א

סימן קצא

עיין ר"ן בנדרים פ' נערה (דע"ג ע"ב) דהפרת הבעל גזה"כ הוא. דקשה ע"ז מסוגיא דנדה (דמ"ו ע"ב) דמשני כדרב פנחס ופירש"י דאתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאוריי' מה"ט דעל דעתו נדרה. ובתוס' שם ד"ה כדרב פנחס שכתבו אפילו אינה אשתו כגון הכא כו'. שמזה מבואר להדיא דמה"ט לחוד מצי מפר אפילו אינה אשתו כלל. דלהר"ן דה"ט לא סגי כלל אלא בהפרה דבעל גזה"כ הוא דמהני מה"ט א"כ לא שייך דנשואין דרבנן יבטלו נדר דאורייתא כיון שאינו בעלה כלל מדאורייתא וכמ"ש התוס' אינה אשתו כנ"ל. ומה שהקשה הר"ן למה צריך שהבעל יפיר לה באותו לשון שקצבה לה תורה לק"מ לפמ"ש התוס' שם ד"ה הנ"ל וא"ת א"כ כו'. וי"ל דאצטריך כו' הרי הגזה"כ הוא לחומרא גבי בעל לענין קיים ליכי. משא"כ באיש אחר אע"פ שנדרה על דעתו ממש י"ל שיכול להפר גם אחר שקיים. כמ"כ י"ל לענין הני לישני דהבעל מפר ג"כ גזה"כ הוא גבי בעל לבד. וליישב דעת הר"ן צ"ל שמפרש הסוגיא דנדה הנ"ל כמו שפירש"י תחלה בד"ה על דעת בעלה וכי אמרינן אין הבעל מפיר בקודמין כו' דלפי' זה לא אתו כלל נשואין דרבנן ומבטלי נדר דאורייתא אלא אם מפיר לה אחר שבעל כשגדלה דהוי נשואין דאורייתא רק דמהני הא דע"ד נדרה לענין דלא לחוש לדין אין הבעל מיפר בקודמין (ע"ש דלזה אין לחוש כיון שנדרה על דעתו כו' אף שלא היתה אשתו מדאורייתא כלל וצ"ע דא"כ אם נדרה ע"ד איש אחר שלא היתה אשתו כלל גם מדרבנן ואח"כ נשאה יפר בקודמין וזה פלא) אבל לא דמה"ט יוכל להפר נדר אלא דרק בבעל גזה"כ הוא דמפר כשנדרה על דעתו ולכן כשאינו בעלה מדאורייתא לא מהני הפרתו כלל. ולפ"ז הרי גדולי הפוסקים חולקים על סברת הר"ן היינו הרמב"ן בחי' בנדה (דמ"ו) שם שכ' שעיקר הפירוש דהפרה שהפר תחלה בעוד הנשואין דרבנן מבטלי הנדר דאורייתא וכמש"ל בשם רש"י ותוס' וכן פסק בפסקי הרשב"ץ שם בנדה. וז"ל יתומה שנדרה בעלה מפיר לה שהרי על דעתו נדרה עכ"ל. וצ"ע שהרמב"ם וטוש"ע השמיטו הדין. וא"כ היה ראוי להכריע דמי שנדר על דעת חבירו ה"ז יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם כמו ביתומה הנ"ל לפ"ד רוב גדולי הפוסקים. רק שיש לדחות עפמ"ש הר"ן עוד בנדרים וז"ל ועוד דנהי דאמרינן הכא על דעת כו'. אבל מאן לימא לן דעל דעת הכי משמע (דאין בלבו שיתקיים הנדר אם לא ירצה פלוני) דנימא דנודר ע"ד חבירו מצי חבירו למישרי ליה עכ"ל. וזה טענה. אך גם לפ"ז בנודר או נשבע לחבירו דלכאורה ודאי תלוי ברצון פלוני מצי חבירו למישרי ליה. וא"כ יש לעמוד על קושיית מהריב"ל בתשו' ח"ד סי' כ"ד מהא דכתבו מקצת רבוותא דהיכא דקיבל טובת הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא מרצונו ואם איתא דכעין נדון דידן לא צריך התרה (לפמ"ש דחבירו מצי למישרי ליה כיון שנדר לו) מאי אמרו אין מתירין אלא מרצונו הרי אפילו התרה לא אצטריך. והתירוץ הנכון בזה הוא כמש"ש בשם נמוק"י וז"ל ויש שואלים למה ליה למשה כולי האי דהא ליתרו חמיו נדר וכבר אמר לו לילך לשלום והוה ליה כאומר כלום נתכוונת אלא מפני כבודי זהו כבודי (ור"ל א"כ למה היה צריך התרה מלבד רשות יתרו ובהדיא מבואר בגמרא (דס"ד ע"ב) דהקב"ה פתח לו פתח להתיר הנדר באומרו לו כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ופסוק זה הוא אחר הפסוק שאמר לו יתרו לך לשלום הרי דאע"פ שמחל לו יתרו על השבועה היה צריך התרת הנדר. אך בגמ' (דס"ה ע"א) משמע דפסוק זה נאמר לו קודם שהיה במדין. ופי' במדין לך היינו לך למדין וזה כדעת הראב"ע בפי' החומש ולא כהרמב"ן ע"ש. וא"כ י"ל שהצריכו רק לילך למדין לשאול רשות מיתרו לבד וא"צ התרה אחרת אך זה אינו דא"כ איך רצה ר"א להוכיח מכאן דפותחין בנולד מדהתיר למשה ע"י פתח כי מתו כו' ורבנן דחו דמתו היינו שהענו. ומאי שייך הכא ענין פותחין כיון שרשות יתרו לבד סגי) והתירוץ דמשה לא לרצון יתרו בלבד נדר אלא אף לרצון עצמו מפני בריחתו ממצרים והיינו דכתיב ויואל משה ולא כתיב וישבע מפני שמשמש גם בלשון רצון כתרגומו ולכך צריך רשות יתרו וצריך נמי התרת חכם עכ"ל. ופי' לרצון עצמו ר"ל שמשה היה רוצה בשבועה זו לגדור עצמו ג"כ כאדם הנשבע מעצמו באיזו דבר כדי שלא יעבור ע"ז ע"ד נשבעתי ואקימה כו' והיינו כמ"ש הר"ן והרא"ש (דס"ד ע"ב) אלא שהיה בזה ג"כ טובת יתרו והיה א"כ שבועה זו אתרי ריכשי שהיה בה שני כחות כח נשבע לחבירו וכח נשבע שבועה בפ"ע. ועל כן כח של שבועה דלעצמו צריך התרה ולא מהני ע"ז רשות יתרו וכח שנשבע ליתרו סגי באמת רשות יתרו לבד. ומש"ה בפתח ההתרה לא נזכר כלל מענין יתרו זולת הפתח היה רק במה ששייך לעצמו של משה. וכמבואר בגמרא (דס"ד ע"ב) הנ"ל. וא"כ מזה מוכח ג"כ דרשות יתרו מהני להסיר השבועה שנשבע לו דאל"כ אלא דהרשות מהני עם התרה היה צ"ל הפתח ג"כ מעין שיתחרט מה שנשבע ליתרו ג"כ. א"ו דעל מה שנשבע ליתרו סגי מחילתו זולת שצריך התרה מפני שבשבועה זו פתיחא ג"כ כח נשבע לעצמו וע"כ סגי בפתח השייך לעצמו לבד. ומהריב"ל כ' שצריך לעיין אם הרא"ש והר"ן יסכימו להנ"י י"ל שהספק משום שהרא"ש כ' (דס"ד ע"ב) מ"מ עיקר הנדר היה כו' משמע דלולי זה לא היה מהני פתח זה ואמאי אף אם עיקר הנדר היה ליתרו היה מהני הפתח הזה כיון דיתרו מחל וא"צ התרה רק משום כח שבועת עצמו אבל את"ל דס"ל דמחילת יתרו בלבד לא מהני (גם בצד הנוגע ליתרו) רק עם התרה מש"ה היה צ"ל הפתח ג"כ במה שנוגע בשבועת יתרו והוכרחו לתרץ אהא דהפתח היה רק בהנוגע לעצמו משום דעיקר הנדר היה כו'. ומ"מ צריך רשות יתרו כו'. ומ"מ י"ל דאין זה מוכרח. אלא דכונת הרא"ש והר"ן הוא לבאר למה צריך כלל להפתח דהא ליתרו נדר וא"כ ממ"נ אם יתרו ימחול א"צ התרה ואם לא ימחול מאי מהני ההתרה. וע"ז תירצו דבשבועה זו דמשה היה ג"כ כח שבועה בפ"ע זולת יתרו כו' והוא עיקר השבועה וכן הבין מהר"א ב"ש בתשו' סי' ר"ל. והוציא מזה דהרא"ש והר"ן מקילים יותר מהנמוק"י דדוקא משום שעיקר הנדר היה משום משה צריך התרת ב"ד הא לאו הכי לא כו'. ואין דבריו מוכרחים. או י"ל דכונתם דבגמ' לא נזכר עדיין שצריך רשות יתרו משמע דהפתח לבד מהני. וקשה מה זה פתח על מה שנשבע ליתרו וע"ז תירצו דהוי פתח והיינו משום דעיקר הנדר היה כו' (וי"ל דאיה"נ היכא דעיקר רק לחבירו אם התירו ב"ד שלא מדעתו אינו מותר כיון דחבירו לבד מצי למישרי ליה בלא ב"ד סברא הוא דב"ד לחוד לא מהני מיהו ע"ז קשה מצדקי' דמשמע דמהני דיעבד). ועכ"פ יצא לנו מזה דלהנמוק"י בנודר לחבירו ממש א"צ התרת ב"ד וסגי ברשות חבירו אא"כ מעורב בזה ג"כ כח שבועה דרצה לישבע בפ"ע גם אם לא היה חבירו מבקשו לישבע לו. ומהר"ן והרא"ש אין גילוי שיחלקו ע"ז. והיכא דפתיחא בהשבועה ב' כחות אז כשחבירו מוחל סגי בהפתח רק מענין הנוגע לעצמו כ"ה להנמוק"י. אבל להר"ן ורא"ש י"ל דדוקא כשעיקר השבועה היה מצד עצמו סגי בפתח כזה ואם לאו צריך שבהפתח יהיה ג"כ על מה שנשבע לחבירו כו' ומ"מ אין זה מוכרח להר"ן והרא"ש ג"כ:

ובאור החיים פ' שמות ע"פ ויאמר לו יתרו לך לשלום כ' וז"ל פירוש מחל לו השבועה וכל כיוצא בזה אינו צריך התרה אלא כל שמוחל המשביע אין כאן שבועה עכ"ל. וצ"ע דדבריו נגד הש"ס הנ"ל דהקב"ה פתח לו פתח הרי מלבד מחילת יתרו צריך התרה וכמש"ל. וי"ל ליישב דעת האוה"ח עפמ"ח במדרש רבה פ' שמות סוף פרשה ד' פליגי אמוראי בפי' וילך משה וישב לחד מ"ד וילך אל פרעה תחלה קודם שהלך ליתרו ואם יאמר לך יתרו מן השבועה אמור לו בעל השבועה התיר לי את שבועתי. א"כ מ"ש בגמ' דפסוק לך שוב כו' כי מתו כו' הוי פתח להתרה אתיא כמ"ד הנ"ל דא"צ התרת יתרו ואע"ג דקיי"ל שאין מתירין רק מדעת המשביע כאן שאני שהקב"ה שהוא בעל השבועה התיר לו. ומ"ש שיתרו התיר לו אתי' כמ"ד דוילך היינו ליתרו ויתרו התיר לו ע"י שמחל לו וא"צ התרה אחרת כלל. וכ"מ לכאורה בפירש"י בחומש שם פ' ד' פסוק י"ח דרשות יתרו סגי ומהריב"ל הביא זה בתשובתו הנ"ל:

והנה בב"י סי' רכ"ח (קרוב לסס"י) פלפל בדיני' אלו והביא תשו' הרשב"א ח"ג סי' שי"ג שהנשבע ע"ד חמיו וחמותו אין הם יכולים להתירו וצריך היתר חכם. וכתב עליו הב"י ונראה מפני ששבועה זו לא היתה ממש לתועלת חמיו כו'. והנה שבועה זו היא ממש כמו שבועת משה ליתרו חמיו שלא יצא חוץ לעיר כו' והרי להנמוק"י בכה"ג מהני התרת חמיו לבד והא דמשה היה צריך התרה מפני שאף לרצון עצמו נדר מפני בריחתו ממצרים כו' כנ"ל. משא"כ בשאלת הרשב"א הנ"ל דלא מיירי בכה"ג היה ראוי שיהי' מהני רשות חמיו לבד ודוחק לחלק דמשה נשבע ליתרו לפיכך היה מהני רשותו משא"כ זה נשבע ע"ד חמיו ולא לחמיו דזה דוחק דמסתמא סיבת השבועה היה מחמת רצון חמיו וחמותו ואפ"ה ס"ל להרשב"א דלא מהני רשותם בלי היתר חכם ומש"ה כדי שלא יקשה אתשו' הרשב"א מתנאי חזרת הנדוניא חילק הב"י כנ"ל. איברא דעכ"פ זה נגד הנימוק"י לכן נלע"ד שי"ל דהרשב"א לשטתו אזיל דס"ל אפילו בהני גווני דתנן ס"פ קונם שיכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם ולומר כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי דדוקא בקיום מעשה כו' אבל בביטול מעשה לא כמו שהאריך בחי' פרק ארבעה נדרים (דכ"ד) הביאו הר"ן שם. הרי שאפילו במקום שהשבועה היא לתועלת שלו ממש דומיא דנתינת כור חטים לא מהני מחילתו בביטול מעשה (ומה שהקשה ע"ז בתשו' מהר"א ב"ש הנ"ל ד"ה ולכאורה היה נראה. דהרשב"א בתשו' לא הזכיר רק הטעם משום דזה שנשבע ע"ד חמיו וחמותו אין הענין שיוכלו הם להתירו כו'. לק"מ דטעם זה מספיק להסיר טענת מ"ש בשבועה על דעת חמיו כו' דלא דמי לדין על דעת בעלה היא נודרת כו'. אבל משום דבלא"ה הוא נשבע לתועלת חמיו וא"כ למה לא יועיל רשות חמיו צ"ל טעם דבביטול מעשה כו' וזה פסיקא ליה להרשב"א ע"כ לא הזכירו). משא"כ להחולקים ע"ז י"ל שבאמת יתירו בנדון דתשובת הרשב"א ח"ג סי' שי"ג ע"פ רשות חמיו בלי התרת ב"ד וכסברת הנימוק"י. וא"כ נראה דמוכרחים אנו להחילוק בין שני תשובות רשב"א הנ"ל כדחילק מהריב"ל משום דזהו ביטול מעשה וזהו קיום מעשה. אבל לחלק כמ"ש הב"י בענין ריבוי או מיעוט התועלת א"א להעמיד לדעת הנמוק"י כנ"ל. וע' בתה"ד סי' שי"א ס"ל בפשיטות דבביטול מעשה נמי מהני רשות ורצון המשביע שלא כסברת הרשב"א. דטעמא הוא משום דאי בעי כו' אפוכי מטרתא למה לי דא"כ התינח בתנאי שהן בממון כו'. א"ו הטעם הוא משום דכל תנאים כו' נגד רצונם אבל כשנעשו רצונם נתבטל התנאי עכ"ל. ובש"ע סי' רנ"ח סי"א העתיק ד' תה"ד הנ"ל וע"ז רמז הש"ך סס"י רל"ב לומר דהעיקר כדיעה זו:

ועפ"ז נבואה לדין שנשאל הרמב"ש מעיר פראג בשנים שנשבעו זל"ז שלא יעשה שום א' מהן איזה פרנסה ממכירת ארי"ק כי חשש זה שאם יעשה חבירו פרנסה זו ירגיל לביתו הקונים מהן שא"ד ויפסיד לו עי"ז וכן חשש חבירו ואח"כ מחלו זל"ז או שנתרצו כאשר יאמר פלוני ואותו פלוני התיר לאחד מהן. אם מהני מחילה זו בלא היתר ב"ד ולדעת הרשב"א דדוקא בקיום מעשה מהני מחילה ודאי לא מהני. אבל לפ"ד רוב הפוסקים דהטעם דמחילה מהני דה"ל כקבלה ומשום להרוחה היה התנאי והא לא אצטריך כמ"ש בגמ' גיטין (ע"ד ב'). ול' תה"ד שלא יעכב איש את חבירו נגד רצונם אבל כשנעשה רצונם כו' וכן בל' הר"ן שבב"י סס"י רל"ב שאותו תנאי עצמו לא אמרו מתחלה אלא להשלים רצונו שהיה רוצה שלא ילך ועכשיו כיון שאינו חושש אם ילך אם לאו כבר נשלם רצונו עכ"ל. ולכן משמע בתה"ד וש"ע סי' רנ"ח סי"א באיש ואשה שקבלו באיסור להתגרש ואח"כ נתפייסו שלא להתגרש האיסור בטל וא"צ התרה. ובתה"ד משמע דה"ה להפך שקבלו להנשא ואח"כ נתפייסו לבטל כו' והטעם כנ"ל דהאיסור היה שלא יעכב א' נגד רצון חבירו ועכשיו כיון שאין חבירו חושש הרי נשלם רצונו. וא"כ לפ"ז ה"ה בדין הנ"ל שהת"כ היה שלא יקנה ארי"ק בלי רצון חבירו אבל כשחבירו מחיל או שסמך כאשר יגזור פלוני הרי נשלם רצונו. רק הספק משום דבשבועה זו י"ל שאין לה דין נשבע לחבירו לבד כ"א ארכביה אתרי ריכשי ר"ל דכלול בה ג"כ כח הנשבע בפ"ע לבד משום שמצד עצמו י"ל שהיה חפץ בשבועה זו אף אם לא היה חבירו מבקשו ומכריחו ע"ז והוא כדי שיהיה קיום לפרנסתו שעי"ז ישבע חבירו ג"כ שלא יקנה וימכור ארי"ק ועי"ז תתקיים פרנסתם משא"כ כשלא ישבעו יש לחוש שיקלקלו זא"ז. וא"כ כיון שמצד עצמו חפץ בשבועה זו שהיא טובתו מאן מחיל דמחילת חבירו לא שייך רק בדבר שהוא טובת חבירו וכההיא דכור חיטין או שילך למקום פלוני שהיה נגד רצון חבירו לבד אבל אטובת עצמו לא שייך מחילת חבירו וצריך התרה וכמו דלא אהני מחילת יתרו לבד למשה מפני שהיה רצון משה מצד עצמו בשבועה זו כנ"ל. וכן מצאתי בתשובת מהר"א ב"ש סי' ר"ל אחר שנשא ונתן טובא בתשובת מהריב"ל הנ"ל כ' וז"ל ומיהו נקטינן מדבריו ז"ל (ר"ל מדברי הנמוק"י הנ"ל בענין משה ויתרו) דבהנאת תרווייהו הנותן והמקבל (ר"ל המשביע והנשבע) בעינן התרת ב"ד ורשותו (של המשביע) כו' עכ"ל. הרי דבהנאה תליא מלתא דכל שהיה תועלת והנאה להנשבע בשבועה זו אע"פ שהמשביע ג"כ נהנה לא סגי בנתינת רשות המשביע וצריך התרה מב"ד וכמו במשה שאע"פ שהיה הנאת יתרו בזה שלא יוציא בתו ממדין מ"מ לא מהני רשותו לבד מפני שמשה היה ג"כ לו תועלת בשבועה זו שלא ילך למצרים מפני שהיה ירא מדתן ואבירם. וא"כ לכאורה בנד"ז ג"כ כיון שהנשבע היה לו ג"כ הנאה בשבועה זו צריך התרה כנ"ל. זהו מקום הספק. וכד מעיינינן נראה דלא דמי. דאם כן באיש ואשה שקבלו על עצמן להתגרש כו' אמאי מהני כשנתפייסו בלי היתר ב"ד הרי מסתמא נהנה הנשבע במה שעי"ז קיבל ג"כ חבירו השבועה וא"כ עי"ז יושלם הנאתו ורצונו להתגרש כו' א"כ ה"ל כשבועת משה ליתרו. א"ו בעינן שיהנה מעצמו של השבועה היינו על מה שנשבע שלא יצא ממדין מזה ממש יהיה לו הנאה. משא"כ הכא ממה שנשבע שיגרש אין לו הנאה כ"א ממה שעי"ז נשבע לו חבירו ג"כ שיתגרש. וא"כ ההנאה היא משבועת חבירו רק ששבועתו גרמה לו הנאה זו מה שעי"ז נשבע חבירו אבל שבועתו היה לתועלת חבירו. משא"כ בשבועת משה דבשבועה זו לבדה היה הנאה למשה כמו ליתרו ומש"ה דוקא בשבועה כזו לא מהני רשות יתרו. כיון שעצמותה של שבועה זו היא ג"כ רצון משה כמו רצון יתרו. ר"ל הדבר הזה שלא יצא ממדין זה עצמו הוא הנאת משה. מה מועיל רשות יתרו ע"ז. אבל בנשבע לגרש או שלא ימכור ארי"ק עצם שבועה זו אינה תועלת לו כלל רק תועלת חבירו שמכריח א"ע להשלים רצון המשביע כ"א שיצמח לו ג"כ טובה מזה והוא מה שעי"ז יעשה רצון חבירו ג"כ כרצונו. ונמצא התועלת אינה בעצם שבועתו כ"א היא נצמחת ממנה. וכיון שעצם השבועה היא לתועלת חבירו י"ל דמהני רשות חבירו לבד בלי היתר ב"ד:

ובלשון אחר י"ל החילוק דבשבועת משה היה תועלת משה מיראת דבר שאינו שייך ליתרו ותיקון יראה זו היה ע"י שבועת משה לבד ע"כ ה"ז ג"כ כשבועת משה בפ"ע משא"כ הכא השבועה היא מיראת היזק הנמשך מהמשביעו שלא ימכור גם הוא ארי"ק. וגם תיקון יראה זו אינה ע"י שבועה זו ממש. כ"א ע"י שהמשביע נשבע אח"כ. דאם המשביע לא ישבע אין שום תיקון ע"י שבועה זו רק אדרבה קלקול שחבירו יוכל למכור ארי"ק והוא אסור למכור. וכיון דהכי שבועה זו שלו ה"ל רק נשבע לחבירו. וכש"כ לדעת האוה"ח הנ"ל. וגם יש לעשות סניף ממ"ש בתשו' הריב"ש סס"י קפ"ה וז"ל ועתה אומר שדעתו היה לכך שיוכל אותו פלוני כו' ע"ש. ובנד"ז ודאי נתכונו לכך: