א

סימן קפ

קהל עשו כתב שבאם יעבור א' מהשני שו"ב שלהם וישחוט בלי חבירו יהיה שחיטתו אסורה עלינו הח"מ לעולם ועבר השו"ב ושחט בלי חבירו מצד איזה טענה שלא מצא את חבירו והשחיטה היה נחוץ:

בנידון השאלה על אודות השו"ב הרבני מו"ה לוי יצחק נ"י ההכרח להאריך כדי לבאר הענין והטעם הנלענ"ד בזה. מה שכתבו שבאם שיעבור וישחוט בלי השו"ב השני יהי' שחיטתו אסורה עלינו הח"מ לעולם כיון שלא אמרו הבשר שישחוט יהיה אסור עלינו. שאז היה הפשט שהבשר נאסר מדין נדר כי איסור בו ג"כ נדר כמו קונם כמ"ש בטוש"ע יו"ד רס"י ר"ד. וז"ל הב"י תחלת סי' ר"ד ומ"מ לשון נמי אינו מדוקדק דאדרבה יותר עיקר נדר הוא זה שיאמר דבר זה אסור עלי וע"ש בב"ח רס"י ר"ד מה שהביא בשם הר"ן פרק שבועות שתיים בתרא דעיקר הנדר אינו אלא בהתפסה בנדרים ואע"פ דבלא התפיסו נמי חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר ה"ז אסור עלי אנו גומרים דבריו כקרבן כו' עכ"ל. עכ"פ לדברי שניהם כשאומר אסור הוא נדר ממש ומקור הדין בגמ' פ"ג דשבועות (ד"כ). אבל כיון שאמר יהי שחיטתו אסורה א"כ לכאורה אוסרים השחיטה ולא הבשר והשחיטה אין בה ממש שתאסר מדין נדר. וכמ"ש בשו"ע י"ד רס"י רי"ג וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך כו' אינו נדר. ומיהו מדרבנן צריך שאלה עכ"ל. הרי גם באומר עשייתי אינו נדר. וא"כ ה"ה שחיטתו דהיינו עשייתו מה שישחוט הבהמה ג"כ י"ל שאין חשוב נדר לאסור הבשר עליו. ודין זה מבואר בטור והב"י לא הראה מקורו. וז"ל הטור רס"י רי"ג נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כו' וכן אם אמר דבורי ועשייתי והילוכי אסורין עליך עכ"ל. והדין הוא מוכרח מדין המשנה ספ"ק דנדרים (די"ג ע"ב) קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך כו' ובגמ' באומר יאסר פי לדבורו ידי למעשיהם. מבואר דעשייה לבד בלי שיזכיר ידי למעשיהם הו"ל דבר שאין בו ממש. וע' בהרא"ש שם סס"י י"א בשם הירושלמי. ידי עושה עמך אסור לחרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הניית קרקע. מבואר דאם לא אמר ידי עושה עמך אלא אמר חרישתי עליך אסור. לא נאסר כלל. והרשב"א בחידושיו ספ"ק דנדרים כתב ויש מי שפירש דקונם פי כו' קא קשיא ליה כו' אבל ידי עושה עמך שיש בו ממש הוא דמלאכת ידיו חפצא הוא ושפיר שייך למיסריה אנפשי' כו' ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סוברים עכשיו דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך כל אלו אין בהם ממש דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש. אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש כו' אפילו באוסר המעשה שיעשה בידיו דשלב"ל הוא כו' ואין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל עכ"ל. ובנ"ד תיבת שחיטתו לכאורה היינו דאסרו העשייה. ולא דמי לאוסר המעשה שיעשה דהיינו אילו אסר הבהמה שישחוט. אך אפ"ל שחיטתו היינו הבשר שישחוט דהיינו הבהמה והעוף:

קיצור. לשון שחיטתו אסורה האי אסורה הוי מדין נדר שהוא ענין איסור הנזכר בגמרא רפ"ב דנדרים ובפ"ג דשבועות (דף כ') ומבואר בגמ' שם דהא איסור תורה לדעת הרב"י רס"י ר"ד זהו עיקר דין נדר והב"ח שם כתב בשם הר"ן דאיסורו משום יד דהיינו ידות נדרים. אך עכ"ז לשון שחיטתו אסורה יש לומר שאוסרים מעשה השחיטה שלו ולא שאוסרים הבשר ששחט. ומשמע פשט לשון הגמ' ספ"ק דנדרים (די"ג ע"ב) דעשייתי נחשב דבר שאין בו ממש ואין נדר חל עליו מן התורה עכ"פ וכן מסיק הרשב"א בנדרים וכ"פ בטוש"ע רס"י רי"ג. ועכ"ז יש להסתפק שמא פי' שחיטתו אסורה קאי על הבשר שישחוט:

ב והר"ן פרק הנודר מן הירק (דף נ"ז ע"א) אמתניתן קונם מעשה ידיך עלי כתב ולא תקשה לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא. דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן. א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא עכ"ל. והביאו הש"ך בסי' רי"ו סק"ח והב"י שם. והתוס' ספ"ק דנדרים בד"ה ידי לעושיהם ס"ל דיש מעשה ידיה שיש בהם ממש והיינו כמו מה שעושה בצמר. ויש מעשה ידיה שאין בו ממש כמו שלא אתן לפני בקרו תבן עכ"ל. וא"כ השחיטה הוי כמו לפני בקרו תבן. מיהו י"ל דפי' שחיטתו היינו הבשר כנ"ל. ובספר נתיבות משפט אשר על רבינו ירוחם נכ"ג ח"ח הקשה על התוספות הנ"ל ממ"ש התוס' פרק אע"פ (דף נ"ט ע"א) גבי שאני עושה על פיך אפילו גרסינן שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן פב"ת דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר מזה משמע דס"ל שלא אתן תבן חשיב דבר שיש בו ממש הפך מ"ש ספ"ק. וזה אפשר לתרץ דכיון שהזכיר אתן או לא אתן הו"ל כאומר ידי עושה עמך. משא"כ התוס' ספ"ק לא מיירי כ"א מצד המלאכה דנתינת תבן חשיב דבר שאין בו ממש. עוד הקשה במ"ש דנתינת תבן לא הוי דבר שיש בו ממש דמ"ש ממעשה ידיה דחשבינן להו דבר שיש בו ממש משום דהפשתן או הצמר שטווה יש בו ממש וה"נ התבן יש בו ממש. ואפשר שהטעם הוא משום שהנתינה אין בה ממש. אבל גבי צמר בטווייה יש בה ממש בגוף הדבר עכ"ל (הג"ה. ועמ"ש בתשו' בדין מי שנדר שלא יהיה בורר בזבל"א אם חשוב נדר על דבר שאין בו ממש ושם הבאתי מ"ש התוס' רפ"ג דשבועות בד"ה שלא אוכל בשר והרא"ש שם סי' ב' ומ"ש הרמ"א בד"מ סי' רי"ג בשם רי"ו נתיב י"ד דנטילת אבן כו' עכ"ה). ואפ"ל כמו שחילקו השט"מ פרק אע"פ (דנ"ט סע"א) בד"ה באומר יקדשו ידי לעושיהן לענין וידים איתנהו בעולם וחל ההקדש אף על מעשה ידיה שלא באו לעולם שחילק בין מעשה ידיו ובין מה שתעלה מצודתי שהמלאכה היא באה מן הידים בטרחן ותנועתן הוי כמקדיש דקל לפירותיו. אבל למה שתעלה מצודתי שאין הצידה בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה לכאורה לא קנה הקדש. ועוד כתב הרשב"א דכיון שהידים טורחות בכך לתקנו הרי הוא בדין זה כדקל לפירותיו ולא כמקדיש מצודה לכירותיה דלא חשיב כלום. ועוד הא אמרינן יש שבח עצים בפת ומבואר בת"ש ה' שחיטה סי' יו"ד סק"ה כמה פוסקים ס"ל דבפת ובגד שארגו בכרכר אסור דאורייתא. א"כ כש"כ מעשה ידיה מה שטווה הצמר וכמ"ש בזה בשו"ת אחת בדין פועל שנשכר אצל בעה"ב לאריגת טליתים ואסר א"ע לארוג אצל אחר באמרו קונם ידי למעשיהן כו'. משא"כ נתינת התבן לפני הבקר אינו משביח בהתבן מאומה עד שיהי' שייך לחקור אם יש שבח מעשה ידיו בהתבן אף שמטלטלו ממקום למקום. ודמיון לדבר מדתנן רפ"ד דמעשר שני משנה א' המביא פירות מן הגורן לעיר. וכדי יין מן הגת לעיר. השבח לשני ויציאות מביתו. הרי אף שהשביח מעשר שני עי"ז מ"מ כיון דאין שבחו ניכר לכן היציאות מביתו אלא דמשם אין ראיה דהתם גם עיסה של מעשר שני שאפאה והשביחה השבח לשני רפ"ב דמע"ש משום דאין שבח עצים בפת. וכ' התוי"ט דרק באיסורי הנאה יש שבח עצים בפת ע"ש. אלא בלא"ה הרי לענין קנין שינוי קונה מדאורייתא לכן טוויית צמר חשוב קנין. משא"כ מה שהביא תבן. וגם י"א אומן קונה בשבח כלי. ולכן שפיר חילקו התוס' ספ"ק דנדרים הנ"ל בין מעשה ידיה דחשוב לדבריהם יש בו ממש ובין נתינת תבן לפני בקרו דחשוב אין בו ממש. ומעתה ענין השחיטה הרי עי"ז אין שום שבח הניכר בהבהמה ואדרבה מבואר בי"ד רס"י קמ"ב ס"ב דחשוב מקלקל והוא מהש"ס. ואף שעי"ז הוכשר לאכילה חשוב כנתינת תבן לפני בקרו דנקרא דבר שאין בו ממש. והרי מבואר בב"י בי"ד סס"י רכ"א ובש"ע שם הנודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה. משום דמקלקל הוא כנ"ל אע"ג שהט"ז חולק ע"ז. הנה הש"ך ובנה"כ חולק עליו. ואף להט"ז לא הו"ל רק כנתינת תבן לפני בקרו ואינו חשוב דבר שיש בו ממש. וא"כ אם פי' יהי' שחיטתו אסורה קאי על השחיטה לבד דהיינו איסור שחיטתו הו"ל ודאי דבר שאין בו ממש:

קיצור. הר"ן בנדרים פרק הנודר מן הירק (דף נ"ז ע"א) אמתניתן קונם מעשה ידיך עלי כתב א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא. והתוס' ספ"ק דנדרים חילקו דמה שהיא עושה בצמר חשוב דבר שיש בו ממש. ומה שהיא נותנת תבן לפני בקרו חשוב דבר שאין בו ממש. ופי' בספר נתיבות משפט (ישן) שעל רבינו ירוחם דר"ל דהנתינה אין בה ממש אבל גבי צמר הטווייה יש בה ממש בגוף הדבר. ומ"מ הקשה ע"ז מהתוס' בכתובות פ' אע"פ (דנ"ט) דנתינת תבן ג"כ חשוב דבר שיש בו ממש. ובשט"מ בכתובות שם ג"כ ס"ל מעשה ידיו חשוב דבר שיש בו ממש רק מה שתעלה מצודתי חשוב דבר שאין בו ממש. והנה בת"ש סי' יו"ד סק"ה כתב בשם כמה פוסקים בכרכר שארג בו את הבגד הנזכר במשנה ספ"ג דעכומ"ז דאסור מדאורייתא. אך הר"ן ספ"ג דעכומ"ז משמע דס"ל דארג את הבגד בהכרכר הנ"ל אין בהבגד איסור תורה שהרי כתב וז"ל דודאי ר' אליעזר לא שרי הכי אלא במה שאין גופו אסור מן התורה או מפני שאין שם גופו של איסור בפת שנאפה בעצי אשרה או שנתבטל מן הדין כחבית בחבית דאע"ג דאכתי מיתסרא מדרבנן כו' עכ"ל. הרי דבפת שאפאה בעצי אשירה לא מיתסרא רק מדרבנן מפני שאין שם גופו של איסור א"כ ה"ה בארג את הבגד בכרכר. והנה השמ"ח סי' יו"ד ס"ג פסק דאפילו שחט בסכין של משמשי עכומ"ז מותר בהולכת הנאה לים המלח אפילו באכילה א"כ כש"כ באיסור נדר:

ג ועוד הקשה הנתיבות משפט שם דר"ז ע"ג ד"ה ובפרק הערל וז"ל וכתבו עוד דגם אם אומר עשייתי אסורה עליך הוי כאומר דיבורי או הליכתי אסורה דלא חל משום דאין בו ממש ובעיני יפלא דהא לכ"ע קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו"ד הוי נדרא מעליא ויש בו ממש ולא נחלקו אלא באומר שאיני עושה ביו"ד. אבל שאני עושה לכ"ע יש בו ממש. וא"כ באומר עשייתי אסורה עליך האיך כתבו דהוי דבר שאין בו ממש עכ"ל. ולכאורה היה נראה לתרץ ולחלק דבאומר שאני עושה פי' אני כולל גופו וידיו והו"ל ממש כאומר קונם ידי עושה עמך דהו"ל כאומר ידי למעשיהם. אבל באומר עשייתי נזכר רק העשי' לבד. ולא ידי למעשיהם והעשי' לבד אין בה ממש. וכה"ג אמרינן ג"כ לענין קנין רפ"ק דב"ב (ד"ג ע"א) וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא. ופירש"י ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם רס"י ג' וז"ל למ"ד מחיצה פלוגתא שלא נתרצו אלא לחלוקה אין לו לקנין על מה שיתפוס וכ"פ בטוש"ע ח"מ סי' קנ"ז. מיהו בחה"ר ספ"ק דנדרים מצאתי ע"ז וז"ל ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו והמלאכה שיתקן ברגליו מ"מ מעשה ידיו ומלאכת רגליו דשלב"ל הוא ואין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל עד שיאמר ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות והכי קיי"ל וכדאפסיקא הלכתא התם עכ"ל. הרי מבואר מדבריו דהתם הענין שאוסר המעשה שעשה בידיו ואף שהוא דשלב"ל מיירי באומר יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי לא נאסר כלל אע"פ שאמרה קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו"ד כו'. וכ"מ בטוש"ע אה"ע סס"י פ"א. והחילוק שחילקתי לעיל בשם השט"מ פ' אע"פ והרשב"א דשם זהו לענין שיהי' מהני יקדשו ידי לעושיהם כמו דקל לפירותיו אבל לא לומר דחשוב עתה יש בו ממש. וא"כ לכאורה האיסור בנד"ז הוא רק בל יחל מדרבנן. אבל עכ"ז אינו מוכרח די"ל שחיטתו אסורה קאי על הבשר שישחוט שזה נקרא ג"כ שחיטתו ואע"ג דהו"ל דשלב"ל הרי אדם אוסר דשלב"ל על עצמו כמבואר בנדרים פרק השותפין (דמ"ז ע"ב) ובפ' אע"פ (דף נ"ט ע"א). ואע"ג דהוי דבר של חבירו ודשלב"ל אין לחלק דמ"מ עליו יכול לאסור כיון דהוא ברשותו. ואם לא קראו האיסור בפיהם רק חתמו את עצמם על הכתב כיון דנדר שלא בדיבור כ"א בכתב לבד יש מקילים בו לגמרי כמ"ש בשו"ת מים רבים חי"ד סי' ס"ח בשם שכנה"ג בי"ד סי' ר"י בהגהות הטור אות ו' ואות ט' בשם תשו' מהריב"ל ח"א כלל ו' סי' מ"א ומ"ז וח"ג בסי' כ"ד וכ"כ בשם עוד פוסקים ואע"פ שיש חולקים מ"מ בנדון דהנ"ל ודאי היה נראה להקל כיון בלא"ה יש ספק שהוא רק בל יחל מדרבנן. אבל כיון שקרוב הדבר מאד שקראו ג"כ בפיהם טרם שחתמו כאשר כן הדבר מצוי א"כ יש להחמיר דה"ל בודאי בל יחל מדרבנן. וספק בל יחל דאורייתא:

קיצור. עוד הקשה מ"ש עשייתי מדין קונם שאני עושה דחשוב יש בו ממש. ויש לחלק כי אני כולל גופו וידיו. משא"כ עשייתי אינו רק המעשה שעשה. וגם בענין שאני עושה אין דינו מוכרח כדמשמע בטוש"ע אה"ע סס"י פ"א. וא"כ לכאורה האיסור בנד"ז הוא רק בל יחל דרבנן אבל עכ"ז אינו מוכרח די"ל שחיטתו אסורה קאי על הבשר שישחוט ואם לא קראו הנדר בפיהם כ"א שחתמו על הכתב הי' נראה להקל כיון בלא"ה יש ספק שהוא רק בל יחל דרבנן:

ד ועתה יש לחקור אולי יהיה דין איסור זה כדין חרמי הקהל שכתבו התוס' ספ"ג דשבועות (דכ"ט רע"ב) בד"ה כי היכי דדעת הקהל כך הוא שיתירו כמו שירצו ואפילו בלא פתח וחרטה. וכ"כ בפסקי תוס' שם סעיף כ"ט וכ"כ הרא"ש סכ"ג כעין גזרה ואיסור לכל מי שיעבור על גזירתם הלכך אוסרין ומתירים הם בעצמם עכ"ל. והאגודה פ"ג דשבועות סי' י"ב וחרמות שלנו יש להם היתר כיון שאומר ע"ד הקהל עכ"ל. והרשב"א בחידושיו שם כ' שהם כמתנים להיות הדבר כאיסור להם עד שיסכימו להתירו והוה להו חרמי צבור ושבועותיהן כשבועות הנשים דא"ר פנחס כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת פ"ה דנדה (דמ"ו ע"ב) עכ"ל. וכ"כ בחידושי הריטב"א שם וז"ל וטעם המנהג ההוא אינו אלא דכיון שנהגו כך הרי הוא כאילו פירשו בשעת החרם שיהיו אסורים בו ועד שיתירוהו כו' עד שיחרימו בפירוש שלא יוכלו להתירו דההוא ודאי אין לה היתר אלא כדין היתר שבועה דעלמא ע"י חכם או ג' מתירין את הנדר עכ"ל. והנה בשמ"ח סי' ב' סכ"ב קהל שתיקנו שלא ישחוט כ"א שוחט ידוע ומה שישחוט זולתו יהי' אסור. דבריהם קיימים דהרשות לצבור לאסור המותר עכ"ל. מבואר מדבריו דאינו מדין נדר כ"א מצד שיש רשות בצד הצבור לאסור המותר וע"ש בפ"ת סי' א' סעי"א סקי"ט ומה שהביא כן בשם רבינו ירוחם והוא ברי"ו נט"ו אות ה' סוף ח"א. וכמ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע סי' א' סעיף י"א ס"ק נ"ג. הרי אע"פ שאמרו יהיה אסור דנין אותו כ"א ע"ד שהצבור אסרו המותר ולא ע"ד דין נדר האמור בתורה. וע' בב"י סי' ר"ה בשם תשו' הרשב"א ח"ג סי' שי"ד והצבור יכולים לקנוס כו' ולעשות פתם כו' ע"ש. אך צ"ל דכיון שאמרו לשון יהיה אסור מדוע לא נחמיר דהוי נדר דהא איסור בו נדר כמ"ש בגמ' פ"ג דשבועות ובי"ד סי' ר"ד. ואפ"ל משום דמשמעות דיהיה אסור לכל ישראל ואין אדם אוסר דבר של חבירו על חבירו כדאיתא בפרק אע"פ (דנ"ט ע"א). לפ"ז כאן בנד"ז שאמרו יהיה שחיטתו אסורה עלינו הח"מ. נמצא אסרו רק על עצמן ולא על כל ישראל. ע"כ שפיר י"ל דפי' יהיה אסור היינו מדין נדר. ולא ע"ד שהצבור אוסרים המותר וע' כה"ג בש"ך סי' ר"ה סק"ז מ"ש בשם הב"ח ואיכא למידק כו'. אך עכ"ז אם יפרשו שנתכוונו רק ע"ד שהצבור מתנים לאסור המותר ולא לדין נדר נראה שנאמנים וראיה ממ"ש הרשב"א והר"ן פ"ב דנדרים אמתניתין סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כו'. ולכאורה יש להחמיר מטעם אחר עפמ"ש בשו"ע סי' רכ"ח סכ"ו:

ה ולמעשה נראה שצריכים להתיר איסורם ע"פ שלשה. כדין התרת נדרים. ומצאתי בחידושי הריטב"א ספ"ג דשבועות וז"ל ולמדנו משמועתינו שאף בדבר מצוה יש התרה ע"י פתח ראוי דהא שבועות התורה בדבר מצוה היא וחש מרע"ה להפרה. וכן למדנו מכאן רבים שנשבעו בדבר אחד יכולים להיות מתירים אלו לאלו אם ראוים לכך דהא בשבועות התורה אין כאן מי שיתיר להם אם לא היו עצמן מתירים אלו לאלו עכ"ל. וזה מועיל לנד"ז דאף שהי' לדבר מצוה יש לו התרה. אמנם מ"ש יכולים להיות מתירים אלו לאלו זה פליגא עמ"ש בש"ע סי' רכ"ח סעיף למ"ד ויתירו להם ג' אנשים שאינן מבני העיר כו' והוא מתשו' להרמב"ן שהביא הב"י. וע"כ יש להחמיר בזה כהשו"ע שיהיו המתירים לא מאותן שבאו עה"ח בהכתב והמ"ץ הר"פ נ"י יעמוד ע"ג להורותם דרך ההתרה. והנה הפתח שיכולים למצוא כאן הוא כנז' בגמ' פ"ג דנדרים (דכ"ג סע"א) גבי דביתהו דאביי ומעשה דר"י. והוא הדין המבואר בש"ע סי' רכ"ח ססע"י ז' אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן והיינו שמאחר שלפי מכתבם מה שהחמירו כן על השו"ב ר' לוי יצחק זהו לא מפני שלא האמינו לו בשו"ב לבדו כ"א מפני טעם אחר א"כ קרוב הדבר שאם היו יודעים שיעבור על גזירתם לא היו אוסרים שחיטתו לעולם ע"כ יכולים להתיר להם. ועוד יש לצרף לזה שיאמרו שמתחרטים ע"ז האיסור ואף כי צריך חרטה דמעיקרא דוקא ולא מה שמתחרט מכאן ולהבא כמ"ש הרשב"א והרא"ש והר"ן פ"ג דנדרים (דף כ"ב) הובא ב"י וש"ע סי' רכ"ח ס"ז. ובנד"ז י"ל שאין מתחרטים אלכתחלה כיון שהיה להם תועלת ע"י זה האיסור שעי"ז שחטו שניהם ביחד וזה היה רצונם. מ"מ י"ל שמתחרטים דלמה היה להם להחמיר כ"כ שיהי' שחיטתו אסורה לעולם ודי הי' לקונסו בקנס ממון כי למה להם להחמיר כ"כ כאשר עדיין לא מצאו שו"ב טוב יותר ממנו וגם אביו היה שם שו"ב ע"פ ציווי אאזמו"ר הגאון ז"ל ומן הדין בנו קודם. וא"כ הי' חומרא יתירה להחמיר כ"כ באיסור דלעולם. ולכל היותר היה די והותר לאסור שחיטה זו שישחוט בלא השני. ע"כ שפיר י"ל שיתחרטו מעיקרא כיון שהיה אפשר לתקן רצונם בלי איסור דלעולם. ומלבד זה אפ"ל עוד טעם דמהני החרטה. עפמ"ש הב"י סי' רכ"ח גבי ויזהר הנודר שלא יאמר בד"ה ובסי' רנ"ה כתב על מי שאסר אבל כל דבר כו' ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו לומר שמעכשיו מתחרט מה שאסר על עצמו. וכ"כ עוד בשם הרשב"ץ בד"ה וכתב הר"ש בר צמח. וא"כ בנד"ז ג"כ אע"ג דלא דמי לנדון דהרשב"א והרשב"ץ מ"מ מאחר שנת' לעיל שמצד עצם לשון יהיה שחיטתו אסורה יש ספק שמא קאי על השחיטה לבד והוי דבר שאין בו ממש. ע"כ אף שנתבאר ג"כ שיש לומר דקאי על הבשר. מ"מ יש פנים לומר דיש להקל להתיר בזה ג"כ בחרטה דהשתא. ומ"מ לא שנסמוך ע"ז למעשה ח"ו. אלא כיון שי"ל שיתחרטו למפרע ממש מטעם הנ"ל שהאיסור דלעולם על ר' לוי יצחק היה שפת יתר. א"כ י"ל דהוה חרטה דמעיקרא ממש. וגם בצירוף הפתח הנ"ל שיפתחו להם אילו הייתם יודעים שיעבור על הנדר לא הייתם נודרים. ובפרט שיש לו קצת אמתלא על מה שעבר וע"כ יותר י"ל אילו היו יודעים. לכן ע"י שני צירופים אלו הפתח והחרטה יכולים להתיר להם ע"פ שלשה שיהיו רשאים לאכול משחיטתו להבא. ויש להוסיף עוד לעשות מהחרטה עוד פתח ג"כ כנזכר בשו"ע סי' רכ"ח ס"ז בהג"ה:

ו ולענין ההיתר של האיסור שאסר על עצמו ר' לוי יצחק שבאם שיעבור כו'. ג"כ יכולים להתיר לו כאשר יסכימו החתומים שיתירו לו. כדין הנודר לחבירו שמתירין לו מדעתו. והפתח והחרטה יוכל להיות ג"כ כנ"ל. וכמבואר בב"י סי' רכ"ח שם בד"ה ובסי' רנ"ה כתב על מי שאסר על עצמו בשר ויין כו' נ"ל שכל כיוצא בו פותחין לו מן הנדר עצמו ומתירין כלומר אם היית יודע שתעבור על הנדר כו' יעו"ש אף שאין זה לשונו ממש. וגם החרטה יוכל להיות אצלו חרטה דמעיקרא כי קרוב הדבר שגם אם לא היה אוסר ע"ע בחומרא כ"כ לא היו מעבירים אותו למעשה והיה די בהבטחה וכיוצא בו ע"כ יוכל להתחרט מעיקרא על האיסור. ובצירוף הפתח הנ"ל יוכלו להתירו לו וגם לעשות מהחרטה פתח כמ"ש בשו"ע:

ובלא"ה אם השוחט אוסר שחיטתו כנבילה אם יעשה דבר פלוני יש לומר אין שחיטתו נאסרה דמלבד שמתפיס בנבילה ה"ז מתפיס בדבר האסור הרי כ' עוד בשו"ע סס"י ר"ה סעיף ב' ובב"י שם שאינו יכול לאסור אא"כ מתפיסו בקונם וזה שייך בדבר שלו. משא"כ הכא גוף הבהמה אינה שלו ואינו יכול לאוסרה רק השחיטה שלו יכול לאסור והוא דבר שאין בה ממש ואף את"ל שאוסר הסכין הרי קיי"ל דאפילו סכין של עובד כוכבים מותר לשחוט בה בהמה בריאה בשו"ע רס"י יו"ד ואפילו במסוכנת דאסור לשחוט אותה בסכין של עובד כוכבים מ"מ רבו הפוסקים דאין הבהמה נאסרת. וכיון דלא אמר כן רק בכתב ודאי אין לחוש: