א

סימן קעז

אחלה נא פני כ"ק להזדקק בענין הזה שהשכרנו שו"ב שמו אהרן במו"ה מנחם מקאנאטאפ בשנה דאשתקד קודם ר"ה בעד מאה רוכ"ס לשנה בהסכמתו וכתב לו המ"ץ דמחנינו כתב ע"ז וכמה אנשים מחשובי דמחנינו באו עה"ח ונתן לו המ"ץ הכתב שאבוא ג"כ עה"ח ואדהכי נסע השו"ב לקאנאטאפ מקום חנייתו וכשבא ממקומו הנ"ל בא בהשתדלות שרוצה שכירות מדי שנה שני מאות רוכ"ס והיינו דחוקים מאד לשו"ב מחמת שהשו"ב השני היה צריך להשגיח עליו כפסק שיצא מן המ"ץ דמחנינו והוסכם לזה הפסק המאוה"ג מו"ה יצחק אייזיק מהאמי' ז"ל וכתב לו איש א' כתב על שני מאות רוכ"ס וכתב ג"כ בהכתב שבאם לא יקבל השני מאות רו"כ אזי לא ישחוט הוא וגם השו"ב השני ויהי' כחתיכא דאיסורא וכל העובר יהיה כעובר על תה"ק וחתמו ע"ז כמה אנשים אך לא רוב מהקהל בחתימות כפי הנהוג בינינו שעל כל ההתמנות וכ"ש לדבר שבקדושה צריכים ההסכם של כל בני העיר ולפחות חתימות מרוב הקהל דמחנינו וג"כ לא נעשה הכתב וחתימות באסיפת זט"ה אפי' שלא במעמד אה"ק רק שנים או שלשה אנשים קבצו חתימות אחת לאחת ובפירוש קודם חתימתי אמרתי להשו"ב הנ"ל שאינני מסכים כלל ע"ז להיות אגוד בח"ה רק שאני מסכים לתת להשו"ב איזה קצת ערך כפי שיעלה על חלקי בכללות העיר דמחנינו ובפירוש בתנאי זה אמרתי ג"כ להמ"ץ שאין ברצוני בשום אופן אחר ובאתי עה"ח וכמו"כ המ"ץ דמחנינו כשבא עה"ח אמר ג"כ להשו"ב בפירוש שלא יהא לעיכובא הח' הנ"ל רק אם יהיה איזה מראה מקום למאה שניה. וכמה אנשים כשקראו הכתב לא באו עה"ח מצד זה ולא חתמו ואף כמה אנשים שחתמו לא קראו הכתב מחמת שאינם בקיאים בטיב הקריאה ובפרטות יש ד' או ה' אנשים שידעו על מה חתמו ומהם יש שמתחרטים ע"ז:

הנה מ"ש בהכתב שבאם לא יקבל השו"ב ר' אהרן השני מאות רוכ"ס אזי לא ישחוט הוא וגם השו"ב השני ויהיה כחתיכא דאיסורא וכל העובר יהיה כעובר על תקנת הקהל. נראה לומר שאין בזה משום איסור נדר האמור בתורה. משום דאומרם כחתיכא דאיסורא משמע כדבר האסור בעצם כמו נבלה וטרפה. אף דלכאורה יש חתיכא דאיסורא שנאסר ע"י דיבור. ובגמ' פ"ב דכתובות (דכ"ב ע"א) והא שויא נפשא חתיכא דאסורא היינו איסור א"א. וצ"ע בדין האומר לאשתו הרי את עלי כאשת איש אחר. דלכאורה יש לומר דאסור דלא שנינו היתר רק הרי את עלי כאמא שזהו איסור עצמי בודאי. אבל אשת איש נאסרה ע"י דבור כדאיתא בגמ' ריש מסכת קדושין ומאי לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש וע"ש בתוס'. ומ"מ כיון שאין לה היתר כ"א ע"י גט לא דמי לדבר הנדור שיש לו היתר ע"י שאלה ועוד כי כחלת אהרן וכתרומתו נחשב דבר האסור ולא דבר הנדור וה"נ י"ל איסור אשת איש זהו דבר האסור כי היא לוקחה לו לאשה. ומחמת זה ממילא נאסרת. ומ"מ חתיכא דאיסורא הפי' יותר איסור עצמי. וכמ"ש בתוס' סוף נדרים גבי האומרת טמאה אני לך שאם מאמינה שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא והוא איסור עצמי. ובפרט דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ובלשון בני אדם חתיכא דאיסורא משמע איסור עצמי כטרפה ונבלה. דוגמא לדבר ממ"ש בי"ד סי' צ"ב ס"ד גבי לא אמרו חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב כו' וע"ש בב"י בלשונות הפוסקים שהביא בזה ונעשה כל אחד עצמו של איסור כו'. ועוד הנה ע' בי"ד סי' ר"ה בט"ז סק"ג ובש"ך סק"ז וע' מל"מ תחלת הל' נדרים ה"א בד"ה ודע דהרא"ש ובסוף דבריו הסכים למ"ש הש"ך סי' ר"ה סס"ק ז' עוי"ל כו' בשכוונתו במה שאמר יאסר ייני כו' ע"ש הרי בכונה שלא נתכוין לדבר הנדור אינו נאסר אף שהזכיר לשון יאסר א"כ כאן שאמרו חתיכא דאיסורא וכעובר על תקנת הקהל י"ל יותר שלא משמע רק שאוסרים הדבר אבל לא מדין נדר. דכיון דאמר ג"כ וכעובר על תקנת הקהל משמע איסור שהם אוסרים לא מדין נדר דאיסור נדר אפילו יחיד יכול לאסור ומה זה שייך לתקנת הקהל. אך אפשר ר"ת תה"ק אינו תקנת הקהל כ"א תורתנו הקדושה. ועכ"ז משמע ג"כ יותר שאינו מדין נדר. דא"כ היינו דין תה"ק ממש ולא כעובר בכף הדמיון. ועוד דהנה במשתמע תרי לישני איכא פלוגתא דבמשנה פ' ואלו מותרין (די"ח ע"ב) שנינו סתם להחמיר ור' אליעזר בר' צדוק ס"ל להקל. וכותי' אתיא סיפא דמתניתין סתם איסורין ביהודה מותרין כמ"ש הר"ן לשם והפוסקים פסקו כסתם מתניתן דסתם נדרים להחמיר מ"מ כשהלשון משמע יותר דלא נתכוין לדבר הנדור כנד"ז יש להקל. וע' בב"י ה' נדרים סי' ר"ח. ומ"מ צ"ע ממ"ש בב"י שם סד"ה ומ"ש ואם רוב. ויש להקשות עליו ממ"ש בסי' רי"ז כו' עכ"ל. והוא מהש"ס פ' הנודר מן המבושל (דנ"ג סע"א) מהו דתימא איזיל בתר רובא כו'. וע' פרק קונם יין (דס"ב ע"ב) במשנה עד הקציר כו' קציר חטים אבל לא קציר שעורים כו' וע' בט"ז סי' ר"ח סק"א אלא שנקטו לסימן. אז ודאי אנו מפרשים ההוא סימן בתר לישנא דרובא דעלמא. ובנד"ד ג"כ חתיכא דאיסורא הו"ל כמו נקטו לסימן וא"כ הו"ל כמו עד הקציר דמפרשינן קציר חטים. ה"נ יש לפרש חתיכא דאיסורא היינו דבר האסור ממש. אך דברי הט"ז וחלוקו אינו מוכרח. ויש להקשות גם עליו וע' בק"נ בנדרים ס"פ ואלו מותרין ס"ק י"ח שהביא מ"ש בזה בחי' הרשב"א שלא כהט"ז וצ"ע אם לדמות נד"ז לדין הנודר מן הדבש מותר בדבש תמרים כו' במשנה פרק הנודר מן המבושל שם ובש"ע סי' רי"ז סעיף י"ד.ומ"מ י"ל דלא דמי וע' ביו"ד סי' א' סעי' י"א ובפר"ח שם ובת"ש סי' ב' סעיף כ"ב וע' פרי תואר שם סעי' א' ס"ק י"ט מה שהביא מרבינו ירוחם נתיב ט"ו אות ה' סוף ח"א שכך כתב הר"ד הכהן בתשובה. וצ"ע בסוגיא דיבמות (דפ"ט ע"ב) וע' במסכת שביעית פ"ח משנה יו"ד בפי' הרע"ו והרמב"ם:

קיצור. שאין בזה משום איסור נדר כ"א משום שהצבור יכולים לאסור דבר המותר למיגדר מלתא:

ב וא"כ היחיד לא יכול לאסור אפילו על עצמו הדבר כמ"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל שבב"י סי' ר"ה ולא מצאתי שיהיה נאסר בדבורו משרש הדין אא"כ התפיסו בדבר הנדור. ומ"מ בשו"ע סי' ר"ה ס"ב הביא ב' דיעות בזה. וא"כ בנד"ז שלא חתמו לו רוב הקהל כ"א מקצתן הרי אלו כיחידים ואין נאסרין אף הן עצמם. כ"א מחמת ספק שני הדיעות. וגם יש להם לצדד שאילו ידעו שלא יחתמו רוב העיר לא היו חותמים כי איך הם לבדם יהיו באיסור והשאר יהי' בהיתר א"כ לא יהיה להם בשר לאכול והו"ל כעין נדרי שגגות דתנן פ' ארבעה נדרים (דף כ"ה ע"ב) ראה אותם אוכלים תאנים כו' וע"ש. ובשו"ע סי' רל"ב ס"ח דכיון שהיה שם אביו כולם מותרים מפני שהיה טעות בעיקר הנדר וא"צ התרה. וה"נ י"ל כן שהי' טעות שבודאי לא נתכונו שהם לבדם ישארו באיסור אכילת בשר וכל העיר יהיו מותרין דא"כ יעלה בידם חרס וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ח. וע' בשו"ע סי' רכ"ח סעיף מ"ד וסס"י רל"ו בהג"ה אבל אם תלויין זב"ז כו' והכא הו"ל תלויין זב"ז כ"א לא יחתמו רובם ויהיו הם מותרים רק החתומים יהיו אסורים א"כ לא יהיה להם מה לאכול. וזה כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' ססע"י י"ג כי לא נדר אלא על דעת החברה. והנה רי"ו נתיב י"ד סוף חלק ה' כתב נשבע שלא יעשה כך מטעם שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כ"כ לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות כך כתבו המפרשים עכ"ל. והביאו ב"י סי' רל"ב גבי נדרי שגגות בד"ה כ' הרמב"ם וכ"פ בשו"ע שם סעי' יו"ד והט"ז שם הקשה עליו להצריך היתר ובשכנה"ג סי' רל"ב בהגהות הב"י אות ט"ו כתב על דברי רי"ו הנ"ל וז"ל ע' ברשד"ם חי"ד סי' קל"ו ובתשו' חי"ד סי' צ"ו וחלק ח"מ סי' ק"ו הארכתי בזה וע' בהראד"ב סי' פ"א עכ"ל. ואין הספרים אצלי. ובבל"י סי' רל"ח סס"ק ח' הביא ד' הט"ז הנ"ל וכ' דלשון השו"ע משמע דא"צ התרה. וא"כ בנ"ד ג"כ שבודאי אדעתא דהכי לא חתמו החד"א וע' כה"ג בשו"ת מהריב"ל ח"א סס"י מ"ז. וכיון שהאיסור בלא"ה קלוש כנ"ל א"כ לכאורה יש לסמוך על טענה זו להתיר לגמרי והיינו אם יאמרו כן שאדעתא דהכי שישארו הם לבד באיסור לא חתמו:

קיצור. וכ"ז בצבור אבל אם היחיד יכול לאסור דבר המותר בכה"ג יש ב' דיעות בשו"ע סי' ר"ה ס"ב. והכא אף להאוסרים הו"ל הקבלה בטעות שלא קיבלו עליהם אא"כ יעשה כן רוב הצבור ולא שישארו יחידים וכמ"ש כה"ג בשו"ע סי' רכ"ח סעיף מ"ד וססי' רל"ו. וכ"מ מהדין שבשו"ע סי' רל"ב ס"י וכ"מ בתשו' מהריב"ל ח"א סס"י מ"ז וכיון שאיסור היחידים בלא"ה מסופק אולי יש לסמוך ע"ז בכה"ג:

ג וגם האנשים האומרים שלא ידעו כלל מה שכתוב בהכתב כי לא קראו הכתב כלל מחמת שאינם יודעים בטיב הקריאה א"כ לכאורה יש לומר בפשיטות דאין זה שום קבלה. אך כי יש להעיר חומרא ממ"ש הב"י בח"מ סי' מ"ה מחודש ב' בשם תשו' להרמב"ן סי' ע"ז שאף שידוע בודאי שחתם א"ע עד שלא קרא מ"מ מתחייב הוא כו' וכ"פ בשו"ע שם סעיף ג' וכ"כ עוד הרמ"א סס"י ס"ח יש לומר דהתם אסיק אדעתיה שודאי כתב החיוב היטב בהכתב. אבל הכא יש לומר לא אסיק אדעתיה כלל שיעשו חד"א. וכהא דאיתא בגיטין פרק מש"א (דע"ג א') אכלו ארי אין לנו שיהא גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה. ועוד כי הנה מקור הדין דתשו' להרמב"ן סי' ע"ז הוא ע"פ פי' התוס' בגיטין (דף ס"ד א') ד"ה שליש. דהטעם ששליש נאמן הוא אף בלא מיגו רק כיון שמסר בידו ע"ד כן מסר בידו שיהא לגרושין כו'. אבל לפירש"י דהשליש אינו נאמן רק משום מיגו אין ראיה משם כלל. ואף שרוב הפוסקים פסקו כהתוס' יש לחלק דהתם על הגט שמסר בידו שביכולתו למסור להאשה שפיר אסיק אדעתי' וע"ד כן מסר בידו לא כן הכא שנבדה שחתם ג"כ על חד"א מנלן לומר כן. ועוד דבלא"ה רבו האומרים דקבלת שבועה ונדר בכתב לא מהני ולא מידי כמ"ש בתשו' מהריב"ל ח"א סס"י מ"ז והוכיח כן מהרמב"ם ומהגמ' דשבועות (דף כ"ה) גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וגם כמו גבי עדים אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם בגיטין (ע"א א') ושם ג"כ דלכן חרש אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב נדון כחרש גמור. ואף שי"ח בגמ' שם היינו לענין חרשית דכיון שיכול לדבר מתוך הכתב יש בו דעה. אבל מ"מ מוכח מכ"ז דכתיבה אינו כדבור כלל וגבי שבועה ונדר כתיב לא יחל דברו. וכן האריך בשו"ת שב יעקב חלק יו"ד סי' מ"ט והביא הרבה פוסקים שכתבו כן ומכללן התה"ד סי' שכ"ו הובא בסמ"ע סי' ע"ג סק"א ותשו' הרא"ם סי' ע"ב וחלק על תשו' חוות יאיר. א"כ בנד"ד שלא ידע ולא קרא על מה שחתם י"ל דלכ"ע אין בזה שום חד"א. וגם המ"ץ ומעל' שידעו מה שכ' בהכתב אך אמרו בפירוש קודם שחתמו שלא יהיה לעכובא החד"א ואין רוצים החד"א א"כ ודאי אין עליכם איסור החד"א גם על האנשים שידעו וחתמו המתחרטים כעת ע"ז יש לצדד כמש"ל סעי' ב':

קיצור. האנשים שלא ידעו על מה חתמו אין לומר שיחול עליהם החד"א ע"פ ת' להרמב"ן סי' ע"ז שבשו"ע ח"מ סי' מ"ה ס"ג שיש לחלק דדבר חדש לגמרי שיש לומר דלא אסיק אדעתיה הבא עה"ח אינו מתחייב ואפילו אם נאמר שגבי ממון מתחייב אף בכה"ג מ"מ לענין חד"א ודאי יש לומר כן:

ד והנה מבואר בב"י סס"י ר"ה כתב עוד רי"ו בשם הר"ר דוד הכהן האומר יאסר ייני על כל ישראל וכו' עד צריך יו"ד שיתירוהו וזה ודאי קאי על שלא התפיסו בדבר הנדור כ"א ע"ד שעושהו חד"א כנ"ל. עכ"פ מהני התרה. וכ"פ בשו"ע סס"י ר"ה גבי ואפ"ה בע"ה יש להתירו. ופי' הש"ך דהיינו ע"י שאלה. ובנ"ד שהיחידים קבלו זה ע"ד איסור צבור יש להסתפק אם צריך שאלה או שיהיה כדין איסור צבור שמבואר בסי' רכ"ה סכ"ה ויש להם התרה בלא פתח וחרטה כו'. ויש לומר דלא דמי דהתם הטעם ע"ד כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. אבל הכא שעשו כן לבקשת השו"ב ולתקנתו שיהיה השכירות שלו קיים לכן ודאי שלא חתמו ע"ד שיכולו להתיר בעצמם. וא"כ צריך שאלה והתרה. אך נ' שאפשר להתיר אף אם לא יסכים השו"ב רק שיודיעוהו וכמ"ש הב"י סי' רכ"ח בבד"ה (דף צ"ד ע"ד) הלכך כיון שלא עשה בעל המלאכה שום טובה לפועל כו' מתירים לו אפילו שלא ברצונו כו' אלא שצריך להודיעוהו כו' וע' ש"ך סי' רכ"ח ס"כ ס"ק מ"א. ובנד"ז יש לצדד להקל משום שהשו"ב שינה מהפסיקה הראשונה ועוד כי בלא"ה האיסור מפוקפק כמש"ל ס"א וס"ב. וע' בשו"ת ח"צ סי' מ"א דף מ"ג ע"ג ד"ה ובענין נודר ע"ד חבירו: