א

סימן קעו

חלק א מה"ב ביאור על תיקון המקוה המבואר בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל מ"ש אדמו"ר נ"ע בכדי שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם שזהו חומרא יותר ממ"ש הרא"ש בהל' מקוואות סי' ח' ולמדנו שמותר ליקח גיגית כו' וכ"מ בטוש"ע סעיף ז'.וצ"ל הטעם. אך הנה ז"ל הראב"ד פ"ו מהל' מקוואות על מ"ש הרמב"ם ה"ד. הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשהו מקוה ה"ז כשר כו'. א"א דבר זה אינו מחוור להטביל בתוכו אלא שאין המים היוצאים ממנו פוסלים את המקוה. אבל להטביל בתוכו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים עם המקוה בנקב שהוא כשפ"ה, ר' יהודה אומר בכלי גדול ד' טפחים ובקטן ברובו. הרי ריה"ו שהוא מחמיר בהטבלה בתוך כלי ורבנן מיהא כשפ"ה בעי ואע"פ שהשידה ותיבה בכלי שניקב בכדי טהרתו הוא. ועוד איך אפשר שלא יהיה בקרקעיתו ודופנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצא טבילה זו בכלים עכ"ל הראב"ד. ופי' בכ"מ וב"י דהרמב"ם מיירי בבבא זו בחבית או עריבה של חרס ופסק לו דסגי בנקב המטהרו מידי טומאה שהוא כמוציא זית וא"צ כשפ"ה רק בכלי עץ ששיעור המטהרו לענין טומאה גדול מאד שהוא כמ"ר סגי לענין מקואות בכשפ"ה. וז"ש הרמב"ם ה"ח השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובים כשפ"ה דהיינו בכלי עץ דסתם שידה ותיבה דעץ נינהו. והטעם שלא הצריכו בהם נקב המטהרם כמו שאמרו בכלי חרס נ' דכלי חרס שאני דשיעור המטהרו הוה בציר משפ"ה הלכך כיון דבטיל שם כלי מינייהו במוציא זית בהכי סגי. אבל בשידה ותיבה שהם כלי עץ ששיעור המטהרן גדול מאד שהוא כמ"ר ראו חכמים דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה סגי ליה בכשפ"ה שהוא שיעור המספיק לענין עירוב מקואות. דאע"ג דלבטלו מתורת כלי לענין טומאה צריך שיהיה נקב יותר גדול, שיעורא דלענין טהרה לחוד ושיעורא דלענין מקואות לחוד. וגבי שוקת שבסלע פסק הרמב"ם ג"כ ה"ג דפוסל את המקוה עד שיעשו בו נקב כשפ"ה ופי' הכ"מ דמיירי בכלי אבנים ומשום דכלי אבנים לא מקבלי טומאה לא שייך לשיעורי בהו בכדי טהרה הלכך משערינן בהו כשפ"ה. והראב"ד השיגו על מה שהתיר בהלכה ד' בהטבלה בתוך כלי חרס שניקב כמוציא זית אלא לדידיה בכ"ח נמי בעי' נקב כשפ"ה. וגם אפילו אי ניקב כשפ"ה לא התיר הראב"ד לטבול בתוכו אא"כ מעורב למקוה. והקשה בכ"מ וב"י טובא אהראב"ד דמה שהביא ראיה מר' יהודה הא ר' יהודה אתא לאיפלוגי את"ק דאמר כשפ"ה ומ"ש דהשידה והתיבה שבים ככלי שמנוקב כדי טהרתו הוא אינו יודע לו טעם דהא סתם שידה ותיבה דעץ נינהו וכלי עץ שיעור טהרתן בכמ"ר והוי טפי טובא מכשפ"ה דאכשר ביה ת"ק. ומ"ש איך אפשר שלא יהיה בקרקעיתו ודופנו חרס כו' לפי דבריו כי ניקב כשפ"ה נמי לא הוה לן למישרי למטבל בגוה מההוא טעמא גופא דאיך אפשר כו' א"ו אע"פ שאילו יחדו להשתמש בו היה בקרקעיתו חרס הראוי לקבל טומאה כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי. עכת"ד הכ"מ וב"י. והנה בש"ע סעיף ז' השמיטו דעת הראב"ד לגמרי רק הרב"י העתיק לשון הרמב"ם. והרמ"א הביא דעת הטור דלעולם בעי' נקב כשפ"ה ור"ל דלא סגי בכמ"ז אפי' בכ"ח והיינו משום דהרב"י הקשה טובא אהראב"ד. והב"ח כ' דהראב"ד יחידאה הוא בזה. אך מדברי כאאזמו"ר נ"ע נ' דחש לה לסברת הראב"ד ולזה הצריך שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם כי הראב"ד אינו יחיד כלל כי כן הוא ג"כ דעת הריטב"א בחי' פ"ק דמכות. ואפשר שג"כ דעת הרא"ש בתשו' כן וגם כל הקשיות שהקשה הרב"י על הראב"ד יש ליישב בטוב כמשי"ת אי"ה:

קיצור. לפי שהראב"ד מחמיר שלא לטבול תוך כלי אף שהוא מנוקב אא"כ יהיו המים שבתוכו מעורבים עם מקוה בנקב שהוא כשפ"ה וכ"ה ג"כ דעת הריטב"א והרא"ש בתשו'. ועל כן הצריך אאזמו"ר הגאון ז"ל שלא יהיה על התיבה תורת כלי מעולם. שי"ל שבזה יוצאין גם לפ"ד הראב"ד וכמ"ש לקמן אות י"ד:

ב והנה מה שחילק הכ"מ לדעת הרמב"ם דשידה ותיבה שאני כו' י"ל דלהראב"ד לא נראה כלל סברא זו וחילוק זה. ולא מיבעיא לפי הנראה לכאורה מפשט לשון הכ"מ דהשידה והתיבה שבים מיירי אפילו בכלים המקבלים טומאה ואפ"ה סגי בנקב כשפ"ה משום דשיעורא דלענין טומאה לחוד כו'. דבודאי הוא פליאה נשגבה דהא הרב"י עצמו פסק בש"ע סעיף י"ד שכל דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו והיינו משום דהווייתן ע"י טהרה בעינן וכמ"ש רבינו שמשון בפי' המשנה פ"ב דמקוואות שאם המקוה נעשים ע"י כלים המקבלים טומאה היא פסולה מדאורייתא אף את"ל דשאובה כולה מדרבנן משום דעכ"פ הווייתו ע"י טהרה בעינן. וא"כ כ"ש וק"ו אם התיבה עצמה שטובלין בו מקבלת טומאה שפסולה מדאורייתא לסברא זו ואין לומר דהכ"מ ס"ל בדעת הרמב"ם כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"א סעיף ז' דאפשר דס"ל דבמקוה לא איכפת לן הווייתו ע"י טהרה רק במעיין ע"ש דהא בש"ע סעיף מ"ח פסק להדיא בהיפוך וכ"ה מסקנת הרא"ש בתשו' הנ"ל. (וגם אין לומר בדעת הכ"מ דשאני הך דהשידה והתיבה שלא נסתם הנקב ומעורבים ממש עם הים דא"כ עיקר חסר בדבריו ועוד דמשמע מיניה דבכלי עץ נמי אע"פ שסותמים הנקב אח"כ בסיד ובנין שאין המים מעורבים נמי סגי בכשפ"ה. אלא שי"ל דהיינו ע"כ בשאין מקבלין טומאה כיון שמחזיקין מ' סאה כנ"ל. מיהו זה אינו מוכרח דהא יכול להיות שמחזיק ארבעים סאה בלח. אבל אינו מחזיק כוריים ביבש ואז מקבל טומאה וכמ"ש לקמן אות ג') אלא אפי' אם נפרש דעת הכ"מ דס"ל ג"כ כמש"ל בדעת הראב"ד דהשידה והתיבה שבים מיירי בענין שאין מקבלין טומאה מ"מ ס"ל להראב"ד שיש ראיה מהמשנה דלא מהני בו נקב כשפ"ה. ולקמן חלק ב' אות ח' יתבאר עוד טעם אחר. ועכ"פ כוונת הראב"ד הוא שאין להתיר הטבילה תוך כלי כלל אפי' הוא מנוקב כדי טהרתו אא"כ הוא מעורב למקוה בנקב כשפ"ה. ובתרתי פליג אהרמב"ם. חדא דנקב כמ"ז לא סגי אפי' בכ"ח הגם שזהו שיעור המטהרו. ב' דאפי' יש נקב כשפ"ה לא סגי אא"כ מעורב למקוה ע"י נקב זה כדפי' בב"י. וממילא דאסור לסתום הנקב בסיד ובבנין דאפי' לא הוי סתימה מעליותא מ"מ אין כאן עירוב מקואות עכ"פ כדאית' בש"ע סעיף נ"ב כל שיעמוד בשפ"ה ממעטו. וע"ז מביא ראיה ממשנת השידה והתיבה שבים. דאפילו לרבנן בעינן נקב כשפ"ה וג"כ שיהיו מעורבים למי הים דהכי משמע ליה להראב"ד דכה"ג מיירי התם וכן הבין הרא"ש בפירושו רפ"ה דמקואות ע"ש. וכ"מ בר"ש פ"ו דמקואות שכ' דשני ליה לר' יהודה בין עוקת המערה לכלים ובעוקת המערה מיירי ת"ק כשיש עירוב מקואות בנקב כשפ"ה ובכה"ג הוא דפליג ריה"ו בכלים אלמא דת"ק דמתיר ג"כ מיירי כשיש עירוב מקואות ע"י הנקב. ומ"ש הב"י על משנה זו דלבטלו מתורת כלי לענין מקוה סגי ליה בכשפ"ה. וס"ל דמתורת ביטול כלי נגעו בה. זה דוחק עצום דא"כ הל"ל שיהיה הנקב בשוליה או מן הצד בענין שאינה יכולה לקבל מים כל שהם כמ"ש במשנה ספ"ד גבי שוקת. ומדלא התנה כן משמע דבכל מקום שיהיה נקב כשפ"ה מהני והיינו משום עירוב מקואות כמו גבי דלי פ"ו מ"ו ואם לא טבל עד שיהיו מעורבין כשפ"ה. ולא מצד ביטול כלי. וגם אפילו היה הנקב למטה בשוליה לא סגי בפחות מכשפ"ה דהא מילתא פסיקא תנן אא"כ היו נקובים כשפ"ה. יהיה הנקב באיזה מקום שיהיה. והשתא שפיר מביא הראב"ד ראיה ממשנה זו מרבנן ג"כ שאין לטהר בכ"ח בנקב המטהרו. דהא השידה ותיבה בכלי שניקב כדי טהרתו הוא. פי' דאע"ג דהן כלי עץ ששיעור טהרתן בכמ"ר מ"מ א"א לומר כמ"ש הכ"מ דלפי שיעור המטהרן גדול מאד כו' דהא שידה ותיבה הן כלים גדולים שאין מקבלים טומאה וכמבואר ג"כ בפי' הרע"ב. וא"כ נהי דכלים שאין מקבלים טומאה נמי פוסלים את המקוה כיון שמקבלים מים. מ"מ אי איתא דכלי המקבל טומאה כשניקב בכדי טהרתו מותר לטבול תוכו א"כ הה"נ בכלים שאין מקבלים טומאה הוה לן למשרי לטבול בגווייהו אפילו בנקב משהו. דנקב משהו בדידהו כנקב כדי טהרתו בכלי המקבל טומאה דמי. שהרי ע"י נקב זה אינו מקבל מים עוד וגם אינו כלי לקבל טומאה בלא"ה. והגם שהכ"מ חילק בינייהו לענין מקוה ג"כ כמ"ש גבי כלי אבנים דמשום דלא מקבלי טומאה לא שייך לשעורי בהו כשיעור טהרה הלכך משערינן בהו כשפ"ה. זה נ' לו דוחק להראב"ד דיציבא בארעא כו' כלי חרס המקבל טומאה דאית ביה תרתי לגריעותא דעשוי לקבלה והוה כלי לענין טומאה ג"כ מתבטל מת"כ בנקב כמ"ז. וכלים שאין מקבלים טומאה ולא חשיבי כלי לגבי טומאה רק שפוסלים את המקוה משום דמקבלים דאיכא בהו רק חדא לגריעותא לא יתבטלו מת"כ רק בנקב כשפ"ה. וא"כ מדחזינן בשידה ותיבה שבים דאפי' לרבנן נקב כשפ"ה מיהא בעי נסתרה סברת הרמב"ם דס"ל דבנקב המטהרו מותר לטבול בתוכו דאי איתא לסברתו לא הוה בעינן בשידה ותיבה כלל נקב כשפ"ה משום דשידה ותיבה ה"ל ככלי שניקב כדי טהרתו ר"ל דמיד שניקבו נקב קטן בענין שאין ראוים לקבלת מים או ככו"מ עכ"פ מיד נתבטלו מתורת כלי ככ"ח שניקב כ"ט דהא בלא"ה אין מקבלין טומאה. ומיהו לפמ"ש לקמן בחלק ב' אות ח' ביאור דעת הרמב"ם דס"ל דבכלי עץ צ"ל הנקב כמ"ר אפילו הכלי גדול כיון שאל"כ עדיין תורת כלי עליו וטבילה בתוך כלים אסור מדאורייתא אף כשאין הכלי מקבל טומאה. א"כ לפ"ז אין הכרח כ"כ דטבילה תוך כלי מנוקב לא מהני כלל בלי עירוב מקוואות ממשנה זו דבעינן עירוב מקואות דוקא שיש לדחות דהכא הוא מפני שאין השידה והתיבה נקובה כמו"ר רק כשפ"ה וא"כ עדיין תורת כלי עליו אך עכ"פ נסתר סברת הכ"מ דס"ל דבשידה ותיבה סגי נקב כשפ"ה לטבול בתוכה ממש בלי עירוב מקואות. וגם הראב"ד י"ל דלא ס"ל דחייה זו דא"כ ה"ל להשמיענו במשנה שם דאם יש נקב כמו"ר. א"צ עירוב מקואות כלל והוא חידושא רבא:

קיצור. שיש קושיא על שטת הכ"מ לא מיבעיא אם השידה והתיבה מקבלים טומאה. הרי הויות המקוה אינו ע"י טהרה. אלא אפילו השידה והתיבה הם כלי גדול ביותר שאינו מקבל טומאה א"כ קשיא דהא כשניקב במשהו בשוליה ה"ל כשאר כלי שניקב בכ"ט כיון שבלא"ה אינו מקבל טומאה וא"כ אמאי בעינן עירוב מקואות יהיה סגי בנקב משהו בשוליה. ולכן ס"ל להראב"ד דטבילה תוך כלי מנוקב לא מהני אפילו מנוקב בכ"ט אא"כ יש עירוב מקואות ואף שיש ליישב דעת הרמב"ם ברווחא ולדחות הראיה משם משום שאפ"ל דשם בעינן ג"כ כמ"ר דוקא וזה עיקר. מ"מ עכ"פ פי' הכ"מ בהרמב"ם א"א לקיים. וגם עכ"פ הראב"ד לא ס"ל דחייה זו:

ג וסברא זו שכתבנו להראב"ד דכלים שאין מקבלים טומאה כשנוקבים במשהו ה"ל ככלי שניקב כ"ט אפשר שאנו מוכרחים לומר לדעת הרא"ש ג"כ בפסקיו בהל' מקואות סס"י ח' שכתב ולמדנו שמותר ליקח גיגית גדולה של עץ או שוקת אבן ויעשה למטה בשולי' נקב כל שהוא ויושיבנה על הארץ וימשוך לתוכה מים ויטבול בה עכ"ל. דלכאו' תמוה האיך למד מקסטילון שבתוספתא לגיגית של עץ. דקסטילון משמע הוא כלי אבן שאינו מקבל טומאה כלל דהא פלוגתא דתוספתא קאי אהא דאיתא במשנה ספ"ד דמקואות כמה יהא הנקב כו' כדכתבו הר"ש והרא"ש והתם מיירי בשוקת של אבן. וכיון דאינה כלי לטומאה רק שאסור לטבול בתוכה משום שמקבלת מים שפיר י"ל דכשניקבה במשהו דשוב אינה מקבלת בטלה לה מתו"כ. משא"כ גיגית של עץ כיון דהוה כלי לטומאה איך יועיל בו נקב משהו. והרי כל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו כמ"ש הרא"ש בעצמו וע' בש"ע ססע"י ל"ה וסעיף מ"ח וססע"י נ' דהדברים ק"ו אם כל הכלי שטובלים בו מקבלת טומאה וע' בר"ש פ"ב דמקואות דשאיבה ע"י כלים המקבלים טומאה פסולה מדאורייתא כ"ש כשטובלים בכלי המקבל טומאה ועוד דהא בלא"ה קיי"ל דטבילה תוך כלים אסור דאורייתא משום דבעינן שיהיה בקרקע ולא בכלים דומיא דמעיין כמ"ש הרא"ש בפ' מרובה סי' ג'. וא"כ כלי עץ שניקב פחות מנקב המטהרו כיון דשם כלי עליו ה"ל טבילה בכלים ואינו דומיא דמעיין. ואין לומר כמ"ש הכ"מ דשיעורא דלענין טהרה לחוד ודלענין מקואות לחוד דהתינח אילו בעינן נקב כשפ"ה דהוי שיעורא דמקואות לענין עירוב עכ"פ משא"כ שיעורא דנקב משהו לא אתמר להדיא דמקואות רק בקסטילון ודלמא קסטילון היינו כלי אבן. גם בלא"ה דברי הכ"מ בזה צ"ע וכמ"ש בס' באר יעקב סי' ר"א וכדלקמן אי"ה. וא"כ קשה מנ"ל להרא"ש ללמוד כן כ"כ בפשיטות אכלי עץ. א"ו צ"ל דס"ל להרא"ש דגיגית של עץ גדולה כיון דודאי אין מקבלת טומאה שהרי ודאי מחזקת מ' סאה מאחר שטובלין בתוכה (מיהו ק' דהא בעינן שיהיה מחזיק כוריים ביבש וזהו דוקא בכלי שגובהו כחצי ארכו ורחבו אזי הגודש תלתא כדפרש"י עירובין י"ד ב'. וא"כ בסתם גיגית אין ראיה שיהיה כן הגודש שליש. ואפשר ליישב משום דהגיגית עכצ"ל גדולה הרבה מארבעים סאה שהרי צריך שכשיכנס בה האדם ויטבול בה ישארו בה מים ארבעים סאה א"כ ע"כ היא מחזקת יותר מארבעים סאה כשיעור גוף האדם. ובשו"ת מעיל צדקה רס"י ל"ט כתב וז"ל כי נלע"ד שחלל המקוה צריך להחזיק פעמיים ארבעים סאה כדי שאם יטבול בתוכה ויגביהו המים על שפתה לא ישפכו לחוץ כו' עד וזה נשאר אצלי בעיון אם צ"ל חלל המקוה שמונים סאה או פחות או יותר עכ"ל. עכ"פ לפ"ז הגיגית צ"ל מחזקת ודאי יותר מששים סאה לכן אינה מקבלת טומאה). וכיון שכן הוי ככלי אבן וסגי לה בנקב משהו. ובהא א"ש הא דגבי דליים שמנקים בהם המקוה כ' הפוסקים שיהיה הנקב ככו"מ ובכלי שטובלים בה גופא היקל הרא"ש בנקב משהו א"ו משום דדליים מקבלים טומאה מש"ה בעי' נקב ככו"מ שהוא נקב המטהרן. משא"כ בגיגית שטובלין בה שמחזקת מ' סאה ואינה מקבלת טומאה מש"ה בנקב משהו סגי להרא"ש (הג"ה. ומיהו זה א"ש ליישב דעת הפוסקים. אבל בתשו' הרא"ש כלל למ"ד סי' ד' כ' דדי בנקב קטן כל שהוא בשוליה כו'. וצ"ל דהרא"ש ס"ל דשיעורי' דמקוה תליא רק במה שלא יהיה מקבל מים כמו בענין חשיבות כלי לקידוש מי חטאת ואינו ענין לטומאה. מיהו משום הווייתו ע"י טהרה קשה וע"ש בהתשו'. וצ"ל דמיירי בכה"ג דלא שייך ה"ט דהווייתו כו'. ע"כ הג"ה). והראב"ד ס"ל ג"כ כהרא"ש בסברא זו דכלים גדולים שנקובים במשהו דדמי לכלי המקבל טומאה שניקב כ"ט. אלא דפליג אהרא"ש וס"ל דבשניהן אין טובלין בתוכן ומוכח לה ממשנת השידה והתיבה שבים דאין טובלין בהן אא"כ יש נקב כשפ"ה ולא סגי בנקב משהו. ולהרא"ש י"ל דהתם מיירי כשהנקב למעלה משולי' בענין שמקבלת מים מהנקב ולמטה דהוי כלי ולהכי בעי' נקב כשפ"ה שיהיה מעורב עי"ז לים. ולהראב"ד היה נ' זה דוחק דא"כ האיך קפסיק ותני אא"כ היו נקובים כשפ"ה משמע דלא משכחת לה בגווני אחריתי הא אם נקובה למטה או מן הצד ואינה מקבלת מים מהנקב ולמטה במשהו סגי. א"ו דלעולם בעינן נקב כשפ"ה והיינו משום דבעינן ג"כ שיהיה המים שבכלי המנוקב מעורבים למקוה ובענין אחר אין טובלין בהם וממילא דא"א בנקב שפחות מכשפ"ה שזהו דין עירוב מקואות:

קיצור. לכאורה גם הרא"ש צ"ל כן דכלי גדול שאינו מקבל טומאה לרוב גודלו אזי כשניקב בשוליו במשהו אע"פ שהוא כלי עץ ה"ל כשאר כלי שניקב בכדי טהרתו. דאל"כ איך התיר בגיגית של עץ לטבול בה ע"י שיעשה בשוליה נקב כל שהוא. אעכצ"ל משום שהגיגית ודאי צ"ל גדולה כ"כ עד שמחזקת ששים סאה:

ד מיהו איכא למידק דא"כ להראב"ד נמי מי ניחא בענין לפסול את המקוה דמשמע שבזה מודה הוא להרמב"ם דכ"ח שניקב בכ"ט אינו פוסל את המקוה וא"כ אמאי שתיק ליה להרמב"ם פ"ו ה"ג במה שהצריך בכלי אבנים נקב כשפ"ה. והוא מהמשנה ספ"ד דמקואות וכמה יהיה בנקב כשפ"ה דמשמע בנקב קטן מזה פוסלים את המקוה ואמאי הא נקב משהו בכלים שאין מקבלים טומאה כנקב כמ"ז בכ"ח דמי כנ"ל להראב"ד. אעכצ"ל דמודה הראב"ד בסברא זו שכ' הכ"מ דמשום דכלי אבנים לא שייך לשיעורי בהו כ"ט הלכך משערינן בהו כשפ"ה וא"כ כיון שבאנו לכלל מדה זו שוב לק"מ אהרמב"ם מזה דהשידה ותיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובים כשפ"ה דבהו נמי איכא למימר הכי דכיון שאין מקבלים טומאה מרוב גדלן לא שייך לשיעורי בהו כ"ט הלכך משערינן בהו כשפ"ה. איברא דיש לדחות לומר דהראב"ד פי' ד' הרמב"ם בהלכה ג' בכלי אבנים וכתירוץ השני של הכ"מ דגזרו ביה משום דשוקת שבסלע כשרה בלא שום נקב כו'. ולכאורה הכרח לומר כן בדעת הראב"ד דהא טעמו של הרמב"ם בה"ג הוא משום דמפרש מתני' דספ"ד כמה יהיה בנקב דקאי אדלעיל מיניה וכמבואר בכ"מ וב"י ותרי שוקת יהוא הוה. וא"כ לפ"ז שמיעא לן ממשנה זו דמותר להטביל בכלי נקוב כשפ"ה אע"פ שאין המים מעורבים למקוה. וזה הפך דברי הראב"ד. א"ו צ"ל דהראב"ד האוסר לטבול בכלי מנוקב עד שיהיו ג"כ המים מעורבים למקוה מפרש מעשה דריב"ב שבמשנה שם דקאי אהיכא שיש עירוב מקואות כדאיתא ביבמות דט"ו. וא"כ לפ"ז משמע ג"כ דכמה יהיה בנקב שבמשנה קאי ג"כ אכה"ג. וא"כ תו ליכא ראיה להחמיר לענין לפסול את המקוה בכלי אבנים הנקובים פחות מכשפ"ה. וא"כ אמאי שתיק ליה להרמב"ם. אלא צ"ל דשתיק ליה משום התי' הב' של הכ"מ. מיהו באמת אין זה הכרח משום דאע"ג דמוכרחים אנו לומר דהראב"ד מפרש מעשה דריב"ב דשוקת יהוא בענין שיש עירוב מקואות כנ"ל. עכ"ז ענין כמה יהא בנקב שפיר י"ל דמפרש לענין שלא יפסול את המקוה וכדפי' הרע"ב שם ספ"ד ועתוי"ט לשם שהאריך בזה. ומש"ה י"ל שלא השיגו להרמב"ם בה"ג. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דהא לדידיה נמי צריך לחלק בין כלים שאין מקבלים טומאה לכ"ח. וא"כ מאי מקשה משידה ותיבה כו'. ויש ליישב דלפמ"ש התוי"ט שם דבכלי אבנים שהצריכו כשפ"ה היינו אם הנקב מהצד אבל אם הוא למטה סגי במשהו. מעתה י"ל דלהראב"ד באמת נקב במשהו בכלי אבנים כמ"ז בכ"ח דמי. והא דלא השיגו להרמב"ם בה"ג משום דהדין אמת בניקבה מהצד. ומ"ש הראב"ד דכ"ח שניקב נקב המטהרו דהיינו כמ"ז אין המים היוצאים ממנו פוסלים את המקוה היינו אם ניקב למטה אבל בניקב מהצד באמת לא עדיף מכלי אבנים ובעינן נקב כשפ"ה. וא"כ לפ"ש שפיר מקשה אהרמב"ם מהא דהשידה ותיבה דאי איתא דבכלי שניקב נקב המטהרו טובלים בתוכו א"כ למה בעינן בשידה ותיבה נקב כשפ"ה הא בנקב משהו מלמטה עכ"פ סגי וכנ"ל. א"ו דלענין לטבול בתוכו אחמירו:

קיצור. חקירה בדין כלי אבנים לענין לפסול את המקוה לכאורה הראב"ד מסכים לדעת הרמב"ם שם הלכה ג' דפוסל עד שיהיה נקב כשפ"ה מדשתיק ליה שם ולא השיגו. וא"כ מה הקשה אהרמב"ם ה"ד ואע"פ שהשידה והתיבה בכלי שניקב בכדי טהרתו היא. הא מ"מ לא עדיפי מכלי אבנים. ויש ליישב דס"ל כמ"ש התוי"ט שם ספ"ד וכמה יהא בנקב קאי אנקב מן הצד שם צריך כשפ"ה. אבל למטה סגי בכל שהו לענין שלא לפסול את המקוה. ולכן השיגו בהלכה ד' מהשידה והתיבה אם ניקבו מלמטה כו':

ה עוד נלע"ד לפרש דברי הראב"ד בענין השגתו על הרמב"ם באופן אחר. והוא דאף אם נאמר שיש לחלק כמ"ש הכ"מ גבי כלי אבנים. מ"מ לא הוה ניחא ליה להראב"ד לפרש המשנה דהשידה ותיבה בהכי, משום דמשמע ליה להראב"ד דלא התירו לטבול בשידה ותיבה הנקובה כשפ"ה אלא מצד שיש עירוב מקואות ע"י נקב זה להים כמש"ל אות ב' ומש"ה תנן השידה ותיבה שבים כו' בים דוקא הא אם מושיבה על הארץ אין מטבילין לתוכן בכל ענין. ומביא ראיה לזה מר' יהודה שאנו רואים שהוא מחמיר בהטבלה תוך כלי אף גם היכא שיש עירוב מקואות ואע"ג דמודה ריה"ו בדין עירוב מקואות דשיעורו כשפ"ה כדתנן רפ"ו גבי עוקת המערה. עכ"ז לענין הטבילה בתוך כלי הוא מחמיר דלא סגי בעירוב זה אא"כ יש עירוב יפה יותר ד"ט בגדול כו'. וז"ל הר"ש פ"ו מ"ה. ויש חילוק לר' יהודה בין כלים לעוקה אבל רבנן משוו להו להדדי. וע"ש משנה א' דהר"ש מפרש דעוקת המערה היינו השוקת שבסלע. והרמב"ם פי' בענין אחר והובא פירושו בש"ע סעיף נ"ט.ולפירושו זהו כענין שאמר ריה"ו במשנה פ"ק דסוכה ד"ט ע"ב גבי סוכה ע"ג סוכה אם אין דיורין בעליונה כו'. ומפרש בגמ' דהיינו אם אין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה כו' ועד"ז אומר כאן. אבל אם אינה מעמדת את עצמה כו' ועיין בערוך ערך עקה. כתב גם אלה חפירה להתקבץ בה המים. עיין פ"ק דמעשרות מ"ז. ובעירובין פ"ח מ"ט משנה י"א. ועי' עוד בהר"ש במקואות שם די"ל דריה"ו ס"ל כב"ש בחדא וכב"ה בחדא. ור"ל גבי כלים ס"ל כב"ש דס"ל ספ"ד דמקואות עד שתפחת רובה ומוקמינן לה ביבמות ט"ו לענין עירוב מקואות. וז"ש הראב"ד דריה"ו מחמיר בהטבלה תוך כלי והיינו כבית שמאי. וגם ת"ק דס"ל כב"ה מ"מ בעי עירוב כשפ"ה. ואע"ג שהשידה ותיבה ככלי שניקב כ"ט דמי מטעם הנ"ל אות ב' עכ"ז מחמיר ריה"ו כיון ששם כלי עליהם (ע' פי' הרא"ש למשנה הנ"ל). וא"כ אע"ג דאנן לא קיי"ל כריה"ו וקיי"ל דבכלי נמי סגי כשיש עירוב מקואות כשפ"ה. והיינו דווקא כשיש עירוב מקואות. אבל היכא דליכא עירוב מקואות יכול להיות דמודו ליה רבנן לריה"ו דאין מטבילין בכלי אע"ג שמנוקב כ"ט כיון שמ"מ שם כלי עליו. ואין לנו להפליג מחלקותם כ"כ לומר דלריה"ו אפי' כשיש עירוב לא מהני ולרבנן אפי' בלא עירוב מהני. ויותר יש לנו לומר דרבנן לא פליגי אריה"ו אלא כשיש עירוב מקואות. אבל בדליכא עירוב מודו דלא מטבלינן בתוך כלי מנוקב. מאחר דלא נמצא להדיא בשום דוכתא במשנה ותוספתא וש"ס לומר דמטבילין תוך כלי מנוקב. רק שנז' שאינו פוסל את המקוה. דהיינו שהמים היוצאים ממנו אין פוסלים. אבל בתוך הכלי גופא י"ל דאין טובלין אם לא היכא שיש עירוב מקואות כההיא דשוקת יהוא וכן הים שעשה שלמה היה מעורב למעיין ע"י הנקב שברגלי השוורים כדמשמע בתוס' דפסחים דק"ט ב' ממ"ש והיו מחוברין למעיין שתחתיהן וכ"מ מדברי הסמ"ג שבב"י וכ"מ מתשו' הרשב"א (ח"ג סי' רכ"ח) הובאה ב"י כדי שיכנסו המים יותר בשפע כו' והיינו ע"י הנקב שברגלי השוורים. ותדע לך דאם אינו מחובר למעיין בעירוב מקואות לא הוי מקום לקושיית התוס' ושאר מפרשים למה צריך נקב כמ"ר הא עירוב מקואות הוא בשפ"ה כו'. א"ו מיירי שיש עירוב וכן פי' המפרש בירושלמי דיומא פ"ג ה"ח. וכיון דלא שמעינן להדיא בשום דוכתא דמטבילים בכלי מנוקב בלא עירוב מקואות אין להקל מסברת הלב דדלמא בהטבלה תוך הכלי יש להחמיר טפי כדאחמיר ריה"ו אפי' כשיש עירוב. ורבנן נמי י"ל דלא מקילים אלא ע"י עירוב דוקא. ומשום דה"ל כטובל תוך הים והכלי אינו חוצץ ומבדיל מקום לעצמו מאחר שמחובר לו בשפ"ה. וגם לא דמי למעיין שהעבירו ע"ג השוקת דהכא אי מדלית השידה והתיבה הרי עכ"פ טובל בתוך מי הים והשידה והתיבה רק אינם חוצצין משום שמעורבין בשפ"ה משא"כ גבי השוקת אינו כן דאין השוקת שקועה תוך המעיין כמו השידה והתיבה שהן שקועים בים רק ששפתן לחוץ וזולת זה מוקפין מהים מכל צד. והים של שלמה אף שאינו מוקף מהמעיין מ"מ איכא תרתי שמנוקב ובטל מתורת כלי וגם איכא עירוב מקואות. אבל להטביל בתוך כלי מנוקב בלא עירוב אין לנו כנלע"ד לבאר דברי הראב"ד:

קיצור. שהראב"ד כוונתו ג"כ דממשנה השידה והתיבה שבים מוכח דלא מצינו לטבול בכלי שניקב אא"כ מעורב למקוה וריה"ו מחמיר בעירוב מקואות בכלי יותר הרבה משאר דין עירוב מקואות. אלמא הטבלה בכלי חמירא. ונהי דת"ק אינו מחלק בזה ולא כריה"ו. מ"מ עכ"פ היינו ע"י עירוב מקוואות. ולא מצינו במשנה ותוספתא היתר לטבול תוך כלי מנוקב בדליכא עירוב מקואות:

ו ועפ"ז יתיישבו בטוב כל הקושיות שהקשו בכ"מ על הראב"ד. דמ"ש איך מביא ראיה מריה"ו הא ריה"ו אתי לאפלוגי את"ק. כבר נת' דראייתו הוא מדרבנן ג"כ דמשמע ליה דלרבנן ג"כ בעינן עירוב מקואות דווקא. אלא דמביא ראיה מריה"ו שלא נדחה דהתם מיירי כשנקובה למעלה דוקא בענין שתורת כלי עליה מהנקב ולמטה הגם שזה דוחק כנ"ל סוף אות ג'. או שלא נדחה כדחילקתי לעיל בשם הכ"מ. ומ"ש בים דוקא היינו לאכשורי אפי' הנקב למעלה ע"ז קאמר דאין להקל מסברא כיון דריה"ו מחמיר ביותר אנו אין לנו להקל אלא במה שמצינו שהקילו רבנן להדיא דהיינו כשיש עירוב כשפ"ה. ומה שהקשה עליו במ"ש שהשידה ותיבה שבים בכלי שמנוקב כ"ט הוא הא כלי עץ שיעור טהרתן בכמ"ר דהוי טפי טובא. כבר נת' ג"כ דה"ק כיון שהם כלים גדולים שאינן כלים לטומאה רק דהוו כלים לענין מקוה כיון שמקבלים א"כ בנקב קטן שניקבו בענין שלא יהיו מקבלים מים ה"ל ככלי מנוקב כ"ט (ואם גרסי' בהראב"ד ככלי שמנוקב א"ש טפי ממ"ש בכלי כו') וכבר נת' שסברא זו אמיתי' היא לדעת הרא"ש ובספר באר יעקב סי' ר"א העמיס סברא זו גם לדעת הרמב"ם. אך לפע"ד הוא דוחק גדול ועצום בדעת הרמב"ם וכדלקמן אי"ה. ומה שהקשה עוד אמ"ש הראב"ד איך אפשר שלא יהיה בקרקעיתו כו' וה"ל טבילה בכלים דלדבריו כי ניקב כשפ"ה נמי לא הו"ל למישרי לטבול בגוה מההוא טעמא גופא כו'. הנה קושיא זו אין לה מקום כלל לפי מ"ש בב"י ביאור דברי הראב"ד דאפי' יש נקב כשפ"ה אינו מתיר לטבול בתוכו אא"כ מעורב למקוה. וכן מורים להדיא דברי הראב"ד וכנ"ל אות ב'. א"כ אין כאן קושיא כלל דלדבריו כי ניקב כשפ"ה נמי כו' הא באמת אינו מתיר לטבול בגוה אא"כ מעורב למקוה. וכשמעורב למקוה לא איכפת לן כשהטבילה היא בכלי כמ"ש הרא"ש רפ"ה דבכה"ג מיירי מתני' דהשידה ותיבה אלא דלדידיה בעינן שהים יקיפן ולהרשב"א בתשו' הנ"ל שבב"י א"צ לזה כו'. ואפשר דברי הראב"ד כהרשב"א או מיירי ג"כ בענין שהמקוה מקפת להכלי את"ל דס"ל כהרא"ש. הכלל מזה שלא התיר לטבול תוך כלי אלא דוגמת שהתירו במשנה השידה והתיבה שבים כו'. אך בעצם הסברא של הכ"מ במ"ש אע"פ שאילו יחדו כו' כיון שלא יחדו כו' לכאורה הוא סברא נכונה. ואפשר הראב"ד לשיטתיה אזיל לדעת הט"ז סי' קצ"ח ס"ק ל"א דגזרינן לא יחדו אטו יחדו גבי נסרים וכ"ש בהכלי שטובלים בו. מיהו בס"ט שם השיג אהט"ז. אך לדברי השגת הראב"ד הזאת לכאורה דברי הט"ז נכונים בהראב"ד. אך אפ"ל בדעת הראב"ד כאן בענין אחר והוא עפמ"ש התוס' בשבת קכ"ג א' אהא דאמרינן גבי שברי כלים מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא. דמ"מ לענין שבת הוי מנא בלא יחוד כיון דיכול להיות כלי לטומאה ע"י יחוד ע"ש וכ"כ עוד בחולין נ"ה א'. ומעתה י"ל דהראב"ד ס"ל ג"כ בענין טבילה תוך כלי שהוא איסור דאורייתא אף גם בכלי שאינו מקבל טומאה. אלא דלא ידעינן מהו חשוב כלי לגבי זה. ואפשר ס"ל דה"נ אמרי' כמו בשבת כיון דיכול להיות כלי לטומאה ע"י יחוד הוי כלי לגבי מקוה אף בלא יחוד. (ובפרט לפמ"ש ר"י דטעם איסור טבילה תוך כלי משום דדומיא דמעיין בעינן שהוא בקרקע ולא בכלים א"כ ה"ז ג"כ אינו דומיא דקרקע דהא יכול להיות כלי ע"י יחוד ואינו דומיא דקרקע ויחוד אינו מעשה כ"כ) ואין לחלק דשא"ה גבי שבת משום דאינו מקצהו דהא ליתא דאי לא הוה חשוב כלי לא הוה מהני מה שאינו מקצהו ע"ש בפוסקים סי' ש"ח ובדברי כאאזמו"ר הגאון נ"ע שם סעיף ל"ב ל"ו מ"א. אח"כ מצאתי ראיה נכונה יותר לסברא זו מהא דתנן פי"א דזבחים כלי חרס שנטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש. ופריך בגמ' (שם דצ"ה א') כלי אמר רחמנא ולאו כלי הוא ומשני שניקב בשרש קטן וע' תוס' שם שר"ל דלענין טומאה הנקב מטהרו ואעפ"כ תורת כלי עליו לענין שבירה וחשוב שבירת כלי במקום קדוש מדאורייתא כיון שהיה מועיל לו יחוד אם יחדו לזיתים כו' כיון דאין מחוסר מעשה אלא יחוד בעלמא. הרי צדקו דברי הראב"ד דה"נ ממש לענין מקוה י"ל כן דחשוב כלי כיון שאילו היה מייחדו כו' וה"ל טבילה בכלים:

קיצור. ישוב מקושיית הכ"מ על הראב"ד וגם ראיה דהיכא שאילו יחדו להשתמש בו היה כלי אזי גם קודם שיחדו לא בטל ממנו תו"כ לגמרי. גם ראיה מהגמ' פרק דם חטאת ד[צ"ח] אף שניקב כ"ט לא בטל ממנו תו"כ מכל וכל:

ז עוד יש לבאר דברי הראב"ד במ"ש ועוד איך אפשר שלא יהיה בקרקעיתו ודופנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצא טבילה זו בכלים עכ"ל. דלק"מ מ"ש הכ"מ אע"פ שאילו יחדו היה בקרקעיתו חרס הראוי לקבל טומאה כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי עכ"ל. משום דס"ל להראב"ד דמה שייחד כלי זה לעשותו מקוה היינו יחוד להשתמש בו. וירדה עליה שם כלי לטומאה ע"י יחוד זה וה"ל טבילה בכלים ממש. וכה"ג ממש פי' בס"ט סי' קצ"ח ס"ק ס"ג (ד"ה אך ממ"ש הרשב"א) את דברי הרשב"א לשם במה שאסר לטבול ע"ג נסרים הראוים למדרס דמה שהוא מייחדם שתעמוד עליהן במקוה היינו יחדינהו למדרס כו' ומקבלים טומאה מדאורייתא ע"י יחוד זה ע"ש. וכתב שכן הוא בתשובת מהרח"ש ח"ג סי' כ"א. ואע"ג שכ' דמהרח"ש שם כתב דלא שייך לומר כן אלא בנסרים שאין קובען בבנין אבל בנסרים שקובען במקוה ע"י בנין ודיבוק מסמרים לא שייך לומר כן דהא כל זמן שלא קבען שם לא נגמרה מלאכתן ואינן מקבלים טומאה עדיין. וכיון דקודם קביעתן אין שם כלי עליהן אף לאחר קביעתן אין שם כלי עליהן דה"ל כצינור שקבעו ולבסוף חקקו דאינו פוסל את המקוה עכ"ד. והוא במהרח"ש שם דכ"ח ע"ג. נלע"ד דכאן אפשר אין שייך לומר כן אף אם מיירי בכלי שקבעו בארץ בדיבוק גמור. מתרי טעמי. חדא שי"ל דהכא לא שייך כלל לומר שכ"ז שלא נגמר אינו מקבל טומאה שזה אינו שייך רק בדבר שלא היה עליו ת"כ מעולם משא"כ זה שכבר נגמר והי' כלי רק שנשבר ושבר זה ראוי לקבל טומאה ע"י יחוד והרי יחדו וא"כ מקבל טומאה מיד ע"י היחוד אע"פ שיחדו להשתמש בו אחר שיעשה בו איזה מעשה ועדיין לא עשה המעשה אין זה דומה ללא נגמרה מלאכתו כיון שעיקר קבלת טומאה הוא מצד שהיה פעם א' כלי גמור שנגמרה מלאכתו. ול"ד למחט שניטל עוקצה דאינה מקבלת טומאה אפי' ע"י יחוד ואע"ג דבהתקינה למיתוח טמאה דהיינו שעשה בה איזה מעשה מ"מ כ"ז שלא עשה המעשה טהורה כמ"ש התוספות בחולין נ"ה אפי' יחדו לזה. י"ל דשא"ה דבלא המעשה אינה ראויה לקבל טומאה כלל ע"י יחוד. אבל הכא דאילו יחדו להשתמש בו מיד נמי מקבל טומאה כי יחדו נמי להשתמש בו אחר עשיית מעשה בו נמי מקבל טומאה מיד. ותדע דבלאה"נ דעת הר"ש פ"ב דכלים מ"ב דאפילו בלא יחוד מקבלים טומאה שברים שיש בהן כשיעורן והראב"ד שכתב ע"י יחודו דווקא עכצ"ל דס"ל כהתוס' פא"ט שם ושבת קכ"ג א' ונדה מ"ט א' דאין מקבלים טומאה בלא יחוד וכיון שי"א עכ"פ דבלא יחוד נמי מקבלי טומאה מיד א"כ אין להחמיר כ"כ בענין יחוד כנ"ל. ב' דבר מן דין אפילו את"ל דקודם קביעותן אין מקבלים טומאה אכתי י"ל דלאחר קביעותה בארץ אז ירדה עליה שם כלי ומקבלי טומאה. ול"ד לצינור שקבעו ולבסוף חקקו לפמ"ש הרמב"ן בחי' בב"ב דס"ו דלא מהני רק בשאיבה דרבנן (וה"ה בענין הנסרים שבמוהרח"ש דהא דאסור לעמוד עליהן היינו רק מדרבנן משום גזירת מרחצאות) משא"כ טבילה תוך כלים הוי דאורייתא ואע"ג דהטור מתיר לטבול תוך כלי שקבעו ולבסוף חקקו באמת כבר הרגישו האחרונים בתמיה זו עליו ובראשם מהרח"ש בתשובה הנ"ל. ואע"פ שכתבו קצת ליישב דבריו מ"מ עכ"פ הראב"ד י"ל דס"ל כשא"פ ומחמיר בזה. (מיהו טעם זה אפשר לדחות די"ל דע"כ ל"פ רבנן אר"א דאפי' קבעו ולבסוף חקקו לא מהני אלא כשעכ"פ אחר הקביעות הוא כלי גמור משא"כ בכאן שגם אחר הקביעות הוא שבר כלי י"ל דמודו דאינו מקבל טומאה כלל כיון שלא קיבל קודם הקביעות וצ"ע בזה):

קיצור. עוי"ל דס"ל להראב"ד דמה שיחדו לטבול בו היינו יחדו להשתמש בו וגם הר"ש ס"ל אפי' בלא יחדו מקבלים טומאה שברים שיש בהן כשיעורן. וע' ס"ט סי' קצ"ח ס"ק ס"ג פי' מה שמייחד הנסרים שתעמוד עליהן במקוה היינו יחדינהו למדרס. גם לכאורה י"ל אחר קביעתן ה"ל כצינור שקבעו ולבסוף חקקו דפוסל ג"כ לדעת כמה פוסקים לטבול בתוכו. מיהו ע"ז יש לדחות דשאני הכא דגם אחר קביעתן אינו רק שבר כלי. ועמ"ש מזה לקמן סעיף י"ד בהג"ה:

ח אך מה שכתב הס"ט שטען עוד מוהרח"ש שם גבי נסרים וז"ל שאפילו אם ירצה החולק לחלוק ע"ז ולומר שמשעה שתיקנו לכך חל עליהם שם כלי מ"מ מאחר שעיקר עשייתן ותיקונן היה לסדרן שם ולשמש עם הקרקע חשיבו כקרקע ובטילי אגבו דלא גרע מהא דאיתא פי"א דכלים מ"ב וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ל"א סי' ז' הובא להלכה בש"ע סי' ר"א ססע"י מ"ח עכ"ד. וע"ש במהרח"ש דכ"ט ע"ג. הנה לכאורה טענה זו מספקת נמי בנ"ד שהרי מיד שניקבו כדי טהרתו טהור מלקבל טומאה אא"כ יחדו להשתמש בו. אלא שאנו רוצים לומר דמה שמייחדו למקוה היינו יחוד. והרי הן הן תיקוניה הן הן עיוותיה שהרי מיחדו לקובעו בארץ וא"כ ה"ז כנעשו לקרקע דפי"א דכלים מ"ב הנ"ל וכמו הסלונות שבש"ע ססע"י מ"ח הנ"ל שאין מקבלין טומאה מה"ט כמ"ש הרא"ש ובתשו' להרמב"ן סי' רכ"ז ובתשו' הרשב"א ח"ג סס"י רכ"ח. אם לא שנאמר כיון דהא דנעשו לקרקע אין מקבלים טומאה היינו דווקא אם מתחלתן נעשו כן וא"כ גבי שבר כלי כיון שמה שמקבל טומאה ע"י יחוד היינו משום שהיה כלי פעם א' הרי חשיבותו נמשך מהיותו פעם א' כלי גמור וא"כ הרי אז לא נעשה לשמש את הקרקע. וצריך לחלק בין זה להא דמשמע בשבת נ"ח דאף אם מתחלתו לא נעשה לשמש את הקרקע מ"מ ע"י יחוד שמייחדו לקרקע ושינוי מעשה שעושה בו אח"כ ג"כ מתבטל ממנו תורת קבלת טומאה. דלכאורה ה"נ נימא הכי שהשבירה לא גרע משינוי מעשה שהרי עי"ז טהור לגמרי עד שמייחדו. והחילוק הוא משום דהתם השינוי מעשה הוא אחר שמייחדו ומחברו לקרקע הלכך ע"י שינוי זה ה"ל כאילו מתחלתו עשאו לקרקע. משא"כ הכא השבירה היה קודם שיחדו לקרקע ואיה"נ דאם שברו ע"ד כן ודאי לא גרע משינוי מעשה. אך לפ"ז קשה דהא הרמב"ם כ' הלוקח כלי גדול כו' ונוקבו נקב המטהרו כו' וקבעו בארץ ועשהו מקוה כו' הרי מיירי אפי' בניקבו אדעתא דהכי ואפ"ה פליג הראב"ד. ואפ"ל עוד דהנה בס"ט סי' קצ"ח סס"ק ס"ג הקשה וז"ל קשה לי דלמאי דמסיק הש"ס דלרבנן דדף אפי' בקבעו ולבסוף חקקו מקבל טומאה מדאוריי' א"כ הא דתנן בפי"א דכלים שהבאתי לעיל דכלי מתכת הנעשה לקרקע אינו מקבל טומאה ע"כ ר"א היא דאי לרבנן אפי' בקבעו לקרקע ואח"כ חקקו מקבל טומאה שהיא מדאורייתא. מכ"ש אלו שהם כלים בתלוש אלא שנעשו לקרקע. והרמב"ם פסק פ"ט דכלים כהאי מתניתין ובפי"א מהלכות הנז' דכ"ד פסק כרבנן דדף עכ"ל והשתא לדברי הס"ט דמשנה דפי"א דכלים מ"ב אתיא כר"א ולא כרבנן. וא"כ מאחר דמשמע בב"ב דקיי"ל כרבנן שוב לק"מ אהראב"ד די"ל דס"ל דאפילו נעשו לקרקע טמאין. וע' בתוספתא שהביא הר"ש פ"ו דמקוואות משנה י' גבי אביק דר"ש מטהר מפני שנעשה לשמש את הקרקע ורבנן מטמאים ליה מדרבנן ובודאי הלכה כרבנן לכאורה יש ראיה להס"ט דלרבנן אינו טהור לגמרי אלא דזה אינו דלדבריו ראוי להיות טמא מדאורייתא לרבנן דר"א. אכן באמת אשתמיטתיה להס"ט שהרמב"ם בפי' המשניות פ"ק דכלים מ"ד הפריש בין דף לנעשו לקרקע וז"ל לפי שהכלי אשר יקבל טומאה כפי צורתו כאשר נקבע בכותל או בארץ הנה הוא יקבל טומאה כמו שהוא לפ"ד חכמים כמשנ"ת פט"ו גבי דף של נחתומים והלכה כחכמים ואמנם יהיה כל המחובר לקרקע כקרקע אצל חכמים ולא יקבל טומאה אצל חכמים כאשר נעשה זה הדבר מתחלתו בקרקע או נעשה לשמש את הקרקע עכ"ל. וכ"מ בשבת נ"ח ב' של בהמה ועשאו לדלת אע"פ שחיברו במסמרים כו' ע"ש. והא דמשמע בב"ב דס"ו דלרבנן גבי דף אפי' קבעו ולבסוף תיקנו מקבל טומאה מדאורייתא צע"ג להרמב"ם כמ"ש הס"ט דמאי שנא מנעשו לקרקע. ולהראב"ד נ' דס"ל כיון דבודאי משמע מפשטא דתלמודא דלרבנן גבי דף אע"פ שקבעו ולסוף תיקנו מקבל טומאה מדאוריי' וכדפרשב"ם. וא"כ קשיא סתם מתניתין אהדדי. ולכן ס"ל להראב"ד דיש חילוק בין ענין נעשו לשמש את הקרקע לענין כל המחובר לקרקע. דהנך דפי"א דכלים מ"ב הדלת והנגר כו' הן משמשי' את הבנין ממש שהן תשמישיו הדלת לסגור ולפתוח וה"ז מכלל הבנין. עד והצינור יש לפרשו כמו צינור הנזכר במשנה ספ"ק דמ"ק דשם נמי נז' הני תלת שנזכר במשנה זו הציר והצינור והקורה כו'. ופירש"י שם הצינור חור שבאסקופה התחתונה כמו צינורא דדשא וכן פי' בערוך ערך צר וכן פי' הרע"ב שם הוא וכן בטוש"ע א"ח הל' חוה"מ סי' תק"מ. וא"כ היינו משמש את הקרקע ממש שזהו מצרכי הבנין וטבעת שבדלת דשבת נ"ח הוא ג"כ מצרכי או תשמישי הדלת. משא"כ שאר כלים שקובעין אותן בבנין כמו דף של נחתומים שהוא דף שקבוע בכותל ליתן עליו את הפת כעין שעושין פלטרין שלנו בכותל בתיהן מבחוץ כדפרשב"ם. א"כ הרי אינו משמש את הבנין כלל. שהרי הבנין נגמר בלעדו ול"ד כלל לדלת ונגר כו'. אלא שזה נעשה לצורך הפת וא"כ אינו משמש את הקרקע אלא משמש את האדם ומשמשיו ג"כ עכ"פ. אלא שבאנו לבטלו מתו"כ מאחר שמחובר לקרקע. וס"ל לרבנן דאפי' קבעו ואח"כ תיקנו לא מהני דלא אמרינן כלל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע משא"כ בנעשה לשמש את הקרקע אפי' תיקנו ולבסוף קבעו טהור ואפי' קודם שקבעו אלא דבעינן שיעשהו מתחלתו לצורך זה והא דלא מייתי בב"ב שם מנעשה לשמש כו' י"ל דצינור ל"ח כלל נעשה לשמש את הקרקע מאחר שהוא סילון המוליך מים (או י"ל דאין שייך להביא מענין זה לענין חשיבות כלי דשאובים דאע"ג שאינו מקבל טומאה מ"מ הוי כלי לפסול את המקוה כמו כלי גללים ותדע דכלי שנעשה לשמש את הקרקע אינו מקבל טומאה אפילו קודם שקבעו ובודאי שאז פוסל המקוה וע' בתוס' חדשים פ"ו דמקואות מ"י גבי אביק. משא"כ גבי דף דלר"א מתבטל מתו"כ מצד שכל המחובר לקרקע הוא כקרקע א"כ כיון דהוא כקרקע בטל מתו"כ לגמרי ואינו פוסל המקוה כמו השוקת שבסלע כו') ובהא א"ש טעם הגדולים שבתשו' הרא"ש שהחמירו בהסילונות משום דל"ח משמשי הקרקע מקבלי טומאה וצינור שבמשנה פי"א דכלים מ"ב פירשו שם בתשו' הנ"ל דהיינו צינורא דדשא דווקא דחשיב ממשמשי הקרקע מטעם הנ"ל. והרא"ש השיב דאין נפקותא בזה שהרי תולה טעם טהרת אלו הכלים מפני שנעשו לקרקע ופי' ר"ש מחוברים לקרקע ותשמישם עם הקרקע וכן צינור שנעשה לחברו ולשמש עם הקרקע עכ"ל. ולדידהו י"ל דל"ד להדדי מטעם הנ"ל שהרי הסילון המוליך מים למקוה אינו משמש הקרקע כ"כ. ולהרא"ש צ"ל דס"ל דחשיב משמש הקרקע דמים כארעא סמיכתא הוא כדאיתא בגיטין ח' וצ"ע. ומהא דאביק חשיב לשמש את הקרקע לק"מ לשטה זו דשא"ה דאמבטי הוי כקרקע מאחר שכשרה לטבול תוכה עכצ"ל שהוא באופן שאין עליה ת"כ א"כ האביק המשמשה הוי משמשי קרקע. משא"כ גבי כ"ח שמיירי הראב"ד שיש עליה ת"כ ע"י יחודה להשתמש בה והרי הוא מייחדה לטבול בתוכה ל"ח כלל משמשי הקרקע דמה תשמיש הוא לקרקע רק להמים שבתוך הכלי ומים אלו ודאי ל"ח כקרקע מאחר שבאנו לומר שפסולים לטבול בתוכם מצד שהן בכלי. ועוד באביק נמי מטמאי רבנן מד"ס עכ"פ. וכ"ש את"ל דהראב"ד פי' וקבעו שבארץ שכ' הרמב"ם דלאו דוקא קברו קאמר אלא חיברו א"כ בכה"ג ודאי אינו משמש את הקרקע כנ"ל. כ"ז נלע"ד ליישב דברי הראב"ד ונסתלקו מעליו תלונת הכ"מ מכל וכל:

קיצור. אפ"ל דהראב"ד ס"ל דהכלי הנקוב אע"פ שמחברו בארץ לא חשוב נעשה לשמש את הקרקע. דיש לחלק בין נעשו לשמש את הקרקע או את הבית, ובין מחובר לקרקע ולבית אבל אינו משמש את הבית כ"א משמש דבר לעצמו. וראיה כי צריך לחלק בין דף של נחתומים אע"פ שקבעו ולסוף תיקנו מקבל טומאה ובין הנך שבמשנה פי"א דכלים מ"ב:

נמצא נת' תמצית דברי הראב"ד שמחמיר בהטבלה תוך כלי המנוקב כדי טהרה מצד ב' טעמים. הא' שהחמירו בזה במשנת השידה ותיבה שבים כו'. וריה"ו מחמיר שם אפי' גבי עירוב מקוואות ונהי דלא קיי"ל כוותיה מ"מ אין להקל רק במה שהקילו חכמים לא זולת זה. הב' משום שיש שברים שראוים לקבל טומאה ע"י יחוד כו'. ונמצא ה"ל כלי לטומאה. וה"ל טבילה בכלים. מיהו אף גם היכא דלא שייך טענה זו הב' כגון בתיבות שלנו כדלקמן אי"ה עכ"ז יש להחמיר מחמת הטעם הא'. ושפיר י"ל דכל שיש סרך כלי עליו כיון שהיה עליו ת"כ פ"א ה"ל שיורי כלי ואסור לטבול בתוכו. ותדע דלהרמב"ם נמי אע"פ שניקב כ"ט נשאר עליו תורת שיורי כלי ואסור לטבול בתוכו אא"כ קבעו בארץ כמ"ש הכ"מ וב"י. וס"ל דהקביעות שקובעו בארץ מבטלה ממנו שם כלי זה שנשאר עליו. וא"כ כיון דלהרמב"ם נמי בעי תיקון וקביעות א"כ אין תימא כלל לומר דלהראב"ד אפי' קביעות לא מהני ועמ"ש בזה לקמן בעזה"י אות ט"ז י"ז:

ט וכאשר פי' דעת הראב"ד לפי הטעם הראשון שלו. כן צ"ל לדעת הרא"ש בתשו' כלל ל"א סי' א' לפי מה שפי' הב"י ורי"ו בדעת הרא"ש (ועד"מ אות ט') דס"ל דאפילו נקב כשפ"ה בשוליה לא מהני לענין לטבול בתוך הכלי רק שאין המים היוצאים ממנה פוסלים את המקוה אפילו נקובה במשהו כו'. והנה השאלה היה שם על גיגית של עץ או של אבן כו' ואהא מסיק דבתוכה אין טובלין כלל אפי' ניקבה כשפ"ה לפי' הר"י וב"י. ולפ"ז א"א לפרש דבריו אם לא דס"ל כהראב"ד דאין טובלין תוך כלי מנוקב כלל אא"כ המים מעורבים למקוה ע"י הנקב. דאל"כ אלא דיש גוונא שטובלין תוך הכלי בלא עירוב. א"כ אמאי החמיר בכלי אבן עכ"פ הנקובה כשפ"ה. ועוד מתי תנקב ותטהר. בשלמא בכלי עץ הוה מצינן למימר כמ"ש הד"מ אות יו"ד דבעינן נקב כמ"ר. שזהו נקב המטהרו מטומאתו. ואע"ג דבלא"ה אינו מקבל טומאה כיון שהוא כלי גדול המחזיק מ"ס וכדמשמע להדיא בתשו' הנ"ל בתחלתו ע"ש. מ"מ שפיר מצינן למימר כיון דבמינו מקבלים טומאה בעי' בהו כמ"ר. ה"נ בגדול נמי מחמירים ובעינן כמ"ר וכדלעיל אות ב' ולקמן חלק ב' אות ח'. אבל כלי אבנים שאין במינו מקבלים טומאה. א"כ כי ניקב נמי כשפ"ה דהוי שיעורא דלענין מקואות שוב אין מקום להחמיר ולהצריך בו נקב יותר גדול. דכך ליה כמ"ר כמו כשפ"ה. ואי הוה שרינן לטבול בו בנקב כמ"ר הוה שרינן נמי כשפ"ה. ומדהחמיר הרא"ש לאסור לטבול בו ש"מ דס"ל דאין מטבילין בהכלי כלל אפילו מנוקב בנקב היותר גדול. אם לא שמעורב למקוה והיינו כמ"ש הראב"ד אלא דלהרא"ש בעינן נמי שהים יקיפן כו' (או שנפחת רובו דבכה"ג פשיטא דאינו כלי כלל):

קיצור. ראיה מתשובת הרא"ש כלל ל"א סי' א' דאוסר לטבול אפילו בכלי אבן אף שנקוב כשפ"ה א"כ ודאי ה"ה בכלי עץ אף שנקוב כמ"ר:

י והנה לפי שטה זו הדבר ברור דאין טובלין בכלי עץ (אפי' גדולה ממ' סאה) אפי' נקובה כמ"ר. שהרי לדברי הראב"ד מבואר להדיא דאין טובלין בכ"ח מנוקב אא"כ המים מעורבים כשפ"ה. ובלא עירוב ודאי אין טובלין בו ואפי' נקוב כמ"ר. דהא כך לי בכ"ח כשפ"ה כמו כמ"ר. ועוד דהטעם שכ' האיך אפשר שלא יהיה בקרקעיתו כו' שייך נמי בנקוב כמ"ר. וכיון דאפילו בכ"ח אין טובלין אא"כ מעורב למקוה ודאי דכמו"כ בכלי עץ וכדפרישית לעיל היטב מלתא בטעמא לדעת הראב"ד וההוא טעמא שייך נמי אנקוב כמ"ר. וכ"ש שזה מוכרח בהראב"ד לפמ"ש בס' באר יעקב דהרמב"ם שכ' וניקבו נקב המטהרו מיירי אפי' בכלי עץ ונקב המטהרו כמ"ר וכמשי"ת לקמן אי"ה שפי' זה נכון יותר בהרמב"ם וכן הבין הרא"ה בס' החינוך פ' מצורע סי' קע"ה. א"כ כיון דהראב"ד פליג עליו בהא מבואר דס"ל דאין מטבילין בכלי עץ הנקוב כמ"ר אא"כ מעורב למקוה וכשמעורב סגי בכשפ"ה וא"ת אי הראב"ד לאפלוגי אתא נמי אכלי עץ שניקב בכמ"ר א"כ מאי קאמר ורבנן מיהא כשפ"ה בעי דמשמע דלא אתי לאפלוגי רק דלא סגי בכמ"ז. וי"ל דבמשמע ונקבו נקב המטהרו שברמב"ם קאי בין אכ"ח בכמ"ז ובין אכלי עץ בכמ"ר ובכ"ח פליג הראב"ד בתרתי דבעינן שיהיה הנקב גדול יותר ושיהיה מעורב ובכלי עץ פליג בחדא דבעינן שיהיה מעורב. וגם ממ"ש איך אפשר שלא יהיה בקרקעיתו ודופנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצא טבילה זו בכלים. אין ראיה לומר דדוקא בכ"ח פליג. דודאי אי הוה מפרשינן כוונתו לומר שאע"פ שניקב הכ"ח כמ"ז עדיין ראוי הוא לקבל טומאה אם יחדו לרמונים שפיר הוה מצינן למימר דהך טענה לא שייכא בכלי עץ דטהרתו בכמ"ר ושוב לא מהני ביה יחוד. אבל באמת אין מורים כן דברי הראב"ד דא"כ מהו ל' בקרקעיתו ודופנו כו' הל"ל והלא עדיין ראוי הוא לקבל טומאה אם יחדו לרמונים. א"ו ס"ל כדפסק הרמב"ם פי"ט מהל' כלים ה"ב דמשניקב כמ"ז טהור לגמרי והרי הוא ככלי גללים וכלי אבנים ור"ל דאפילו יחדו לרמונים אין מקבל טומאה וכדפרש"י ס"פ המצניע דצ"ו ע"א. וכ"מ ממה דלא השיג עליו הראב"ד שם. וא"כ צריך לפרש מ"ש איך אפשר שלא יהיה בקרקעיתו ודופנו כו' היינו כי הא דאיתא פא"ט דנ"ה הדקין שבכ"ח הן וקרקורותיהן ודופנותיהן כו'. ומ"ש ע"י יחודו להשתמש בו היינו משום דס"ל כמ"ש התוס' לשם דלא מקבלי טומאה אא"כ יחדום להשתמש בהן. וא"כ טענה זו שייך נמי אכלי עץ ג"כ לדעת הראב"ד פי"ח דכלים דפליג אהרמב"ם שם הלכה יו"ד ואפי' את"ל דפי' דברי הראב"ד בהשגות מורים יותר דאכלי חרס קאי. היינו משום דהרמב"ם לא ביאר להדיא גבי כלי עץ דטובלין בו בנקב בלא עירוב מקואות דהא אדרבה בהלכה ח' דמיירי מדין שידה תיבה שהן כלי עץ העתיק לשון המשנה דהשידה ותיבה שבים כו' דהיינו בעירוב מקואות. אע"ג דבודאי הוא הדין בכלי עץ ג"כ כשניקב בכמ"ר עכ"פ טובלין בו לדעת הרמב"ם בלי עירוב מקואות. מ"מ כיון דלא פי' כן להדיא רק במ"ש הלוקח כלי כו' וניקבו נקב המטהרו. וההיא מתפרשת בכ"ח ג"כ ושם הוא קולא יותר גדולה דסגי אפי' בנקב פחות מכשפ"ה. מש"ה העמיד הראב"ד השגתו ע"ז דבזה פליג עליו בתרתי אבל ודאי דלהראב"ד ה"ה בכלי עץ שניקב כמ"ר או אפי' כ"ח שניקב כמ"ר אין טובלין בו אא"כ יש עירוב מקואות כנ"ל:

קיצור. עוד משמע כמ"כ בהראב"ד דאפי' נקוב כלי עץ כמ"ר אין מטבילין בו בלא עירוב מקואות:

יא וכן הוא בודאי ג"כ לדעת הרא"ש בתשו' כנז' לעיל אות ט'. ואע"פ שהרמ"א כתב בד"מ אות יו"ד דמ"מ אם ניקב כמו"ר ודאי מהני להרא"ש ג"כ וראיה מים שעשה שלמה ועיין בסמ"ג שהאריך בזה עכ"ל. לפענ"ד נ' דרבינו ז"ל ס"ל שא"א לומר כן בדעת הרא"ש לפי' הרי"ו וב"י, מהטעם שנת"ל אות ט' דאין טעם כלל לחלק בין כלי אבן שניקב בכשפ"ה לכלי עץ שניקב כמ"ר וכ"ש לפי משמעות תשו' הרא"ש שם דהא דאין טובלין תוך כלי גדול הנקוב במשהו הוא משום גזירה כמ"ש גבי מעיין שהעבירו ע"ג השוקת כו'. וענין גזירה זו עבב"י דר"ל כמו ששם גזרי' ה"נ הכא איכא למיגזר שמא יטבלו בלא נקב. א"כ אי איתא דבכלי עץ הנקוב כמ"ר לא גזרינן מהכ"ת לגזור בכלי אבן הנקוב כשפ"ה. א"ו צ"ל דלהרא"ש בכל ענין גזרינן לא לטבול בכלי מנוקב אא"כ מעורב למקוה ומשום דלא נמצא היתר מפורש במשנה ותוספתא וגמ' לטבול תוך כלי מנוקב (אא"כ מעורב למקוה) אלא לומר שאינו פוסל את המקוה דהיינו שהמים היוצאים ממנו כשרים כו' עבב"י והיינו ממש כדברי הראב"ד. והראיה שהביא הרמ"א מים שעשה שלמה צע"ג דהתם היה עירוב מקואות ע"י הנקב שברגלי השוורים כדפרישית לעיל אות ה' וכ"מ ג"כ להדיא מהסמ"ג עצמו שהביא רמ"א שכ' ומה שעשו כן (ר"ל כרמונים) זהו שיהו מוציאין ומביאין מעין עיטם המים בריוח. כי להכשירו ע"י חיבור המעיין היה די כשפ"ה עכ"ל. הרי משמע שהיה חיבור למעיין במקום הנקב. וא"כ האיך מוכיח רמ"א מזה דבנקב כמ"ר סגי אפי' בלא עירוב מקואות דלמא בלא