א

סימן קצה

ע"ד השאלה שמדפיס א' שהדפיס שסי"ן וקיבל הסכמות מהרבנים שאין שום מדפיס אחר רשאי להדפיס שסי"ן עד כלות משך חמשה עשר שנים מעת יום כלות הדפסת ש"ס זה. והנה המדפיס הוא מכר כל השסי"ן שלו והרויח סך עצום רק נשאר אצלו ערך משלשים עד ארבעים שסי"ן. ונתעורר מדפיס אחר ברחוק ממנו מאה פרסאות במדינה אחרת רק שהוא תחת ממשלת הקיר"ה. להדפיס ש"ס מחדש מפואר ביותר וקיבל הסכמות מכמה גדולים. וכעת נתעורר המדפיס הראשון להדפיס ש"ס שנית ומערער לומר שהמדפיס האחר מדפיס באיסור גמור כי עדיין נחסר שני שנים לתשלום ט"ו שנה:

הנה מתחלה יש לעמוד על שרש ענין ההסכמות מאיזה מקום הוא נמשך דלכאורה הרי מצינו להפך בגמ' שאפילו במקום דין השגת גבול מ"מ במלאכת שמים התירו שאין איסור השגת גבול כדי שעי"ז יהיה קנאת סופרים תרבה חכמה. והוא מ"ש בגמ' פרק לא יחפור (דכ"א סע"ב) אמר רב יוסף ומודה רב הונא (דאמר לעיל בר מבואה דאוקי ריחייא כו' דאית ליה כרשב"ג מודה הוא במיקרי דרדקי דלא מצי מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא התינוקות שמתוך כך יזהרו באומנתן שיראו זה מזה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה) במקרי דרדקי דלא מצי מעכב דאמר מר עזרא תיקן להן לישראל שיהיו מושיבין סופר בצד סופר וניחוש דלמא אתי לאתרשולי א"ל קנאת סופרים תרבה חכמה. ופסקו כן הפוסקים ואף לדידן דקיי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דס"ל דבר מבואה לא מצי מעכב אבר מבואה אחרינא אפילו ברחייא מ"מ נפ"מ לבר מתא אבר מתא אחריתא כי לא שייך בכרגא דמתא מצי מעכב עלי' ברחייא מודה במקרי דרדקי דלא מצי מעכב. וכמ"ש הב"י בח"מ סי' קנ"ו ריש ד"ה החלק השלישי. שכ"ד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ורבינו ירוחם וז"ל הרמב"ם ספ"ב מהלכות ת"ת וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקת בצדו כדי שיבואו תינוקת אחרים לו או כדי שיבואו מתינוקת של זה אצל זה אינו יכול למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר עכ"ל. וא"כ ה"ה בהדפסת הש"ס נמי אף אי הוה שייך ביה משום השגת גבול אם היה זה עסק הדפסה אחרת כמו בר מתא אבר מתא אחריתא מ"מ בהדפסת ש"ס אין איסור כלל כדי שמתוך כך יזהרו באומנתן כו'. והיינו ענין מושיבין סופר בצד סופר (וגם להתוס' דלא גריס זה מ"מ הדין א') וכ"ש שאדרבה גם בהדפסה אחרת אין בזה כלל מדינא משום השגת גבול שהרי המדפיס כן במדינה אחרת בריחוק מאה פרסאות. ואיך תיקנו כן הגאונים לאסור למדפיס אחר בהדפסת שסי"ן ושארי ספרי קדש. ה"ז נגד סברת הגמ' לכאורה. וצ"ל משום שראו שיש בזה חשש דלמא אתי לאתרשולי דאע"ג גבי סופרים ומלמדים לא חשו לזה התם משום דלא שייך חשש הפסד עכ"פ. משא"כ גבי הדפסה שהמדפיס מוציא ע"ז ממון רב יש לחוש דלמא מימנע ולא עביד כשיתיירא מהשגת גבול הן אמת שגם זה אינו חשש ברור כמ"ש הגאון מ' יונתן ז"ל בהקדמת ספרו כו"פ וז"ל והנה לא רציתי ליקח הסכמה מגאוני הזמן כסדר חובר חיבור כי לא מצאתי בהם תועלת כי בלא"ה כל זמן שספרי אינו נמכר ונתמלא חסרוני בהוצאת רב שהיה לי על הדפוס מי ידפיסו כתבניתו ויפזר הונו על מגן ספק אתי ספק לא אתי ואחרי הנמכר גאולה תהי' להם אשר מורשים להדפיסו שנית וא"כ מה תועלת יש בהסכמה רחוק משכר וקרוב להפסד עכ"ל. וא"כ כיון שזה החשש אינו גדול הי' לנו לומר שאין מהראוי כלל ליתן הסכמה דאדרבה יגדיל תורה ויאדיר ולא לומר חתום תורה ח"ו. וע' בתשו' רמ"א סס"י יו"ד שכ' כן דהמדפיסים אדעתא דנפשייהו קא עבדי כו' ולכן גם אם יפסידו פעם א' לא ימנעו מחמת זה מלדפוס ואדרבה יהיו בהולים למלאות חסרונם. ועכ"פ אף שנהגו ליתן הסכמה מ"מ ודאי אין מהראוי לאסור יותר מן אחרי נמכר. שאחרי נמכר ודאי אין ראוי לנעול בפני מדפיסים אחרים שזהו הפך כוונת חז"ל שאמרו אדרבה דמושיבין סופר בצד סופר כדי שיתייראו זמ"ז ויזהרו באומנותן. וגם ענין אחרי נמכר. ודאי אין להקפיד אם נשאר מיעוט ספרים ושהרויח כבר סך רב דפשיטא דמשום מיעוט כה"ג שנשאר לא שייך מימנעי ולא עבדי מיהו כ"ז לכתחלה אבל לענין דיעבד שכבר ניתן ההסכמות עד משך זמן ט"ו שנה צריך לעמוד אם יש איסור אחרי נמכר. והנה מאחר שמדינא אין בזה כלל משום השגת גבול כשמדפיס במדינה אחרת. א"כ תוקף כח ההסכמות צ"ל שנמשך מהא דגרסינן פ"ק דב"ב (ד"ח ע"ב) ורשאין בני העיר להתנות על המדות (להגדיל סאת העיר או להקטין) ועל השערים (שער החטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים) ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובר על קיצת דבריהם ולהסיעם מדת דין תורה). וגרסינן התם (ד"ט ע"א) הנהו בי תרי טבחי דעביד ענינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוהו למשכיה (עור הבהמה) אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתם. לא אהדר ליה רבא. אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר ליה מידי. ה"מ היכא דליכא אדם חשוב. אבל היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דמתנו (אלא בפניו) מזה י"ל דהסכמות שנותנין הרבנים שהם הם החשובים שלא יהי' רשאי מדפיס אחר להדפיס תוך משך זמן המוגבל. תנאי גמור הוא וקיים כמ"ש ורשאין בני העיר להתנות כו'. וכמו תנאי של הטבחים שלא יעבוד זה ביומא דחבריה. וכך הוא ממש תנאי הסכמת הדפסה שלא יכנוס מדפיס אחר להדפיס תוך גבול של משך שהגבילו להמדפיס הראשון. אך מ"מ קשה לי דודאי כמו שהטבחים אינם יכולים להתנות אא"כ בפני האדם חשוב כמו כן וכש"כ שהאדם חשוב עצמו אינו יכול להתנות ולגזור שלא יעבוד חד ביומא דחבריה בלתי שיתנו הטבחים עצמן. כן בפניו. כמבואר מלשון הגמ' ורשב"ם לא כל כמינייהו דמתנו אלא בפניו. משמע דתרווייהו בעינן שהם יתנו בפניו. וז"ל חי' הרמב"ן הא דאמרינן בהנהו תרי טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. נראה משום דלמא איכא פסידא דלקוחות דמיקרי זביני הילכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה ואע"ג דחזיא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה. ומשמע היכא דליכא אדם חשוב א"נ ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא א"נ כל אומני דההוא אומנות משום דהוו להו בני עיר לגרמייהו אבל תרי תלתי דמתנו במאי קני עכ"ל. ויש לעמוד על לשונו דלכאורה משמע דדוקא היכא דליכא אדם חשוב אז הוא דבעינן שיהיה כל בני האומנות מתנים התנאי משמע הא כשיש אדם חשוב א"צ לזה. וסגי ביה לחוד. א"נ ביה עם מיעוט בני האומנות. וא"כ זה סותר דברינו שאמרנו שגם האדם חשוב לא מהני כלום בלתי שיתנו ג"כ בני האומנות כנ"ל. אכן באמת כל הפוסקים לא משמע כן. וז"ל רבינו ירוחם במישרים נל"ב ח"ב בעלי אומניות רשאין להתנות ביניהן איזה תנאי שירצו ואם יש אדם חשוב בעיר שהוא ראש ומנהיג בעיר אין רשאים בלתי ידיעתו ואין קיום התנאי בלתי ידיעתו ואפילו שלא כדין תורה עכ"ל מבואר דידיעתו בעינן אבל מ"מ הם עצמן צ"ל המתנים התנאי. וכן משמע מלשון הרמב"ם פי"ד מה' מכירה הי"א שכ' אין התנאי שלהם מועיל כלום כו' אא"כ התנה עמהן ועשו מדעת החכם עכ"ל. הרי בעינן ג"כ שהם יתנו ויעשו בצירוף דעת החכם. וכן מבואר מלשונות שאר הפוסקים. וצ"ל דכוונת חי' הרמב"ן הוא דבאדם חשוב יש פעמים דמהני תקנתו לחוד כגון ע"ד שכ' המרדכי פ"ק דב"ב סי' תפ"ב אם הוברר מתחלה להנהיג קהלו בכל דבר אפילו יחיד שביררו מה שעשה עשוי ויפתח בדורו כשמואל בדורו כו'. וע' בהמגיד פי"ד מה"מ הי"א דפי' אבן מיגש דאדם חשוב שבגמ' מיירי קרוב לכה"ג שהוא ממונה על כך לתקן מעשה המדינה כו'. א"כ בכה"ג י"ל דס"ל להרמב"ן דתנאו לבדו קיים. וכמ"ש המרדכי. אבל בסתם אדם חשוב כמו רבני העיר הנהוג עכשיו ודאי מודה הרמב"ן לכל הפוסקים דאין תקנתו לבדו מהני אא"כ בצירוף כל אנשי העיר. וא"כ הדרה קושיא לדוכתה על כח ההסכמות שנותנים הרבנים לבדם וגוזרין על המדפיסים מבלי ידיעתם ורצונם כלל ונותנים כח למדפיס א' וששארי המדפיסים לא ידפיסו ספר זה הלא תנאי זה לא מהני כלל מדינא דגמ' דבעינן תרתי שיתנו כל הבעלי אומניות עם ידיעת אדם חשוב והיינו כשהיו מתנים כן כל המדפיסים בעצמן בצירוף הסכם וידיעת הרבנים שבעירם. אבל הרבנים עצמן מנ"ל לבדם בלי המדפיסים משמע אדרבה שאין להם כח כלל ליתן כח למדפיס א' וליטול זכות שאר המדפיסים שלא יהיו רשאים להדפיס ספר ההוא. וכבר נת' שמדינא דגמ' אין בזה כלל משום השגת גבול אף שיוליך למכור הספרים במקום של הראשון ובזמנו דאדרבה יגדיל תורה ויאדיר. וגם בלאו ה"ט אין שייך בזה השגת גבול וכמו שהביא דודי הרב הגאון יהודא ליב ז"ל מתשו' רמ"א ס"י שלא מצא לומר שהיענטראל משיג גבול דהגאון מהרמ"פ רק משום שהכריז שכל ספר יוזיל טפי מהגאון מבואר בפי' שההדפסה עצמה שהדפיס הרמב"ם אף שכבר הדפיסו הגאון מהרמ"פ אין בזה כלל ענין להשגת גבול. אף בלאו ה"ט דיגדיל תורה כו' שלא הזכירו רמ"א כלל. וכ"ש בהצטרף טעם זה שהוא תלמוד ערוך דאף במקום שיש איסור השגת גבול בשא"ד מתירים זה היכא דשייך קנאת סופרים תרבה חכמה כנד"ז שעינינו רואות דשייך בזה קנאת המדפיסים תרבה יפוי השסי"ן להיות נייר יפה ודיו שחור ואותיות גדולים ביתר שאת ויתר עז מאילו לא יתיירא מן מדפיס אחר כלל כאשר נראה בחוש שהשסי"ן אלו הנדפסים כעת בסלאוויטא מהודרים הרבה יותר משסי"ן הראשונים וכמו"כ השסי"ן דווילנא ויפוי הספרים הוא דבר גדול שעז"נ זה אלי ואנוהו ס"ת נאה כו' גם על דינא דמוזיל שהזכיר רמ"א צ"ע דאדרבה שנינו במשנה ס"פ הזהב וחכמים אומרים זכור לטוב ואם כן הוא במכירת פירות כ"ש במכירת ספרים וצ"ל התם הוזיל יותר מהערך רק בשביל להפסיד את הגאון מהרמ"פ ז"ל:

ולכאורה היה נ"ל לומר דהוה כהא דגרסינן פרק אלו מציאות (דכ"ז ע"ב) אמר רבא את"ל סימנים לאו דאורייתא היכא מהדרינן אבידתא בסימנין (כלומר מה תקנה ראו חכמים בדבר ליכנס בספק להחזיר ממון למי שאינו שלו) דניחא ליה למוצא אבדה דנהדר בסימנים כי היכא דכי אבדה ליה לדידיה נמי נהדרו ליה בסימנין. א"ל רב ספרא לרבא וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו (ובניחותא דמוצא מאי איכפת לן אם מי שאבדה ממנו לא ניחא ליה) [הרי] התקינו חכמים להחזיר האבידה בסימנים אף אם מדאורייתא לא מהני כלל הסימנים משום דכיון דניחא ליה כן ה"ז כאילו רצונו כן בבירור ואין כאן הפקעת ממון שלא כדין. וגם מבואר דזה שניחא ליה כן משום טובה העתידה לבא לו בפעם אחר אף אם עתה אדרבה מוציאין ממנו המציאה חשוב ניחא ליה דהיינו הא דאמרינן תחלה דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין כו' ורב ספרא לא הקשה רק משום דניחותא דהמוצא אבידה לא מהני כלל כיון שאין הממון שלו. הא אילו בדידי' הוה תליא היה זה מהני. ואם כן יש לומר שכל המדפיסים ניחא להו כן שתהא נוהג דת זו של ההסכמות בכדי שכשידפיס הוא ספר לא יוכלו להדפיסו שאר המדפיסים ויהיה לו פרנסה משא"כ בלי ההסכמות ספר שידפיס זה ידפיס השני ג"כ ויוזילו זע"ז גם לא ימצאו קונים כ"כ ברווחא. וכיון דניחא ליה כן שתהא דת זו נוהג לכן הגם שעכשיו נוטלים ממנו הזכות של ספר א' ונותן למדפיס א' מ"מ ניחא ליה כן כדי שכשידפיס הוא יתנו לו ג"כ זכות זה. וכיון דניחא להו כן י"ל דהסכמת רבני העיירות חשוב כאילו התנו ג"כ המדפיסים עצמן כיון דניחא להו כן. וה"ל כתנאי דבעלי אומניות עם ידיעת האדם חשוב דתנאן קיים מדינא דגמ' עד שיכולים להסיע על קיצתן. אלא דמ"מ אין הנושאים דומים כל כך דהתם גבי השבת אבידה א"צ רק שיהיה ניחא ליה. אבל הכא י"ל דבעינן שיהיו הבעלי אומניות עצמם מתנים התנאי דמש"ה כשמקבל כן בעצמו ממש שוב חל עליו התנאי אלהבא. אבל היכא שאינו מתנה כן בעצמו אף את"ל דניחא ליה אין זה דומה כלל לאילו מתנה הוא התנאי לשיהי' מהני גם על להבא. משא"כ גבי אבידה דהוא ענין הוה. שפיר מהני במאי דניחא ליה. ועוד דמ"מ התם מסייעי' הסימנים דאף אם סי' לאו דאורייתא מ"מ מוכח הוא שהאבידה של הנותן סי' ע"כ בכה"ג סמכי' אסברא זו דניחא ליה. משא"כ הכא. ועוד דהתם למסקנא טעם החזרת האבידה אינו כלל מה"ט דניחא ליה ע"ש מסקנא דגמ'. ועוד דבאמת בנד"ז אין זה ניחא כלל לשאר המדפיסים דאם היה ההסכמה רק עד אחרי נמכר אפשר הי' זה ניחא להו. אבל כשנותנין ההסכמה על ט"ו שנים עד"מ אחר כלות הדפוס ושיהיה האיסור אפילו אחר נמכר. ומיד קודם סיום הזמן הנ"ל ב' או ג' שנים אפילו אחר שכבר נמכר והיו שאר המדפיסים רוצים להדפיס הש"ס אין מניח להן המדפיס הראשון וחוזר המדפיס עצמו ולוקח עוד הסכמות על שנים רבות כדאתמול. עד שלא יוכלו שאר המדפיסים להדפיס הש"ס כלל רק הוא לבדו א"כ אנן סהדי דזה לא ניחא להו כלל והיא על אפם ועל חמתם להיות מפקיעים זכותם לגמרי. בחנם ח"ו. לכן הדבר ברור שאין זה כלל כדין תנאי שהתנו בעלי אומניות כו' לא מיניה ולא מקצתיה:

ולכן צריכים אנו לחפש מקור ומוצא ממקום אחר. והוא מסוגיא דגיטין פרק השולח (דל"ו ע"ב) מהא דרבא ור' אלעזר דס"ל דהיה הפקר ב"ד בממון הפקר וכבר מצינו לגדולי הראשונים ז"ל שנשתמשו בזה אפילו לענין הפקעת קדושין כמו שהובא בב"י באה"ע סס"י כ"ח בשם תשו' הריב"ש סי' שצ"ט שיכולים הקהל לתקן שכל מי שיקדש שלא בידיעת נאמני הקהל ובפניהם ובפני עשרה יהי' הקדושין מופקעין ובטלים ומעתה באותו זמן מפקירים הקהל כסף או שוה כסף שיקדש בו והמקדש כנגד תקנתם זו אין קדושיו קדושין זהו מה שנ"ל להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר כו' וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אל"ף ר"ו עכ"ל הב"י. וכ"כ בתשב"ץ ח"ב סי' ה' שכן נראה משורת הדין רק שמשום חומר איסור אשת איש לא נעשה מעשה בזה. וא"כ י"ל דמזה נמשך כח ההסכמות שהב"ד היו יכולים להפקיע זכות שאר המדפיסים דרק משום חומר איסור א"א לא עשו מעשה כן. משא"כ בדבר שבממון סמכו על זה כדי שיהיה הדפסת הספרים בטוב ונכון. ואין להקשות דא"כ למה הוצרכו הפוסקים גבי תנאי בעלי אומניות שיהי' בפני אדם חשוב דא"כ כיון שצ"ל בפני האדם חשוב למה צ"ל כלל להבעלי אומנות די"ל התם אדם חשוב יחידי שאינו ב"ד ממש. דב"ד בעינן שלשה משא"כ שנים וכ"ש אחד אף שיהי' גדול הדור אין לו כח ב"ד כלל לאפקועי ממונא וכמ"ש הר"ן בגיטין שם גבי פרוזבול דסגי בשנים משום שאינו דבר שיהא צריך משא ומתן כו' ע"ש. ומש"ה גבי תנאי בעל אומנות בפני אדם חשוב דהוא יחידי אף שהוא גדול כרבא לא מהני כלל בלתי בעלי אומניות עצמן כמש"ל. משא"כ בהסכמות שהן רבנים הרבה י"ל ע"ז דיש בכחם להפקיע זכות שאר המדפיסים ומש"ה מהני הסכמתן. אלא שצריך לחקור אם יש ללמוד כן מדברי הרשב"א והריב"ש הנ"ל דהם מיירו בכח תקנת הקהל לגבי בני עירו ומוכחי לה מסוגיא דב"ב הנ"ל מהא דרשאין כל בעלי אומניות כו' כמבואר בהריב"ש סי' שצ"ט. וכ"ה בתשו' הרשב"א סס"י אל"ף ר"ו. ואדרבה הריב"ש מקשה לנפשי' מסוגי' דגיטין (דל"ו ע"ב) הנ"ל גבי פרוזבול דאמרינן דלמא כי תקון הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בי דינא אחרינא לא דאלמא אין כל ב"ד יכולין להפקיע ממון אף אם נאמר כן לא קשיא לנדון זה דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיע ממון של זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שהיו עושין בני העיר בעירם לענין תקנותיהם הרי הם כבי דינא דרב אמי ורב אסי ועדיפא מינייהו עכ"ל. א"כ הרי דוקא בתקנת בני העיר על עירם כ' כן דמהני כב"ד דרב אמי ורב אסי דכיון שכל אנשי העיר (או רובם לפ"ד הריב"ש ומהר"ם אלשיך סי' נ"ט ומהרי"ק סי' א' וק"פ מצריך כולם דוקא ולא רובם) מתנים כן על עצמם או הקהל שמינו עליהם כל אנשי העיר והאנשי העיר מסכימים להם זהו ודאי יש לו כח גדול ועצום כמש"ש דזהו קבלת הרבים על נפשם ופשיטא דהיה להם כח להפקיר ממונם. וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' ר"פ וז"ל דע שכל צבור וצבור היה להם רשות על יחידיהם שכל צבור היו רשאין לגדור ולתקן בעירם כמו שב"ד הגדול היו יכולים לגדור לתקן על כל ישראל. ומקרא מלא דבר הכתוב במארה אתם נארים הגוי כולו והרוב ככולם כדאי' בפרק אין מעמידין וגרסינן פ"ק דב"ב רשאין בני העיר וכו' ולהסיע על קיצתן עכ"ל. הרי דכח הצבור בעירו גדול משום דה"ל הגוי כולו והרוב ככולו. ולכן יש להם כח כמו ב"ד הגדול ממש שהי' לו כח עד"ז על כל ישראל. משא"כ שאר ב"ד אפילו בעירו כיון שאינו הגוי כולו ולא רובו. כל שאינו כב"ד דרב אמי ורב אסי לא אלים לאפקועי ממונא כלל. ותדע שכן הוא שהרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ו גבי הפקעת קדושין כ' וז"ל והצבור בב"ד של עירם היו יכולים להפקיע ממון אם ראו בדבר תקנה לבני עירם עכ"ל הרי הצריך תרווייהו הצבור ובב"ד ולא סגי בב"ד לחוד בלי הצבור משום דאין כח בב"ד להפקיר ממון רק ב"ד דר"א ור"א והא דהצריך ב"ד עם הצבור הוא ע"ד מ"ש בב"ב (ד"ט) גבי תקנת בני העיר דהיכא דאיכא אדם חשוב לא היה מהני תנאי הבעלי אומניות בלי ידיעת האדם חשוב. וס"ל דב"ד בעירם לא גרע מאדם חשוב וגם ס"ל דגם בתקנת אנשי העיר לא סגי בלי ידיעת האדם חשוב וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' רל"א סק"ד בשם הרא"ש וזהו דלא כהריב"ש סי' שצ"ט הביאו הכ"מ פמ"ד מה' מכירה דס"ל בתקנת בני העיר א"צ ידיעת אדם חשוב. ואיך שיהיה אין ללמוד מזה לכח הב"ד עצמם כלל. ונחזי אנן דגרסינן בגיטין (ל"ו ב') איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה הוא דתקין או דלמא לדרי עלמא נמי תקין כו' ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול (דלא אלים לאפקועי ממונא) אלא אי בבי דינא דסורא (רב) אי בבי דינא דנהרדעא (שמואל) (דכי אמרה שמואל להך מלתא וכי איתשל הך שאלתא בבי מדרשא הוה בי דינא דרב אמי ורב אסי והיינו דמשני דלמא כי תקין הלל נמי לדרי עלמא לא תיקן אלא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי) ואי סלקא דעתך לדרי עלמא נמי תקון בשאר בי דינא נמי לכתבו דלמא כי תיקן הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי דאלימא לאפקועי ממונא אבל לכולי עלמא לא ולא אפשיטא האיבעיא. ולקמן גרסינן רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו (בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמר לחברים הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה) להדדי. וכ' הרמב"ן בחי' ואע"ג דלא איפשט אי לדריה בלחוד תקין כיון דחזינן לרבנן דבי רב אשי דמסרי מילי להדדי ולא מסרי מילי לדבי רב אשי דאיהו אלים בשעתייהו אלמא אפילו בי דינא אחרינא דלא אלים כולי האי כתבי ולדרי עלמא תקין ועוד דאי לדריה תקין וצריכא אפקעתא חדא היכי מפקעי ממונא דגברא במסירה מילי בעלמא בלא דייני דמכנפן ויתבן ואשכחן נמי לרב נחמן דאמר בשנים אלמא לא בעינן בי דינא דאלים אלא דגריע משאר דיני ממונות וש"מ כי תקין הלל לאו בכגון ר' אמי ורב אסי בלחוד תקין עכ"ל. אבל הרשב"א כ' בחי' וז"ל ולענין כתיבת פרוזבול כתבינן בכל בי דינא אע"ג דלא אלים כבי דינא דסורא ונהרדעא ותדע לך דהא רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי ואי אפשר דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי לאפקועי ממונא כו' ואע"ג דלא איפשט אי לדריה תקין אי לדרי עלמא כיון דחזינן לכולהו רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי כוותייהו עבדינן דסבירא להו דכי תקין הלל בכל בי דינא תקין ואע"ג דלא אלים עכ"ל. ומשמע מדבריו דס"ל דלא כהרמב"ן דפשיטא מהא דרבנן דבי רב אשי דהלל לדריה עלמא תקין והוא ז"ל ס"ל דיכול להיות דאע"ג דלדריה תקין מ"מ מתקיים הדין דרבנן דרב אשי דמסרי מילייהו להדדי משום דכי תקין הלל בכל ב"ד תקין אע"ג דלא אלים. וזה תמוה לכאורה דכיון דתקין (רב) [הלל] לדרי' א"כ בדריה הוא שי"ל כן דתקין שיהיה כל ב"ד שבדריה נוהגין כן אע"ג דלא אלימי. דעיקר ההפקעה נמשך מכח תקנתו דתקין כן בדריה. משא"כ בדרי עלמא כיון דלא תקין הלל עלייהו כלל ודאי א"א לכתוב פרוזבול אלא ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא וזהו סברת הש"ס דאמר ואי סלקא דעתך בדרי עלמא נמי תקין בשאר בי דינא נמי לכתבו. משמע הא אי רק בדריה תקין א"ש דא"א לכותבו בדרי עלמא בב"ד דלא אלים. ובחי' הר"ן מצאתי כ' וז"ל ולענין בעיין אע"ג דלא אפשיטא אי לדריה תקין אי לדרי עלמא תקין כיון דחזינן לרבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי ולא אזלי לגבי רב אשי דהוה בי דינא רבה ש"מ דאפילו בי דינא דלא נפיש מצי למיכתביה דלדרי עלמא תקין עכ"ל. ואפשר שגם כוונת הרשב"א כן הוא ומ"ש דסבירא להו כי תקין הלל בכל בי דינא תקין ואע"ג דלא אלים ר"ל לאפוקי מדחיי' הש"ס דאפילו אי לדרי עלמא תקין לא תקין רק בכגון בי דינא דרב אמי ורב אסי וע"ז אמר דס"ל דבכל בי דינא שבדרי עלמא תקין ואע"ג דלא אלים. אבל ודאי מודה הרשב"א דאת"ל לדרי תקין א"א לכתוב פרוזבול בדרי עלמא בב"ד דלא אלים כפשט הסוגיא. ושוב ראיתי בהר"ן שפי' ענין לדריה תקין לאו לדריה בלחוד אמרינן אלא כל שיהיו נוהגין כדריה שהיו נמנעים מלהלות כו' וכיון שכן עד שתתבטל תקנת הלל הרשות ביד ב"ד אע"ג דלא אלים לכתוב פרוזבול מכח תקנת הלל עכ"ל והשיג על הרמב"ן. ועכ"פ הדין מוסכם דא"א לב"ד לאפקועי ממונא מצד תקנת עצמם אא"כ הם ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא. ומעתה יש לפקפק לכאורה על ההסכמות הב"ד והרבני' דמי הוא זה בדורנו כרב אמי ורב אסי דהא כ' הפוסקים דרבנן דבי רב אשי לא אלימי לאפקועי ממונא וא"כ מי הוא זה שיאמר דהוא עדיף מדרבנן דבי רב אשי. ועיין במרדכי פ' השולח הביאו בד"מ בח"מ סי' ס"ח סק"ז יש שם סברא א' דבעינן שיהיה אלימי כרב אמי ורב אסי ממש וזה דבר שאינו. וכ"כ הב"י שם בשם בעה"ת שער מ"ה דאיכא מ"ד דהאידנא לית לן ב"ד הגדול ולית לן למכתב פרוזבול ואי עביד לא מהני. מיהו לדינא אינו כן דהא כ' שם הב"י דאע"ג דהרמב"ם כ' פ"ט מה' שמיטה הי"ז אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של ר' אמי ורב אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין. וע"ז כ' הב"י ונ"ל שדעת הרמב"ם ג"כ דכל ב"ד חשוב בדורו כותבין ומ"ש כבית דין של רב אמי ורב אסי והיינו שהם גדולים בדורם כרב אמי ורב אסי בדורם דכל ב"ד חשוב בדורם ראוי להפקיע ממון דיפתח בדורו כשמואל בדורו. וז"ל הרא"ש בתשובה סוף כלל ע"ח (צ"ל כלל ע"ז) הא דנקט תלמודא בי דינא דסורא ונהרדעא ובי דינא דרב אמי ורב אסי לאו דוקא הני אלא אורחא דתלמודא דאמוראי דשקלי וטרו בשמעתין מזכירין דבר ההוה בימיהם דאלו היו ראשי ישיבות בדורם וה"ה בכל דור ודור המופלא שבכל דור ודור המופלג שבכל מדינה ומדינה יכול לכתוב פרוזבול וכיוצא בזה ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים וה"ה גדולי דור ודור וכ"כ בתוספות שרבינו יעקב כ' פרוזבול עכ"ל וכיוצא בזה כ' בתשו' הריב"ש סי' תצ"א בשם הרשב"א עכ"ל הב"י סי' ס"ח. וכ"כ בכ"מ פ"ט מה' שמטה בקצרה. ונמצינו למדים לדעת הרא"ש בתשו' הנ"ל המופלג שבכל מדינה ומדינה יכול ליתן הסכמה להפקיע זכות שאר המדפיסים אם רואה שזהו דבר הנצרך. מיהו שאר בתי דינים אין להם כח זה דדוקא גדולי הדור כנ"ל. אך עוד כ' שם הב"י בשם בעה"ת שכ' ומסתברא דכל ג' בקיאין בדין ובענין פרוזבול ויודעים מצות שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בה הרי הם באותה העיר ובאותה זמן כב"ד דרב אסי והיו ראויין להפקיע ממון בני עירם כתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם עכ"ל. הרי מיקל יותר מהרא"ש דכל ב"ד בעירו חשוב כב"ד דר"א ור"א רק כשהם בקיאים בדין השייך להפקעה זו. וכיוצא לזה ממש מצינו בתשו' מי"י ספר קנין סי' כ"ו תשו' רש"י לענין אסמכתא דבעי' ב"ד חשוב. וז"ל דקיי"ל אסמכתא קניא והוא דקנו מיני' בב"ד חשוב ואפילו אם יש חשובים מהם בשאר מקומות אין לנו אלא ב"ד חשוב של אותה מקום דא"כ אין לדבר סוף שאין לך ב"ד חשוב שלא יהי' חשוב ממנו ואומר אל השופט אשר יהיה בימים ההם וכל שלשה שנתמנו שופטים על ישראל הרי הן כב"ד של משה לעונש נכסים ולהיות הפקרן הפקר עכ"ל. וק"ל ע"ז דא"כ איך יפרשו הגמ' דגיטין דדוקא ב"ד דרב אמי ורב אסי הוא דאלימי לאפקועי ממונא לא זולת כמש"ל ורבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי היינו משום דסומכי' אתקנתו של הלל כנ"ל. וצ"ל שהם מפרשים דכיון דרבנן דרב אשי מסרי מילייהו להדדי אע"ג דלא איפשיטא אי הלל רק לדרי' תקון ש"מ דס"ל דלאפקועי ממונא לא בעינן כלל כב"ד דר"א ור"א אלא כל ב"ד בעירו חשוב הוא ולפ"ז א"ש כפשוטו ד' חי' הרשב"א שכתבתי לעיל. וכ"מ בתשו' הריב"ש סי' שצ"ט. ועיין בב"י סי' ר"ז ססע"י י"ט ד"ה ומ"ש רבינו ונקרא ב"ד חשוב כל ג' שבקיאין בדיני אסמכתא כו' וע' בר"ן בנדרים (דכ"ז ע"ב) ובחי' הרשב"א שם. היוצא מזה דלכ"ע ב"ד המופלג שבמדינה מהני הסכמתו ואפילו כל ב"ד קבוע בעירו מהני לגבי אותה העיר לפ"ד רש"י ובעה"ת. וא"כ לכאורה מצינו מקור טוב מדינא דגמ' לענין מנהג ההסכמות. אחר כותבי זה מצאתי בתשו' מהריב"ל בתשו' האחרונה דספר א'. וז"ל ואחר שכתבתי כ"ז אני אומר השלשה מחלוקת וסברות יש בדבר זה הסברא הראשונה דכל ב"ד קבוע בעירו היו יכולין להפקיע ממון (ור"ל לגבי אותה העיר מהני הפקעתם) והסברא השנית סברת מאן דס"ל דרב אמי ורב אסי דוקא קאמר דאינהו ודכוותייהו אלימי לאפקועי ממונא אבל בדורות הללו אפילו הגדולים שבדור לא אלימי לאפקועי ממונא ולהפקיע הקדושין. הסברא הג' דב"ד חשוב שבדור היה אלים לאפקועי ממונא. וסיים דהוי ספקא דדינא ומהא דגבי אסמכתא מהני בד"ח אין שובר לדבריו דהתם אין כאן הפקעה גמורה שהרי היה ג"כ קנין סודר וגם שמרצונו נתחייב לזה. וכן מפרוזבול תירץ בעצמו משום דס"ל כהרמב"ן דהלל לדרי עלמא תקין א"נ כמ"ש הר"ן. והשתא לדבריו יהיה ספק [אם] מהני ההסכמות להפקיע זכות שאר המדפיסים. אך עדיין יש לפקפק ע"ז דהא מבואר מכל הפוסקים דזה עכ"פ צ"ל שהב"ד זה יהיו בקיאין באותו הדין של ההפקעה כמו גבי פרוזבול צ"ל בקי בדיני פרוזבול כמ"ש בעה"ת שבב"י ס"ח וכן לגבי אסמכתא צ"ל בקיאין בדיני אסמכתא כמ"ש ב"י סי' ר"ז שם בשם מהר"מ והרא"ש. והיינו ודאי כדי שיזהרו עכ"פ שלא יפקיעו הממון כנגד הדין וכל שאין בקיאין בדיני' אלו ל"מ הפקעתם אף אם היה כדין כמבואר בטור סי' ר"ז סי"ט והוא כיוצא ממ"ש בגמ' דב"ב (ד"ח) גבי בעלי אומניות דאם יש אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי אלא בפניו. ופי' הרמב"ן כדי שיראה שלא יהא פסידא דלקוחות שלא ייקרו השער וכל שהתנו שלא בפניו אף אם לא היה פסידא ללקוחות אין בתנאם כלום כיון שלא נעשה התנאי בזהירות שצריך להעשות וכך גבי הפקעת הב"ד צריך שהב"ד יהיו בקיאין בדינים אלו של הפקעה זו עכ"פ כגון בפרוזבול בדיני פרוזבול וכן באסמכתא בדיני אסמכתא וכל שלא היו בקיאין לא מהני הפקעתם אף שנעשה כדין. וא"כ ה"ה גבי הסכמות צ"ל בקיאין בדיני ההסכמות לידע מאין נמשך כח זה ואיך יהיה ענין ההסכמה וכל שאינן בקיאין בזה אין זה נק' בד"ח לגבי דיני ההסכמות ואין ההסכמה כלום אף אם נעשה כדין וכ"ש כשלא נעשי' כדין. וא"כ לפ"ז רבים מהמסכימים אינן יודעים מקור מוצא הדין וא"כ אין הסכמתן כלום. וכ"ש אם ניתן ההסכמה שלא כדין ממש דפשיטא דהיא בטילה לגמרי במכ"ש וק"ו מאם נעשי' כדין רק שלא היה הב"ד בקי בדין. ולפ"ז הרי כבר נת' למעלה דמדינא דגמרא גבי מלאכת שמים כסופרים ומלמדי תינוקות וכה"ג אדרבה מקפידים שיהי' קנאת סופרים בכדי שיתייראו זמ"ז וא"כ לא היה ראוי כלל ליתן הסכמה ואיסור על שאר מדפיסים שמסירים הקנאת סופרים והוא הפך דינא דגמרא וגם בתשו' רמ"א נתבאר דאין לחוש לדלמא ממנעי ולא ידפיס כמש"ל. ואם כן אם באנו לקיים מנהג ההסכמות צ"ל דוקא בענין שבלא ההסכמה לא יוכל להדפיס ומלבד שזה רחוק עכשיו וכמש"ל בשם הכו"פ שלא מצא תועלת בההסכמה כו' אך עכ"פ עוד זאת אין ראוי כלל להרחיב הזמן יותר מן אחרי נמכר. וא"כ כשנותנין הסכמה עד"מ על עשרה שנים מכלות הדפוס צריך להתמנות ג"כ שבאם ימכר הספרים רובן ככולן קודם הזמן הנ"ל ג"כ בטלה ההסכמה. ואם לא התנה כן מפקיע זכות שאר המדפיסים בחנם וזה אינו ראוי וכמ"ש הרמב"ן בב"ב (די"ט) דחיישי' לפסידא דלקוחות וכ"ש שיש לחוש כן לזכות המדפיסים שמפקיעין זכותן. וא"כ לא נעשי' ההסכמה כדין ואין לנו לתרץ ולקיים ההסכמה אא"כ נאמר דסתמו כפירושו דכל שנמכרו רוב הספרים בתוך הזמן ודאי בטלה ההסכמה רק שלא חש לפרש כן. אבל את"ל דהמסכים לא כיוון לזה א"כ הסכמתו בטלה לגמרי. לכן יצא לנו דעכ"פ לכל הסברות אחרי נמכר רוב הספרים רובן ככולן בטלה כח ההסכמות אף אם הוא תוך הזמן שקבלו המסכימים:

ועתה יש לעיין אם מ"מ מהני ההסכמה שנעשי' על ט"ו שנה אף אחר נמכר מצד הח'. הן אמת שבמלכות הקיר"ה אין גוזרי' כלל בח' מצד שהוא נגד דינא דמלכותא אך בארץ ישמעאל ששם גוזרים ההסכמות בח' יש לעיין אם מהני. ולכאורה נ' דלא מהני דהא ענין הח' זה הוא כמו ח' צבור דמבואר במשפט הח' להרמב"ן שהוא כעין גזירה ונדוי על העובר על תקנתם. וכל נדוי שנעשה שלא כדין אף אם הוא מגדול הדור אינו כלום כדאי' במסכת מ"ק (די"ז א') ריש לקיש הוה מינטר פרדיסא אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר להוי ההוא גברא בשמתא א"ל אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך אתא לבי מדרשא א"ל שלו נדוי שלך אינו נדוי (לאו בדינא שמתיה) והרא"ש שם סי' [י"ב] כ' ומיירי שנדוהו לאחר שאכל אבל אם אמר לו אל תאכל ואעפ"כ אכל הי' יכול לנדותו כי הרואה שחבירו עושה אפילו איסור דרבנן היה חייב לנדותו כדאמרינן בפ' הדר (דף ס"ג) רבינא שמתיה לההוא גברא שהיה משתמש באילן בשבת ע"כ. אבל אין כן דעת התוס' שכ' במ"ק ול"ד לאיסורא דמנדין לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן ר"פ הדר (דף ס"ג). והשתא מה התם דההוא גברא עשה שלא כדין ומש"ה נדהו ר"ל כדי להציל ממונו שלא יאכל התאנים כפי' התוספות והרי עביד אינש דינא לנפשיה ואעפ"כ כיון שאין מנדין ע"ז אמרו שאין הנדוי כלום. כ"ש בהסכמות הנ"ל לפמ"ש שלגזור על ט"ו [שנה] בסתם אפילו אחר נמכר הוא ודאי שלא כדין דאפילו עד אחר שימכור כמה עקולי ופשורי יש אם יש כח לגזור ע"ז כמש"ל דהב"ד חייבים לראות זכות שאר המדפיסים בעלי אומניות זו שלא להפקיע זכותם בכדי וכן חייבים לראות זכות כל הלקוחות ישראל הלוקחים ש"ס שלא יתייקר השער מהש"ס עי"ז כמבואר ברמב"ן בב"ב (ד"ט). וא"כ זה שיהיה גזרה חלוטה בסתם ט"ו שנה עד אחר כלות הדפוס [הוא] ודאי גוזמא ומלתא יתירתא בכדי. כי עכשיו נוהגין שמוליכין השסי"ן ע"י שלוחי' למכור בעת ההדפסה ששוהה ערך חמשה או ששה שנים ורוב השסי"ן או כולם נמכרים בעת משך ההדפסה ומרויח יותר מהקרן במכירה זו בודאי. לכן הוא ודאי גזרה והפקעה שלא כדין דלכל הפחות היו להו להזכיר שני הקולות ט"ו שנה או אחר נמכר. וכיון שזה שיהיה ט"ו שנה סתם דמשמע אפילו אחר נמכר הוא שלא כדין א"כ אין האיסור חל ג"כ כמ"ש רש"י דכיון דלא בדינא שמתיה אין זה נדוי כלל. דאין לומר שאין זה ממש שלא כדין כי מפני הספק שמא לא יהיה נמכר עד ט"ו שנה גזרו כן דכבר נת' שלכל הדיעות אין ראוי לגזור יותר מן אחרי נמכר רוב השסי"ן שכזה כבר הוציא קרן וריוח. ומפני מיעוטא דמיעוטא שישאר אצלו מהשסי"ן שזהו כולו ריוח אין ראוי לגזור כלל דמשום זה ודאי לא מימנעי כו'. ורובא דרובא מהשסי"ן נמכרין במשך ההדפסה כנ"ל. וא"כ רחוק מאד שיצטרך שהות ט"ו שנה והוי ודאי מלתא יתירתא עד בלי די. ואין לחלק ולומר דדוקא בנדוי של יחיד אף שהוא אדם גדול כריש לקיש הוא שאמרו כן דאם נידה שלא כדין אינו נדוי. אבל באיסור ב"ד ובפרט בהסכמת שהם רבנים גדולים ועדה קדושה שמא אפילו האיסור שלא כדין מ"מ הוא חל. דלא משמע כן במשפט האיסורין להרמב"ן שכ' וז"ל אבל באיסור אע"פ שלא קבל עליו ולא היה שם בשעת גזירה כיון שב"ד היה רשאין לאסור דכתיב ואקללם וגו' הרי האיסור חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזירה כמושבע מפי עצמו וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כולם או רבים במעמד טובי העיר לאסור כיון שהם רשאים להסיע על קיצתן ולאסור בדבר ח' שלהם חל על כל החייבים לילך בתקנתו עכ"ל. הרי דקדק לומר כיון שב"ד רשאין לאסור כו' כיון שהם רשאים להסיע כו' ולאסור כו' כל החייבים לילך בתקנתו כו'. משמע הא אם אינן רשאים לאסור ע"ז אף שאירע שאסרו אינו חל כלל וכמו אם אסרו על מי שאינו חייב לילך בתקנתם. ועוד דכ' בתה"ד סי' רע"ד בשם הירושלמי ת"ח שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נדויו נדוי וע"ש. וא"כ מדכ' אפילו כהלכה י"ל מכ"ש אם היה שלא כהלכה אף שלא היה לצורך עצמו. ועוד דג"כ יש לפקפק דזה שנותני' זמן גדול ט"ו שנה שמא הוא שנכנס עמו לפנים משוה"ד עבור שנותן לו מתנה אח"כ ש"ס או שמוזיל לו הש"ס וה"ל לצורך עצמו וכמ"ש התה"ד שם דבעינן שלא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת ואם לא כן אין ממש באותו נדוי. אך מה שעומד לנגדי הוא לשון תשו' להרמב"ן סי' ר"פ שכ' וז"ל אפילו יהיו מוחים באיסור כיון שהמוחים מיעוט אין מועיל להם המחאה כיון שרוב הצבור מסכימים ואפילו יהא הדבר שלא כדין כיון שיראה להם כדין רשאים ובלבד בהסכמות אדם חשוב עכ"ל. הרי מבואר שאפילו אם באמת שלא כדין רק כיון שנראה להם כדין רשאים. וצ"ל דמחלק בין יחיד לצבור. דבצבור אע"פ שהאיסור שלא כדין כיון שנראה להם שהוא כדין חל האיסור משא"כ ביחיד אפילו אדם גדול ודאי לא חל האיסור כל שהוא שלא כדין אע"פ שנראה לו שהוא כדין כדמוכח מעובדא דר"ל שמסתמא היה נראה לו שנידה כדין כדי למונעו מלקחת התאני' ואפ"ה כיון שבאמת אינו כדין לא חל האיסור. אך ק' מנ"ל הא וי"ל שיצא לו זה ממ"ש באגדה הביאו הרמב"ן במשפט האיסורין על מכירת יוסף אמרו נחרים בינינו שלא יגיד אחד מכם ליעקב אבינו א"ל יהודה [ראובן] איננו ואין הח' מתקיים בפחות מיו"ד כו' עד ואף הקב"ה אע"פ שכתוב מגיד דבריו ליעקב דבר זה לא הגיד מפני הח' עכ"ל. והרי ח' זה ודאי היה שלא כדין. דשלא כדין מכרוהו. וא"כ היה ראוי להגיד ליעקב שאז יגזור עליהם שילכו לפדותו. אלא כיון שהיה נראה להם שהוא כדין חל האיסור. וזכר לדבר בברכות (דף כ"ז ע"ב) חילקו בין טעות יחיד לצבור גבי קבלת שבת בטעות מיהו אין משם ראיה לפמ"ש הפוסקים שם דלענין איסור מלאכה גם הצבור מותרין כיון שהיה הקבלה בטעות רק דלא מטרחינן להו להתפלל שנית. וא"כ מזה אדרבה דמות ראי' להפך דכל קבלה שהיא בטעות אינו חלה. אך האלי' רבא בא"ח סי' רס"ג סק"ל הביא הרבה פוסקים דס"ל דקבלת הצבור בטעות הוי קבלה אף לענין איסור מלאכה. מיהו הרב"י בש"ע שם פסק דלא הוי קבלה לענין מלאכה ועוד דמבואר שם בב"י דדוקא אם קבלו בטעות מפלג המנחה ואילך אבל קודם לכן לכ"ע מותרים במלאכה. וא"כ גבי נתינת איסור שלא כדין ה"ל כמו קבלה שמקודם פלג המנחה. ואפשר כונת התשו' להרמב"ן ג"כ אין ר"ל בענין שע"פ דין לא היו רשאים כלל לאסור שאעפ"כ יהיה קיים כיון שהיה נראה להם דרשאים. אלא ר"ל ע"ד מ"ש הש"ס בב"ב שרשאין להסיע על קיצתן דפירש"י להסיעם מדת דין תורה. וע"ז כיוון בעל התשו' ההוא באומרו ואפילו יהיה הדבר שלא כדין. ר"ל שמדין תורה אין להכריח כלל בזה את בני העיר רק שנראה להם כדין שצריך להיות כן וז"ש ובלבד בהסכמת אדם חשוב שזה נז' בגמ' דב"ב שם בענין הנ"ל ואם הפי' כן אין זה שובר כלל על מש"ל בשם משפט האיסור להרמב"ן דדוקא היכא שהם רשאין חל האיסור ולא כשאין רשאין ע"ז. דהא הכא אע"פ שאינו ע"פ ד"ת הרי רשאין הם בזה משא"כ כשבאמת אינן רשאי' כלל. אך מאגדה הנ"ל הובאה בילקוט פ' וישב משמע כפשוטו דאפי' היה שלא כדין ממש כיון שנראה להם כדין חל האיסור אך אין ללמוד כ"כ מחרם של השבטים לאיסור ב"ד דעכשיו לאפקועי ממונא שהרי באגדה זו עצמה נז' שאין האיסור מתקיים בפחות מיו"ד. ומסתמא צ"ל עשרה דכניפי כחדא משום אלהים נצב בעדת אל. וא"כ בהסכמות הרבנים אף אם יקובץ עשרה או יותר מ"מ אין כולם כאחד כ"א זה בכה וזה בכה ועל כיוצא בזה אין לנו לומר שיהיה חל אף אם נעשה בטעות ושלא כדין. וע' בחמ"ח סי' י"ז ס"ק ע"ח גבי ב"ד שכ' אין ב"ד אלא במותב תלתא כחדא. וה"ה לנד"ז. ובעל התשו' שבתשובת להרמב"ן לא כ' כן רק על ח' הצבור בעירם שהקדים שם שכל צבור וצבור בעירם הם כמו ב"ד הגדול על כל ישראל בכה"ג הוא דס"ל ואפילו יהיה הדבר שלא כדין כו'. משא"כ איסור ב"ד דעכשיו על כל ישראל אין בו כח כלל כאיסור ב"ד הגדול על כל ישראל מכמה טעמים. הא' שהרי מהריב"ל ס"ל דהוי ספיקא דדינא אם יש כח בב"ד דעכשיו לאפקועי ממונא. משא"כ בצבור על אנשי עירם ודאי גם עכשיו הדין כן. הב' דאפי' נניח שיש בידם לאפקועי ממונא מ"מ י"ל שאין להם כח רק על אנשי עירם שקבלוהו לב"ד ולא לגזור על כל המדינות שלא קבלוהו עליהם כלל. אלא שזה צ"ע שבתשובת הר"ן סי' מ"ח (דל"א ע"ב) גבי חרם דר"ג כ' וז"ל אבל ב"ד הגדול שהח' דבר אחד על כל אנשי גלילותיו עליהם ועל זרעם וקבלוהו עליהם כו' עכ"ל. הרי קורא לחר"ג חרם ב"ד הגדול. וכפל שם כן בתשו' ההיא כמה פעמים. וצ"ל אע"ג שודאי אינו דומה לכח ב"ד הגדול שהיה בירושלים בלשכת הגזית שממנו תורה יוצאה לכל ישראל. אעפ"כ גם ב"ד הגדול שבמדינה נקרא בגמרא ב"ד הגדול כמ"ש בגמ' ס"פ זה בורר לב"ד הגדול קא אזלינא. וע"ד שכ' בתשו' הר"ן שם שבני מקום א' חייבים לנהוג כרב גלילותיהם ואפילו היכא דרבים חולקים עליו כדאמרינן במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל. מיהו י"ל אדרבה גם משם ראיה דאין זה כאיסור ב"ד הגדול ממש מדהוצרך לומר אבל ב"ד הגדול שהח' כו' וקבלוהו עליהם. משמע דמשום דקבלוהו ממש משא"כ בסתמא. ועוד דשאני רבינו גרשון שהיה מאור הגולה וכר' אליעזר במקומו. משא"כ כלל בגאונים דעכשיו שעם היות גדול בדורו ומקומו אינו ממש רבם שאינו מלמד להם כלל. ולכן שיהיה חל איסור זה אף אם לא קבלוהו בפ"מ ואף שהיה שלא כדין אין לנו ראי' דל"ד כלל לאיסור הצבור בעירו דהוי ככח ב"ד הגדול שבירושלים ממש. עוד יש לצדד משום דכל ההסכמות הם רק מפי כתבם וכ' מהריב"ל בתשו' ח"א סי' מ"ז וז"ל דאפילו אם היה מקבל שבועה או איסור בפי' בכתב אשר כתב כיון שלא הוציא הדברים בפיו אין בכתיבתם ממש כו' ועל זאת הסברא אנו סומכין ואנו עושין מעשה בכל יום עכ"ל. וע' בח"ג סי' פ"ח על הסכמה שלא הוכרזה שכ' וז"ל והן אמת שאני כתבתי באחד מהפסקים שכל הסכמה שנמצאת כתובה וחתומה אפי' שנאמר שההסכמות צריכות הכרזה בחזקת שהכריזוה קיימא עכ"ל. הרי נראה שמסתפק שמא ההסכמות א"צ הכרזה כלל נ' דאין הפי' דמהני בהו מפי הכתב אלא ר"ל שא"צ הכרזות ופרסום. אבל לעולם כל איסור ב"ד או צבור ודאי בעי ביטוי שפתים. ומה שבתשו' נ"ב חח"מ סי' ל' חילק בזה בין שבועה לאיסור אין דבריו מוכרחי' ונגד המדרש שאמרו השבועה הוא האיסור והאיסור הוא השבועה ואי איתא ששבועה צריך ביטוי שפתים משא"כ איסור א"כ אינן ענין זל"ז כלל גם במשפט האיסור להרמב"ן שכ' שם ויש צד חמור באיסור משא"כ בשבועה כו' אמאי לא הזכיר חילוק זה. ועוד מדין חרמי גבוה נלמוד דודאי בעי' בהו ביטוי שפתים. וכן בחרם דמודר הנאה כשאומר הריני עליך ח' צריך ביטוי שפתים. וכמ"כ באיסור צבור החידוש שאין כל העיר צריך לומר אמן אבל הב"ד או הצבור האוסר צריכים ביטוי שפתים וכ"מ בפי' ברמב"ן שם שכ' אבל כשאומר ב"ד זה"ל על אדם עצמו הם איסורי בטוי הגוף כלומר שאומר על העושה דבר זה כו' ע"ש. הרי בעינן אמירה רק שא"צ לענות אמן ע"ש:

ועוד נראה דעכ"פ אחר נמכר מהני ודאי הסכם הרבנים שבמדינת המדפיס השני שמתירים לו שידפיס מחמת יגדיל תורה להסיר נדנוד האיסו'. ולא יהי' חמור איסו' זה מאיסו' הקהל דנהגו להתיר גם תוך הזמן ובלי פתח ובלי חרטה דכיון דנהגו כן אמרי' שע"ד כן נדרו כמו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כמ"ש הרשב"א והר"ן עב"י סי' רכ"ח וה"נ י"ל כן בהסכמות שהרי בהסכמות על הדפסת הש"ס דאמשטרדם פרופס בשנת תקי"ב התירו תוך הזמן דמדפיסי ברלין ובכמה הסכמות מגדולי הרבנים כ' הטעם משום שהנייר ודיו יפה מאד ושנשארו להם רק שנים מקוטעות לתשלום הזמן כו'. הרי ממקור מוצא ההסכמות נהגו כן שיוכלו להתיר כשיש טעם מבורר כו'. וא"כ באחרי נמכר מה גם כשמדפיס ההוא רוצה להדפיס שנית א"כ אמאי לא יוכל ג"כ מדפיס אחר להדפיס שהרי על כרחין אין לו היזק מהדפסה שניה להדפסה ראשונה כיון שרוצה בעצמו להדפיס שנית א"כ אז י"ל שממילא בטלו ההסכמות דה"ל ההסכמה כתולה נדרו בדבר שלא יבוא אחר להדפיס ואיך יחול זה בזמן שהוא עצמו רוצה להדפיס וע' משפט האיסור להרמב"ן גבי יוסף כ' סברא זו דה"ל כתולה נדרו בדבר ע"ש. ועיין בהרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"ב דס"ל להראב"ד כל שנתבטל הטעם יכולים להתיר ב"ד אחר אע"פ שאינו גדול כראשונים. ואף דהרמב"ם לא ס"ל כן שאני הכא דמדינא קרוב יותר שלא חל כלל הגזירה והאיסור אחר נמכר כנ"ל. א"כ בכה"ג ודאי יש לסמוך ע"ד הראב"ד ועיין בהגמי"י בהלכות יו"ט פרק ו' ובמ"מ ר"פ זיי"ן בשם הירושלמי. א"ר אבא בר ממל אילו היה שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו אלא שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה וכדין אנן אוכלין ושותין ופחזין עכ"ל הירושלמי הרי בהבטל טעם האיסור הי' נראה לו להתיר במינוי ב"ד אפילו מלאכה בחש"מ כ"ש וק"ו שבמינוי ב"ד יש להתיר ענין ההסכמות. ועוד נ' דבעיקר ההסכמות אפילו תוך הזמן יש לגמגם אם חל הסכמת רבני וואלין במדינת רוססיא צפוני' דהא ודאי אם את"ל דב"ד גדול שבמדינה אלים גם עכשיו כב"ד דר"א ור"א היינו ודאי רק במדינתו לבד לא במדינה אחרת שיש להם שם רבנים אחרים שהם גדולים אצלם וא"כ איך יוכלו הם לגזור על מדינה אחרת וע' בתשו' הריב"ש סי' רע"א שכ' שאין לרב א' לגזור ולאסור במלכות אחרת. וא"כ אין ההסכמה חל אא"כ יסכימו ג"כ רב המדינה ההוא ועוד דלא גרע ממ"ש בח"מ סי' רל"א סעי' י"ט אבל אם יש שם אדם חשוב כו' כ"ש אם יש ג"כ דפוס במדינה ההוא ואף אם יסכימו רבנים דרוב המדינות אם לא לקחו הסכמה ממדינה א' י"ל שאין חל עליה כלל וראי' ממ"ש מהר"ם אלשיך סי' נ"ט בשם הרשב"א דרוב עיירות אין יכולין כלל להכריח עיר אחת שאינה רוצה לקבל הסכמות רוב עיירות ולא שייך בזה אחרי רבים להטות כלל ע"ש באריכות. וכיוצא בזה תנן רפ"ד דפאה אפי' צ"ט אומרים לחלק וא' אומר אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה אלמא דלא אזלינן בתר רוב דיעות אפילו נגד היחיד למנוע ממנו זכותו הקצוב לו שיוכרח לבטל דעתו כרצונם. ה"נ איך יטלו זכות מדפיסי מדינה א' מבלי הסכמת גדוליהם. ובתשו' מהריב"ל ספר א' דס"ג גבי סוחרי אנקונא דלא פסק כן י"ל סכנה שאני דכתיב לא תעמוד על כו' והרי זה חובה עליהם. משא"כ בנדון הדפסה לא שייך לומר הכי. וע' במרדכי פ"ק דב"ב שהביא משנה דפיאה הנ"ל אפילו צ"ט כו':