א

סימן קצב

היות שבמחנינו נעשה תיקון זה זמן כביר שיתנו מכל דברי' פרטי' הן מן מו"מ והן מהוצאות באיסור חמור ובאסיפת כל העיר והישובים בעת ההכרזה. וכעת רובם ככולם מאנשי עירנו והישובים מועלים מעל בהתיקון מראשו עד קצהו ויש מהם שמועלים מחמת דוחק עוני ר"ל ויש מהם שעושים במרד ומעל באמרם שגם חביריהם עושים כזה. ובפירוש נאמר והותנה בעת עשיית התקנה שלא לצרפם לדבר שבקדושה. וכעת הרבה מהם אומרים שאינם רוצים לבטל את התיקון בשום אופן אפי' כעת. ואנחנו לא נדע מה נעשה הן בנידון אם מחוייבים אנחנו ליתן להתיבה כפי התקנה או אולי בטל הוא מצד שרובם מועלים בהתיקון:

[ע"כ לשון השואל] נידון מה שכתבתם אם מחויבים אתם ליתן להתיבה כפי התקנה או אולי בטל הוא מצד שרובם מועלים בהתיקון עכ"ד. נלע"ד שאין התקנה מתבטלת ממילא אלא צריכים לומר הותר התיקון כמ"ש במשפט האיסורין להרמב"ן ובתשב"ץ ח"א סי' קכ"ג. ואע"ג דתשב"ץ שם מסיק דבגלוי דעתא נמי מתבטל האיסור היינו דייקא בנדון שלו שאמרו שגוזרים בכח איסור ומשום שכח איסור אינו איסור ממש. וא"כ אדרבה דוק מינה דבאיסור ממש אינו מתבטל בכה"ג. וגם אין להביא ראיה ממ"ש התוס' והרא"ש ספ"ג דשבועות (דכ"ט ע"ב) איסורי צבור אינן ענין שבועה אלא איסור על העובר על תקנתם ובכל עת שיסכימו רוב הקהל להתירו יש להם כח להתירו. וא"כ י"ל לכאורה דבגילוי דעת דלא ניחא להו בטלה הגזרה כיון שאין לה דין שבועה ממש. מ"מ זה אינו דאפילו יהיה כמו איסור ודאי אינו מתבטל אא"כ יבטלוהו בפירוש וכ"מ להדיא בתשובת הרא"ש כלל ה' סס"י ד' ואם לא הסכימו להתירה כו' והשתא את"ל דמה שעושי' מעשה נגד התקנה הוי התרה א"כ אין לך התרה גדולה מזו. א"ו דהתרה ממש בעינן. וכ"מ להדיא בתשו' הרא"ש סוף כלל נ"ה שבשביל המנהג אין לעבור על התקנה שנעשי' באיסור כל זמן שלא עשו חכמי העיר קיבוץ והסכמה. ואף גם לד' הר"ן ספ"ג דשבועות הנ"ל שכתב בטעם היתר איסורי צבור בלא פתח וחרטה שהוא מפני שהם כמתנים להיות אסורים בדבר עד שיסכימו להתיר עכ"ל. ולפ"ז י"ל לכאורה דכל שמסכימים להתיר ממילא בטלה האיסור מ"מ אין להקל בזה כיון שאדרבה שלדבריהם מעיקר הדין יש לזה דין שבועה ואיסור אלא שטעם ההיתר שהוא מפני שנהגו כן אני אומר שהם כמתנים כו' א"כ אין לך בו אלא מה שנהגו דהיינו כשמתירים האיסור ממש וכה"ג כ' התשב"ץ שם וכ"ש כפי ששמעתי שבמחניכם ענו אמן אחר ר"ש ומהראוי שאם יתירוהו יהיה שם ר"ש הנ"ל ג"כ וראיתי בתשו' הרמב"ם סי' קנ"א שהחמיר שבעונה אמן על האיסור אין לו התרה אלא ע"י חרטה כשאר נדרים. מיהו דעת הש"ך לסמוך בזה על הריב"ש דניתר ג"כ כשאר איסורי צבור כמובא בש"ך סי' רכ"ח ס"ק פ"ו. אבל עכ"פ בלא התרה לית מאן דפליג שאינו ניתר. וכן משמע מדהתיר ר' יהודה נשיאה את השמן מפני שלא פשט איסורו בכל ישראל משמע להדיא דביטול היה צריך ולא היה מותר מאליו במה שעושי' נגד התקנה (הג"ה. וצ"ע בפסקי מהרא"י סס"י קע"ז ע"ש):

וצ"ע מדין מיאון. שהוא ביטול הקדושין ע"י שאומרת אי אפשי בפלוני בעלי. ואמרו בגמרא ביבמות פב"ש (דק"ח ע"א) קטנה שלא מיאנה ועמדה ונשאת משום ר' יהודה בן בתירא אמרו נישואיה הן הן מיאוניה. ואע"ג דרבנן שם פליגי עליה ואמרו דצריך שתוציא מיאוניה בפירוש לומר אי אפשי בפלוני בעלי ולא ע"י שעושה מעשה שדעתה ניכר מתוך מעשיה שממאנת בו כגון שנשאת או נתקדשה לאחר ס"ל דלא מהני ואין זה מיאון מ"מ איפסיקא הלכתא בגמ' כר' יהודה בן בתירא וא"כ ה"נ כיון שע"י שיאמרו בדבור שאין חפיצים עוד בהגזרה והאיסור בטל הגזרה והאיסור א"כ ה"ה כשהם עושים מעשה שדעתם ניכר מתוך מעשיהם שאין חפצים עוד בהגזרה. וי"ל דוקא גבי מיאון שהוא קדושי דרבנן הקילו כריב"ב. ולא באיסורין שהוא דאורייתא. וגם כאן א"א להתיר כ"א בהסכמת הרבים ומה שכל יחיד עושה מעשה אין זה קיבוץ הרבים כלל אע"פ שרובם עושים כן לא דמי כלל לכשהרוב הם יחד: