א

סימן קצט

שאלה. מה שנת"ל [בתשו' הקודמת] שהיכא שיש מזכה לא בעי' שיהי' למי שמזכים על ידו מיגו דאי בעי הוה זכי לנפשי' כו' דאע"פ שאין לו מיגו זכה כדמוכח ממש בשו"ע ח"מ סי' ק"ה סעי' ג'. עדיין יש לשאול אי בעינן שיהיה עכ"פ מיגו להמזכה דאי בעי הוה מזכה חפץ זה למי שמזכים על ידו או לא בעי' מיגו כלל. ונ"מ בא' שהפריש צדקה ת"י [איזה] סך בבת אחת ליתנם לעניים ואח"כ זיכה ע"י עשיר מעות קצת מן הסך הזה לעני א' אי זכה העני או לא. כי מה שמבואר בש"ע ח"מ סי' ק"ה סעי' ג' אינו מוכח אלא כשיש להמזכה מיגו דאי בעי הוה נותנו למי שמזכה ע"י. דהתם מיירי בלוה או בסתם אדם שמזכה חפץ לאדם ע"י א'. דודאי הגם שיש עליו בעלי חובות היה יכול ליתנו למי שירצה הגם שאינו בע"ח שלו. דהא ע"כ מיירי היכא דלא שיעבד מטלטלי אגב מקרקעי דאל"כ לא היה מהני התפיסה ואפי' אם תפסו המלוה בעצמו היו מוציאים מידו והיו נותנין למי שהוא בע"ח מוקדם כמבואר בסי' ק"ד סעי' ה'. א"ו מיירי במטלטלי' שלא שיעבדם אג"ק וכן מוכח ממ"ש הסמ"ע סי' ק"ה שם דל"ד זיכה לבעל חובו אלא אפי' לאדם אחר כו' ע"ש. וכיון שיש להמזכה מיגו דאי בעי הוה מזכה למי שמזכה ע"י יכול לזכות ע"י לאחר הגם שהוא חב לאחרים דלא גרע מהיכא שתופס הלה לבע"ח במקום שחב לאחרים שלא מדעת הלוה דמהני אם יש מיגו להתופס כמ"ש שם סעי' ג' וה"ה הכא דיש מיגו להמלוה (ואפשר שהוא כש"כ וגם הרמב"ן ז"ל יודה בזה) אבל במקום שאין מיגו להמלוה לזכות וליתנו במתנה למי שמזכה ע"י אינו יכול לזכות ע"י לאחר. הגם שאילו היה נותן לאותו אחר ממש היה זוכה מ"מ הוא אינו יכול לזכות לו. וכגון בנ"ד שמיד שהפריש הנותן מעות אלו לצדקה אינו יכול ליתנם לעשיר ולכן אינו יכול לזכות ע"י עשיר לעני א' ואין העני זוכה ע"י הגבהת העשיר כיון שהעשיר הוא כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים או כמו מלקט פאה לעני א' שלא זכה לו. ואע"פ שיש כאן דעת אחרת מזכה מ"מ כיון שאותו המזכה אין לו מיגו ליתנו למי שמזכה ע"י לא מהני כנ"ל. ויש סברא לומר ג"כ בהפך דכיון דיש דעת אחרת מזכה שאותו המזכה יש לו יד במעות הללו ויכול ליתנם למי שירצה מהני אפי' אין כאן מיגו ליתנם למי שמזכה ע"י שהרי בדוכתי טובא אשכחן דדעת אחרת מקנה אותן שאני כמ"ש בפ"ק דב"מ (די"א) ואדרבה יש כמו דמות ראיה לכאורה לסברא זו מסתימת לשון הטוש"ע סי' ק"ה סעי' ג' אם הלוה אמר לאדם א' זכה בחפץ זה לפלוני כו' זכה לו ואין א' מבע"ח אחרים יכולים לגבות כו'. ויש לפרש לשון זה דכל היכא שאילו היה תופס אותו פלוני החפץ לא היו [יכולים] בע"ח אחרים להוציא ממנו מהני ג"כ תפיסה זו של האדם הא' שזכה לפלוני כיון שזכה ברשות הלוה כן משמע לכאורה מסתימת לשון דאל"כ הוה להו לפרש וא"כ הרי יש ויש אופני' שאין הלוה יכול ליתן החפץ במתנה למי שמזכה ע"י ואילו נתנו היו מוציאים אותו מידו הבע"ח האחרים ואעפ"כ אילו תפסום אותו פלוני המלוה אין יכולים להוציא מידו כמשי"ת. וא"כ אם נאמר דגם מה שזיכה לו הלוה ע"י אדם א' מהני. הרי מבואר דגם שאין מיגו לא להמזכה ולא למי שמזכים ע"י מהני כשיש דעת אחרת מזכה והאופנים אלו הוא מ"ש בטוש"ע ח"מ סי' ק"ד ס"ו דלענין מה שקנה אח"כ הגם שכתב דאקני אין שייך דין קדימה ובע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. אבל ודאי אילו נתנם במתנה לאחר מוציאי' מידו כיון שכ' לבע"ח שיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ודאקני. הרי הם כקרקעות שכ' דאקני כמ"ש בשו"ע סי' קי"ג. וא"כ אם זיכה ע"י אדם א' לפלוני בע"ח שלו מטלטלי' שקנה אח"כ הרי אין לו מיגו נגד בע"ח אחרים שכ' להם דאקני ואילו נתנם למי שמזכה ע"י היו מוציאים מידו ואעפ"כ אם תפסם פלוני הבע"ח א"י להוציא מידו. וא"כ אם נאמר דזכה אותו האדם לפלוני בע"ח כשאמר לו הלוה זכה כו' מבואר דמהני דעת אחרת מזכה אע"פ שאין להלוה ולמי שמזכים על ידו מיגו:

ויש עוד אופן כזה והוא אפי' במטלטלי' שקנה כבר (או אפשר אפי' בקרקעות כשציווהו שיחזיק בהן לצורך פלוני הבע"ח) וכשכתב לכל הבע"ח שיעבוד מטלטלי אג"ק אלא שכולן זמנן ביום א' דבכה"ג אם נתנן לאותו אדם שמזכה ע"י במתנה ודאי דמוציאים מידו כל הבע"ח ואם תפס פלוני הבע"ח א"י הבע"ח האחרים להוציא מידו כמ"ש בש"ע סי' ק"ד. ואם כן נאמר דמהני כשמזכה הלוה אותן ע"י א' לבע"ח א'. וא"כ מבואר דמהני דעת אחרת מזכה אע"פ שאין להלוה ולמי שמזכה ע"י שום מיגו שיוכל לזכות אותן למי שמזכה ע"י. אבל באמת אע"פ שסתימת לשון הטוש"ע יש לומר דקאי ג"כ על אופנים הנ"ל. אבל המעיין ברמב"ם פ"כ מה' מלוה ה"ב שממנו מקור דין זה שכ' וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני כו' מבואר בעליל דקאי אמטלטלין שלא שיעבדם אג"ק כלל וכן נראה מהסמ"ע שכ' בס"ק ד' דאפי' זיכה לאדם אחר שאינו בע"ח זוכה וא"כ מבואר דמיירי במטלטלין שלא שיעבדן אג"ק וכנ"ל ובזה יש לו מיגו. ובאמת שממקור הדין בגמ' שלמד משם הרמב"ם דין זה א"א להוכיח משם כלל דאפי' היכא שאין מיגו להמזכה יהיה יוכל לזכות כי עיי' מ"מ ולח"מ וב"י סי' ק"ה שדין זה נלמד מהא דאי' בגיטין (די"א) האומר תן שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור לא יחזור לפי שזכין לאדם שלא בפניו כו' ובגמ' שמעת מינה התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה לא כל האומר תנו כאומר זכו דמי עכ"ל הגמ'. וכ' המ"מ דמכאן מוכח דכל היכא דלוה אמר תנו זכה עכ"ל. ר"ל דל"ד לשאר תופס לבע"ח שלא ברצון הלוה. אבל ברצון הלוה זכה כמו במשנה הנ"ל שכיון שהאדון (שהוא כמו הלוה) אומר זכה להעבד (שהוא כמו המלוה) זכה אע"פ שהוא חב לאחרים ובכאן מבואר שהאדון (שהוא כמו הלוה) יש לו מיגו לזכות החפץ שהוא העבד למי שמזכה על ידו שהרי יכול ליתן עבדו במתנה למי שירצה. וכיון שיש לו מיגו יכול לזכות ע"י לאחר. משא"כ היכא שאין לו מיגו א"א למשמע מינה. ואדרבה לכאורה יש להפליא על המ"מ האיך כ' שהרמב"ם למד מכאן דין זה דשאני הכא שפי' חב לאחרים דכאן היינו האדון וא"כ כיון שהאדון הוא עצמו המזכה ורוצה לחוב לעצמו פשיטא שיכול ומי יעכב על ידו ואין ללמוד מכאן כ"א שיוכל לזכות במקום שאינו חב לאחרים כלל דומי' דהכא שמה שחב לעצמו א"א לקרוא בשם חב לאחרים. דא"כ כל נותן במתנה ומזכה ע"י אחר נאמר שהוא חב לאחרים וזה ודאי אינו. והגמ' לא דימה זה לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אלא לס"ד דתנו לא הוה כזכה והאדון יכול לחזור וכשהוא חוזר אז הוי זה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ר"ל להאדון כיון שהוא חוזר בו ויכול לחזור מהדין. אלא שזה תופס. משא"כ למסקנא דתנו כזכה והוא נותן אין כאן חב לאחרים כלל אלא כשאר כל מזכה ע"י אחר. ויותר פליאה בעיני על הלח"מ שם שכתב שמראיה הראשונה של המ"מ אין ראיה דשא"ה דאינו חב לאחרים כו'. אבל מראי' הב' יש ראי' והרי גם בזה אינו חב לאחרים כנ"ל. ואין מכאן ראיה להיכא שחב לאחרים. ובאמת י"ל שהרמב"ם למד דין זה מהא דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וקיי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וקשיא הלכתא אהלכתא. ותירצו התוס' דהא דתופס לבע"ח לא קני היינו כשאין לו מיגו לזכות לנפשי' אבל היכא שיש לו מיגו כמו במציאה זכי לחבירו וא"כ כמו דמהני מיגו של התופס אע"פ שתופס שלא ברצון הלוה ה"ה וכש"כ דמהני מיגו של המתפיס והמזכה שהוא הלוה שגם מי שמזכים ע"י הוא תופס ברצון שאע"פ שאין להתופס מיגו לזכות בו מצד עצמו ולא ברצון הלוה הרי ברצון הלוה יכול הוא לזכות בו וכאן הלוה מרוצה לזכות פלוני ע"י וגם הוא מרוצה ויש כאן מיגו כן היה נראה לכאורה אלא שמי יבא אחר המ"מ בודאי ידע איהו טפי מינן וכ' שהרמב"ם למד משם. אבל מ"מ גם לפ"ז א"א להוכיח משם אלא היכא שיש להמזכה מיגו דאי בעי הוה מזכה למי שמזכה ע"י לו ממש. ומיגו דאי בעי הוה מזכה לו מזכה ג"כ ע"י לאחר. אבל היכא שאין לו מיגו זה אין להוכיח מזה שיוכל לזכות במקום שחב לאחרים. וא"כ בשאילתנו שמי שהפריש מעות צדקה א"י לזכות להעשיר וליתנם לו ממש. א"כ אין להוכיח שיוכל לזכות ע"י לעני. ויש לכאורה להביא ראי' דלא (מצאו) [מצי] לזכות ע"י מהא דפיאה פ"ד מ"ט הנ"ל מי שליקט את הפיאה (ופירש"י אדם דעלמא שאינו בעל השדה דאילו בבעל השדה לא אמר ר"א זכה דליכא כאן מיגו דאי בעי הוה זכה לנפשי' דאפי' הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פיאה שלו) ואמר ה"ז לפלוני עני רא"א זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון. והר"ש והרא"ש בפי' המשניות שם השיגו על רש"י משום דלעולא דקיי"ל כוותי' דמחלוקת ר"א וחכמים במעשיר לעני ופליגי אי אמרינן תרי מיגו א"כ מתוקמא אפי' בבעה"ש מיגו דאי בעי הוה מפקר נכסי' ושדה זו בכלל ואז היה מותר לו ללקט פאה ממנה ומיגו דאי בעי הוה זכה לנפשי' כו' ולחכמים דס"ל דתרי מיגו לא אמרי' א"כ הוה כאילו אין לו מיגו ולכן לא זכה לו ועיין בש"מ שישבו ד' רש"י. ועכ"פ יש להוכיח מכאן דאפי' ביש כאן מזכה בעי' מיגו דהא בעה"ש הוא המזכה וגם הזוכה בשביל אותו העני. וא"כ הוה כמו דעת אחרת מזכה ואי בשיש דעת אחרת מזכה לא בעי' מיגו א"כ עדיפא ה"ל לר"ש ורא"ש לאקשויי אפירש"י. דבבעל השדה אפי' חכמים מודו דזכה לעולא ומדלא קאמרי הכי אלא דבהא פליגי ר"א וחכמים ולחכמים לא זכה משום דתרי מיגו לא אמרי'. וליכא כאן מיגו א"כ ש"מ דאפי' בשיש דעת אחרת מזכה בעי' מיגו. אמנם לקושטא דמלתא אין זה ראיה כלל כי בעה"ש לענין פאה אין לקרותו מזכה כלל משום שאין לו אפי' טובת הנאה בהן כדתנן בפ' בתרא דנדרים (דפ"ג ב') קונם שאיני נהנה לבריות כו' יכול הוא ליהנות בלקט שכחה ופיאה והיא הלכה פסוקה בי"ד סי' רל"ד סעי' ה'. והטעם כיון דכתי' בו תעזוב יתירה אין להבעלים בהם שום טובת הנאה ודמי להפקר ממש כמ"ש הש"ך שם שלמד הפקר מזה. וא"כ אין שייך לקרוא לבעה"ש מזכה כיון שאין לו יד בזה כלל. משא"כ במעות צדקה שיש להבעלים טובת הנאה בהן ליתן למי שירצה. ומ"מ נ"ל דבצדקה אין שייך לומר דעת אחרת מזכה כיון שכבר התנדב אותם לצדקה שוב אינן שלו וכיון דליכא מיגו א"א לזכות ע"י עשיר משא"כ למתפיס לבע"ח ע"י א' אף שהם משועבדים אג"ק. מ"מ כיון דקי"ל כרבא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה א"כ עד שיגבה אותן הבע"ח הם שלו ויכול ליתן אותם מתנה ע"מ להחזיר וא"כ יש לו מיגו:

שוב הקשה לי א' עמש"ל דבצדקה בעי' מיגו שאין ללמוד זה מההיא דפיאה דשא"ה שא"א לעני לזכות בעצמו ואם כן אינו נק' תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כו' כי אינו חב כיון שהעני לא יכול ליקח בעצמו. ואמרתי לשטת הרמב"ן דאפי' היכא דלא חב בעי' מיגו. ודאי דאין בדבריו כלום:

הלכות צדקה