א

סימן קפז

משנה ספ"ג דשבועות אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב כיצד אמר לא אכלתי היום לא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב. ובו יתבאר ג"כ שאלה מושבע מפי אחרים אם אכל היום והוא לא ענה אמן כ"א אמר לא אכלתי היום או ששתק לגמרי כגון שאמר תחלה לא אכלתי היום משביעך אני ושתק. או שהשיב שנית לא אכלתי. ובאמת אכל אם חייב:

הנה הר"ן ספ"ג דשבועות אהא דאמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמיא דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. כתב וז"ל ואי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים (ר"ל דשם אפילו אינם עונים אמן אחר השבועה חייבים דזהו פי' מושבע מפי אחרים כדפירש"י במשנה ר"פ שבועות העדות דף למ"ד ע"א ד"ה ומפי אחרים ועיין בתוי"ט שם משנה א' ד"ה ומפי אחרים שכ' ואע"ג דלא ענה אמן. ובמשנה ה' ד"ה שבועה שאין אנו יודעים לך עדות. הקשה דא"כ שבועה זו איני יודע למה כו'. והביא שם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד וקצת משמע מהמשנה ספ"ג דשבועות אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב משמע דגם בעונה אמן נק' מושבע מפי אחרים) שהרי הם כופרים אחר שבועה ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות (ור"ל משא"כ האשה אינה אומרת כלום אחר השבועה רק אמן) אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי עכ"ל. והוא דברי רש"י אות באות בפירש"י (דל"ו ע"א) ד"ה ואמרה האשה. וכדלקמן. והנה לעיל מיניה בהמשנה אחת זו ואחת זו כ' הר"ן אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת ואם לא אכלת ואמר לא אכלתי או אכלתי עכ"ל. ור"ל שאף אם אמר הפך האמת פטור. וצ"ל מ"ש משבועת העדות דאע"פ שלא ענה אמן חייב כשעונה על דבריו ואמר אין אנו יודעים לך עדות וה"נ עונה על דבריו ואומר לא אכלתי והוא אכל. והטעם פשוט כמ"ש התוי"ט שם משום דגבי שבועות העדות כתיב ושמעה קול אלה. וחייב בה מושבע מפי אחרים והיינו אף כשלא ענה אמן. משא"כ בשבועות ביטוי. וכדברי הר"ן מבואר ג"כ בב"ח סי' רל"ז ס"ג. ודברי התוי"ט מבואר בגמרא ורש"י (דף ל"א ע"ב). וכן מוכרח בגמרא דמושבע מפי אחרים אינו חייב בשבועת ביטוי כלל כדמסיק בגמרא ספ"ג (דכ"ט סע"ב). דמקשה המשניות אהדדי דבתחלה אומר שבועת בטוי נוהגת באנשים כו' מפי עצמו. מפי עצמו אין מפי אחרים לא. ואח"כ בסוף המשנה אומר אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב קשיין אהדדי אלא ש"מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן. והיינו משום דכשעונה אמן ה"ל כמוציא שבועה מפיו אבל בלא ענה אמן דאינו כמוציא שבועה מפיו אף אם נחשב מושבע מפי אחרים אינו חייב כלל גבי שבועות ביטוי. וכמו לר' מאיר שם גבי שבועת העדות חוץ לב"ד יעו"ש. והיינו משום דהא דמושבע מפי אחרים חייב לא נאמר בתורה רק גבי שבועת העדות כדאמר בגמרא (דל"א ע"ב) ופירש"י שם משום דבעדות כתיב ושמעה קול אלה ומושבע מפי אחרים בפקדון דחייב גמרי לה רבנן משבועות העדות. ופירש"י מגזרה שוה גמרי לה מעדות והיינו מגזרה שוה דתחטא תחטא כמ"ש רש"י (דל"א סע"א). ועל שבועות ביטוי ליכא גז"ש לחייב במושבע מפי אחרים. דהא לא כתיב ביה תחטא. ומ"ש במשנה אחת זו ואחת זו (היינו שבועת ביטוי ושבועת שוא) המושבע מפי אחרים חייב אין ר"ל כמו מושבע מפי אחרים דגבי שבועות העדות ושבועת הפקדון. אלא במושבע מפי אחרים וענה אמן בזה חייב אף בשבועת ביטוי ושבועת שוא וכנ"ל משום דמושבע מפי אחרים וענה אמן ה"ל כמוציא שבועה מפיו. אבל מושבע מפי אחרים ולא ענה אמן. כגון שאמר משביע אני עליך שתתן לי פקדוני שיש לי בידך והשיב אין לך בידי חייב בשבועת הפקדון משום דגמרי לה בגז"ש משבועת העדות כנ"ל וגבי עדות כתיב ושמעה קול אלה משא"כ בשבועת ביטוי ושבועת שוא דליכא גז"ש ללומדו משבועת העדות פטור כה"ג. וכן משמע בהדיא ג"כ בהרמב"ם רפ"ז מה' שבועת דרק בשבועת הפקדון חייב במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן ומשמע אבל לא בשבועת ביטוי ושבועת שוא דשם אינו חייב רק כשעונה אמן וכמ"ש רפ"ב מה' שבועות. ומה שקורא במשנה ספ"ג מושבע מפי אחרים כשענה אמן. צ"ל דאין זה מושבע מפי אחרים דגבי ושמעה קול אלה דשבועת העדות דשם מיירי אע"פ שלא ענה אמן. וא"כ יצא לנו אם אמר לא אכלתי היום. לא הנחתי תפילין. ואמר הלה משביעך אני ולא ענה אמן אע"פ שהשיב שנית לא אכלתי. לא הנחתי תפילין. והוא באמת אכל והניח תפילין אינו חייב כלל משום שבועות ביטוי. וזהו משמע ג"כ מדין המשנה זו גופא דדוקא כשאמר אמן חייב ולא כשלא ענה אמן אף אם נחשב מושבע מפי אחרים כגון שענה שנית על דבריו לא אכלתי היום אינו חייב:

ב ויש להסתפק במשביעו אלהבא כמו משביעך אני שלא תאכל היום והוא השיב לא אוכל. ואח"כ אכל אם פטור משום דלא [ענה] אמן. וה"ל מושבע מפי אחרים דפטור בשבועת ביטוי או דלמא כיון שהרמב"ם רפ"ב מהל' שבועות כתב ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו קבלתי עלי שבועה זו כו' ה"ז כנשבע לכל דבר עכ"ל. וא"כ ה"נ כשמשביעו שלא יאכל והוא משיב לא אוכל ה"ל כמקבל עליו שבועה זו. ויש לדחות דאומר לא אוכל אבל לא כשמסכים שיהיה זה בשבועה. דאמן היינו שמסכים על השבועה וצ"ע. ומ"מ י"ל דנהי דאינו חייב בשבועת ביטוי במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן י"ל איסורא מיהא איכא כשעונה אחר השבועה הפך האמת אף בלשעבר. אבל אם שותק לגמרי י"ל ודאי אין איסור ועיין רש"י (דל"א ע"ב) במשנה בד"ה או שאמרו דאף בשבועת העדות דמושבע מפי אחרים חייב אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה אף אם מתחלה קודם השבועה אמרו אין אנו יודעים לך עדות. אך בחידושי הריטב"א ספ"ד (בדף ל"ו ע"א) אההיא דארור בו שבועה. כתב בשם הראב"ד דאף בשבועת ביטוי אם עמד שם ושתק הוי כמושבע מעצמו. ובחדושי הרשב"א פ"ד דשבועות (דף ל"א ע"ב) בד"ה או שאמרו אין אנו יודעים לך עדות. כתב שהרמב"ן כתב דמושבע מפי אחרים אפילו שתקו חייבין והוא ז"ל הקשה עליו הגם שיישב בדוחק. הנה אף הרמב"ן לא אמר רק היכא דמושבע מפי אחרים חייב דהיינו בשבועת העדות. שם ס"ל דגם כששתקו אחר שהשביעם חייב. אבל בשבועת ביטוי דאינו חייב במושבע מפי אחרים ודאי כששתק אחר שהשביעו פטור אא"כ אמר אמן דה"ל כמוציא שבועה מפיו דאל"כ איך הוכיח שמואל מן ואמרה האשה אמן אמן דאמן כמוציא שבועה מפיו דמיא דלמא לא. ולא גרע משתיקה. אלא צ"ל כיון גבי שבועת האשה כתיב והשביע הכהן את האשה. ולא כמ"ש בשבועות העדות ושמעה קול אלה. י"ל דמושבע מפי אחרים אין מועיל גבי האשה לכן גם להרמב"ן לא מהני שתיקה אע"ג דבמושבע מפי אחרים מהני שתיקה. הכא לא מהני אא"כ במוציא שבועה מפיו. והר"ן שכתב אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן. דלא דמי לאין אנו יודעים לך עדות. זהו משום דלא ברירא ליה דגבי והשביע הכהן את האשה לא מהני מושבע מפי אחרים. דהא כתיב והשביע הכהן דה"ל מושבע מפי אחרים. ע"כ הוצרך לומר דאפילו מושבע מפי אחרים אין כאן. אבל להרמב"ן דס"ל דבמושבע מפי אחרים די לחייבו בשתיקה. עכצ"ל דס"ל דגבי והשביע הכהן את האשה לא מהני מושבע מפי אחרים. דאל"כ מנלן דאמן ה"ל כמוציא שבועה מפיו. הא לא גרע משתיקה. וא"כ עכ"פ בשבועת בטוי דלכ"ע לא מהני מושבע מפי אחרים. א"כ שתיקה לא מהני לכ"ע. היינו אף להרמב"ן. אך בעונה אחר השבועה ואומר לא אכלתי היום. יש להסתפק להרמב"ן דלדידיה במושבע מפי אחרים אף בשותק חייב. א"כ בעונה אחר השבועה י"ל מהני אף היכא שצ"ל מושבע מפי עצמו. אך אינו מוכרח די"ל דגם להרמב"ן מושבע מפי עצמו לא הוה אלא בעונה אמן. ורש"י ס"ל כהר"ן ולא כהרמב"ן כמ"ש (בדף ל"ו ע"א) ד"ה ואמרה האשה אמן ואמן. דאי לאו כמוציא שבועה דמיא אמאי מבדקה כו' יעו"ש כלשון הר"ן וממנו העתיק הר"ן מ"ש ספ"ג: