א

סימן קצג

והר"ן כתב שכיון שנהגו בכך הרי הם כמתנים להיות אסורים בדבר עד שיסכימו להתיר וה"ל איסור צבור כדאמרינן לגבי נדריהם של נשים כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת עכ"ל. ועיין מזה בב"י סי' רכ"ח בד"ה ומ"ש ויש להם התרה בלא פתח וחרטה. שהרשב"א בתשו' ח"א סי' תרצ"ה כתב כדברי הר"ן וז"ל שורת הדין איסור צבור אין להם היתר לעולם משני טעמים כו' שפתחו של זה אינו פתחו של זה כו'. והב' לפי שאין אדם מתיר לעצמו כו' אלא מה שנהגו הצבור (להתנין) ה"ל כמתנין ודמיא ליה כאשה שהבעל מתיר משום דרבי פנחס דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כו' עכ"ל. וכ"כ עוד בתשו' ח"ג סי' ש"ג. (מדברי הרמ"א בהג"ה סעיף כ"ה משמע שעושה חילוק בין טעם של הרא"ש ובין טעם של הר"ן והש"ך שם ס"ק פ' כתב שהרב"י אינו מחלק ביניהם. ולכאורה לשון התוספות נוטה יותר לפי' הרשב"א והר"ן דהא כ' הטעם דדעת הקהל וזה כמ"ש הרשב"א על דעת בעלה כו'. וכיון שכן מסתמא גם הרא"ש אינו חולק על התוספות) ועיין ברבינו ירוחם נתיב י"ד סוף חלק ב' ומה שמתירים איסור הקהל כו' ולעיל מיניה כ' וכבר צווחו הראשונים כו' והוי כאילו התנו מעיקרא כו' ועוד לעיל מיניה כ' אבל מה אעשה שהרבים שומעין להקל ולא להחמיר ועוד שיש להם עכשיו פתחון פה כו' ולזה הם מתכוונים כשאומרים ע"ד הקהל כו':

והנה בש"ע סי' רכ"ח סעי' כ"ח אם היתה ההסכמה גדר לרבים כו' והוא בתשו' הריב"ש שלפנינו סי' קפ"ה. וראייתו מהירושלמי חד בר נש נדר דלא מרווחא (פ"ה דנדרים ה"ד) לפע"ד אינה ראיה. דבהתרת נדר שצ"ל חרטה דמעיקרא ועי"ז החכם מתיר. ע"ז שפיר אין להחכם להתיר לו. משא"כ הכא גבי איסור צבור. דאמרינן דה"ל כאילו התנו מעיקרא. א"כ ה"ז כאילו קבלו הסייג והגדר עד זמן פלוני. והריב"ש עצמו נרגש בחילוק זה באומרו שם ואין לומר שכיון שעל דעתם נשבעו כו' וע' תשב"ץ ח"ב סי' קל"ב בשם תשו' הרשב"א סלק את האיסור כמי שאינו כו' וע"ש שם סי' רל"ט ובחלק ג' סי' ק"ז סיים ונשאר הדבר באיסורו בלא מכשול. ומ"מ נראה דבריו נוטים לדעת ריב"ש. ועיין פר"ח בא"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגות סעי' א' הקשה על הרב"י בש"ע יו"ד סי' רי"ד דסתם כדעת הרא"ש פרק מקום שנהגו בההיא דדברים המותרים כו' וא"כ איך בסי' רכ"ח סעיף כ"ח כ' אם היתה ההסכמה גדר כו'. שזהו ע"פ שטת הרמב"ן והרשב"א שהוא היש מי שאומר שהביא בש"ע סי' רי"ד. ולפע"ד אין זה ענין לזה שאפילו להרא"ש פמ"ש שהוא הסברא הראשונה שבש"ע סי' רי"ד הרי לא היקל רק בדברים שהן רשות כו' וגם רק נהגו בהן איסור בלא ח' ואילו בש"ע סי' רכ"ח סכ"ח מיירי בדברים שיש בהם קצת איסור בלאו הכי דומיא דשחוק. וגם שקבלו בח'. ע"ז ס"ל שאין לזה הקולא שיש באיסורי צבור. ועיין בש"ע סי' רכ"ח סט"ו הביא ב' דעות לענין דיעבד:

והנה בתשו' מהריב"ל ח"ד סס"י ד' העיר לענין ההסכמה שהיא לגדר וסייג אי מדמינן לה לההיא דגיטין פרק השולח (דל"ו ע"ב) גבי פרוזבול דאי לדריה עלמא תקון א"א לבטל אא"כ יהיה ב"ד גדול ממנו בחכמה ומנין כו'. ובהסכמה שאינה לסייג פשיטא לי' דלא שייך זה דכי היכא דאמרינן לגבי המתקנים בעצמם לפי שנהגו בכך (ה"ל כאילו מתנין כו') גם אנו שנהגנו בכל דור ודור בתקנות שאינן למיגדר מלתא שמתירין אותו הדור האחרון ואינם משגיחים אי איכא כיוצא בהם או קטנים מהם עכ"ל. ועיין תוספות פרק השולח גט (דל"ו ע"ב) סד"ה אלא. ומיהו בדבר כו' במקום אחד דוקא כו' גדול יכול להתיר ולא קטן. וע' בהרמב"ם פ"ב מה' ממרים דהראב"ד ס"ל דהיכא שנתבטל הטעם שבגללו גזרו האיסור אזי אף ב"ד קטן בחכמה ובמנין יכול לבטל כו':

והנה בנד"ז אם היא לא נתקנה בשביל סייג וגדר. כ"א לתיקון העיר בהכנסת ממון. ודאי יכולים להתיר מה גם שכעת נתבטל הטעם שבגללו אסרו:

והא דבעובדא דבני בישן פרק מקום שנהגו (ד"נ סע"ב) משמע לכאורה דאין הבנים יכולים להתיר מה שנהגו אבותיהם י"ל שאני התם שהוא למצוה שלא יתבטלו מצרכי שבת כדפירש"י שם. משא"כ בדבר הרשות. ועיין פר"ח בה' פסח סי' תצ"ו בדיני המנהגות סעיף א' שהביא ב' השטות שבטוש"ע יו"ד סי' רי"ד סעיף א'.וע"ש בפר"ח סעיף ח' מה שנחלק על מהרשד"ם בענין מקום שנהגו בו איסור בדבר אחד משום סייג ופרישות ונמשך הדבר לבנים כפי הדין ורוצים להתיר אי מצי להתיר או לא הויא פלוגתא כו'. ודעת הפר"ח להקל וכ"מ בירושלמי וכ"ד הרא"ש. והפרי תואר בי"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ב ד"ה מסקינן בפירוש דסוגיא העלה ב' דרכים. הא' דכל מנהג דהוי משום גדר לית ליה התרה כדעת הרמב"ן והראב"ד והר"ן וכפשטא דסוגיא דפסחים כו' ופליג על הירושלמי. והדרך הב' הוא דאפילו מנהג דנהוג לצד גדר מצי להתיר ודוקא האבות אבל הבנים לא כו'. וא"כ בנד"ז שאין המנהג משום גדר וסייג גם להפר"ת יכולים הבנים להתיר. ואף במנהג שיש בו קצת פרישות וזהירות יתירה כל שאינו סייג וגדר גמור דומיא דבני בישן שיש בו משום צרכי שבת. י"ל שאף הבנים יכולים להתיר ואף לשטת הפר"ת. והוא כי הפר"ח שם ססע"י א' כתב דגם לשטת הרמב"ן שמנהג שהוא לסייג וגדר אין יכולים להתירו. היינו דוקא במידי דהוה מחמת סייג. ולא בדברים הנעשים משום פרישות וחסידות כו'. דלא מקרי סייג כו'. ונראה ראיה לדבריו שהרי ז"ל הרמב"ן במלחמות ר"פ מקום שנהגו שכן הנשבע לקיים את המצוה ונשאל אין מתירין לו כדאיתא בגיטין ובבכורות וכן ה"ר אברהם ז"ל אומר עכ"ל. ומ"ש כדאיתא בגיטין ובבכורות נראה דהיינו מה ששנינו בבכורות ס"פ מומין אלו (דמ"ה ע"ב) הנושא נשים בעבירה (גרושה וחלוצה) פסול עד שידיר הנאה. ופריך וליחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה קסבר צריך לפרט את הנדר. ופירש"י הבא להתיר נדרו צריך שיפרט לפני חכם על מה שנדר. וכי שמע דמשום דפסולה לו נדר לא שרי נדריה עכ"ל. וכ"ה בגיטין פרק השולח (דל"ה סע"ב). הרי מדמה הרמב"ן נידון דבני בישן לנשבע לקיים את המצוה. ובכה"ג דוקא הוא שאינו יכול לישאל על נדרו להתיר. אבל מנהג שאין בו מצוה אף שיש בו איזה זהירות יתירה לא דמי כלל לנשבע לקיים את המצוה. ולכן יכול לישאל עליו ולהתיר וה"ה גם הבנים יכולים להתיר. דהא להרמב"ן אין הכרח לחלק בין האבות להבנים דמקור הסברא מהא דבני בישן ולהרמב"ן שם הטעם דגם האבות עצמן לא יכולו להיות נשאל להתיר. וה"ה לבניהם. וכן פי' בהדיא הראב"ד הובא בספר תמים דעים סי' רמ"ה וז"ל שכל מנהג שנהגו בו מצד איסור וקבלו אותו על עצמו סתם אותו המנהג אין הבנים רשאים להתירו. ולא לישאל עליו לחכם להתירו להם כו'. אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת קהל לדבר אחד כו' אין הבנים נתפשים עליהן ואם יסכימו כולן לשנותן הרשות בידם כו'. וסיים הטעם שבמנהג שיש בו חשש איסור שוב אין נשאל עליה שמי שנשבע לקיים את המצוה או שלא לעבור עבירה ובא לישאל אין מתירין לו וכענין שאמרו נודר ועובד ויורד ומגרש דלא חיישינן דלמא אזיל לגבי חכם כו' כנ"ל. עכת"ד. א"כ מזה מובן דזהו דוקא בדבר שיש בו סייג וגדר ממש עד שאפשר לדמותו להא דבכורות וגיטין הנ"ל אף דלא דמי לגמרי. משא"כ במנהג שהוא רק זהירות יתירה לא שייך לומר כן. עכ"פ לדברי הראב"ד והרמב"ן אין חומר בבנים מבאבות. וא"כ אף את"ל שבנדון זה יש בו קצת זהירות יתירה. כי אף שהשוחטים דק' פאלעצק ודאי עדיפי מהשו"ב דעבה"נ קאבעק. מ"מ אולי בעיר קטנה הקצבי' יודעי' ומכירי' אותו יותר מהקצבים שבכרך. מ"מ כיון שזהו רק זהירות יתירה. ואין בו שום איסור כלל. גם להראב"ד והרמב"ן יכולים להתיר להאבות וה"ה לבניהם וכ"ש הרא"ש דס"ל דגם בהא דבני בישן יכולים להתיר גם להבנים ע"י שאלה לחכם כו'. וכ"ש בנד"ז שמבואר בהשאלה שיש בזה מניעת כבוד שבת ויו"ט. וגם כמה אנשים פרצו וקונים בשר משחיטת פאלעצק. והרי בש"ע סי' רכ"ח סט"ו בהג"ה מבואר ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו כו' ואף שהש"ך שם ס"ק כ"ח הביא תשו' להרמב"ן סי' רנ"ב כ' ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעבור חבירו עבירה גדולה. יש לעיין בתוספות רפ"ק דשבת (דף ד' ע"א) ד"ה וכי אומרים לו לאדם חטא. והא דתנן בהשולח כו' שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כו' עכ"ל. ופ"ג דערובין (דל"ב ע"ב) בד"ה ניחא ליה. ובגיטין פרק השולח (דמ"א סע"ב) בד"ה כופין. ועיין בב"י ה' שבת סס"י ש"ו שחילק בין התוספות להרשב"א דלהתוס' יש היתר במצוה רבה או כשלא פשע חבירו יעו"ש. וא"כ הנד"ז שאין כאן חטא להתיר נדר. יש להתיר בשביל שלא יכשלו בו רבים. והנה יש עוד ראיה דמנהג דבני בישן הוא משום דה"ל כעין נדר לקיים המצוה כמ"ש הרמב"ן והרשב"א. ולא כמו שחשב זה הרא"ש דה"ל כדין דברים המותרים ואחרים נוהגים בו איסור. דהא אביי לא הביא הא דדברים המותרים רק על ענין בני חוזאי דהוה מפרשי חלה מארוזא. ועוד דהא פב"ת דנדרים (דפ"א ע"ב) משמע דרק רבן גמליאל ס"ל הא דדברים המותרים שנהגו בהם איסור צריכים התרה ע"ש בפירוש הרא"ש. והר"ן ובתוספות שם. וא"כ איך פשיטא ליה לר' יוחנן דיש בזה משום ואל תטוש תורת אמך. ולפמ"ש הרמב"ן אתי שפיר דשם מיירי בדברים המותרים לגמרי. משא"כ בהא דבני בישן שלא לפרוש בים בערב שבת אין זה דברים המותרים לגמרי ועיין מזה בב"י בה' שבת רס"י רמ"ח. ועיין בפרי תואר בי"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ב שהקשה הא לא קיי"ל כרבן גמליאל כמבואר בטוש"ע יו"ד סס"י רל"ד סעיף ע"ג וע"ש מה שתירץ. ולכן עכ"פ בנד"ז שהמנהג הוא שנהגו איסור בדברים המותרים לגמרי יש לזה היתר אף לבניהם. ומצד האיסור ה"ל כדין איסור צבור שיכולים להתירם כנ"ל ועיין שו"ת זכרון יוסף חלק יו"ד סי' י"ד מ"ש ג"כ בענין זה:

ולשון התרת איסורי צבור מבואר בב"י סי רכ"ח תוך ד"ה ומ"ש ויש להם התרה בלא פתח וחרטה. וז"ל ובסי' רע"ז כתב שאם יסכימו להתיר איסורי הצבור מותר כו' ולשון ההתרה יאמר ש"צ הסכמת הקהל להתיר האיסור. ומותר הוא עכ"ל. והוא בתשו' המיוחסות להרמב"ן סס"י רע"ז. וצריך להיות במעמד הקהל: