א

סימן קעט

בנדרים פרק ר"א (דס"ה ע"א) תניא המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. התוספות שם לא נהירא להו פי' הרא"ם שהביא הרא"ש. וז"ל לכאורה משמע דלפניו משמע היינו דבעי מדעתו וקשה כו' לכן נראה דבפניו אינו אלא מפני החשד ואפילו בעל כרחו כיון שיהיה בפניו וכן משמע במדין לך והתיר נדרך אפילו בע"כ דיתרו עכ"ל. והנה נדר משה ליתרו הוא מפני טובה שעשה לו שנתן לו בתו כמ"ש הרא"ש בפסקיו שם בשם ר"ת והובא ב"י וכ"כ שאר המפרשים ואעפ"כ ס"ל להתוספות דמתירין אפילו בע"כ דיתרו רק שיהי' בפניו. ובתוספות משמע דזהו לפי הטעם שכתוב בירושלמי מפני החשד. אכן בחידושי הרשב"א כתב דגם לפי טעם מפני הבושה י"ל דצריך לפניו ממש ואפילו בעל כרחו. דאילו להטעם מפני החשד מהני אף שלא בפניו ממש רק שיודיעוהו. וכן הוא דעת הרמב"ם פ"ו מה' שבועות דין ז' וכמ"ש הלח"מ שם וחלק על הב"י שהסיע דברי הרמב"ם לכוונה אחרת. וראיית הרא"ם מהא דאין חבין לאדם אלא בפניו דהיינו מדעתו י"ל דהוא דומיא דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין ואם קבלו שלא בפניו רבו האומרים דאין דנין ע"ז כמ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ח סט"ו. ובפניו היינו אפילו בעל כרחו. וע' בב"ק פב"ת (דקי"ב ע"ב) והועד בבעליו ובפרק חזקת (דכ"ח ע"ב). א"כ כמ"כ גם כאן י"ל אין מתירין לו אלא בפניו ממש ואפילו בעל כרחו. ועיין בירושלמי בנדרים פרק השותפין הלכה ד'. והנה רוב הפוסקים חולקים ע"ז וס"ל דהנודר לחבירו נדר שהוא לתועלת חבירו וכמו נדר משה ליתרו אין מתירין לו אף בפניו אלא מרצונו. וכן פסק בטוש"ע. מ"מ כתבתי זה דלפעמים לסניף יש לסמוך ע"ז כגון בנדר שיש בו כמה טעמים דאינו נדר כלל כמו בנודר בכתב ולא הוציא הנדר מפיו. וגם י"ל שהנדר הוא בטעות כעובדא דאתאי לידי. לכן אף שיש לחוש להחולקים ע"ז ואומרים דגם בכתב חשוב נדר. ושאין טעות כזה מבטל הנדר. בכה"ג ודאי יש לסמוך דמהני התרה בפניו של מי שנדר בגללו אף שלא ברצונו. ועיין כה"ג בשו"ת ח"צ סי' מ"א ד"ה ובענין הנודר לחבירו: