א

סימן קפג

פועל אחד נשכר אצל עושה טליתים ולא רצה לקבלו עד שיאסור עליו בקונם שלא יחזור לילך ממנו להשכיר עצמו אצל עושה טליתים חוץ ממנו וקיבל עליו בזה"ל קונם ידי למעשיהן במלאכת אריגת טליתים על כל העולם אם אעשה אצל איש אחר ולסוף הלך ממנו ונשכר אצל אחר ועשה שם הרבה טליתים:

הנה מעשה ידי האדם י"ל דה"ל דבר שלא בא לעולם כמ"ש החמ"ח סי' פ"א. וכ"מ עוד ברש"י פ' אע"פ (דנ"ח ע"ב) ד"ה דבר שלא בא לעולם. ומשמע בפרק אע"פ (דנ"ט ע"א) שאין אדם יכול לאסור דשלב"ל על חבירו וכן משמע בנדרים פרק השותפין (דמ"ז סע"א). ומ"ש הר"ן בפרק הנודר מן הירק (דנ"ז ע"א) גבי קונם מעשה ידיך עלי אי נמי מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. מ"מ מקרי דשלב"ל אלא דמשום דלא בא לעולם לא איכפת לן שם דאדם אוסר דשלב"ל על עצמו וחל האיסור כשיבא לעולם משא"כ בדבר שאין בו ממש ואהכי קאמר דלאחר שיבא לעולם דבר שיש בו ממש הוא. מיהו כיון שאמר קונם ידי למעשיהן באריגת טליתים על כל העולם הרי ידיו איתנהו בעולם וכדאמרינן בפרק אע"פ שם א"כ הרי נאסרו ידיו על כל העולם לגבי מלאכת אריגת טליתים. וכמ"ש בגמרא ספ"ק דנדרים (די"ג ע"ב) גבי קונם פי מדבר עמך וידי עושה עמך. באומר ידי למעשיהם. אע"ג שם נאמר לענין דאין זה דבר שאין בו ממש מ"מ מה"ט גופא הוי ג"כ דבר שבא לעולם. וכ"כ הרשב"א בחדושיו שם ד"ה אמר רב יהודה אמר רב וז"ל ויש מי שפירש דקונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת עמך קא קשיא ליה כו' אבל ידי עושה עמך שיש בו ממש הוא כו' ואינו מחוור כו' דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש (וכמש"ל בשם הר"ן) אבל ההילוך והעשייה אין בהם ממש כו' ועוד דאפילו באוסר המעשה שעשה בידיו מ"מ מעשה ידיו דשלב"ל הוא ואין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל עד שיאמר ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות והכי קיי"ל כו' והלכך מתניתן לית לה פתרי אלא בהאי שנוייא דשני דפי לדבורי וידי למעשיהן כו' עכ"ל. הרי עכ"פ באומר ידי למעשיהן אוסר מעשה ידיו על חבירו ג"כ משום דידים איתנהו בעולם וכמו בקונם ידי לעושיהן שבפרק אע"פ. וכן כפל הרשב"א עוד שם בסד"ה הנ"ל דהכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חבירו הוא כו' והיינו ע"י שאמר קונם ידי עושה עמך כנ"ל. ודלא כמו שעלה ע"ד חכם דבקונם ידי למעשיהן לא נאסר מעשה ידיו על חבירו שדבריו אינן נכונים כלל ויתבאר עוד מזה לקמן בסוף התשובה:

קיצור. אע"ג דמעשיהן של ידיו הוא דשלב"ל וגם העשייה אין בה ממש מ"מ כשאומר קונם ידי למעשיהן על פלוני נתפס האיסור במעשה ידיו על חבירו כמ"ש בחה"ר ספ"ק דנדרים:

ב אך מה שיש לדקדק בזה הוא דהנה לכתחלה ודאי אסור לעשות לחבירו וגם בדיעבד אילו היה אפשר לצייר שמעשה ידיו לא נתערב בדבר המותר כ"א עומד בפני עצמו ודאי אסור גם בדיעבד. אבל בנדון זה שעשה טליתים לחבירו שגוף הטלית מצמר דהיתר הוא וגם הצמר הוא של חבירו אך מעשה ידיו מעורב בו. יש להסתפק אם גוף הטלית ג"כ אסור כולו לחבירו מחמת האיסור המעורב בו. או יש איזו תקנה לדבר. וחכם אחד כתב דממ"ש הרא"ש ספ"ק דנדרים בשם הירושלמי מוכח דלא נאסרו הטליתים וע"ש בירושלמי ספ"ק ובפי' קה"ע דהאיבעיא עד כמה נאסר ממלאכתו עד כדי שכרו או עד כדי שהשביחה הקרקע ע"י מלאכתו. ולא איפשיטא. והנה אם האיסור רק עד כדי שכרו א"כ מאחר שאינו עושה בחנם כ"א בשכר א"כ מדוע יאסר עוד מהמלאכה כדי שכרו. והירושלמי י"ל דמיירי בעושה עמו בחנם. מיהו זה אינו דבשלמא אם אסר הנאת מעשה ידיו על חבירו שפיר י"ל כן דכיון שנתן לו שכרו משלם. ויותר מעט י"ל שאין כאן הנאה וכמ"ש במשנה ספ"ג דנדרים (דל"א ע"א) שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר. והיינו בזבינא מציעאה. וה"ה בשכירות בדיעבד עכ"פ כשבעה"ב משלם השכר להפועל יותר מכדי שכר. אינו נהנה ממעשה ידיו של הפועל. אבל כשאסר מעשה ידיו על חבירו כמו ידי למעשיהן. ולא ידי להנאת מעשיהן. א"כ אפילו אין חבירו נהנה ממעשה ידיו אסור לו מעשה ידיו כמ"ש הר"ן שם בפי' המשנה הנ"ל וז"ל וכי אמרינן כו' שלא יהנה כו' אבל אי אסר על עצמו נכסיהם כו'. והובא בי"ד סי' רכ"ז בש"ך סק"ו ובט"ז סק"א ומש"ש בט"ז שאסר עצמו מישראל ט"ס הוא וצ"ל כשאסר הנאה מישראל כו'. וא"כ הירושלמי ספ"ק דנדרים דמיירי באומר קונם ידי עושה עמך. ולא נזכר הנאת ידי. א"כ לא מהני מה שנותן לו שכרו משלם ויותר מעט. כ"א הפי' צ"ל דמגוף המלאכה שעשה עמו יהיה אסור כדי שכרו או כדי שהשביחה כו'. רק דשאר המלאכה מותר. אך ג"ז אינו מובן כיון שמעשה ידיו מעורבים בכל המלאכה א"כ איך יהיה ניתר שאר המלאכה כולה שיש בהן תערובת מעשה ידיו ע"י שיאסר מקצת מהמלאכה. אף שיאסר כשיעור מעשה ידיו מה מועיל שהרי בזה לא לקח כח מעשה ידיו משאר המלאכה:

קיצור. אך לענין דיעבד כיון שעשיית ידיו מעורב בהיתר יש להסתפק אם לאסור ההיתר מפני זאת התערובות:

ג ולכאורה נדון זה דומה ממש למה ששנינו במשנה ספ"ג דעכומ"ז (דמ"ט ע"ב) נטל הימנה כרכור אסור בהנאה ארג בו את הבגד אסור בהנאה. נתערב באחרים כו' ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לעכומ"ז. וקיי"ל כר' אליעזר. והנה הרא"ש שם סי' ט' כתב דנראה לו כפי' ר"י דלא שרינן בהולכת הנאה לים המלח רק כשנתערב הבגד בבגדים אחרים כו' רק בזה נ"ל כפירש"י דסגי בהולכת הנאה של האיסור לבד ולא של כל הבגד. וגם המרדכי שם כתב בשם ר"י דר' אליעזר לא פליג רק בתערובות כו' אבל בעיני' מודה כו'. ופי' בעיניה היינו שהבגד בפני עצמו. וכן משמע בהדיא מדברי הרי"ף שם כמ"ש הר"ן שם. וכתב שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן. והר"ן ז"ל עצמו חלק עליהם והכריע כדעת רש"י דבאפה בו את הפת אפילו לא נתערבה יוליך דמי העצים לים המלח ומותר דתערובות שבח עצים בפת קיל טפי משאר תערובות לפי שאין ממש האיסור בהיתר. וה"ה בארג בו את הבגד כו'. והת"ש כ' שכ"ד הרשב"א וכדלקמן. ובש"ע י"ד סי' קמ"ב ס"ג פסק בפשיטות כדעת ר"י והרי"ף והרמב"ם וסיעתם. וא"כ בנ"ד שכל טלית הוא כבגד הנ"ל ולא נתערבו בטליתים אחרים דהיתר לא מהני הולכת הנאה ומיהו מהא לא איריא דדוקא בעכומ"ז ויין נסך ממש פסקו כן. אבל בסתם יינם מתירים הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן בהולכת הנאה אפילו בנתערב יין ביין לפמ"ש הר"ן שם בשמם. ושאר איסורין שבתורה מסיק הר"ן בשם הראשונים דלסתם יינם מדמינן להו. א"כ אפילו להרי"ף והרמב"ם והרמב"ן שרי הכא בהולכת הנאה ואע"ג דהר"ן פליג עליהם ביין ביין אפילו בסתם יינם הרי לדידיה שרי הכא מטעם אחר לפי שאין ממש האיסור בהיתר כנ"ל. אך תמיהני על מ"ש הר"ן על שם הרמב"ן דבמלחמות פרק כל שעה מסיק הרמב"ן בהדיא שלא התיר רבי אליעזר אלא חבית בחבית אבל יין ביין לא בין ביין נסך בין בסתם יין ובשאר כל האיסורין ומוכח לה ממתניתן דפ"ג דערלה דתבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק וכן הפת תדלק ואין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח ע"ש. אלא שהדבר הקשה אפילו לדעת הר"ן הוא לפי שהר"ן שם העלה דלא מהני תקנתא דהולכת הנאה אלא באיסור דעכומ"ז מתוך שתופס דמיו אבל בשאר איסורין אין לנו. וכן פסק הש"ך בי"ד סי' ק"י סק"ב וכ"כ המ"א סי' תמ"ה סק"ו. אך באמת הרי הרשב"ם והראב"ד פי"ו מהמ"א דין ז' בהשגות ס"ל דאפילו בשאר איסורין מהני תקנתא זו ועיין כ"מ שם ס"ל ג"כ כן וכן מסקנת הרמב"ן במלחמות פרק כל שעה. ומ"ש הש"ך דהתוספות בפרק הערל (דפ"א ריש עמוד ב') פליגי עלייהו אינו מוכרח כלל כי זהו רק לתירוץ הראשון שבתוס' שם. אבל לפי תירוץ השני שכתבו דדוקא בתנור כו' לפי שאין ממשות האיסור בעין. לפ"ז י"ל דאין חילוק כלל בין עכומ"ז לשאר איסורין ומה דלא תני תקנתא זו בפ"ג דערלה היינו משום דהתם יש ממשות האיסור בעין. אע"ג דבדין שבמשנה ד' וה' שם ג"כ ליכא ממשות האיסור בעין. הנה לפי' ר"י דר' אליעזר לא פליג רק בנתערב באחרות ודאי לק"מ דהא במשנה ד' וה' בנתערבה באחרות א"צ לתקנה זו דהא תעלה באחד ומאתים. ואע"ג דיש נפ"מ בתקנתא דר"א לענין אם נתערבה בפחות מאחד ומאתים י"ל דלא חש להאריך מאחר שעכ"פ שנה תקנה אחת היינו ביטול באחד ומאתים והתוי"ט פ"ג דערלה כתב ולהתירוץ השני דהכא מתניתן ד' וה' אינן מתורצים. ואין זה מוכרח. אבל אין לומר דכוונת התוספות דגם לתירוץ השני עכ"ז אמת גם התירוץ הראשון והיינו דתרתי בעינן דדוקא היכא דתופס דמיו ושלא יהי' ממשות האיסור בעין. דלא משמע כן בר"ש פ"ג דערלה (מ"ח) שהביא שם ב' תירוצים הנ"ל דהתוספות משמע דבכל חד לחוד סגי לתרץ וכן הבין התוי"ט שם מ"ו. וכיון שכן הרי בזבחים (דע"ב ב') בתוספות ד"ה כולן ידלקו משמע קצת דהתירוץ הב' אמת לדינא שהרי כ' דלתירץ ראשון גבי טבעת וכוסות דלקמן דמיירי בעכומ"ז סגי בהולכת הנאה לים המלח. ומדלא נזכר זה בגמ' שם מזה משמע דתירוץ הב' נכון יותר. דאין לומר דדמי לההוא דאתעריב ליה חביתא דחמרי' דהא כבר חילקו התוספות שם ביניהם. והנה בחדושי הריטב"א בפרק הערל. (דפ"א) שם מבואר ג"כ דס"ל בפשיטות דתקנתא דרבי אליעזר מהני ג"כ לפת שאפאו בעצי ערלה וכ"כ ג"כ בשט"מ רפ"ק דביצה. וגם במרדכי ספ"ג דעכומ"ז הביא רק סברת רשב"ם וכיון שבלאה"נ אפילו לתירוץ הא' שבתוס' עכצ"ל דחילוק זה לחלק בין עכומ"ז לשאר איסורים אינו רק מדרבנן דאע"ג דעכומ"ז תופסים דמיהם מדאורייתא משא"כ בשאר איסורים מ"מ מה בכך הא מדאורייתא אע"ג דתופסת דמיה עכ"ז אין האיסור דעכומ"ז ניתק עי"ז כלל וזהו שהשיבו חכמים לר' אליעזר אין פדיון לעכומ"ז כלומר דלא דמי להקדש שתופס את דמיו ויוצא לחולין כמ"ש במסכת קדושין (דנ"ח ע"א) ובמס' עכומ"ז (דנ"ד ע"ב). משא"כ בעכומ"ז אין האיסור נעשה היתר ע"י פדיון. וטעמא דר' אליעזר כתב הר"ן בסוף הסוגיא דודאי ר' אליעזר לא שרי בהכי אלא במה שאין גופו אסור מן התורה או מפני שאין שם גופו של איסור כפת שנאפה בעצי אשרה או שנתבטל מן הדין כחבית בחבית. דאע"ג דאכתי מתסרי מדרבנן כיון דעכומ"ז תופסת דמיה הקילו שיהא אותה איסור קל ניתק משם עכ"ל. ולשאר פוסקים דס"ל דאע"ג דאין ממשות האיסור בהיתר עכ"ז כדי הנאה שבהם אסור מדאורייתא הרי באמת הרבה פוסקים ס"ל דלא מהני תקנתא דר"א רק כשנתערבו הפת והבגד באחרים דאז הוי רק דרבנן. ולהאומרים דמהני תקנתא זו בלא תערובות אף דס"ל ג"כ דהוי דאורייתא כבר עמד על זה הת"ש רס"י יו"ד סק"ה ויישב זה בטוב דכיון דאין כאן שום ממש אע"ג דאסור מדאורייתא כיון שמסלקה לא נשאר כאן כלום. וא"כ כך י"ל ג"כ בשאר איסורי דאורייתא כערלה וכה"ג דהא קילי מאיסור עכומ"ז כמ"ש הרמב"ן והר"ן דדמיא לסתם יינם כו'. אלא דעכ"ז הר"ן מסיק דלא הקילו רק בעכומ"ז מתוך שיש לומר שהוא חל על תמורתו מתוך שתופסת דמיה משא"כ בשאר איסורין. וכיון דסוף סוף אין החילוק וההפרש רק מדרבנן א"כ באיסור דרבנן אמאי נדחה כ"כ בפשיטות דברי רשב"ם והראב"ד והרמב"ן במקום שהתוספות לא הכריעו בפירוש להפך. וראיתי בחמד משה סי' תמ"ה סק"ה חולק ג"כ על הש"ך והמ"א מיהו לכאורה לא ירד לדעת הש"ך שמחלק כמ"ש הר"ן כנ"ל. ומ"מ כשהאיסור בעין כמו תבשיל שבשלו בחמץ או בעצי ערלה בלא"ה אוסר הרמב"ן אע"ג דס"ל דתקנתא זו מהני גם בשאר איסורין וא"כ בכה"ג ודאי אין להקל כלל. והנה הירושלמי דספ"ק דנדרים הנ"ל הנה לפ"ד הרשב"ם והראב"ד א"ש דכיון דבכה"ג שנתבטל מן הדין סגי בכל האסורים בהולכת הנאה לים המלח. א"כ ה"נ בחרש עמו בקרקע או גרר עמו בתנור. מה גם ששם אין האיסור בעין והוי ממש דומיא דארג בו את הבגד כנ"ל. וגם למ"ד דלא התיר ר' אליעזר רק כשנתערב ג"כ הבגד באחרים הרי התם נמי ה"ל כתערובות. ולכן כשאסור כדי שכרו מותר השאר. אבל לפ"ד הפוסקים החולקים ע"ז צ"ל מאי טעמא דהירושלמי. ויש לומר דהתם ה"ל זה וזה גורם כגון חרש עמו בקרקע. הרי החרישה שלו ה"ל רק גורם אחד והקרקע הוא גורם שני עכ"פ. לא מיבעיא לפירש"י ספ"ג דעכומ"ז (דמ"ח סע"ב) גבי נטע אגוז של ערלה דהקרקע עצמה עם החרישה הוי רק גורם אחד והאגוז או שאר הזרע הוי גורם שני. וכן נראה דעת הרמב"ם ספ"י מהלכות נטע רבעי. וכן משמע בטוש"ע י"ד סי' רצ"ד. אלא אפילו לפ"ד התוספות שם דפליגי על רש"י דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין אחד כו' אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם. מ"מ הקרקע והחרישה שחורש הקרקע י"ל דשניהם ענין אחד הוא שהחרישה באה לרפויי ארעא וא"כ ה"ל החרישה גורם אחד והקרקע עצמה גורם שני עכ"פ וה"ל זוז"ג. מיהו י"ל אפשר החרישה לגבי קרקע ה"ל כמו תנור חדש שהסיקוה בעצים דאיסורא דנקרא התנור כולו גורם אחד דאיסורא כדאיתא בפרק כל שעה (דף כ"ו ע"ב) והיינו משום שע"י היסק זה נגמר ומתקיים כולו. הרי אע"פ שעצם התנור כולו דהתירא הוא עכ"ז מפני שגמרו באיסור נקרא כולו גורם דאיסורא. א"כ כמו כן הקרקע אע"ג דכולו התירא הוא מ"מ מאחר שלולי החרישה א"א לזרוע בה כלל וע"י החרישה נעשית הקרקע ראויה לזרוע א"כ הרי כוליה גורם דאיסורא הוא. אך יש לחלק דהתם שאני שעי"ז נגמר ומתקיים כולו. והגמר הוא העיקר. אבל הכא עצם הקרקע וכח הצומח אשר בה ישנם בשלמות גם בלא החרישה רק שהחרישה מועיל לרפויי ארעא. אין זה דומה כלל לגמרו באיסור דהיסק התנור. שעצם כלי התנור לא נתקיים כלל רק ע"י היסק עצים דאיסורא. ועוד י"ל דפי' הירושלמי חרש עמו וגרר עמו היינו ששניהם גררו בתנור או חרשו בקרקע או שהיא חרישה שנייה דהוה ודאי זה וזה גורם. ואע"ג דזוז"ג שרי דיעבד לגמרי מ"מ כאן גבי מודר הנאה עכ"פ הוי הנאה ולכן כיון שאפשר לתקן ע"י איסור כנגד שכרו או מה שהשביחה אסור וכדפירש"י בפסחים (דכ"ז ע"א) גבי ישן יוצן ובתוספות שם (דף כ"ו סע"ב). ולפ"ז בנ"ד בארג טליתים דה"ל כארג בו את הבגד שבמשנה באנו למחלוקת הרשב"ם והראב"ד עם שאר פוסקים אי מהני הולכת הנאה. ועוד משום דאיסורא בעין וכנ"ל:

קיצור. ולכאורה דומה לדין נטל הימנה כרכר וארג בו את הבגד דשם יש מתירים בהולכת הנאה אפילו בלי תערובות וגם להאוסרים שם כשהאיסור בעין י"ל דבשאר איסורים שרי ומ"ש הר"ן דלא מהני תקנה זו רק באיסור שתופס את דמיו הרי הרשב"ם והראב"ד והרמב"ן פכ"ש והריטב"א פרק הערל והשט"מ ריש ביצה לא ס"ל כן ובתוס' יש ב' תירוצים גם החילוק דכשאינו תופס דמיו גרע א"א לומר דהוי מדאורייתא כיון דאפילו בתופס דמיו לא ניתק כלל האיסור מהראשון א"כ כשאינו תופס דמיו לא שייך שמחמת זה יהיה חילוק מדאורייתא. וא"כ לפ"ז י"ל לכאורה טעם הירושלמי ספ"ק דנדרים גבי קונם ידי עושה עמך דמשמע שם דמהני כעין תקנתא דר"א דהיינו כדעת האומרים דתקנתא דר"א מהני בכל האיסורים. אבל להאומרים דלא מהני בשאר האיסורים ועוד משום דאיסורא בעין צ"ל טעם הירושלמי משום דהתם ה"ל זוז"ג:

ד והנה לפמ"ש לעיל בשם הר"ן ספ"ג דעכומ"ז משמע דאיסור זה שבבגד מדרבנן הוא וכ"כ התבואות שור רס"י יו"ד סק"ה בשמו ושכן משמע ג"כ במלחמות פרק כל שעה. אמנם מסיק הת"ש דשאר הפוסקים רובם ככולם מודים דגבי פת ובגד הוי כדי הנאה שבהם דאורייתא. וכ"כ בשמ"ח שם סעיף ג' אפילו לענין שוחט בסכין משמשי עכומ"ז דרוב גדולי הפוסקים משמע מדבריהם דאיסור הבהמה מדאורייתא הוא אף ששחיטת הבהמה אינה הנאה כ"כ כארג בו את הבגד ע"ש. ולכאורה מסוגיא דספ"ק דנדרים באומר וידי למעשיהן מוכרח בהדיא דהוי דאורייתא ממש וכמ"ש בהדיא הר"ן שם דאפילו מדאורייתא נמי אסור וכ"כ בפסקי הרא"ש שם וכ"כ הרשב"א שם ופשוט הוא. וא"כ מי נימא דלהוי מזה תיובתא דהר"ן ספ"ג דעכומ"ז הנ"ל. ואפשר ליישב דהתם היינו דלכתחלה אסור מדאורייתא לעשות עמו וכה"ג גבי נטל הימנה כרכר ודאי ג"כ לכתחלה אסור מדאורייתא לארוג בו לכולי עלמא. אבל לענין שיהא מה שעשה עמו אסור אפשר דאינו מדאורייתא. וה"ט דלכתחלה הרי ידיו הוי איסור בעין שנאסרו על חבירו. משא"כ לאחר שעשה עמו אין כאן רק תערובות וגם אין ממש האיסור כלל בהתערובות וכמ"ש כ"ז הת"ש שם להשיב על הב"ח. אך קשה מהא דכתובות פרק אע"פ (דנ"ח ע"ב) גבי המקדיש מעשה ידי אשתו כו' דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דרבי מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם. משמע דבכה"ג הוי מעשה ידיה הקדש מדאורייתא. והיינו אם עשתה בצמר הוי השבח אסור מדאוריי' וא"כ מה בין זה לארג בו את הבגד דאין בו איסור דאורייתא לפ"ד הר"ן. מאחר דה"נ א"א שיומשך ההקדש על מעשה ידיה רק משום הקדש הידים עצמן. והרי כח ידיה אח"כ אינו רק בתערובות בתוך הצמר דהתירא וגם אין ממש האיסור בהתערובות כנ"ל. וא"כ מדוע הוי הקדש מדאורייתא. ומ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין דין כ"ח וז"ל הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש וכן כל כיוצא בזה עכ"ל יש להשיב ע"ז דהתם הפירות באו רק מהאילן שהוא הקדש ואין כאן תערובות דהתירא ואילו יצוייר מעשה ידיה כה"ג היה דומה לאילן אבל באמת הרי במעשה ידיה הצמר כולו היתר רק שכח מעשה ידיה מעורב בהן כח בעלמא. וא"כ איך נדמייה לאומר אילן זה הקדש כו'. והרי גם בהקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות פליגי תנאי במשנה ו' פ"ג דמעילה אם מועלין בגידוליהן ועיין תוי"ט שם שהרמב"ם בפי' המשניות שם פסק דאין מועלין בהפירות. אלא דבמסכת ב"ב פרק הספינה (דע"ט ב') משמע לכאורה דהלכה כרבי יוסי דאמר מועלין בהן מדמסיק אלא אמר רבה כו' אבל בשדה ואילן ד"ה מועלין בהן ובמה שבתוכן וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהלכות מעילה וע"ש בכ"מ מזה ובתוי"ט. וא"כ י"ל כיון דאפילו בגידולי שדה ואילן פליגי תנאי א"כ עכ"פ במעשה ידיה אף שאמר יקדשו ידיך כו' כיון דכח ידיה דהוי כגידולי האילן הם מעורבים בהצמר דכולו התירא י"ל דאין בזה איסורא דאורייתא וכמו שובך ואח"כ נתמלא יונים דאפי' רבי יוסי מודה שם אע"פ שגם כן השובך בו מתגדלים היונים. ואף שי"ל דהנאת מעשה ידיה גדול משובך לגבי יונים מ"מ כיון דפליגי תנאי אפילו בגידולי שדה ואילן. וא"כ מנלן להחמיר כ"כ לומר דביקדשו ידיך כו' הוי מעשה ידיה הקדש מדאורייתא. ועוד קשה דבכ"מ שם איתא דרבי מאיר ס"ל בתוספתא פ"ק דמעילה דאין מועלין בגידולי שדה ואילן. ומדוע ס"ל כאן גבי המותר מעשה ידיה דהוי הקדש. מיהו יש להקשות על התוספתא הנ"ל דהא ר"מ ס"ל אדם מקדיש דשלב"ל ואע"ג דאמרו בב"ב (דע"ט ב') אימור דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו כו' היינו לאפוקי בור ואח"כ נתמלא מים משא"כ בהקדיש שדה ואילן הרי עבידי דאתו הפירות. ואפשר ליישב עפמ"ש התוספות שם סד"ה אימור ועוד קשה דמשמע דאי הוה עבידי דאתו כו' ע"ש. ועוד משמע כזאת דיש בזה איסור דאורייתא ממש מהא דפרק אע"פ (דנ"ט ע"א) גבי יקדשו ידי לעושיהן. דאמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלמא דמעשה ידיה נאסרין עליו מדאורייתא. הגם שיש לדחוק דכיון דהידים אסורין עליו כהקדש מדאורייתא למלאכתן עי"ז נפקע מידי שעבוד אף שהמלאכה שעשתה אינה אסורה לו דיעבד מדאורייתא אם היא מלאכה כאריגת בגד וכה"ג אא"כ עושה לו מלאכה ושמוש כמזיגת הכוס דהוי איסורא דאורייתא לכתחלה עכ"פ. מיהו כ"ז דוחק. וא"כ לכאורה מכ"ז יש ראיה לומר דגבי פת ובגד ספ"ג דעכומ"ז יש ג"כ איסור דאורייתא בהפת ממש וכן בהבגד ודלא כהר"ן. וכן משמע בתוספות דפסחים (דע"ה ע"א) ד"ה וגרפו דבאבוקה כנגדו יש בהפת עצמו איסור דאורייתא. מדכתבו אסור כו' אסור כו' משמע דעל הפת עצמו קאי. וכ"כ בעל המאור פרק כל שעה סד"ה ואע"פ וז"ל כיון דיש שבח עצים בפת כמאן דאיתא לאיסורא בעיניה דמי כו' שהרי רואה אני את הפת כאילו הוא עצים דאיסורא עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם סד"ה ועוד ואע"פ בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד ז"ל סובר דשבח עצים בפת כו' איסור בעינו עכ"ל. אמנם הרמב"ן עצמו כתב וז"ל ולמדנו שאין שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד ושבח קליפין בצביעה חשוב איסור בעיניה שיהא הכל נחשב כאיסור עצמו כמו שעלה על דעת רבים עכ"ל. מיהו אין בדבריו הכרח לומר דהוי רק איסור דרבנן כמ"ש הר"ן דלא אתו לאפוקי רק שאינו איסור בעיניה כאיסור שאינו מעורב בהיתר אלא כאיסור שע"י תערובות וכמש"ש לעיל מיניה גבי שבח עצים בפת וז"ל שכיון דאיסור והיתר מעורבים בה הוה ליה כיין נסך יין ביין שאין לו היתר עולמית עכ"ל. הרי מדמה זה לתערובות יין ביין שיש ממש האיסור בהיתר אלא דביין ביין בטל במיעוטו מדאורייתא. אבל הכא כיון דיש שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד א"כ ה"ל כמו יין הרבה דאיסור שנתערב ביין דהיתר בענין שאינו בטל מדאורייתא. וגדול וחמור יותר מדבר המעמיד דלא בטיל. אלא דלכאורה בלא דברי הר"ן יקשה על הסוגיא דיקדשו ידיך לעושיהן מהמשנה דפ"ג דמעילה שבב"ב (דע"ט) כנ"ל:

קיצור. קשיא על הר"ן מיקדשו ידיך לעושיהן דמשמע דמעשה ידיה הוי הקדש מדאורייתא. ומה בין זה לכרכור שארג בו את הבגד דאין איסור דאורייתא בהבגד לפ"ד הר"ן. ומ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין הכ"ח הא למה זה דומה כו' הנה אפילו באילן ואח"כ נתמלא פירות איכא למ"ד בב"ב (דע"ט) דאין מועלין בגדולין א"כ נהי דהתם קיי"ל דמועלין הלא הכא שהצמר כולו דהתירא י"ל דודאי לא היו מועלין כו' ולכאורה מדין דיקדשו ידיך לעושיהן ראיה להחולקים על הר"ן שם וע' בעל המאור פכ"ש ס"ל דבפת ובגד הוי הכל כאיסור בעין וכ"ד הראב"ד שם וגם להרמב"ן דפליג י"ל מ"מ הוי איסור דאורייתא:

ה וליישב דעת הר"ן י"ל בב' אופנים האחד עפמ"ש בחידושי הריטב"א בכתובות (דנ"ט ע"א) וז"ל באומרת יקדשו ידי לעושיהם וידים איתנהו בעולם פי' והוי כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליה הקדש הכא נמי חייל עליה איסור קונם ואע"פ דאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שהפירות באים מגופו של דקל קים להו לרבנן דכיון שהידים טורחות בכך לתקנו הרי הוא לדין זה כדקל לפירות ולא כמקדיש מצודה לפירותיה. דלא חשיב כלום. דמצודה לא עבדא אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמר לה עכ"ל. וא"כ כרכר דעצי אשרה שארג בו את הבגד ג"כ מעשה עץ בעלמא קא עביד להכי אין איסור דאורייתא ממש בהבגד. משא"כ ידים כיון שטורחות בהמלאכה ה"ל המלאכה לגבי הידים כפירות דקל. אמנם קשה על חילוק זה מתרי טעמי. הא' כמשנ"ת לעיל כיון דאפילו במקדיש אילן פליגי תנאי אם הגידולין הם הקדש אע"פ שיוצאים מגופו של אילן ממש א"כ מנלן להוסיף ולומר דגם מה שהידים טורחות לתקן איזה דבר ה"ל הדבר ההוא הקדש מחמת שהידים הם קדש. הב' דהא דשבח עצים בפת י"ל דלא גרע מידים לגבי המלאכה וא"כ מדוע ס"ל להר"ן שם דבפת ליכא איסורא דאורייתא. ולכן יותר י"ל אופן שני והוא מ"ש בשט"מ פ' אע"פ על דנ"ט ע"א בשם הרשב"א בד"ה באומרת יקדשו ידי כו'. וז"ל עוד קשיא לי דהא לא דמו ידים לדקל דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן. אבל מעשה דלאו מגופן של ידים נפקו אלא מעלמא אתו. בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן. הא למה הדבר דומה למקדיש מצודתו למה שתעלה דלכאורה לא קנה הקדש כו'. ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל לפירותיו וחצר לאוירה וידים למעשיהן קני דמ"מ אין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם בקנייה כל דהוא סגי ואע"פ שאינו יוצא מגופו לגמרי כפירות מן הדקל אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן. וכן האויר שנראה כאילו הוא מן החצר. אבל מצודתי למה שתעלה שאין הצידה בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה. וכן עבד שמכרו רבו לקנס בפרק השולח (דף מ"ב סע"ב). ופרה לכפילא ע' ר"פ המפקיד. דכיון שהקנס ע"י נזקין אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסבת עצמן אינן נמכרין על ידיהן. והיא עצמה איבעיא לן בפרק השולח ולא איפשיטא עכ"ל. (ועיין בפסקי מהרא"י סס"י ק"ל שהביא ראיה מפרק המפקיד כו' והרי התם הקנה לו הפרה ממש מעכשיו. משא"כ פרה לכפילא לא מהני כנ"ל ובנדון מהרא"י הקנה לו רק הוולדות ולק"מ דהא פרה לולדותיה ודאי קנה דלא דמי לפרה לכפילא כו'. א"כ ראיית מהרא"י היינו רק דאמרינן נעשה כאומר לו כו') ועיין בתוספות ר"פ המפקיד סד"ה כגון פירות דקל ובשט"מ שם בשם תלמיד הר"פ שכתב ג"כ כמ"ש הרשב"א. ועיין בההמגי"ד פכ"ג מהלכות מכירה דין ג' שהביא דעות בזה. ועכ"פ נשמע מדברי הרשב"א דודאי ידים למעשיהן לא דמי מצד עצם כדקל לפירותיו. דהתם גבי דקל אפילו הקדיש הדקל בעצמו לבד לא בשביל פירותיו מ"מ הפירות הוי הקדש ממילא כיון שמגופו של דקל ממש הן. משא"כ בידים כה"ג אילו יצוייר שיהי' מקדיש הידים לבד ולא היה כוונתו בשביל למעשיהן. לא היה מעשה ידים קדש ממש כיון דהמעשה לאו מגופא דידים נפקו. ואע"פ שהרשב"א לא הביא ראיה ע"ז נלע"ד שיש ראיה גדולה לזה מפלוגתא דתנאי במשנה פ"ג דמעילה שהובא בב"ב (דע"ט) כנ"ל. אלא הטעם דהכא גבי קונמות קדשי מעשה ידיה היינו משום דעיקר ההקדש נתכוונה רק למעשה ידיה ולא לידים עצמן כלל אלא שלפי שא"א להקדיש דשלב"ל ע"כ מוכרח להיות ע"י אמצעות יקדשו ידי לעושיהן. וה"ל ענין יקדשו ידי ע"ד קני ע"מ להקנות שבנדרים ס"פ השותפין. וז"ש הרשב"א אלא לקנות על ידיהן כו'. ולכן שפיר חל ההקדש והאיסור קונם על מעשה ידיה אף דלא דמי לפירות דקל. מאחר שעיקר כוונת ההקדש היה על מעשה ידיה והקדש הידים היה רק כדי שיחול עי"ז ההקדש למעשה ידיו. ומ"מ גבי מצודה ושובך אפילו כה"ג לא מהני. וצ"ל לדעת הרשב"א דאע"ג דעשייה של ידיה הוא דבר שאין בו ממש שאין חל ע"ז איסור קונם כלל ולא הקדש וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א ספ"ק דנדרים מ"מ לא נצטרך לומר שעיקר ההקדש חל על ידיה לבד אלא אע"פ דהעשייה דבר שאין בו ממש הוא עכ"ז ע"י הידים שיש בהן ממש חל ההקדש על העשייה ממש וכמו במוכר חצר לאוירה שהביא מהירושלמי דפרק חזקת וכ"ש לפמ"ש הר"ן פרק הנודר מן הירק (דנ"ז ע"א) אי נמי מעשי ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו דברי הר"ן ע"כ צ"ל דהיינו שכר מעשה ידיה כמו המעות שנתנו לה עבור טורחה דהוי דבר שיש בו ממש רק דהוי דשלב"ל והר"ן מיירי שם באומר קונם מעשה ידיך עלי דאדם אוסר על עצמו דשלב"ל. אבל בארגה בגד הרי העשייה עצמה אין בה ממש ולא מסתבר שיהיה שכר מעשה ידיה חמור ממעשה ידיה עצמן דאדרבה נהפוך הוא דהשכר מעלמא אתי לגמרי תמורת כח מעשה ידיה. ואף שמדברי רש"י פרק הנודר מן הירק שם מבואר שהפירות שנתנו לה בשכר מעשה ידיה נק' מעשה ידיה ממש ולא חילופיהן. י"ל דהיינו משום דהתם מיירי באומר קונם מעשה ידיך עלי ועל עצמו יכול לאסור דשלב"ל לגמרי כנ"ל לכן מאחר שאסר על עצמו מה שיהיה נותן לה בשכר מעשה ידיה ודאי חל האיסור ע"ז ממש. אבל לגבי חבירו דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו לא מסתבר שיהיה שכר מעשה ידיה חמור ממעשה ידיה עצמן. ומעשה ידיה עצמן הרי העשייה הוא דבר שאין בו ממש. אלא צ"ל כמ"ש דאע"פ כן כיון שהקדש זה נמשך להן באמצעות דבר שיש בו ממש חל ההקדש ע"ז ממש. דהא ע"כ מבואר בגמ' דבקונם ידי לעושיהן חל ההקדש על מעשה ידיה אף שהעשייה אין בה ממש א"כ סוף סוף על כרחינו נמשך ההקדש על דבר שאין בו ממש ומוכרח לומר דאע"ג דקונם והקדש אינו חל על דבר שאין בו ממש היינו כשתחלת ההקדש חל עליו לבד. אבל כשתחלת ההקדש חל על דבר שיש בו ממש ממילא הוא חל על דבר הנמשך ונולד ממנו אף שאין בו ממש. א"כ כך לי כשעיקר כוונת ההקדש הוא על הדבר ההוא שאין בו ממש רק שהוא ע"י אמצעות הדבר שיש בו ממש. כמו כשההקדש על הדבר שיש בו ממש ואעפ"כ נמשך וחל על הדבר שאין בו ממש היוצא ממנו. והכל ענין אחד הוא. והתוספות ספ"ק דנדרים ד"ה ידי למעשיהם כתבו דמעשה ידיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דנ"ט) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לרבי מאיר דאמר אדם מקדיש דשלב"ל עכ"ל ועיין מ"ש ע"ז בספר נתיבות משפט להר"ח אלגאזי במשרים נתיב כ"ג חלק ח' וכמדומה שעל דברי התוספות הנ"ל נתכוין הרשב"א בחידושיו שם במ"ש ויש מי שאומר כו' ידי שעושה עמך שיש בו ממש הוא כהובא לעיל אות א':

קיצור. ויש ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א דביקדשו ידיך לעושיהן שאני שאין הכוונה ועיקר ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם אלא לקנות על ידיהן דבר שאינו בעולם ולכן בקנייה כל דהו סגי עכ"ל. וצ"ל דאע"ג דהעשייה ג"כ דבר שאין בו ממש הוא נתפס הקנייה ע"י אמצעות דבר שיש בו ממש כמוכר חצר לאוירה בירושלמי פרק חזקת:

ו ומעתה מתורץ דעת הר"ן ספ"ג דעכומ"ז דס"ל גבי פת שאפאו בעצי אשרה ובגד שארגו בכרכר דעצי אשרה ליכא דיעבד בהפת והבגד רק איסורא דרבנן דלק"מ מהא דיקדשו ידי לעושיהן דהוי מעשה ידיה איסור קונם דאורייתא ממש. דאף אם נאמר דשבח עצים בפת הוי כמו מעשה ידיה. מ"מ התם שאני דעל כרחך האיסור לא נמשך על הפת והבגד בתחלה כי אם שהעצי אשרה לבד הן האיסור רק שמהן באנו להמשיך האיסור על הפת והבגד. אבל הכא גבי יקדשו ידי לעושיהן עיקר ההקדש היה למעשה ידיה רק שעובר דרך הקדש הידים. לכך חמיר טפי טובא דהוא איסור עצמי דאורייתא אע"ג שהוא דשלב"ל ואין בו ממש כיון דאעפ"כ חל על זה איסור תורה ממש ע"י אמצעות דבר שיש בו ממש. סוף סוף זהו איסור דאורייתא. לא כן התם שעצם האיסור הוא רק הדבר שיש בו ממש לבד. לכך בתולדה שלו שאין בה ממש ס"ל להר"ן דכשמעורב בהיתר ליכא איסור דאורייתא. והנה אף גם לשא"פ דס"ל דגם בפת ובגד הוי איסור דאורייתא ממש כמ"ש הת"ש סי' יו"ד סק"ה. מ"מ נראה דענין יקדשו ידי לעושיהן חמיר טפי טובא מטעם הנזכר דלא דמי כלל זה לזה וכמו בשאר איסורי איכא למ"ד טעמו ולא מששו אינו דאורייתא. משא"כ הכא דגלי קרא דטעמו אסור הוא דאורייתא כדאיתא בפרק גיד הנשה (דצ"ח סע"ב) דבקדשים אסור ובשא"ד שרי מדאורייתא. וכן אפילו לדידן דקיי"ל דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ ה"ל איסורא בעלמא ואין לוקין עליו משא"כ היכא דגלי קרא בהדיא דטעם כעיקר כמו בבשר בחלב (חולין דף ק"ח ע"א) ודאי דהיה לוקה על זה וכדמשמע בגמרא שם וכ"כ בפמ"ג בפתיחה להלכות בשר בחלב. ועד"ז ג"כ יש לחלק בנד"ז דהנה התולדה והשבח דעצי אשרה שבפת ובגד הוי עכ"פ כטעמו ולא מששו. ונהי דס"ל דזהו אסור מדאורייתא. מ"מ לא דמי ליקדשו ידי לעושיהן דהתם הוי הך טעמו ולא מששו איסור עצמי דאורייתא כמו שאר מששו דאיסורא. אלא דמ"מ ה"ל תערובות איסור בהיתר ול"ד לבשר וחלב רק לנ"ט דקדשים בהתירא. ומעתה לא מיבעיא להר"ן דס"ל דרבי אליעזר לא התיר בהולכת הנאה רק גבי פת ובגד דבלא"ה ליכא בהם רק איסורא דרבנן א"כ הכא דאיכא איסורא דאורייתא ודאי לא מהני בלאו הטענה דהולכת הנאה לא מהני רק בדבר שתופס דמיו. אלא אפילו לפ"ד שאר הפוסקים דסב"ל דגם שם בפת ובגד איכא איסורא דאורייתא מ"מ לא דמי כלל לאיסורא דאורייתא שבקונם ידי למעשיהן כנ"ל ולכן י"ל דכאן לא מהני לכ"ע. כ"ש שגם שם ס"ל לרוב הפוסקים דלא מהני בפת ובגד עצמן כ"א כשנתערבו ואף דשאר איסורים לסתם יינם מדמינן להו הרי הרמב"ן במלחמות פכ"ש כ' דגם גבי סתם יינם לא מהני ביין ביין תקנתא זו כמש"ל. כ"ש שהרבה פוסקים ס"ל דתקנתא זו לא מהני רק באיסור שתופס את דמיו כנ"ל. מכל הלין טעמי פשיטא דלא מהני כאן תקנתא דהולכת הנאה. וגם תקנתא דימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו לא שייך הכא דהא אסר ידיו למעשיהן על כל ישראל. א"כ למי ימכור. והירושלמי דספ"ק דנדרים עכצ"ל משום זוז"ג ולכן נקט גרר עמו בתנור ולא עשה התנור דאז באמת יותץ:

קיצור. ומעתה מתורץ דעת הר"ן והנה גם לשא"פ זולת הר"ן דס"ל דבפת ובגד איכא איסורא דאורייתא עכ"ז לא דמי כלל לאיסורא דגבי ידי לעושיהן מטעם הנ"ל דהתם הוי רק גורם דאיסורא והכא בעיקר האיסור נתכוין למעשה ידיה. ולכן לא מהני כאן תקנתא דהולכת הנאה לכ"ע:

ז ואין לצדד להקל משום דאיתא פלוגתא דתנאי ואמוראי ספ"ב דחולין (דף מ"ם) אם אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא"כ למ"ד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו יש לצדד להקל. מיהו בגמ' שם איתא לאו כל כמינך שתאסור ייני לאונסי. א"כ אם המשכיר ששכר את הפועל לעשות טליתים ידע שאסר א"ע לאריגת טליתים לכ"ע אין זה לאונסי דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה לשוכרו א"כ מרצונו נאסרו ולא לאונסו. אך אפילו אם לא ידע מזה וה"ל לאונסו אפ"ה אין כאן שום קולא מתרי טעמי דהא הרשב"א בתה"א (דף יו"ד ע"ב) ובמ"ה שם האריך דקיי"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה. ושגם רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק לא פליגי אלא כשי"ל לצעורי קא מיכוין ואע"פ שהרא"ה בבד"ה שם חלק ע"ז וכ"ד הר"ן ספ"ב דחולין. מ"מ כ' הפר"ח סי' ד' שדעת הרמב"ם והרא"ש ורוב הפוסקים והטוש"ע סי' קמ"ה כהרשב"א. וכ"נ דעת התוספות שם (דף מ' סע"ב) ובפ"ד דעכומ"ז (דנ"ט ע"ב) סד"ה אמר רב אשי. וא"כ בנד"ז שהאיסור מפני הקונם דלא שייך כלל לצעורי קא מיכוין שהרי נדר כן מקודם וע"י שחבירו הכריחו לזה מפני הטובה שקיבל ממנו א"כ ודאי אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רב ועצום כזה וגם דס"ל לר"ח דבמעשה רב לכ"ע אוסר. אלא אפילו לפ"ד הרא"ה והר"ן הרי כ' הר"ן וז"ל וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוה ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל. מבואר דאפילו למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. מ"מ הפעולה שעשה בה הוא ודאי אסור. א"כ בנד"ז ג"כ הצמר של הטלית לא נאסר אבל השבח שהטלית יפה הרבה יותר מן הצמר שבו זהו מעשה ידי האומן ועשייה זו ודאי אסור שהרי זהו שלו:

קיצור. ואין להקל למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהיכא דלא שייך לצעורי קא מכוין קיי"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו כמ"ש בטוש"ע י"ד סי' קמ"ה ובפר"ח סי' ד':

ח וראיתי חכם אחד שכתב להקל בשאילתינו וז"ל משום שאין אדם אוסר דשלב"ל אלא באומר יקדשו ידי לעושיהן דהיינו להקב"ה שעושה גוף הידים קדש וממילא מעשה ידיו הן קדש כאומר אילן זה הקדש שממילא פירותיו הקדש אע"פ שעדיין לא באו לעולם. משא"כ באומר יקדשו ידי למעשיהן שאין הידים עצמן הקדש רק שאוסר אותן למעשה ידיו הרי זה מיתסר נפשא אחפציה לכן לא נמשכה קדושה במעשה ידיו. ועוד דאפילו ביקדשו ידי לעושיהן ליתא לחצאין דממ"נ כיון שהידים עצמן קדש מה לי טליתים או שאר דברים אלא על כרחך כוונתו למעשיהן א"כ לא נאסר מה שלא בא לעולם. עכת"ד. והנה מ"ש דבאומר יקדשו ידי לעושיהן הוי גוף הידים קדש. כאומר אילן זה כו' אע"פ שמשל זה כ' הרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין הכ"ח מ"מ אי אפשר כלל לומר דהוי ממש גוף הידים קדש כאילן ממש. כאשר כתב הרשב"א בפרק אע"פ הובא בשט"מ שם בד"ה באומרת יקדשו ידי וז"ל תמיה לי דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש אבל ידי האשה אין הקדש חל בהן חדא דאינן שלו להקדיש כו' ועוד שאין חל הקדש בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל כו' וכדאמרי' בגיטין פרק השולח (דל"ח ב' ודל"ט א') וכן הוא שהקדיש עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו כו' א"כ המקדיש ידי אשתו האיך יקדש ידיה והאיך יקדיש מעשה ידיה דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן. והניח זה בצריך עיון. ועיין בפירש"י בגיטין (דל"ח ע"ב) גבי המקדיש עבדו גופיה לא קדיש והתוס' שם כ' ונראה לפרש גופיה לא קדיש ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה כו' אבל לפירש"י י"ל אם הקדישו בהדיא לבדק הבית הוי קדיש ליאסר בהנאה כ"כ בחידושי הריטב"א שם. אמנם בבן חורין אפילו לפירש"י גופיה לא קדיש כלל. גם מ"ש ואפילו ביקדשו ידי לעושיהן ליתא לחצאין. תמוה דהא המשנה דפרק בתרא דנדרים דף (פ"ה) קונם שאני עושה על פיך כו' אוקמוה בגמרא שם ובפ' אע"פ (דנ"ט ע"א) באומרת יקדשו ידי לעושיהן. ועכ"ז הקונם רק על פיך ולא על פיה ולא על שארי בנ"א א"כ איתא לחצאין. ואשתמיטתיה מ"ש ע"ז הב"י בי"ד סס"י רל"ד וז"ל ומשמע לי דכיון דעל מתניתין דקתני התם קונם שאני עושה על פיך הוא דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן דלאו למימרא שהיא מקדשת מעשה ידיה לגמרי עסקינן דא"כ מהו קונם שאני עושה על פיך דקתני שאני עושה הקדש מיבעיא ליה אלא ה"פ באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלומר שידי יהיו אסורות על פיך כהקדש עכ"ל. וכ"כ הב"ח שם. וכ"כ עוד בשט"מ (דנ"ח ע"ב) גבי מתוך שיכול לכופה וז"ל וי"ל דלשטת התוספות אין פי' לעושיהן למלאכת אלא להקב"ה שעשאן והלכך חייל הקדשו אמאי דאית ליה בה רשות עכ"ל. ור"ל דמותר מעשה ידיה קדש ומעשה ידיה אינן קדש ע"ש הרי איתא לחצאין. ואפשר דמכל זה מתורץ ג"כ קושיית הרשב"א דלעיל דודאי עכצ"ל דאין גוף הידים נעשי' קדש ממש כאילן דא"כ איך האיסור רק על פיך כו' אלא הכוונה שהם אסורות על פיו כהקדש אבל לא נעשו קדש ממש באמת. גם מ"ש משא"כ באומר יקדשו ידי למעשיהן כו' כבר נתבאר בתחלת דברינו ראיות ברורות דביקדשו ידי למעשיהן ג"כ נאסרו מעשה ידיו וכמו בידי לעושיהן וגם בשט"מ דכתובות שם יש מפרשים גם לעושיהן למלאכתן כו'. ומ"ש דבלמעשיהן ה"ל מיתסר נפשיה אחפצא הוא טעות גדול וכ"כ בהדיא בחידושי הרשב"א ריש נדרים ד"ה איידי וז"ל והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופרישנא בגמרא דה"ל כמאן דאמר יאסר פי לדבורי הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכי קאמר יאסר עלי פי להנאת דיבורי עמך עכ"ל וכ"כ מהר"ר יחיאל באסאן בתשו' מהרי"ט ח"א סס"י נ"ד ע"ש באריכות ומהרי"ט שם בסי' נ"ג לא פליג רק על מה שדימה מהררי"ח נזירות לענין זה. אלא דנזירות הוא איסור נפשיה אחפצא. ועוד דאילו היה מיתסר נפשיה אחפצא א"כ לא היה שייך איסור זה אחבריה רק עליו לבד דהוא אסור לו לעשות ולדבר עם חבירו. אבל על חבירו ליכא איסור קונם. דבמיתסר הנפש על החפץ אין בידו לאסור נפש חבירו אפילו על חפץ שלו כמבואר בטוש"ע סי' רל"ו ס"ג ובב"י שם ובט"ז שם סק"ז דהרמב"ם ס"ל כרמב"ן דמהני מדין ידות והיינו לומר דנתכוין לאסור החפץ אבל להטור והתוספות שבר"ן ריש נדרים וכ"מ ממ"ש הב"י סי' רי"ג בשם הרשב"א אני אוסרך ביתי שלא תדור בו משמע דוקא בכה"ג. ודברי הט"ז בישוב דעת הרמב"ם צ"ע דהרמב"ן לא קאמר דמהני מדין ידות אלא להיות נדר כשהזכיר לשון נדר אע"פ שאמרו בלשון מיתסר נפשיה אחפצא וכן להפך כשהזכיר לשון שבועה הוה שבועה אע"פ שאמרו בלשון מיתסר חפציה אנפשא. דאע"פ שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהו הויא. משא"כ כשאומר בהדיא לשון שבועה שנעשה אנו מזה נדר זה לא שמענו כלל מהרמב"ן. ועכ"פ הרי מבואר בש"ע סי' רי"ג סעי' א' יאסר עליך פי לדבורי כו' וכ"כ בחה"ר ספ"ק דנדרים דהמשנה מיירי שאוסר פיו וידיו לדבורו ומעשיו על אחרים. וא"כ עכצ"ל דמיתסר החפץ הוא. ועיין עוד בחה"ר פ"ב דנדרים (דט"ו ע"ב) ד"ה באומר. מה שהניח שם דברי התוספות בקושיא. ועיין בש"ע י"ד סי' רל"ד סעיף ס"ז בט"ז שם בענין דעת התוספות ודעת הרשב"א. והשתא את"ל דדוקא ביקדשו ידי לעושיהן הוא דנאסר על חבירו ולא בידי למעשיהן. א"כ לק"מ דפשיטא כשהזכיר סתם ידים אין הפי' אפילו לפ"ד התוספות רק למעשיהן. כמו שאמרה קונם מה שאני עושה כו' וא"כ מהו הקושיא הרי התוספות לא אמרו רק דהוי כאומר למעשיהן ונאסר עליו לבד. וכן גבי הנאת תשמישך עלי וישיבת סוכה עלי ג"כ האיסור עליו לבד ובכה"ג אמרו התוספות דכשהזכיר את החפץ כו'. משא"כ גבי קונם שאני עושה על פיך דאוסרת מעשה ידיה עליו דצ"ל לעושיהן דייקא לפ"ד כת"ר. א"ו דבלמעשיהן נמי נאסר על חבירו. וע' תוי"ט פרק בתרא דנדרים מ"ד שיישב דעת הרמב"ם דס"ל כהתוספות ולא בעינן שיאמר לעושיהן וכ"כ הט"ז והש"ך סס"י רל"ד בשם הר"ן שבב"י סי' רל"ט והוא בר"ן פ"ב דנדרים (די"ו ע"ב):

קיצור. השגה על חכם א' שרצה לומר דביקדשו ידי למעשיהן אינו אוסר על חבירו דשלב"ל שזהו נגד הרשב"א ספ"ק דנדרים וטוש"ע י"ד סי' רי"ג גם מ"ש ביקדשו ידי לעושיהן ליתא לחצאין הוא נגד המשנה דקונם שאני עושה על פיך וכמ"ש הב"י בי"ד סס"י רל"ד ומשמע לי דכיון דעל מתניתין כו':