א

סימן קצו

מי שנתן ת"כ לחותנו שישא בתו השנייה תמורת אשתו. ועכשיו טוען שא"א לו להמתין עליה עוד שנה עד שישלמו ימי חדשי היניקה שמניקה בנה. ויבוא לעבירות:

הנה הגם שהנשבע לחבירו לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא מדעת חבירו. הנה הסנהדרין שהתירו לצדקיהו את השבועה שלא מדעתו של נ"נ ושלא בפניו כתבו התוספות שני תירוצים הא' משום שהיה צדקיהו מצטער ביותר. הב' דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך. ולדבר מצוה מתירין. ובגמרא (ס"ה א') משמע קצת כתירוץ הראשון שהיה מצטער כו' והביאו דבריהם הרשב"א והר"ן ושא"פ. והראב"ד שם ס"ל דאף דיעבד אין זה התרה. ואפ"ל ע"כ לא פליג הראב"ד אלא משום דהתם הוא מצער את עצמו שהרי לא נצטער רק מזה גופא שהיה רצונו לגלות את השבועה כו'. ע"כ איבעי ליה ליתובי דעתא. ולא לצער נפשיה. אבל הכא דבעל כרחו מצטער שיצרו מתגבר עליו. שפיר חשוב לדבר מצוה. וחילוק כזה מבואר בהדיא בגמרא בסוכה פרק הישן (דף כ"ה ע"ב) גבי אבל חייב בסוכה. ואע"ג דמצטער פטור מן הסוכה והאי נמי מצטער הוא. ה"מ צערא דממילא. אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה. ועיין תשו' הריב"ש סי' קפ"ו שם היה חילול ה' דלגבי עכו"ם יש חילול ה' בדבר:

עוד י"ל כאן חשוב כמו נדרי אונסים. שמצטער ונאנס בזה כמו הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו דחשוב נדר אונסים. שנאנס מלקיים השבועה מחמת חולי בנו. אף שהריב"ש סס"י שפ"ז פי' דהיינו דוקא משום שלא עלה על דעתו שיאכול אצל חבירו אף באונס כזה הא כשאין שייך לומר כן חייב ליתן כל ממונו יעו"ש. לפע"ד אין דבריו מוכרחים דמ"ש ואם יאמר שהוא דין מיוחד בשבועה כו' גם זה אינו כלום. נלע"ד דשפיר יש לחלק בין שבועה שהוא איסור שהביא על עצמו ובין שאר איסורים דממילא. שבאיסור שאינו איסור עצמי אלא שהוא הביאו על עצמו יש לומר דכל שנאנס בענין דאנו אומדים דעתו שאלמלי ידע כן תחלה לא הי' נשבע חשוב נדרי אונסים ואינו מחוייב לקיים. שהרי לא הביא האיסור על עצמו ע"ד כן. ויש ראיה לזה מתשו' הרא"ש כלל ל"ד סי' א' דאזיל בתר אומדנא כה"ג לומר דאדעתא דהכי לא עשה השידוך. גם פשטא דגמרא דנדרים פ"ג (דכ"ז ע"א) אמתניתין דנדרי אונסים הנ"ל משמע שהם חשובים אונס ממש. ואע"ג שהרא"ש והר"ן פירשו הטעם דאדעתא דהכי לא נדר. היינו כנ"ל דכיון שהוא הביא האיסור על עצמו יש לדון בכזה דין אונס ממש. וא"כ צער דגופיה שמצטער לישב בלא אשה שנה שלימה י"ל דחשוב אונס. ואע"ג שגם מתחלה ידע שצריך להמתין עליה שנה. מ"מ הוי אונס כדאמרינן במשנה ספ"ז דכתובות סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ואע"ג דחכמים פליגי עליה דר"מ. היינו שאין כופין אותו להוציא כיון שהתנה עמה כן. אבל הכא להפך שיהיה כופין אותו אין לנו. כ"ש דטענתו טענה שבא לידי עבירה והרי מצינו דניחא ליה לחבר לעבור איסורא קלילא כדי שלא יעשה ע"ה איסורא רבא פרק בכל מערבין (דל"ב). כ"ש שי"ל כן על עצמו דניחא ליה לעבור על ת"כ. שנק' איסורא זוטא לגבי הרהורי עבירה וזרע לבטלה כו' ולכן יכול לומר סבור הייתי שהייתי יכול לקבל כו':

והנה ראיה לדברי לחלק בין איסור עצמי ובין איסור שהביא על עצמו מבואר כה"ג פ"ק דתמורה (ד"ו סע"א) בתוספות ד"ה והשתא. דאף לרבא דס"ל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מודה באיסור שהביא על עצמו כמו שבועה. דלא אמרינן בזה אם עביד לא מהני. ואף שהגמ"ר דשבועות לא ס"ל כהתוספות ועיין מזה בסמ"ע סי' ר"ח ס"ק ג'. והש"ך בי"ד סי' ר"ל ס"ק ד' הביא שהרא"ש בתשו' כלל ז' סי' ד' ס"ל ג"כ בפשיטות כדעת התוס'. וא"כ לדעת התוספות והרא"ש יש ללמוד במכ"ש הדין שכתבתי דבאיסור שהביא על עצמו יש להחשיב ענין כזה אונס היכא שאומדנא הוא דאדעתא דהכי לא נדר באונס כזה. דהיינו משנתינו דנדרי אונסין כו'. והקצה"ח ונתי"מ סי' ר"ח כמדומה שלא ראו תשו' הרא"ש הנ"ל:

ועוד כיון דהכא אין כאן שבועה רק ת"כ צידד הח"צ בתשו' סי' מ"א בד"ה ובענין נודר ע"ד חבירו כו' כי אין שבועה זו אלא תקיעת כף ואיכא מ"ד אפילו התרה אין צריכה ואין בה אלא משום שארית ישראל לא יעשו עולה כו' כ"ש כשכבר התירו לו ב"ד דנלע"ד שהוא מותר לישא אחרת עכ"ל. גם בנ"ד אינו מקובל טובה מחמת השבועה. גם לצרף פי' הרא"ש בנדרים (דס"ה) שחלק על הרא"ם. ופי' דבפניו היינו אפי' בעל כרחו. ובלח"מ פ"ז מה' שבועות פי' שכן דעת הרמב"ם שם. א"כ יש כאן חמשה צדדים הא' דמצטער טובא ולא צערא דאיהו מצער נפשיה מתירין לו אף להראב"ד וכ"ש להתוספות. ב' די"ל חשוב כמו נדרי אונסים משום באיסור שהביא על עצמו אמרינן דאדעתיה שיצטער כ"כ לא נדר. ג' כיון שלא נשבע רק נתן ת"כ. וגם לא היה מקובל טובה. ד' צירוף פי' הרמב"ם לפ"ד הלח"מ וכ"ד הרא"ש בפירושו. ה' ע"ד ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא קלילא כדי דלא לעביד איסורא רבא. ואפ"ל שע"ז אמרו בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה. דהיינו כה"ג:

הלכות כבוד רבו