מילה שהביא החכ"א. הפך מדבריו. דנדחקו ר"ת ור"י ליישב הא דשנית. והא דימול ימול. ואמאי לא תירצו דשניהם קאי על ציצין דעור הערלה. אלא דהמול ימול מיירי גבי אברהם אבינו שלא נצטוה על הפריעה וא"כ הציצין דעור הערלה מודבקי' ממש על העטרה. והאי דשנית דיהושע היינו אע"פ שגילה כל העטרה ע"י הפריעה עכ"ז מאחר שלא נכרתו ציצין דהערלה אע"פ שאינן כלל על העטרה עכ"ז מעכבין. א"ו משמע לכאורה דס"ל לר"ת ור"י דכה"ג לא מעכבי. אא"כ נשאר ג"כ מעור הפריעה שלא פרע שם ואין העטרה מגולה. אלא דא"כ עור הפריעה חמור עכשיו מעור הערלה דכשנשארו ציצין מעור הפריעה ה"ל כלא מל משא"כ מעור הערלה כיון שפרע אח"כ. וג"ז אינו קושיא דהא דעור הפריעה היינו כשדבוק על העטרה ולא קלפוהו כלל. משא"כ עור הערלה שאינו מעכב זהו כשנפרע וסר כולו מהעטרה. ומשום דלא נתקיים מצות כריתה בהערלה אין לחוש (את"ל דשלא במקומה לא מעכבא. וא"כ עכשיו אינה פוסלת) דהא ערבי שנתגייר כשהוא מהול ג"כ לא נתקיים מצות כריתה ואעפ"כ ס"ל לב"ה דא"צ להטיף. וגם לב"ש דצריך להטיף הרי כאן עדיף מהטיף דחתכו רוב הערלה. וצ"ע בפוסקים דמלשון הרמב"ם פ"ב ממילה דין ג' משמע דציצין המעכבין היינו רק בעור הערלה ור"ת בתוס' דיבמות הנ"ל פי' בהדיא דכמ"כ בעור הפריעה ולשון הרשב"א שם ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי כן תירץ ר"ת ז"ל עכ"ל. משמע דלולי ד' ר"ת אין מוכרח דאינהו מעכבי וא"כ לר"י בתוס' שם דתירץ בע"א אין הדין מוכרח. ומתוס' דשבת (קל"ז ב') ד"ה מל משמע בפשיטות כמ"ש החכ"א. ועיין תוי"ט שם ס"פ המילה דדברי התוס' הנ"ל תלוים לגירסא א' שביבמות (דע"א) דמ"ד לא ניתנה פריעה לאברהם איתותב ובמ"א על המשניות פר"א דמילה כתבתי הרבה בדין זה. ואח"כ נדפס תשובת מהר"ר יעקב מאיר ושם סי' כ"א הביא דברי החכ"א וחלק עליו דדיעבד מהני כשע"י הפריעה נתגלה כל העטרה: