א

סימן קפב

משנה (רפ"ח דנדרים). קונם יין כו' ואם אמר יום אחד שבת אחד חדש אחד שנה אחת שבוע אחת אסור מיום ליום. ופירש"י ואם אמר שאיני טועם יום אחד מעת לעת שאם היה עומד בשעת הנדר בחצי היום אסור למחר עד חצי היום. וכן אם אמר שבת אחד באיזו יום שעומד בשבוע אסור עד יום שמיני לאותו יום שנדר וכן בשנה אחת וכן בשבוע אחת אסור שנה שלימה ושבוע שלם מיום ליום עכ"ל. משמע מלשונו דלא דמי שבת אחד ליום אחד דיום אחד אסור משעה לשעה כ"ד שעות. אבל גבי שבת אחת פירש שאסור עד יום שמיני. ולא קאמר שאם נדר ביום שלישי חצי היום יהיה אסור עד יום שלישי הבא חצי היום. רק עד יום שמיני משמע לכאורה עד תחלת יום שמיני. וכן משמע מלשון הרא"ש שם. אמנם בש"ך סי' ר"כ סעיף ה' ס"ק י"ג לענין חדש אחד דאם נדר בחצי יום ט"ו לחדש תמוז אסור עד חצי יום ט"ו לחדש אב. הנה ס"ל בפשיטות דמונין שעות לחדש. וכ"מ בהרמב"ם פ"י מה' נדרים דין ג' וז"ל שאיני טועם יין חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת עכ"ל. דלשון מעת לעת היינו משעה לשעה כמבואר בגמרא פב"ת דערכין (דל"א ע"א) ובפירש"י שם ד"ה ורבנן. ולע"ד שזה צ"ע כי לשון אסור מיום ליום שבמשנה אינו במשמע מעת לעת דהיינו שעות שוין. וכמו שמבואר בגמרא יבמות פרק הערל (דע"א סע"א) גבי חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה ונימהליה מצפרא בעינן מעת לעת. פירש"י כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה שמונת ימים עכ"ל. הרי מעת לעת היינו שבעה ימים אשר כל יום כ"ד שעות שלימות. וכמ"ש ג"כ הרמב"ם פ"ב מה' מילה דין י"ו. משא"כ לענין מילה דכתיב וביום השמיני הרי נק' יום שמיני אפילו אין שבעה ימים מעת לעת שאם נולד בשבת קודם שקיעת החמה מלין אותו בשבת הבא מיד בהנץ החמה. אע"פ שאין שבעה מעת לעת משעה שנולד. והא דבלילה אין מלין אע"פ שמתחלת הלילה מתחיל חשבון יום שמיני זהו מדכתיב וביום השמיני ימול ביום דוקא ובמסכת שבת פר"א דמילה (דקל"ב ע"א) משמע דיליף לה מבן שמונת ימים וכבר עמדו ע"ז התוספות פ"ב דמגלה (דף כ' ע"א) ד"ה דכתיב. לפ"ז ענין חדש אחד הגם דאסור מיום ליום מ"מ י"ל מתחלת ליל שלשים ואחד מותר אע"פ שאין כאן רק כ"ט ימים מעל"ע וכמה שעות עד"מ. דכל שנכנס לילה מתחלת חדש השני מותר. שלא אסר על עצמו אלא חדש אחד והרי יש כאן חדש אחד מיום ליום. ובערכין פב"ת (דל"א א') אמרינן דאי כתב רחמנא עד תום שנת ממכרו הוה אמינא מיום ליום אין מעת לעת לא כתב רחמנא ימים. ופירש"י ד"ה דכתיב וימים מיבעי למעת לעת שאם מכרה באחד בניסן בחצי היום אין מונין לו שנה עד שיגיע חצי היום של אחד בניסן הבא עכ"ל וא"כ הכא דשנינו רק מיום ליום מנ"ל להצריך מעת לעת. וקשה על הרמב"ם והש"ך:

קיצור. גבי שבת אחד וחדש אחד דאסור מיום ליום פי' הרמב"ם והש"ך דהיינו מעת לעת. וקשה דמבואר פב"ת דערכין (דל"א ע"א) דהיכא דנאמר רק מיום ליום א"צ מעת לעת. וכ"מ בגמ' ביבמות פרק הערל (דע"א ב') רק היכא דפירשו בהדיא דבעינן ג"כ מעת לעת:

ב והנה אע"ג דלענין יום אחד בהכרח בעינן מעת לעת. אבל לענין שנים וחדשים כיון דקיי"ל אין מונין שעות לחדשים בפ"ק דמגלה (דף ה' ע"א) י"ל דלא בעינן מעת לעת. ולכאורה יש לדמות ענין זה למ"ש בגמרא בנדה ס"פ יוצא דופן (דמ"ז סע"ב) שנה האמורה בקדשים (היכא דכתיב כבש בן שנתו) שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה שש שנים שבעבד עברי. וכן שבבן ושבבת כולן מעת לעת (מיום ליום ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ערב ר"ה). וכ' התוספות ד"ה כולן מעת לעת בפ"ב דזבחים (דף כ"ה סע"ב) אמרינן דשעות פוסלות בקדשים וכן בבתי ערי חומה כדמשמע בפ"ב דזבחים (הג"ה. נראה שצ"ל כדמשמע בפב"ת דערכין (דל"א ע"א) ע"ש בפירש"י ד"ה דכתיב כהובא לעיל ססע"י א'. עכ"ה) ולא דמו לאחריני דלא בעינן בהו מעל"ע לשעות כדפרישית לעיל (דף מ"ד ע"ב) גבי שלשים יום בשנה איכא בינייהו עכ"ל וכ"ד הרמב"ן שם. וכ"מ מלשון רש"י דכתב מיום ליום ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ערב ראש השנה. הרי מיעט רק דלא אזלינן בתר מנין שנות עולם אלא בעינן מיום ליום. אבל משמע דבתחלת היום סגי אע"פ שחסרו כמה שעות. רק בבתי ערי חומה לבד בעינן שעות. ואע"ג דבכולן בעינן ויום אחד כמו עד"מ בבן בעינן י"ג שנה ויום אחד. זהו רק כדי שיהי' נשלם כל שנת הי"ג. שכשלא נכנס יום אחד של שנת י"ד א"כ עדיין גם לא נשלמו כל י"ג שנה. ואנן בעינן י"ג שנים שלימים לכן צ"ל ויום אחד משנת י"ד. כן משמע ברש"י בנדה (דמ"ז ע"ב) ד"ה בכוליה פרקין. אבל אף שנכנס יום אחד בשנת י"ד עדיין יוכל להיות שחסרו לו עשרים שעה מי"ג שנים ועכ"ז נחשב בן י"ג שנה ויום אחד. המשל כגון שנולד ביוהכ"פ כמה שעות אחר חצות היום הנה כשנכנס ליל יוהכ"פ שאחר י"ג שנה נחשב לו י"ג שנה ויום אחד וחייב להתענות אע"פ שחסר לו עשרים שעות למנין י"ג שנים משעה לשעה. אמנם התוספות בערכין שם ד"ה מיום ליום ומעת לעת מעד תום שנת ממכרו נפקא הביאו פלוגתא בזה אם בהנך דספ"ה דנדה דאמרינן כולן מעת לעת אם סגי במיום ליום כדפירש"י והתוספות בנדה שם או דבעינן ג"כ משעה לשעה כמו בבתי ערי חומה. וז"ל במסכת נדה (דמ"ז סע"ב) פי' הר"ר אלחנן דדוקא בבתי ערי חומה בעינן מעת לעת לשעות. אבל אינך דהתם דמצי למימר דאזלינן בהם בתר שנים שלהם ולא בתר שנות עולם בכולהו לא בעינן מעת לעת לשעות דבבתי ערי חומה הוא דגלי ליה קרא (מלשון עד תום כו') אבל דאינך לא. והתוספות כתבו כאן הוא הדין בכולהו בעינן מעת לעת לשעות דילפינן שנה שנה מבתי ערי חומה כדאמר הש"ס לקמן גבי מלתא אחריתי עכ"ל. ולכאורה נראה שכמ"כ דעת התוספות פ"ק דר"ה (דף יו"ד ע"א) דה"ה בכולהו בעינן מעל"ע לשעות. שכתבו שם בד"ה בן כ"ד. וז"ל ולא לכל מילי אמרינן דיום אחד בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפי' מעת לעת בעינן כדתנן בפרק יוצא דופן (דף מ"ה סע"א) בן תשעה שנים ויום אחד בן י"ג שנה ויום אחד בת י"ב שנה ויום אחד דאותו יום אחד כדי להשלים מעת לעת כו' עכ"ל. ולכאורה פי' להשלים מעת לעת ר"ל לשעות. אבל אינו מובן דהא פי' ויום אחד היינו מקצת היום ככולו אע"ג דליכא מעת לעת משעה שנולד כמ"ש בתוספות שם (דף מ"ד ע"ב) ד"ה שלשים יום וא"ת ולימא כו' דלר' מאיר במקצת היום סגי ולרבנן בעינן מעת לעת עד שעה שנולדה כו' וי"ל דקים להו דלרבנן לא בעינן מעת לעת עכ"ל. הרי אע"ג דרבנן נקטו בת שלשת שנים ויום אחד עכ"ז קים להו דלא בעינן להשלים מעת לעת ושעות כ"א במקצת היום סגי. וצ"ל הפירוש להשלים מעת לעת לימים ולא לשעות. וכ"כ הרשב"ץ בנדה (דף מ"ד) בת שלשה שנים ויום אחד ואפילו נולדה בסוף היום ועכשיו היא בתחלת היום מתקדשת בביאה. וכ"כ שם (דף מ"ז) ס"פ יוצא דופן וז"ל כל השנים הנזכרים בבן ובבת כולן הן מעת לעת שצריכים שנים שלימות ויום אחד מיהו לא בעינן שעות שלימות אלא כיון שנכנס באותו יום דיו עכ"ל. וע"ד הרשב"ץ שזהו שנים שלימות מעת לעת אע"ג דליכא שעות שלימות כך הוא פי' התוספות דר"ה הנ"ל באומרם דאותו יום אחד להשלים מעת לעת. ור"ל אע"ג דליכא שעות שלימות. וכ"כ הט"ז והמ"א בא"ח סי' נ"ג ססע"י יו"ד עמ"ש הרמ"א שם אין לקטן לעבור לפני התיבה אפי' הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת דהרי עדיין אין לו י"ג שנה עכ"ל. וע"ז כתב הט"ז שם סק"ו וז"ל דהרי עדיין כו' מבואר שם (היינו במהרי"ל) הטעם שהרי אנו מתפללין ערבית בע"ש מבע"י. משמע דאם מתפללין ערבית אחר יציאת כוכבים שפיר דמי וכ"כ מו"ח ז"ל עכ"ל. וכן המ"א שם ס"ק י"ג כתב וז"ל אין לו י"ג פי' דבמדינתינו מתפללין ערבית מבע"י והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחלת ליל שבת שהוא יום שנולד בו אבל אם מתפללין ערבית בלילה מותר לירד לפני התיבה והא דאמרינן בכל מקום י"ג שנה ויום אחד פי' דבעינן י"ג שנה שלימים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום אחד קרינן ביה (ב"ח) ונ"ל שגם דעת רמ"א כך היא עמ"ש סי' נ"ה ס"ט וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ה באורך ובסמ"ע עכ"ל המ"א:

קיצור. גבי מ"ש ספ"ה דנדה כולן מעת לעת כ' התוספות דלא בעינן בהו מעל"ע לשעות רק בבתי ערי חומה לבד. וכ"ד הרמב"ן וכ"נ מדברי רש"י. ובערכין פב"ת (דל"א ע"א) הביאו התוספות שכ"ד רבינו אלחנן (ולא כמ"ש באו"ת סי' ל"ה בשם ר' אלחנן להפך) ושהתוספות דערכין שם כ' דה"ה בכולהו בעינן מעל"ע לשעות. והש"ך בח"מ רס"י ל"ה כתב שהלח"מ כ' שכ"ד התוס' פ"ק דר"ה (די"א ע"א). מיהו י"ל דהתוספות דר"ה ס"ל ג"כ כדעת הרמב"ן ורש"י וכ"כ הרשב"ץ ספ"ה דנדה וכ"כ הב"ח בא"ח סי' נ"ג הביאו הט"ז שם סעיף יו"ד סק"ו והמ"א שם ס"ק י"ג:

ג ועוד דמסייע להו מ"ש בגמרא פ"ק דמגלה דאין מחשבין שעות לחדשים. וכה"ג כ' הב"י בא"ח סי' נ"ה בד"ה כתב בספר האגור וז"ל ועוד כי חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים עכ"ל. וע"ש בשו"ע סעיף יו"ד ועוד דבכל מקום אמרינן מקצת היום ככולו וכמו גבי מילה זולתי לענין יום הבראתו דעדיף מיום הולדו ובעינן מעל"ע לשעות כנ"ל סעיף א'. וכן לענין נזירות תנן במשנה רפ"ג דנזיר (דף י"ו ע"א) וזו עדות העיד ר' פפייס על מי שנזר שתי נזירות כו' עד שיום שלשים עולים לו מן המנין וע"ש בתוספות ד"ה שיום שלשים הרי עולה יום שלשים אפילו לשני נזירות וכ"ש שמקצת היום עולה להתחלת נזירות אם נזר ביום א' קודם שקיעת החמה וכמ"ש התוס' פ"ק דנזיר (ד"ו ע"א) ד"ה ולרב מתנא בענין מי שנזר שתי נזירות שאם גלח הראשונה ליום שלשים מגלח את השניה לכתחלה ליום ששים דנחשב ל"א יום מיום שלשים מידי דהוה אאדם דמקבל נזירות בחצי היום כו' עכ"ל ובאדם דמקבל נזירות בחצי היום היינו אפילו שתה יין מקודם. משא"כ במי שנזר שתי נזירות אף שנשלם נזירותו ביום שלשים א"א לו לשתות יין דהא כבר קבל עליו נזירות השני מקודם. אבל מי שמקבל עליו נזירות מחדש ביום א' עד"מ אע"פ שכבר שתה יין באותו היום קודם שקבל עליו הנזירות. כשאח"כ קבל עליו הנזירות באותו יום אזי מקצת היום עולה לו מן המנין. ולא דמי להא דמתענין לשעות ואמר רב חסדא פ"ק דתענית והוא שלא טעם כל היום דזהו לענין תפלת תענית שלא יתפלל תפלת תענית כל היום. אבל לענין נדר אם קבל עליו תענית לשעות אף אחר שאכל צריך לקיים קבלתו. וכמו שהביא הרא"ש שם פ"ק דתענית להשוות הירושלמי דאומר דמתענין לשעות אפילו אחר שאכל עם הש"ס שלנו דאומר והוא שלא טעם כלום דהש"ס שלנו קאמר לענין תפלת תענית. והירושלמי קאמר לענין שצריך לקיים נדרו דלא תימא שלא מקרי נדר כו' עכ"ל. ועיין מזה בהר"ן שם תוך ד"ה גרסינן בגמרא מתענין לשעות. וע"ש בש"ג ד"ה רבינו. השמיט דין מתענין לשעות. ועוד דיש לחלק בין תענית ובין נזירות. דתענית ענינו עינוי הנפש מאכילה ושתייה וכיון שכבר אכל ושתה בחצי היום א"כ מה שאינו אוכל ושותה בהנשאר מן היום אינו תענית. אבל לענין נזירות שאינו ענין תענית כ"א שמצער עצמו מן היין שפיר י"ל שאע"פ שאכל ושתה נחשב לצער מה שמצער א"ע מן היין בחצי יום הנשאר. לכן גבי נזירות ודאי י"ל שמי שמקבל עליו נזירות אף בחצי היום נחשב מקצת היום ככולו ועוד דגבי נזירות הרי המקצת יום מצטרף לימים הרבה שאחריו:

קיצור. דגבי נזירות נראה דמקצת היום ככולו אף אם שתה יין תחלה וקבל אח"כ עליו נזירות נחשב מקצת היום ליום א' לענין נזירות ומגלח ליום שלשים ואחד ואם גלח ליום שלשים יצא. ולא דמי להא דלענין מתענין לשעות בעינן שלא יטעם ג"כ כל היום דזהו רק לענין תפלת עננו אבל צריך לקיים נדרו אף אם אכל ושתה תחלה ועוד יש לחלק בין תענית לנזירות:

ד ונחזור לענינינו דמכל הנ"ל יש ראיה דלענין אם אמר שאיני טועם יין חדש אחד אע"ג דאסור מיום ליום לא בעינן לשעות. דאם נדר חצי יום בט"ו לחדש תמוז י"ל דמותר ביין בתחלת יום ט"ו לחדש אב ושלא כדברי הש"ך משום דמקצת היום ככולו. וכן משמע מפי' הרא"ש שם במשנה רפ"ח דנדרים גבי קונם יין שאיני טועם כו' ואם אמר יום אחד שבת אחת חדש אחד כו' אסור מיום ליום. וז"ל אם עומד באמצע היום ואמר יום אחד אסור עד למחר כעת הזאת וכן אם אומר בשמונה בחדש ואמר חדש עלי אסור עד שמונה לחדש הבא וכן בשנה וכן בשמטה עכ"ל. הנה רק גבי יום אחד אסור יום שלם לשעות אבל גבי חדש אחד דכ' דאסור עד שמונה לחדש הבא משמע רק עד תחלת יום שמיני אע"פ שנדר בחצי היום דאל"כ ה"ל לבאר כמו שביאר הש"ך דאם נדר בחצי יום שמיני אסור עד חצי יום שמיני של חדש הבא. ולמה סתם דבריו רק עד יום שמיני. א"כ משמע דס"ל דדוקא גבי יום אחד הוא דמחשבין שעות משא"כ גבי חדש אחד אין מחשבין שעות. ומותר בתחלת יום שמיני. והאי עד יום שמיני היינו עד ולא עד בכלל ר"ל שאסור עד תחלת יום שמיני. דאין לומר עד יום שמיני ועד בכלל דא"כ הפי' שאסור כל יום שמיני והא ליכא למ"ד דאף להרמב"ם והש"ך מותר בשעות הנותרים מיום שמונה בחדש אחר שעה שנדר. וא"כ ה"ל להרא"ש לפרש דאסור עד שעה שנדר ביום השמיני. ומדסתם עד יום שמיני לחדש הבא משמע דלא בעינן שעות א"כ משמע יותר עד ולא עד בכלל. וכן משמע מלשון הר"ן שם וז"ל ואם אמר יום אחד שבת אחת כו' מיום ליום כלומר היקף אחד וביום אחד אסור מעת לעת עכ"ל. משמע ביום אחד חשוב היקף אחד מעת לעת לשעות. אבל שבת אחת חשוב היקף אחד עד תחלת יום שמיני לאותו יום שנדר כדפרש"י. וכמו עד"מ אם נדר ביום השבת שעה שלישית אחר חצי היום להיות אסור שבת אחת מותר בהתחלת יום השבת. ואע"פ שאין כאן שבעה מעת לעת. וכמו גבי מילה אם נולד בשבת קודם שקיעת החמה מלין אותו בתחלת יום השבת הבא. אלא דמילה דוקא ביום וכאן לענין נדר י"ל דמותר מתחלת ליל שבת הבא כל שהוא ודאי לילה. ועיין בבית מאיר סי' נ"ג ס"ב ס"ל ג"כ היכא דלא בעינן שעות מותר ג"כ מתחלת הלילה וא"צ להמתין עד תחלת היום. ועיין בפירש"י פ"ק דמגלה (דף ה' ע"א) בד"ה מניין שאין מונין ימים לשנים וז"ל כגון דאמר קונם יין שאיני טועם לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום ואם נדר באחד בניסן אסור עד אחד בניסן הבא כו' עכ"ל לענינינו. דאין לומר עד ועד בכלל ושכל יום אחד בניסן הבא אסור דאין טעם לזה א"ו הוא ג"כ עד ולא עד בכלל. דהא לא הזכיר איסור שעות ביום אחד בניסן הבא ואדרבה שם נזכר דאין מחשבין שעות לחדשים וכ"ש לשנים. וא"כ אין לך לפרש רק עד ולא עד בכלל. ע' ספר בית מאיר דף מ"ב סע"ד:

קיצור. שי"ל דלענין חדש אחד אע"ג דאסור מיום ליום לא בעינן לשעות וכן משמע מפי' הרא"ש והר"ן במשנה רפ"ח דנדרים דדוקא ביום אחד מחשבין שעות. ולא כן בחדש אחד ואפילו בשבת אחת. ולכן י"ל דשרי ביום שמיני לחדש שכ' הרא"ש היינו אפילו בתחלת הלילה וכן בשבת אחת. ועיין בפירש"י פ"ק דמגלה (דף ה' ע"א):

ה אך קצת קשה אמאי לא פירש"י שם הא דאין מונין שעות לחדשים על כה"ג דאם אמר שאיני טועם יין חדש אחד אע"ג דאסור חדש אחד לימים עכ"ז לא בעינן שעות כנ"ל סעיף ד' ומדוע פירש כגון האומר זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חדש זה והיה חדש חסר ובא משחשיכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה. ויש לתרץ דרוצה לפרש דומיא דאין מונין ימים לשנים והיינו דפירושו יש לפרש אף אם לא עמד בח' לחדש עד"מ כ"א בתחלת החדש. וכן בענין שעות לחדשים לפירושו א"צ לפרש דוקא שנדר בחצי היום ולא בתחלתו כ"א אף אם אמר בתחלת (החדש) [היום] זה גיטך אם כו'. ועוד ראיה לזה דהא גבי פדיון הבן דבעינן חדש ומעלה היינו אחר שלשים יום כמ"ש במשנה וגמרא פרק יש בכור (דף מ"ט ע"א) אעפ"כ נראה שאין מחשבין שעות ואם נולד ביום השבת קודם שקיעת החמה י"ל דרשאי לפדותו תחלת ליל שני בשבת שלאחר ד' שבועות אע"ג דליכא רק כ"ט מעת לעת ושעה א' מיום הולדו א"ו משום מקצת יום ככולו חשבינן מקצת יום השבת ככולו היינו מקודם ששקעה החמה ועד ששקעה וביהש"מ נחשב ליום ועוד כ"ט ימים מיום א' זה עד סוף יום א' שאחר ד' שבועות ויום א' בשבת שאח"כ. עד שבתחלת ליל ב' נק' חדש ומעלה דהיינו מעלה מן חדש של שלשים יום אע"ג דבאמת ליכא רק כ"ט מעל"ע ושעה א' מעת הולדו. ועיין ביו"ד סי' ט"ו בפתחי תשובה שם סק"ב לענין שמונה ימים בבהמה דהפמ"ג ס"ל דדווקא כשהיום שמיני הוא אחר ז' מעל"ע וא"כ ה"ה לענין ל"א באדם. אכן כל האחרונים שם חלקו עליו ועיין תב"ש סי' י"ד. ונחזי אנן הנה ז"ל הש"ס פרק יש בכור דמ"ט ע"א (משנה) מת הבן בתוך שלשים. (אבכורות וודאין דעלמא קאי נמי) אע"פ שנתן לכהן יחזיר (דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים) לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן. מת ביום שלשים כיום שלפניו (אע"פ שנתן יחזיר לו) רע"ק אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן מ"ט דרבנן גמר חדש חדש ממדבר (כתיב הכא בפ' קרח י"ח י"ו ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב בפ' במדבר ג' ט"ו פקוד את בני לוי כו' כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם) מה התם ומעלה (משמע לאחר שלשים) אף ה"נ ומעלה. ורע"ק מספקא ליה מדאצטריך למיכתב למעלה גבי ערכין. (ואם מבן ששים שנה ומעלה כו' וה"ה לענין בן חדש דיום שלשים כלמטה אע"ג דלהקל. ולא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא ערך עד לאחר שלשים) ולא גמרי ממדבר הוו להו שני כתובים הבאים כאחד. וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין (על פדיון הבן) והנה גבי ערכין ג"כ שנינו במשנה פ"ג דערכין (דף י"ח) יום שלשים כלמטה ממנו. משמע הא יום ל"א ללידתו חשוב בן חדש ומעלה. משמע אע"ג דליכא שעות שלימות דאת"ל דשעות בעינן א"כ תמצא שגם יום ל"א עד קרוב לסופו יהיה כלמטה ממנו כגון אם נולד בשבת מעט קודם שקיעת החמה א"כ לענין מילה מוהלין אותו בשבת הבא אע"ג דליכא שבעה מעל"ע עכ"ז נחשב שמונה ימים כמש"ל סעיף א' א"כ גם לענין פדיון הבן נראה דביום ב' שאחר ד' שבתות מלידתו נחשב יום ל"א היינו דמחשבין יום שנולד בו ג"כ יום אחד כמו לענין מילה. ויום ל"א נחשב מתחלת לילה של יום ל"א כמ"ש בבאה"ט סי' ש"ה סעיף י"א ס"ק י"ב. וא"כ כשנולד בשבת מעט קודם שקיעת החמה אזי פודין אותו תחלת ליל ב' עם היות דליכא רק כ"ט מעל"ע שלימים ופורתא דהיינו ערך שעה אחת וכן לענין ערכין נחשב מבן חדש ומעלה. דאל"כ אלא דבעינן למעלה משלשים יום שלימים לענין פדיון הבן ולענין ערכין איך תנן לענין ערכין יום שלשים כלמטה ממנו וכן לענין פדיון הבן יום שלשים כלפניו משמע הא יום ל"א לעולם הוי כלאחריו. והרי לפ"ז מצינו דגם יום ל"א פחות שעה נחשב רק יום שלשים דהיינו כל יום ב' שלאחר ד' שבתות עד מעט קודם שקיעת החמה. אם לא שנאמ' דפי' יום שלשים היינו ג"כ כל המעת לעת השלשים משעת לידתו וכ"ז דוחק. וגם יום שמיני של מילה יוכיח כנ"ל. א"ו משום דמקצת יום לידתו שקודם שקיעת החמה נחשב ככולו לכן בתחלת ליל ב' שאחר ארבעה שבועות נק' בן חדש ומעלה דהיינו יותר מחדש:

קיצור. דקצת קשה אמאי לא פירש"י שם גבי הא דאין מונין שעות לחדשים על כה"ג ויש לתרץ דרוצה לפרש דומיא דאין מונין (שעות) [ימים] לשנים. ועיין בספר טורי אבן במגלה דף ה' ע"א ד"ה מנין שאין מונין ימים לשנים וכן דאין מונין שעות לחדשים ג"כ באופן אחר מפירש"י. והנה גבי פדיון הבן דבעינן אחר שלשים יום וכן לענין ערכין דיום שלשים כיום שלפניו אעפ"כ נראה דאין מחשבין שעות ואם נולד ביום השבת מעט קודם שקיעת החמה י"ל בתחלת ליל יום שני שלאחר ארבעה שבועות אע"ג דליכא רק כ"ט מעל"ע מלידתו [נקרא חודש]. דאל"כ איך אמרינן לענין פדיון הבן רק יום שלשים כיום שלפניו וכן לענין ערכין יום שלשים כלמטה ממנו הא לפעמים גם יום ל"א כולו פחות שעה אחרונה חשוב כלמטה ממנו:

ו ונשוב לשאילתינו דא"כ כמ"כ לענין נדרים אם נדר בט"ו לחדש תמוז שאינו טועם יין חדש אחד וטעם יין ליל ט"ו באב יצא י"ח נדרו כי יום ט"ו תמוז נחשב יום שלם וא"כ סוף יום י"ד באב נשלם חדש אחד כמו דלענין פדיון הבן ולענין ערכין נשלם חדש אחד בכ"ט יום מעל"ע ומעט כנ"ל. אלא דהתם לענין פדיון הבן ולענין ערכין בעינן חדש דשלשים יום ומעלה. משום דבלשון תורה חודש היינו שלשים יום ועיין בתוספת פ"ק דסנהדרין (די"א א') ד"ה רשב"ג אומר חדש. כתבו בחד תירוץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד דבלשון חכמים סתם חדש הוא חדש חסר דהיינו כ"ט יום וכן לענין נדרים י"ל כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ר"ך ס"ה ס"ק י"ג דהיינו כפי החדש שנדר בו ואם חסר חסר ואם מלא מלא. וא"כ נשלם חדש אחד סוף יום י"ד באב דהיינו לפי שחדש תמוז הוא חסר ולכן כששתה יין תחלת ליל ט"ו באב י"ל יצא י"ח נדרו. ואע"ג דהרמב"ם ורי"ו ס"ל דגם לענין נדרים אמרינן חדש היינו שלשים יום ועיין תשו' ח"צ סי' קי"ד לענין עונה בינונית שלשים יום ובדברי הגאון אאזמ"ו ז"ל סי' קפ"ט סעיף [א'] ובמשנה ר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס כו' ריה"ו אומר בישראל חדש אחד יקיים. ובגמרא שם (דע"א א') היינו ת"ק (דאיהו נמי שלשים יום קאמר) רבא אמר חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו וע"ש בשט"מ בשם רש"י מהדורא קמא. וז"ל ת"ק סבר חדש מלא כדאמר עד שלשים כו' וריה"ו חדש חסר קאמר וכיון שנכנס יום שלשים הרשות בידו להוציא וליתן כתובה רש"י במהדורא קמא עכ"ל. ות"ק י"ל דלא פליג לומר דחדש היינו מלא. אלא משום דלא הזכיר המדיר כלל חדש. הרי חדש אחד דקאמר ריה"ו במתניתן הפירוש חדש חסר וכיון שנכנס יום שלשים הוי לאחר חדש. לכן היכא שהחדש שנדר הוי חסר י"ל כמ"ש הש"ך בזה דאף הרמב"ם ורי"ו יודו דא"צ שלשים יום. אלא דלדברי הרמב"ם צריך כ"ט יום משעה לשעה. וכבר נתבאר אשר חולקים ע"ז גדולי הראשונים:

קיצור. אם נדר ביום ט"ו בתמוז שאינו טועם יין חדש אחד נשלם הנדר סוף יום י"ד באב דהיינו לפי שחדש תמוז הוא חסר. ולכן אם שתה יין תחלת ליל ט"ו באב יצא י"ח נדרו אע"ג דליכא רק כ"ח מעל"ע ועוד כמה שעות. קצת ראיה ע"ז מר"פ המדיר מהא דריה"ו דאמר חדש אחד יקיים. עכ"פ כשאומר חדש אחד והחדש שנדר היה חסר כנדון שאילתינו סגי לפעמים בכ"ח מעל"ע וכמה שעות:

ז והנה פ"ק דר"ה (די"ב ע"ב) המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י"ב חודש מיום ליום. ובטורי אבן שם העלה דמודר הנאה לשנה משמע כמו שנה זו של שעת נדרו. ועיין בנדרים פרק קונם (דס"ג ע"א) בהר"ן בהמשנה קונם יין שאיני טועם השנה (שם סע"א) וז"ל ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בה ובעבורה דמסתמא שנה זו משמע כו' עכ"ל. וזה כהרמב"ם שם ולא כהרשב"א שהביא הר"ן שם וכ"פ בש"ע סי' ר"כ ס"ז. וא"כ אף אנו נאמר בנודר לחדש אחד דמשמע ג"כ חדש זה של שעת נדרו. כ"ש הכא בשאילתינו שהנודר אמר שהיה כוונתו לחדש זה שנדר בו. ונהי דמונה מיום ליום מ"מ כיון החדש היה חסר נראה דסגי ג"כ במיום ליום דהיינו כ"ט ימים אע"פ שאין בהם רק כ"ח מעל"ע ועוד כמה שעות. וזכר לדבר עוד בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ט ס"ו אע"פ שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך:

ונשוב לענין אם בעינן שעות. הנה המל"מ פ"ב מה' אישות דין כ"א. וז"ל החלוקה הרביעית דבעינן שנים שלימות מעת לעת ממש ונפ"מ לשעות כגון ההיא דאמרינן פ"ב דזבחים (דכ"ה סע"ב) ובבכורות פרק על אלו מומין (דל"ט ע"ב). אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים. כגון כבש דרחמנא אמר שיהי' בן שנה ואם נולד בר"ח ניסן לעת ערב אף שבר"ח ניסן הבא בתחלתו נמצא שנכנס בשנה שנייה שכבר שלמו לו י"ב חדש מ"מ מותר להקריבו בר"ח ניסן עד הערב לפי שלא שלם לו שנה תמימה מעת לעת משעת הלידה עד שעת הערב ונמצא שדבר זה הוא קולא לגבי קדשים דאי לאו האי דינא תיכף שנכנס ר"ח ניסן היה נפסל הכבש עכ"ל. ואפ"ל דמשמש ג"כ חומרא אם נדר להביא כבש בן שנתו צריך להביא כבש שיהי' לו שנה מיום ליום ומשעה לשעה. וצ"ע. ומ"מ משמע בגמרא שם דכל השעה כשר הוא ולא נפסל רק בשעה עשירית. ומ"מ צ"ע דהא אמרינן פ"ק דפסחים (די"א) דאדם טועה בשני שעות וא"כ איך מותר להקריב בשעה ט' שנולד בה שמא עכשיו זהו שעה יו"ד. וצ"ע. וז"ל הרמב"ם פ"א מה' מעה"ק הלכה י"ג שעות פוסלות בקדשים אם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה א' פוסלין עכ"ל והנה הא דהוסיפו שעה א' ביאר שם אך ענין אם פחתו צ"ל שהרי אם חייב להביא כבש כשר מיום למ"ד ואילך ואף ביום השמיני כמבואר במשנה ספ"ק דפרה. עוד כ' המל"מ וז"ל ובשאר השנויים כאן לא נתבאר אי בעינן מעל"ע ממש דומיא דקדשים ובתי ערי חומה או לא. והתוספות כתבו דדוקא גבי קדשים ובתי ערי חומה בעינן מעל"ע ממש לשעות כו' וכ"כ הרשב"א בחידושיו כו'. אך ראיתי לרש"י בס"פ השג יד (די"ח סע"ב) שכתב מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ע"כ משמע דס"ל דכל השנויין שם בכולם בעינן מעל"ע דשעות עכ"ד. והנה רש"י עצמו בנדה ס"פ יוצא דופן (דמ"ז סע"ב) ד"ה מעת לעת מיום ליום ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ערב ר"ה עכ"ל. ולא הזכיר כמ"ש ס"פ השג יד אותו יום ואותה שעה. כ"א מיום ליום דהיינו אותו יום משמע דא"צ ג"כ אותו שעה אלא דצ"ע דהא קאי ג"כ אקדשים ובתי ערי חומה ובהנהו בעינן שעות כנ"ל. וצ"ל דמשום דבהשאר לא בעינן שעות ע"כ הזכיר רק מיום ליום א"כ שמא חזר בו מפירושו ס"פ השג יד או דעכ"פ מספקא ליה. וראיה לזה דהנה בס"פ יוצא דופן שם (דמ"ח ע"א) אמרינן שבבן ושבבת למאי הלכתא אמר רב גידל אמר רב לענין ערכין ורב יוסף אמר לפרקין דיוצא דופן. פירש"י להיכא דלא תנן ויום אחד כגון בן עשרים בת עשרים. וקשה דהא יש לפרש לכל הנזכר פרק יוצא דופן אף היכא דתנן ויום אחד עכ"ז אשמעינן רב דבעינן מעת לעת לשעות. ולא די בתחלת כניסת היום. וכן צ"ל לכאורה לפירש"י בערכין ס"פ השג יד (די"ח סע"ב) דשם ג"כ איתא מימרא דרב גידל ורב יוסף. ושם פירש"י לפרקין דיוצא דופן במסכת נדה (דף מ"ה) בן י"ב שנה נדריו נבדקין בן י"ג נדריו קיימין בת אחת עשרה שנה נדריה נבדקין בת שתים עשרה שנה נדריה קיימין וכן הרבה שנות בן ובת שנינו שם וקאמר הכא דכולן מעת לעת שנולדו עכ"ל. וכיון שפירש"י שם מעת לעת היינו אותו יום ואותה שעה. א"כ צ"ל דמפרש שם דקמ"ל דבעינן מעת לעת לשעות. וא"כ למה כאן בנדה נשמר רש"י לפרש דקאי רק להיכא דלא תנן ויום אחד. אלא י"ל דכאן בנדה חזר בו רש"י מפירושו בערכין ואף היכא דשנינו ויום אחד סגי בכניסת היום ולא בעינן מעל"ע לשעות רק בבתי ערי חומה וקדשים. ע"כ א"א לפרש דברי רב יוסף על היכא דתנן ויום אחד דא"כ פשיטא דבעינן כניסת היום דשנה שאחריו ושעות לא בעינן וא"כ מאי קמ"ל ע"כ הוצרך לפרש להיכא דלא תנן ויום אחד. עכ"פ מסקנת המל"מ שם וז"ל שוב ראיתי שדין זה הוא פשוט ונלמד מאותה סוגיא דפרק שלישי דיבמות (דף ל"ד ע"א) גבי אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמר רב כגון בשופעות מתוך י"ג לאחר שלשה עשר לאחיובי אינהו מתוך שנים עשר לאחר שנים עשר לחיובי אינהי עכ"ל (וע"ש בפירש"י שביאר הדברים) והמעיין בסוגיא זו היטב יראה איך הדבר פשוט דלא בעינן מעת לעת אלא תיכף שמתחיל יום שנולד בו מקרי גדול. ומש"ה חל הנדות והקדושין לעולם כאחד והדבר הוא פשוט עכ"ל והמגיה שם חיזק דבריו. ומלשון רש"י שם וז"ל נמצאו הקדושין ואיסור הנדות חלה עליהן כשחשכה ר"ה של שלשה עשר לנקבות שהוא שנת י"ד לזכרים עכ"ל מלשון כשחשכה משמע דתחלת הלילה של שנת י"ד לזכר וי"ג לנקבה נחשבו בר מצוה ובני עונשין כדעת המג"א סי' נ"ג ס"ק י"ב והט"ז שם סק"ו והב"ח וכ"ד הש"ך בח"מ רס"י ל"ה והאו"ת שם. וא"כ י"ל כמ"כ לענין נדר לחדש אחד לא בעינן שעות וכמש"ל סעיף ד'.והנה אם אמנם שהרמב"ם פרק יו"ד מה' נדרים ה"ג הוציא דינו מהירושלמי דנדרים פ"ח שפירש בהדיא בההוא דתנן התם אסור מיום ליום דהיינו מעת לעת משמע דר"ל משעה לשעה. וכ"ד רי"ו נתיב י"ד ח"ו שכ' וז"ל ואם אמר חדש אחד אסור משעה שנדר עד תשלום שלשים יום מעת לעת עכ"ל. אפ"ל דהירוש' ס"ל ג"כ בהנך דס"פ יוצא דופן ג"כ דבעינן שעות אבל לדידן דהתם לא בעינן שעות וכמ"ש הש"ך והאו"ת בח"מ רס"י ל"ה והט"ז והמ"א בא"ח סי' נ"ג כמש"ל אפשר גם כאן יש להקל תדע דהתם פרק יוצא דופן איתא מעל"ע ואעפ"כ פירשו דא"צ שעות כ"ש היכא ששנינו רק מיום ליום. שוב מצאתי דאתאי לידי בספר בית מאיר סי' נ"ג ס"ב הביא בשם שו"ת פ"מ ח"ב סי' קע"ד דהא דבנדרים בעינן שעות זהו מספק. עכ"ד. ואפ"ל כונתו אף להרמב"ם וש"ע דבעינן שעות זהו מספק ועיין בבית מאיר סי' קס"ט סעיף יו"ד ועיין בטוש"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף זיי"ן ובמכמ"א שער שמיני סס"י י"ב. ומהר"א ששון סי' קנ"ד: