א

סימן קעח

בנדרים פרק קונם יין (דס"ב ע"ב) משנה עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים ופי' הר"ן דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם עכ"ל. ועיין בפסחים (ד"ג סע"ב) שעורים נעשו יפות צא ובשר לסוסים. הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר אם היה בבקעה בבקעה. וכ' הרמב"ם בפירוש המשנה ואמרו אם היה בהר ר"ל אם נדר בהר ימתין זמן הקציר או הבציר בהר ואע"פ שירד לבקעה כו'. וכן פי' בקיצור פסקי הרא"ש סס"י א'. אבל הר"ן פי' הכל לפי מקום נדרו כלומר מסתמא בכל מקום מקרי קציר. קציר חטים. אבל אם במקום נדרו הורגלו לקרות לקציר שעורים קציר סתם הכל לפי מקום נדרו וכן נמי אם היה בהר בהר אף בזה הולכים אחר מקום נדרו. הנה מפרש הכל לפי מקום נדרו קאי ג"כ על קציר חטים אבל לא קציר שעורים ופשט ל' המשנה אינו מורה כן אלא דזהו מלתא פסיקתא דקציר סתם זהו קציר חטים ולא קציר שעורים רק הכל לפי מקום נדרו קאי על אם היה בהר בהר כו'. והרע"ו נמשך אחר הר"ן ופי' דאזלינן בתר רובא וז"ל אם רוב תבואות המקום חטים עד קציר חטים ואם שעורים עד קציר שעורים. והתוי"ט הביא דברי התוספות ובמקומות שיש קציר חטים וקציר שעורים עד שיתחיל קציר חטים דקציר המיוחד קאמר עכ"ל. אפ"ל דפליגי על הר"ן או י"ל דמיירי שרוב תבואות המקום חטים. ומ"מ דברי התוספות בפי' המשנה אינן מורים כדברי הר"ן. והטור סי' ר"כ כ' ג"כ כדברי הרע"ו וז"ל וקציר סתם הוה קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו עכ"ל. והב"י הביא מראה מקום על זה מדברי הר"ן. והנה מהירושלמי מוכח שאין הפירוש בענין הכל לפי מקום נדרו כדברי הר"ן אבל מ"מ משם גופא מוכח שדינו אמת. וז"ל אמתניתן עד הקציר קציר חטים. כתיב (רות סס"י ב'). עד כלות קציר השעורים וקציר החטים ואת אמרת כן ופי' הפני משה ואת אמרת כן בתמיה דקציר חטים לבד קרוי קציר. ומשני מה דהוא קרייא בדרום היא מתניתא בגליל. ופי' הפ"מ קרא מיירי בדרום א"י דשכיחי שעורים טובא ומתניתן בגליל מיירי דלא שכיחי שעורים כולי האי והכל לפי מקום הנודר עכ"ל. א"כ מזה דהירושלמי אינו מפרש מ"ש במשנה הכל לפי הנודר כפירוש הר"ן דא"כ מאי מקשה הירושלמי מהפסוק על המשנה הא במשנה עצמה מבואר התירוץ. א"ו מפרשי דמתניתן מלתא פסיקתא נקט דקציר זהו קציר חטים. והכל לפי מקום נדרו קאי על אם היה בהר כו' כנ"ל. ולכן מקשה דהא בקרא מצינו דשעורים נק' קציר שעורים וחטים נקרא קציר חטים וא"כ מנלן דקציר סתם הוא רק קציר חטים וע"ז מתרץ קרא בדרום ומתניתן בגליל ועיין במשנה פרק אע"פ (דף ס"ד ע"ב) א"ר יוסי לא פסק לה שעורים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום. ובירושלמי שם מהו סמוך לאדום לדרומה. ור"ל כמ"ש בירושלמי כאן קרא בדרום והיינו דשם שכיחי שעורים טובא ואוכלים שעורים משא"כ בשאר מקומות וכדמוכח מהגמרא דפסחים (ד"ג סע"ב) הנ"ל. ואף דבש"ס דילן שם פי' לא פסק לה שעורים כפליים כחטין אלא ר' ישמעאל כו' י"ל הירושלמי מפרש המשנה כפשוטה. ומ"מ מוכח מהירושלמי דבדרום ששם שכיח שעורים טובא לא אמרינן דסתם קציר זהו קציר חטים ולא קציר שעורים. וזהו כדברי הר"ן. וא"כ מוכח דינו אבל לא פירושו. והקה"ע פי' הירושלמי באופן אחר. וז"ל כתיב עד כלות קציר השעורים וקציר החטים משמע דשניהם כלים בבת אחת ובמתניתן תנן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים. ומשני מה דהוא קרייה הוא בדרום א"י שם קציר חטים ושעורים שוין. מתניתן איירי בגליל שם אין קצירן שוין עכ"ל. וא"כ לפ"ז אין ראיה כלל לדינו של הר"ן. אכן פירושו תמוה דאיך אמר שבדרום א"י קציר חטים ושעורים שוין הרי שם בקרא נאמר והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים. משמע בהדיא דקציר שעורים קודם. וכן מבואר בהדיא בחומש ס"פ וארא. כי השעורה אביב כו' והחטה והכוסמת לא נכו כי אפלות הנה. ומ"ש בפי' הפסוק עד כלות קציר השעורים וקציר החטים מבואר בהדיא ההפך מפירושו במד"ר ברות שם וז"ל א"ר שמואל בר נחמן מתחלת קציר השעורים עד קציר החטים שלשה חדשים עכ"ל. ועיין בהרמב"ם פ"י מה' נדרים ה"ט והלכה יו"ד מבואר דמפרש המשנה דלא כפירוש הר"ן. ורי"ו ני"ד ח"ו מפרש כהר"ן וז"ל ועד הקציר סתם עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא שעורים ואם המקום שנדר בו קציר שעורים הולכים אחריו עכ"ל:

ב והנה במ"ש הטור דאם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו. וס"ל דסמכינן ארובא להקל. הקשה ע"ז הב"ח בסי' ר"כ מהגמרא פרק הנודר מן המבושל (דנ"ג סע"א) גבי הנודר מן השמן דלא אזלינן בתר רובא. וכן הלח"מ שם פ"י מה' נדרים [ה"ט] הקשה קושיא זו וע"ש תירוצו דהלח"מ. ולכאורה ראיה לדבריו מהגמ' בב"ק ר"פ המניח את הכד קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב משמע באיסורא בכה"ג אזלינן בתר רובא. ע' תוספות ספ"ק דב"מ (דף כ' ע"ב) ד"ה איסורא. ומ"מ מדברי הר"ן ורי"ו אין הכרח לדינו של הטור דהם לא הקילו רק אם במקום נדרו הורגלו לקרות לקציר שעורים קציר סתם. אבל מה שבהמקום רובו קציר שעורים אפשר לא היו מקילים וכפשוטו של הש"ס (דנ"ג א') דלא אזלינן בזה בתר רובא. והט"ז סי' ר"ח סק"א חילק באופן אחר דודאי כל שיש ספק בגוף הנאסר אזלינן לחומרא ולא אזלינן בתר הרוב כו' אלא דאם אין הספק בגוף הנאסר אלא נקטי לסימן כו' אמרינן דלא מחית אינש נפשיה לספיקא כו' עכ"ל. וקשה דהא גבי עד לפני הפסח הוא בדבר הנאסר שאוסר א"ע לשתות דבר פלוני עד אותו זמן א"כ הזמן הוא הנאסר ואפ"ה ס"ל לחד תנא שם דלא מחית אינש נפשיה לספיקא. ואפילו לספק שקול. ודע שבחדושי הרשב"א בנדרים פרק ואלו מותרין (די"ט ע"ב) בד"ה ולענין פסק הלכה קיי"ל דסתם נדרים להחמיר. הקשה דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל אינש נפשיה לספיקא וכדאיתא בכולהו שמעתין ואילו לקמן פרק קונם יין (דס"א ע"ב) מסקינן דר' יוסי ס"ל דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא וקיי"ל כר' יוסי נגד ר' מאיר. ותירץ דהיכא דספיקו חמור מודאו לא מעייל אינש נפשיה לספיקא וגבי שתי כתי בנות דקדושין (דס"ד ע"ב) ספיקו חמור מודאו. אבל היכא דאין ספיקו חמור מודאו אמרינן דמעייל אינש נפשיה לספיקא והיינו טעמא דסתם נדרים להחמיר. וסיים ועוד צ"ת. ובודאי שצריך תלמוד דהא הרמב"ם פ"י מה' נדרים ה"ז גבי עד לפני הפסח פסק דאינו אסור אלא עד שיגיע והיינו ע"כ משום דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא והרי כ' הרשב"א דשם אין ספיקו חמור מודאו. וא"כ איך פסק פ"ב מה' נדרים ה"ז דסתם נדרים להחמיר. וצ"ל לדבריו דבסתם נדרים להחמיר אם נאמר דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא הרי אין כאן נדר כלל. וכיון דהוא נתכוין לנדור אמרינן דמעייל נפשיה לספיקא. אבל התם גבי עד לפני הפסח שגם אם לא מעייל נפשיה לספיקא יש נדר איסור עד הפסח עכ"פ לכן ע"ז אמרינן דלא מעייל נפשיה לספיקא להמשיך הנדר ביותר. ודכוותי' גבי שתי כתי בנות אם לא מעייל נפשיה לספיקא גם כן נתקיימו דבריו ומתקדשת בתו הגדולה. לכן אמרינן דלא מעייל נפשיה לספיקא. אבל גבי סתם נדרים אם נאמר דלא מעייל נפשיה לספיקא לא נתקיימו דבריו כלל. וכיון שנדר אמרינן דמעייל נפשיה לספיקא. וראיה לחילוק זה ממה שבגמרא אמתניתן דסתם נדרים להחמיר הביאו כמה תנאים דפליגי בענין אם מעייל אינש נפשיה לספיקא או לא. וקשה אמאי לא הביאו פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי גבי שתי כתי בנות וגבי עד לפני הפסח דהפלוגתא ג"כ בענין אם מעייל אינש נפשיה לספיקא או לא. אע"כ צ"ל דלא דמי דהתם גבי שתי כתי בנות וגבי עד לפני הפסח גם אם לא מעייל נפשיה לספיקא יש קיום לדבריו. לכן לא דמי לסתם נדרים דאם לא מעייל נפשיה לספיקא אין שום קיום לדבריו ולא נדר כלל. וע"כ מביא ממקומות כה"ג דג"כ אם לא מעייל נפשיה לספיקא בטלו דבריו ואין כאן נדר ונזירות. ואפ"ה יש תנא דס"ל דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא:

ג ולכן אתי שפיר פסק הטור והרע"ו דאם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו. דכיון דרובו קציר שעורים א"כ אף שקציר חטים חשוב יותר מ"מ כיון שהוא רק מיעוטא לכל הפחות ספיקא מיהו הוי. וקיי"ל לא מעייל אינש נפשיה לספיקא היכא דעכ"פ מתקיים נדרו דהיינו עד קציר שעורים. וה"ל כהא דעד לפני הפסח לשטת הרמב"ם. וגבי שמן היינו משום די"ל שנתכוין לשניהם ואין הרוב סותר את המיעוט וע' כה"ג בחדושי הרשב"א פ"ק ד"י ד"ה אמר לך עצם ודאי פוגם. ואע"ג דשם שבקינן הספיקא אף שאינו מכחיש הודאי. הכא דמפרשין דבריו על שניהם י"ל שאני. וא"כ כשהקהל חתמו שאם לא יתנו לו מאתים רו"כ יהיה שחיטת השו"ב השני חד"א כיון דע"כ הפי' או כנבלה וטרפה שזהו פי' חתיכא דאיסורא או ר"ל כאיסור שע"י נדר. וא"א לומר ב' הענינים יחד אלא או זה או זה. וכיון דהפי' משמע יותר דחד"א היינו איסור נבלה וטרפה ה"ל כסתם תרומה בגליל מותרת שאין אנשי הגליל מכירין תרומת הלשכה ואפילו יהיה ע"ד רוב ומיעוט יש לפסוק כן כדעת הטור גבי קציר שעורים אלא דיש לחלק דשאני התם בדין דהטור שעכ"פ אף אם נפרש דעד הקציר היינו עד קציר שעורים מתקיים נדרו ולהכי אמרינן דלא מעייל נפשיה לספיקא. אבל בנדון זה דאם נפרש חתיכא דאיסורא נבלה וטרפה אין בנדרו כלום א"כ בכה"ג קיי"ל סתם נדרים להחמיר כמו שנתבאר סעיף ב'.עכ"ז י"ל דדוקא כשהלשון מסופק אמרינן סתם נדרים להחמיר בכה"ג. אבל כשהלשון מורה יותר לקולא מקילין אף אם יתבטל נדרו וכמו סתם תרומה בגליל מותרת מה"ט. והא דגבי קציר שעורים אמרנו דהטעם ג"כ משום דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא כיון שאין נדרו מתבטל לגמרי. ולא די במה שרוב הקציר שם שעורים י"ל משום דכיון דקציר המיוחד הוא קציר חטים כמ"ש התוספות ע"כ לא מהני בזה אם אין קציר שעורים רוב. אבל בשא"ד דליכא עדיפותא כחטים על שעורים מהני כשהלשון מורה יותר. וכמו תרומה בגליל דדוחק לומר דבגליל אין מכירין כלל תרומת הלשכה ואפילו מיעוטא ליכא זהו קצת דוחק אלא אפ"ל אע"פ שהוא ע"ד רובא ומיעוט אזלינן בתר רובא. והא דשמן שבפרק הנודר מן המבושל (דנ"ג סע"א) י"ל כמ"ש הלח"מ דשם הטעם משום שי"ל שנתכוין לשניהם. אבל הכא דע"כ נתכוין לאחד או לתרומה או לתרומת הלשכה אזלינן בתר רוב משמעות הלשון ולא חיישינן למיעוטא. ועוי"ל דאף אם נאמר דלא מהני רוב משמעות הלשון לבד מ"מ ה"נ גם אם יפרשו חתיכא דאיסורא י"ל מתקיים דבריהם שהצבור יכולים לאסור דבר המותר. וכיון שלא חתמו רוב הקהל ע"ז נתבטל איסור זה ג"כ. אבל אם נתכוין לחתיכא דאיסורא דדבר הנדור היה נאסר על היחידים ג"כ. שגם כל יחיד יכול לאסור על עצמו מדין לאסור איסר על נפשו. אבל כיון שי"ל יותר שנתכוונו שיהי' חד"א כנבלה וטרפה. דכן משמע הלשון. וגם אינו מתבטל נדריהם שהרי חתמו ע"ד שרוב הקהל יחתמו והקהל יכולים לאסור כה"ג. אלא שאח"כ נתגלגל שלא חתמו רוב הקהל א"כ זה ודאי לא גרע מדין הטור והרע"ו גבי קציר שעורים. והנה עכ"ז קשה קצת מהא דשמן שומשמין דחיישינן למיעוטא וקשה לסמוך על חילוקו של הלח"מ. ועם היות כי לכאורה בירושלמי משמע דלא חיישינן למיעוטא דהא באותו משנה דהנודר מן השמן מותר בשמן שומשמין שנינו מן הכרישין מותר בקפלוטות איתא מתניתא מקום שאין קורין לקפלוטות כרישין אבל במקום שקורין לקפלוטות כרישין לא בדא לכן צריכא אפילו במקום שקורין לקפלוטות כרישין. מן הכרישין מותר בקפלוטות. וכ' הקה"ע הטעם כיון דרובן סתמן קפלוטות קורין אותן ולא כרישין עכ"ל. משמע לא חיישינן למיעוטא דקורין אותן כרישין בסתם. אך אנן ודאי קיי"ל כש"ס דילן וגם הפוסקים לא הביאו הירושלמי כלל. ולקמן כתבתי די"ל דהירושלמי לא פליגא על דין דשמן שומשמין משום דקפלוטות זהו שם אחר לגמרי. משא"כ שמן שומשמין זהו שם לווי לבד. לכן אף אם בכרישין וקפלוטות אזלינן בתר רובא דקורין לקפלוטות קפלוטות ולא כרישין י"ל גבי שמן שומשמין לא אזלינן בתר רובא כיון גם אצל רובא זה נזכר עליו בקריאתם שמן רק שהוא בשם לווי שמן שומשמין לכן לא דמי לקפלוטות דאצל הרוב שקורין קפלוטות לא נזכר עליו כרישין כלל. ע"כ שמן שומשמין במקום שמסתפקין ממנו ג"כ המיעוט קרוב יותר לשמן סתם מקפלוטות לכרישין. ומ"מ בנד"ז יש למצוא טעם להתיר דכיון דהאיסור רק ע"י שחתמו על הכתב י"ל החתימה לא מהני כלל לפ"ד הרבה פוסקים דס"ל דבעינן ביטוי שפתים וכמ"ש מזה בכנה"ג. ובשו"ת שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ט. ולכן בצירוף טעם זה לכל הנ"ל י"ל ודאי אינן נאסרים:

קיצור מתשו' הנ"ל א בפירוש הכל לפי מקום נדרו מפרש הרמב"ם דקאי עמ"ש אח"כ אם היה בהר בהר. והר"ן מפרש דקאי אדלעיל מיניה ג"כ. דאומר אבל לא קציר שעורים וע"ז מסיים דעכ"ז הכל לפי מקום נדרו. וכן פי' רי"ו נתיב י"ד ח"ו. ופשט לשון המשנה מורה כהרמב"ם וכן מוכרח בירושלמי דמקשה על המשנה ומתרץ. ואם הפירוש בהמשנה כמ"ש הר"ן ורי"ו אין שום התחלת קושיא כלל. א"ו משמע הפירוש כמ"ש הרמב"ם. וכן משמע שפירשו התוספות. והנה הטור הוליד מפירוש זה שפירש בהמשנה ג"כ כהר"ן. ומזה יצא לו דאם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו דהא קאמר במשנה הכל לפי מקום נדרו. אבל לפי' הרמב"ם אין דינו מוכרח ויש לומר דאעפ"כ אסור עד קציר חטים כיון שמ"מ קציר חטים הוי ג"כ מיעוט וגם חטים עדיפי. ואתיא במכש"כ מדין הנודר מן השמן דמבואר בגמרא (דף נ"ג ע"א) דאסור בשמן שומשמין ג"כ אם אף רק מיעוטא מסתפקים ממנו. וכ"מ מדינו של הרמב"ם והש"ע סי' רי"ז ססע"י ג' דפסקו אין הולכין אחר הרוב:

ב והלח"מ שם פ"ט דין ה' הקשה ע"ז כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא וי"ל דאם לא היה אפשר לפרש אלא משמעות אחד ודאי דהיינו מפרשים אותו המשמעות אשר הוא מסכים לדבר הרוב ולא המשמעות אשר הוא מסכים למיעוט. אבל כיון שאנו יכולים לפרש השתי משמעות ונאמר דנתכוין לומר שמן על שני מינין של שמן נפרש הלשון ונאמר דנתכוין על הכל ונעשה הלשון הסתמי כולל כיון דהוי מלתא דאיסורא עכ"ל. ועפ"ז יישב דעת הטור דלעיל משום דשם א"א לפרש רק משמעות אחד. והש"ך סי' ר"ך סי"ד ס"ק כ"ד כ' לתרץ בשם העט"ז ואין דבריו מובנים לי. דגבי שמן עד"מ אם רוב העיר מסתפקים בשמן זית. וגם אותו הרוב קורין לשמן זית שמן סתם. ולשמן שומשמין קורים בשם לווי שמן שומשמין רק מיעוט העיר אוכלין שמן שומשמין וקורין גם אותו שמן סתם אעפ"כ אסור בשניהם כ"כ הרמב"ם פ"ט דין ה'. והט"ז סי' ר"ח סק"א חילק בענין אחר. והעיר מהא דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא גם בנדרים ג"כ. והרשב"א כ' דאין אומרים כן אלא במקום שספיקו חמור מודאו. מיהו להרמב"ם י"ל אף אם אין ספיקו חמור מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא והיינו כשלא יתבטל נדרו לגמרי וישאר נדרו קיים חוץ מן הספק. רק כעת ק"ל דא"כ ר' עקיבא ר"פ הנודר מן הירק דכל מידי דממליך שליח עליה הרי הוא ג"כ אסור. ואמאי נימא לא מעייל אינש נפשיה לספיקא. וא"כ דין זה אתי רק לת"ק דרע"ק. מדברי הר"ן ורי"ו אף שמפרשים הכל לפי מקום נדרו כהטור עכ"ז אין משמע בדבריהם להקל ברובא ומיעוטא. ולכאורה רע"ק דס"ל הנודר מן הבשר אסור בבשר דגים זהו לא גרע מרובא ומיעוטא ואף ת"ק דמתיר בבשר דגים י"ל דיחמיר ברובא ומיעוטא דומיא דשמן שומשמין. דהא לא אמרו בגמרא דזהו לרע"ק דוקא:

ג ומ"מ בדינו דהטור י"ל כמ"ש הלח"מ. לכן לא דמי ג"כ לבשר דגים דשם י"ל ג"כ שנתכוין לשניהם. אבל הכא דרק נתכוין לאחד י"ל דאזלינן בתר רובא. וקצת משמע בירושלמי גבי כרישין וקפלוטות דאזלינן בתר רובא לפי' הקה"ע. וצ"ל דלא דמי לשמן שומשמין דשם הרוב קורין קפלוטות ולא כרישין כלל. אבל גבי שמן שומשמין אף הרוב קורין אותו שמן רק שמוסיפים שם לווי שמן שומשמין. א"כ להירושלמי כשהשמות מחולקין לגמרי אף שהמיעוט קורין לקפלוטות כרישין אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא אף שיש לקיים שתיהן וצ"ע. ובנדון שנשאלתי בכתב הקהל שיהיה כמו חתיכא דאיסורא. שרוב העולם קורין כן על חתיכת איסור ממש כנבלה וטרפה אף אם המיעוט קורין כן על דבר שנאסר בנדר. י"ל להטור ודאי אזלינן בתר רובא וגם י"ל לא מעייל נפשיה לספיקא כיון שלא יתבטלו דבריהם. גם לחילוק הלח"מ י"ל כן דהכא ג"כ נתכוונו לחתיכא דאיסורא אחת. ואעפ"כ אין לסמוך ע"ז להקל כיון מקור דברי הטור בנוי על פירושו בהמשנה הכל לפי מקום נדרו והרמב"ם והתוספות אין מפרשים כן. ודבריהם עיקר. וגם הר"ן ורי"ו שמפרשים כן י"ל דמיירו ששם כולם קוראים לקציר שעורים קציר סתם. ולכן אין להקל רק משום שיש עוד צירוף עצום להקל כיון שהאיסור רק ע"י חתם ידם ולא ע"י דבור פה. ובהצטרף טעם זה להא דרובא ומיעוטא ודאי אין להחמיר. אגב אמינא שמהדין דשמן שומשמין דאמרי' ספק איסורא לחומרא אף נגד רובא יש קושיא להפוסקים דס"ל גבי טרפות דבספק שקול מוקמינן אחזקה דהתירא עיין ביו"ד סי' נו"ן דהא רובא עדיף מחזקה. ואף אם זהו רק חומרא בנדרים מ"מ כיון שמחמירין הכא אפילו ברובא אין להקל בטרפות בספק שקול אף שיש חזקת היתר: