א

סימן קצד

נשאלתי מאנשי ק' רודני אודות הח' שיש בעירם משנים קדמוניות שלא להוציא ספרים מן בהמ"ד שלהם למקום אחר אא"כ יצטרך מורה לעיין באיזו ספר. ועתה בהמ"ד הנ"ל נתיישן ומי גשמים דולפים לתוכו ומתקלקלים הספרים בקצת. וגם והוא העיקר שרוב יקירי העיר בנו להם בהמ"ד אחר ומתפללים ורוצים ללמוד שם זולת מקצת בעה"ב מתפללי' ולומדים בבהמ"ד הישן הנ"ל. ולכך רוצים אנשי בהמ"ד החדש ליקח מחצה או רוב מהספרים שבבהמ"ד הישן ולהניחן בקביעות בבהמ"ד החדש כדי שיוכלו אנשי בהמ"ד החדש ללמוד בהן ויהי' בזה מצות ת"ת דרבים. ומפני שאין ידוע להם ענין ח' הנ"ל איך הי' אם שיהי' הספרים מונחים באיזו בהמ"ד דייקא אלא שאז לא הי' רק בהמ"ד א'. וא"כ עכשיו שיש שני בהמ"ד אין זה כנגד הח' שיניחו מקצת ספרים בבהמ"ד השני. אך אולי הי' הח' שלא להוציא הספרים מבהמ"ד ההוא דייקא. לכן נפשם בשאלתם אם יכולים להתיר הח' אם יתרצו ע"ז רוב אנשי העיר או כולם עכ"פ:

והנה מתחלה יש לעמוד בענין התרת הח' אם יכולים להתיר. והנה הגם שפשוט בטוש"ע יו"ד סי' רכ"ח סכ"ה מהתוספת והרא"ש ספ"ג דשבועות דכ"ט ע"ב והר"ן שם דהצבור יכולים להתיר חרם שלהם בלי פתח מ"מ י"ל דהיינו דייקא אותן הצבור המחרימי' הן שיתירו. משא"כ בנ"ד שהמחרימים כבר מתו אפשר דהנולדי' אין יכולים להתיר. ואע"ג דלכאורה חלות החרם הוא על המחרימי' עצמן בפשיטות טפי מעל הנולדים כדמוכח בש"ע סי' הנ"ל סל"ה מתשו' הרא"ש כלל ה' סי' ד' דשבועה אינה חלה כלל על הנולדים א"כ נהי דנידוי וחרם חל על דורות הבאים מ"מ י"ל דלא יחול עליהם בחומר יותר מעל מקבלי החרם עצמן וכמו שמקבלי החרם הי' יכולים להתיר החרם כמ"כ דורות הבאי' ג"כ יכולים להתירו. אלא שהוא חל עליהם וכל זמן שאין מתירי' אותו יש עליהם איסור החרם. מ"מ הא לאו מלתא היא. דאשכחן כי האי גוונא שקבלת הרבים חלה על זרעם בחומר יותר ממה שחל עליהם שהם יכולים להתיר וזרעם אין יכולים להתיר. וכמו שהביא הפרי תואר סי' ל"ט ס"ק ל"ב בשם מהרשד"ם בענין בני בישן שנהגו אבותיהם שלא לפרוש בים בע"ש כדאי' בפ' מקום שנהגו שאמר להם ר' יוחנן כבר קיבלו אבותיכם עליהם כו' דשאני בעלי מנהג מבניהם דבניהם חמירא להו מלתא וז"ל מה שאמרו שיש לו היתר ע"י שאלה לחכם היינו בדבר שאסרו עליהם בני המקום דבר חדש שלא נהגו בו אבותיהם. אבל דבר שנהגו בו אבותיהם לא אפשר להתיר והראי' ממעשה בני בישן עכ"ל. הביאו הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו בדיני מנהגים סעיף ח'.ואע"פ שהפר"ח חלק עליו והביא ראיה מהירושלמי מ"מ פשט ל' הש"ס שלנו שם משמע דאין לזה התרה וכ"כ הק"נ שם בשם מהרר"א ברודא. וכן הפר"ת בי"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ב בד"ה וראיתי מהרשד"ם דסבר. השיג על הפר"ח וכן כתב הקרבן נתנאל בפרק מקום שנהגו. והוסיף בטעם וז"ל דהא עיקר התרת חכם אחר שהנודר מתחרט שקיבל עליו מתחלה בתורת נדר והוי כנדרי שגגות. זה שייך באדם עצמו כו' משא"כ בבניהם מאי מהני פתח חרטה של הבנים אם הם מתחרטים אבותיהם אשר בארץ המה אינן מתחרטים עכ"ל בקיצור. ואע"ג דטעם זה לא שייך אלא גבי התרת חכם דהוי ע"י ההתרה כנדרי שגגות כו' ובהתרת הבנים לא נעשה נדר האבות כנדרי שגגות כו'. משא"כ בחרמי צבור שאין צריכים התרת חכם וגם ע"י ההתרה אין הנדר נעקר למפרע רק מכאן ולהבא ואין צריכין חרטה וא"כ לא איכפת לן אם האבות אינן מתחרטים כו'. מ"מ עכ"פ מדבריהם יש ראי' דאפשר שיחול החרם על הנולדים בחומר יותר מעל מקבלי החרם עצמן אי איכא טעמא במלתא. וא"כ נהי דגבי חרמי צבור לא שייכו הני טעמי שבפר"ת ובק"נ. מ"מ יש ליתן טעם אחר. והוא דלפמ"ש התוס' והרא"ש ספ"ג דשבועות (דכ"ט ע"ב) ושאר פוסקים הובאו ב"י סי' רכ"ח בטעם היתר חרמי צבור שהוא מפני שאינן אלא נידוי על העובר תקנתם ובכל עת שיסכימו רוב הקהל להתירו יש להם כח להתירו. מ"מ הרי גבי נידוי נמי אין יכולים להתיר אלא אותן המחרימי' או גדולי' כמותן בחכמה ובמנין וא"כ בדור אחר לא שייך לומר כן דמי יודע אם הם גדולי' בחכמה ובמנין כמותן. וכ"מ להדיא בסוף משפט החרם להרמב"ן שאין דורות הבאים יכולים להתיר אא"כ הם גדולים כמותם בחכמה ומנין כו' אמנם לפמ"ש הרשב"א והר"ן בטעם היתר חרמי צבור שהוא מצד המנהג שמפני שנהגו כן אנו אומרים שהם כמתנים להיות אסורים בדבר עד שיסכימו להתיר. וכענין כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת בנדה פרק יוצא דופן. א"כ לגבי הסכמה לא בעינן שיהיו גדולים בחכמה ומנין כמותם דאין כאן התרה כלל אלא שמתחלה לא נאסרו רק עד שיסכימו להתיר ויאמרו הותר החרם כו'. אלא שאפילו לפי טעם זה יש להסתפק עדיין דכיון שמצד המנהג אנו אומרים שהם כמתנים כו'. א"כ אין לך בו אלא מנהגו והבו דלא להוסיף עלה וא"כ אפשר שהם רק מתנים שיהיו מותרים אם יסכימו הן עצמן להתיר או רוב ממקבלי החרם אבל אם הן עצמן כל ימיהן לא יסכימו להתיר מפני שנראה להן דבר טוב ומתוקן ומקובל אינן מתנין כלל על שאם בניהם יסכימו להתיר יבוטל החרם. משום דלא שמו אדעתייהו לדקדק כ"כ להתנות דכיון שאם הם לא יתחרטו כל ימיהם עכצ"ל שהוא דבר טוב ומתקבל מהכ"ת שירצו בניהם לבטל כו'. ועכ"פ כיון דלא שכיחא הא מלתא א"כ ליכא מנהגא בהא כ"כ וא"כ אין ראי' להקל בזה מצד המנהג. והרי מדינא אין יכולים להתיר אא"כ הם גדולים כמותם בחכמה ומנין:

ב ובחפשי באמתחת הספרים מצאתי שדין זה כבר דברו בו גדולי עולם בתשו' מים רבים חי"ד מסי' ס"א עד סי' ס"ה. ושמה ראיתי שהביאו ד' מהריב"ל ח"ד סס"י ד' שנטה להקל בזה אלא שסיים שצריך לחקור אם כך המנהג כדכתבינן. אלא שהגאון מ' יהושע חנאדלי ז"ל בתשו' מ"ר הנ"ל סס"י ס"ה כ' וז"ל. אבל כל חרם שהחרימו הראשונים וסעו הם למנוחות אין כח ביד הרוב להתיר ואפילו יסכימו כולם כאמור וטעמא דמלתא היינו משום דכל אבזרייהו דהרא"ש ובעלי התוס' ז"ל דמתלו בענין זה היינו משום דה"ל כמאן דמתנו בחרם שהסכימו. שעל דעתם הוטל החרם אם ירצו להתיר יתירו מעצמם. אבל כל שקבלו על עצמם ועל זרעם. והראשונים סעו למנוחות שאננות. פשיטא ודאי שלא הרשו הגאונים הנז' לבנים להתיר חרם שתלוי על דעתם ויש לי ראיות ראויות וברורות על דבר זה עכ"ל. אבל המחבר ת' מ"ר הנ"ל הגאון מ' רפאל ז"ל כ' שם סי' ס"ג וז"ל ואף כי בנ"ד הסכימו בכח בגזרת חרם כו' ואף שהקדמוני' מתקני ההסכמה סעו הם למנוחות ולא קבעו זמן למשך הסכמתם אפ"ה יכולים הבנים להתירה כי לא פירשו שקבלו ההסכמה עליהם ועל זרעם ואפילו הי' כתוב בה קבלנו עלינו ועל בנינו כתב הרב החביב בי"ד סי' רכ"ח אות קצ"ב בשם הרב בעל מ"צ ח"ב סי' ב' דלטפויי אתא שאין לה היתר אלא ע"י שאלה הרי דמ"מ התרה אית לה עכ"ל. והשתא בנדון זה אם לא הזכירו בחרם שבמחניכם בפי' שמקבלים עליהם ועל זרעם י"ל דגם הגאון מ' יהושע ז"ל הנזכר מודה ג"כ שיכולים להתיר. שהרי כל עיקר טעמו אינו אלא מפני שקבלו על עצמם ועל זרעם כו'. אמנם אם לא יוכלו לעמוד על החקירה איך הי' התקנה הי' קשה להקל לכאורה. אלא שאפשר יש להקל ע"י שאלה לחכם עכ"פ מצד שיש בזה כמה ספיקות. א' ספיקא דגוף המעשה דמנין לנו שקבלו על זרעם ג"כ ואחזוקי איסורא לאו מלתא היא. הב' דאפילו את"ל שקבלו על זרעם שמא ההלכה כדעת הרב החביב והמ"צ והגאון מ' רפאל ז"ל הנ"ל דע"י שאלה יש להם התרה. הג' דעיקר החומרא משום שאין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ הם גדולים מהם בחכמה ובמנין. וע' בסי' של"ד דלענין התרת נידוי וחרם א"צ גדולים מהן רק שוין כמותן ולהרמב"ם אין קפידא אפילו אינן כמותן עיי"ש בש"ע סעי' כ"ה. וא"כ מידי ספיקא לא נפקא שהרי במנין י"ל דודאי גדולים מהם שעכשיו הק"ק גדול יותר ובחכמה י"ל דהוי ספיקא שמא הן שוין. ועוד שבת' מ"ר סי' ס"ב נ' דעת שני גדולים דהא בשקבלו על זרעם אין הבנים יכולים לבטל היינו דוקא כשהתנו מתחלה שלא יוכלו הבאים אחריהם לבטל כו'. אבל אם לא התנו מתחלה יכולים לבטל הבאים אחריהם כו':

ג והנה מדברי מהרי"ק שרש נ"א נשמע ג"כ דיכולים להתיר החרם אע"פ שהמחרימים כבר סעו הלכו למנוחות דהכי משמע קצת גבי אנשי אנקונ"ה שכתב א"א שלא יהי' הרבה קטנים נגזלים בזה הענין מצד אביהם או מצד מורישם כו'. אלמא דהחרם הי' מכבר ואפ"ה שם כ' בפשיטות להתיר החרם מכאן ולהבא כו'. אלא שי"ל דמיירי באופן שלא קיבלו בפי' על זרעם אחריהם ואין מזה סתירה כ"כ להגאון מ' יהושע חנאדלי הנז"ל אות ב'. אמנם בתשו' הרא"ש סוף כלל נ"ה משמע להדיא שהדור הבאי' אחריהם יכולים לבטל החרם של הראשונים שסעו למנוחות ומשמע קצת גם אם הדור הראשון כיונו שינהגו כן הבאים אחריהם שהרי כ' וחכמי הדור שעמדו אחריהם אם נמלכו לשנות את התקנה הי' צריכים לעשות קיבוץ והסכמה להתיר תחלה את החרם שהטילו הראשונים עכ"ל. משמע דיכולים להתיר חרם הראשונים אע"פ שהטילו חרם שלא לעבור על התקנה כו' ומסתמא לדרי עלמא תיקנוהו והשתא ק' אמאי יכולים להתיר שמא אין גדולים כמותם בחכמה כו'. א"ו צ"ל דס"ל להרא"ש בפשיטות דחרמי צבור ניתרין ג"כ בדור שאחריהם אע"ג דלא ידעי' אי גדולים בחכמה ומנין כמו הראשונים. ומיהו ק"ק לפמש"ל אות א' דלהרא"ש היתר חרמי צבור הוא מדינא ולא מצד המנהג. והרי מדינא נ' דס"ל להרא"ש כראב"ד דבעי' גדולים כמותם בחכמה ומנין ומיהו עכצ"ל ישוב להרא"ש (ועי' ברמב"ם פ"ז מה' ת"ת הלכה ט' ע"ש בלח"מ) דאל"כ אפי' בדור א' לא יבטלו אם מתו מגדולי הקהל וע' ת' הרא"ש כלל ה' סי' ד' ובכל עת כו'. (ועי' בנ"ב חי"ד סס"י ס"ז כ' בפשיטות שמצד המנהג יכולים להתיר אף אם מתו הגדולים שבהם כו' י"ל דמיירי ג"כ כנ"ל או דמיירי שרובן בחיים ועיי"ש. וע' בתשו' עה"ג סי' ב' שכ' בפשיטות שהקהל היו יכולים להתיר החרם אף שכבר נסע משם הרב הגדול מהרר"ף שקבע דירתו בצפת תובב"א כמבואר בת' שער אפרים חי"ד סי' ס"ז יעו"ש. והיינו משום דכל שרוב המחרימין עצמן מסכימי' לבטל החרם ודאי דא"צ שיהיו גדולים בחכמה ובמנין כו'):

ד עוד יש צירוף להקל בנ"ד דקיי"ל דהולכים אחר כוונת הנודר כמ"ש בטוש"ע סי' רי"ח וע' צ"צ סי' מ"ד ובנ"ד ודאי הסיבה שבגללה עשו החרם הוא כדי שלא יאבדו הספרים ושיהיו מצויים בבהמ"ד ללמוד. וא"כ י"ל דלא הי' כוונתם רק שלא ישאילום לבתי יחידים. אבל לא לבהמ"ד שני אם יבנוהו וכה"ג כ' בריב"ש סי' של"א ע"ש. ואע"ג דהכא נולד הוא ואין פותחין בנולד היינו אם באים לעקור הנדר מחמת הנולד כמו שיהנה לבית שאסר עליו בשביל שנעשה בהכ"נ משא"כ בנ"ד אין עוקרים הנדר והחרם כלל ונשאר קיים על כל בתי יחידים זולתי על בהמ"ד החדש שלא נתכוונו לאסור כלל בהמ"ד א"כ אין שייך כאן ענין אין פותחין בנולד כלל. ואף גם בענין פותחין בנולד אם הבהמ"ד הישן צר מהכיל כל האנשים שבב' בהמ"ד ושיסתעף מזה קטטות ומריבות יש מקום ללמוד מתשו' פני משה סי' נ' הובאה בתשו' מ"ר הנ"ל סי' ס"א דאמרי' אומדנא דאדעתי' דהכי לא החרימו כו' וא"כ ה"נ כה"ג. וא"כ כל הני טעמי חזו לאצטרופי להתיר החרם ע"י הסכמת הצבור וגם ע"י ג' חכמים מעיירות אחרים אך ורק שיהיו ההיתר רק ליקח חלק מהספרים בבהמ"ד החדש. אבל בשאר בתי יחידים ינהגו איסור חמור כמקדם בלי שינוי ח"ו. הג"ה. עיין בספר תמים דעים סי' רמ"ה פרק מקום שנהגו:

הג"ה. עוד יש סניפים לזה ממ"ש הראב"ד פ"ב מה' ממרים דאפי' גבי תקנת ב"ד אם נתבטל הטעם שבגללו תיקנו יכולים להתיר אפי' ב"ד קטן ממנו. א"כ לגבי בהמ"ד הב' עדיף טפי מנתבטל הטעם. ועמ"ש לח"מ פ"ז מהת"ת ה"ט דכיון דעשה תשו' הרי אלו אין מבטלין כו'. וא"כ ה"נ י"ל כן דהכנסת ספרים לבהמ"ד ב' לא חשוב כ"כ ביטול התקנה ומש"ה גם קטנים מהן יוכלו להתיר החרם ועיין בהג"א רפ"ק דכתובות מ"ש בשם מורו קרובו כו' דדמי ממש לנ"ד שנשתנה הענין. ע"כ הג"ה: