א

סימן קעב

מכתבם הט' הגיעני עיהכ"פ העבר בענין תיקון המקוה. אשר נסתפקו מעלתם ב' ספיקות. הא' אם מעכב לדינא מה שהשוליים הם רחוק מן הרצפה הגם שהוא מחובר לדפנות שהדפנות הם מחוברים לקרקע. ב' אם נצרך נקב בשוליים. כי הנה בענין הספק הראשון הנה ודאי יש קפידא מדינא שיהיו השוליים קבועים על הרצפה ממש וכמ"ש בש"ע סי' ר"א סעיף ז' יקבעו בארץ כו' עד שיקבענו בארץ כו' או אם הוליכו ע"ג הארץ כו' והיינו שהשוליים מחוברים לקרקע ממש או לרצפה עכ"פ כמבואר בדברי כאאזמו"ר נ"ע. והטעם הוא מתבאר ממ"ש הרב"י שם ובכ"מ פ"ו מהלכות מקוואות ה"ד דלהרמב"ם תרתי בעינן חדא דניקב נקב המטהרו ועוד שיקבענו בארץ הובא בש"ך שם ס"ק כ"ה וגם הרא"ש אע"פ שאינו מפרש התוספתא כהרמב"ם וכמ"ש הש"ך מ"מ כ' בהל' מקוואות שלו סי' ח' ויושיבנה על הארץ כו'. אלא דמ"מ נלע"ד דלאו דוקא על הארץ ממש אלא ה"ה ע"ג דבר המחובר לקרקע. דכיון דכל עיקר טעם הישיבה ע"ג קרקע הוא כדי שיהא הוכחה שהוא דבר של בנין כמ"ש הב"י והש"ך שם א"כ בהכי נמי הוי הוכחה. ועוד דכך מתבטל מתורת כלי ע"י חיבורו לדבר המחובר לקרקע. כמו ע"י חיבור לקרקע. וראי' לדבר דף של נחתומי' שבב"ב דס"ו ע"ב והנה הדף מחובר לכותל בנין והכותל מחובר לקרקע ומשמע בגמרא שם דדמי למחובר לקרקע ממש. שהרי הקשו שם מזה על צינור שקבוע בקרקע ממש ואמרו אי רבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי. ומאי קושיא דלמא שאני דף שאינו מחובר רק לכותל משא"כ בצינור א"ו דלא שנא. וכן משמע ממ"ש בתשובת הרשב"א ח"ג סס"י רכ"ח ובתשובה להרמב"ן סי' רכ"ז אבל אם היה מחובר הצינור לקרקע בטל הוא לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה ולא עוד אלא אפי' מחובר לדבר המחובר לקרקע כטבעת שבדלת אינו מקבל טומאה כו' והובא ב"י סי' ר"א קרוב לסופו ובש"ע סעיף מ"ח ע"ש בבאר הגולה ומקבלת טומאה יש ללמוד בזה לענין חשיבות כלי לפסול מקוה ג"כ כיון דבשניהם בזה מטעם א' אתינן לה דהיינו משום דהוי כמחובר לקרקע. וא"כ אין אנו למדים מזה רק שהחיבור לדבר המחובר לקרקע הרי הוא כחיבור לקרקע והיכא דהחיבור לקרקע מהני גם החיבור לדבר המחובר לקרקע מהני. והלכך כיון שהשוליים שבמקוה שלכם מחוברת להדפנות והם מחוברים לקרקע ה"ז כאלו היא מחוברת לקרקע ממש. וכן יש ללמוד מדברי כאאזמו"ר נ"ע שכ' שיושיבו התיבה ע"ג ב' נסרים וע"ג רצפה וע"י מסמרים מתחברת לנסרים ולרצפה. והנה הנסרים קבועים ברצפה והרצפה היא נסרים הקבועים בקרקע אלמא דמחובר לדבר המחובר לקרקע כמחובר לקרקע ממש דמו. והגם שיש לדחות דשאני התם דמסתמא עובי הנסרים והרצפה הם פחות מג' טפחים וכל פחות מג' לקרקע כקרקע הוא כדאיתא בשבת ד"ז א' מ"מ מדלא התנה כן נ' שאין לחלק וכמו שנת'. ועוד דנדון דידן עדיף שהדפנות הן הן מגוף המקוה והן עצמן מחוברין לקרקע ממש. והגם שאין כל השוליים קבועי' ויושבי' על הארץ רק ראשי וקצות השוליים הקבועים בדפנות מ"מ נ' שאין זה קפידא מדינא כיון דדרך בנין בכך ואנן בעי' שיהא הוכחה שהוא דבר של בנין כו'. ועוד אפשר לצדד קצת ולומר דמ"ש בש"ע עד שיקבענו בארץ אינו אלא לאפוקי שלא יהיה אויר מפסיק בינו לארץ. אבל בנ"ד שעושי' כן מצד עומק המים שיהיה הקרשי' מבדילי' בין מים עליונים למים תחתונים לית לן בה כי מיא כארעא סמיכתא היא והוו כאילו הקרשים מונחים בארץ וכדאיתא סברא זו בגיטין ד"ח ע"א דאפי' את"ל דעציץ המונח ע"ג יתידות לא הוה כמחובר לקרקע משום דאויר מפסיק. מ"מ ספינה שבנהר חשוב כמחובר לקרקע דהמים אינן מפסיקי' משום דכארעא סמיכתא היא. ואף שהרמב"ם פ"א מהל' תרומות הכ"ג נ' דלא ס"ל סברא זו שהרי פסק שם כר' יהודה דבעי' שיהיה הספינה גוששת היינו משום דלשיטתי' אזיל בפי' המשניות פ"ב דחלה מ"ב דס"ל דר' יהודה אינו חולק. אבל לפמ"ש הר"ש שם דחולק א"כ ודאי דהלכה כרבנן וא"כ י"ל דסברא זו אמת ואף לפ"ד הרמב"ם י"ל דסברא זו אמת בנ"ד וגבי ספינה שאני משום דעשוי' לברוח וע' תוס' גיטין ד"ז סע"ב. אלא שאע"פ שאין המים מפסיקים מ"מ לא חשוב קבוע בארץ שהרי אינה מחוברת למים כ"כ רק מונחת עליהם. אבל כיון שמחוברת היטב בדפנותי' מן הצד ומתחת א"כ ודאי דחשוב קבוע בארץ. והלכך מצד הספק הראשון אין לפקפק בנ"ד. גם אין לחוש משום גזרת מרחצאות שהחמיר בזה הלבוש סי' קצ"ח סעי' ל"א כי כבר השיגוהו האחרונים כמ"ש הב"ח והש"ך ובס' סדרי טהרה האריך בזה:

ובנדון הספק הב' אם צריך נקב בשוליים כלל. והיינו שדעת מעלתם לומר שאפשר א"צ נקב בשוליים כלל מפני שלא היה עליו שם כלי בתלוש. וכן משמע בב"ח סי' קצ"ח סכ"ט וז"ל אבל אם לקחו נסרים ובנו ד' מחיצות בארץ מסביב גם מלמטה עשו שוליים וצורתו כמו כלי אין שם ספק דפשיטא דשרי לטבול בתוכו כיון שלא היה עליו שם כלי קודם שקבעום כו'. ור"ל דמה"ט אין בו משום חשש מרחצאות ולא משום טבילה בכלים. וכן משמע בטור ובהגה' רמ"א סי' ר"א סעיף ז' שכ' ובלבד שלא יהיה תוך כלי שחקקו ולבסוף קבעו כו' משמע הא לא היה עליו שם כלי בתלוש ש"ד וכ"כ להדיא הלבוש שם. (אלא שלפ"ד הלבוש י"ל שבנ"ד יש משום גזרת מרחצאות כמ"ש סי' קצ"ח סל"א ול"ד לכלי דלקמן סי' ר"א ס"ז כו'. אבל כבר נת' דהא ליתא לפ"ד כל האחרונים) אבל באמת יש בדבר צע"ג וכבר עמד בזה מוהרח"ש הובא בסדרי טהרה סי' קצ"ח סס"ק ס"ג וז"ל אפי' לא היה עלי' שם כלי מקודם כגון קבע ואח"כ חקק בית קבול אסור כיון הא דאין טובלין בתוך כלים מדאורייתא היא (כמ"ש בתוס' בב"ב דס"ו ב' וכ"כ הרא"ש פ"ז דב"ק סי' ג' בשמו ובסוף נדה בהל' מקוואות) ועוד מקוה שכולו שאוב להר"ש והרא"ש מדאורייתא היא פסול כו' ומוכח בסוגי' בב"ב דס"ו דלרבנן דדף של נחתומי' לא מהני אפי' בקבעו ולבסוף חקקו אלא בדרבנן ע"ש. וכן מצאתי בס' באר יעקב דפ"ג עמוד ד' ומה שתירץ שם דהטור ס"ל כר' אליעזר וכמ"ש רשב"ם אמת שכן משמע באה"ע סי' קי"ג שהעתיק הטור ואצטרבולין. אבל מ"מ בטור ח"מ סי' צ"ה הביא ב' דעות בזה ובפרישה שם כ' שהטור ס"ל כבעל העיטור שהביא שם סעיף ז' דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן דדף ע"ש. וכן דעת הרמב"ן בחידושיו בב"ב שם דס"ו שהביא מזה ראי' דמקוה שכולו שאוב כשר מדאורייתא וז"ל תדע שהרי צינור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כלל ואפי' בתחלה וטעמא משום דשאובה לאו דאורייתא עכ"ל. מכלל דבדאורייתא לא מהני קבעו ולבסוף חקקו. וא"כ לענין לטבול בתוכה שהוא מדאורייתא להרמב"ן נמי לא מהני. וכ"ש לדידן דס"ל דכולה שאובה נמי דאורייתא כמ"ש רמ"א סי' ר"א ס"ג ולפ"ז בצינור שם צ"ל כמ"ש מהרש"א דמיירי ביש רוב בהכשר גם בפי' המשניות להרמב"ם רפ"ד דמקוואות משמע נמי דה"ט דצינור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה היינו משום שהעיקר אצלנו שאובה דרבנן כו' מבואר להדיא דבדאורייתא לא מהני. וא"כ כיון דלפ"ד הני רבוותא לא מהני הא דקבעו ולבסוף חקקו בדאורייתא ודאי שא"א להקל לכתחלה עכ"פ באיסור כרת דהיינו לטבול בתוך דבר שקבעו ולבסוף חקק בו בית קבול עד ששב כלי. אא"כ יעשה בו נקב לבטלו מתורת כלי. וכן נ"ל ראי' מדברי כאאזמו"ר נ"ע שעם היות שכ' שלא יחבר השוליים אל הדפנות עד שיעשה תחלה נקב בקצה השוליים בכדי שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם. עכ"ז כ' שם אח"כ ואעפ"כ אינה נעשית כלי ע"י סתימה זו של סיד דוקא. ור"ל לפי שאין זה חשוב סתימה מעליותא. אבל אם סתם בדבר שחשוב סתימה כגון אפי' בסיד עם גפסיס דהוי סתימה כמ"ש בש"ע סי' ר"א סעיף מ' נעשי' כלי ונפסלה המקוה ואמאי כיון שנעשי' כלי אחר שקבעה ובעודה בתלוש לא היה עליה תורת כלי א"כ ה"ל כקבעו ולבסוף חקקו דאינו פוסל המקוה א"ו ס"ל להחמיר כמש"ל דדוקא בשאיבה דרבנן הקילו בקבעו ולבסוף חקקו ולא בפיסול דאורייתא דהיינו לטבול בתוכו. ומ"מ עדיין יש מקום לומר שבנ"ד אין צריך נקב משום שי"ל שגם עתה לא הוי כלי עדיין מצד עצמה. לפי המבואר במכתבם אופן הבנין וז"ל שהעמדנו שלופעס בתוך המקוה הישנה מחובר לקרקעית המקוה ועשו פאזין שיכנסו בתוכה הנסרים כמו בנין גמור עכ"ל. אשר לפי הנראה לא נתחברו הד' שלופעס זה לזה היטב בקורות יוצאות מזה לזה ובמסמרים עד שכשהיו מוציאי' הבנין מתוך הקרקע לחוץ היו יכולים להנטל כולו כאחת. אלא היו נפרדים איש מעל אחיו השלופעס והנסרים זה מזה. לפי שהשלופעס שהם נושאי הנסרים אינן מחוברים זה לזה כ"כ רק הם מחוברים לדופני המקוה גדולה. ובעודם מחוברים שם עומדין במקומן ומחזיקי' הנסרים והיה הבנין אחד אבל בפני עצמן אין להם חיבור כ"כ. וכדרך שאר איזרוב שבונין במרתף וכה"ג. כן נראה לי צורת הבנין ממכתבם. ואם כן הוא כדבריהם, קרוב הדבר מאד דגם אפי' בלא החיבור לקרקע לא חשיבא כה"ג כלי. ויש ללמוד דבר זה ממ"ש הרמב"ם ספ"ה מהלכות כלים וז"ל הספסלין שבפונדקאות ושל מלמדי תינוקות אע"פ שהן נקובים ומכניסים בהם את הרגלים טהורים. קבעו בהן רגלים במסמר מקבלים טומאה. זה הכלל כל שניטל ואין רגליו ניטלות עמו טהור. וכל שניטל ורגליו ניטלות עמו טמא עכ"ל הובא זה בס"ט שם. אלמא דכל שניטל ואין רגליו ניטלות עמו אעפ"י שעודן בו ועומד לו ויכולים לישב עליו. המה חשובים כנפרדים ולאו כלי הוא לענין טומאה. וה"נ לנ"ד לא חשוב הבנין כלי מה"ט. ואע"ג דלכאורה אין ראי' כ"כ מקבלת טומאה לגבי מקוה דיש לומר דאע"ג דלגבי קבלת טומאה לא חשיבא כלי מ"מ לגבי פיסול מקוה חשוב כלי. שהרי שנינו רפ"ד דמקוואות המניח כלים תחת הצינור א' כלים גדולים וא' כלים קטנים ואפי' כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה פוסלין את המקוה. דאלמא דאע"ג דלגבי קבלת טומאה לא חשיבי כלי מ"מ לפסול את המקוה חשיבי כלי. וכ"ש לענין לטבול בתוכו. אך מ"מ לא דמי דהתם כלים שלימים נינהו אלא דרחמנא מעטינהו מתורת טומאה. אבל מ"מ חשיבי כלים לכל דבר שצריך כלי (אפי' מדאורייתא) כמו לענין קידוש מי חטאת כדתנן בפ"ה דפרה. ולענין נט"י בפ"ק דידים. והלכך חשיבי נמי כלי לפסול המקוה. אבל הא דכל שניטל ואין רגליו ניטלות עמו טהור היינו משום דחשוב כשבר כלי וגרע מיני' אין לחלק בזה בין קבלת טומאה לפיסול מקוה. שהרי כל כלי שניקב עד בכדי שאינו מקבל טומאה אינו פוסל את המקוה ג"כ כמ"ש הרמב"ם והש"ע סי' ר"א סעיף ז' ונקבו נקב המטהרו כו'. ואף שהראב"ד בהשגות רפ"ו חולק שם וס"ל דלענין לטבול בתוכו לא מהני נקב המטהרו אלא כשפ"ה דוקא ורמ"א הביא בש"ע שם דעה זו ב' י"א ונרשם שם טור והרא"ש בתשו'. מ"מ לפמ"ש הב"ח שם סי"ב וסעי' מ"ב אין כן דעת הרא"ש והטור מדינא אלא להחמיר בלבד וכ' שם שהראב"ד הוא יחיד בדבר. ועוד י"ל דגם להראב"ד אע"פ דחשיבו' ביטול מתורת כלי לענין טבילה בתוכו לא תליא בביטול מתורת כלי לענין קבלת טומאה מ"מ בנ"ד יודה ג"כ שהרי חשיבות כלי לענין קידוש מי חטאת נ' לכאורה דשוה למקוה עכ"פ כדמוכח בפ"ה דפרה משנה ז' ובפ"ד דמקוואות מ"ד. וגם בפ"ה דפרה מ"ח משמע קצת דשוין הן דלענין חיבור ע"י נקב בעי' כשפ"ה כמו בעירוב מקוואות פ"ו דמקוואות מ"ז. ולענין אם היו המים צפים על גביהם דסגי בקליפת השום במי חטאת ה"נ במקואות כמ"ש בפ"ו דמקואות מ"ח ועש"ך סס"י ר"א ס"ק קי"ט. וכיון דשוין הן הנה יש ללמוד ממ"ש במשנה ספ"ה דפרה שני אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת כו' עשאן בסיד או בגפסיס והן יכולות להנטל כא' המים שביניהן מקודשין. וכ' הראב"ד פ"ט מהל' פרה ה"ז וז"ל שלא באה זו הפסקא אלא ללמד שאינו נעשה שוקת כלי בחיבור שתי אבנים כו' או אפי' היה שוקת כלי ונחלק אעפ"י שחיברם אם לא שחיברם בסיד וגפסיס כדי שינטלו כאחד אינו כלי לקדש בו עכ"ל. וגם לדברי הרמב"ם שם הדין אמת שאע"פ דמשמע שם מדבריו שבחלק שנתן האפר המים מקודשים אע"פ שאין ניטלי' כא' כבר תירץ הכ"מ דמיירי שאין מים נוזלים ממנו וה"ל כלי לענין זה ע"ש הובא בתוי"ט ג"כ שם. אבל עכ"פ מודה דאין נקרא חיבור אלא כדי שיהיו יכולים להנטל כא'. וכמ"ש ספ"ה מהל' כלים הנ"ל. וכן משמע להדיא בפ"ה דפרה מ"ח עשו לה עטרה של טיט והלכו המים לשם אם היה בריא כדי שינטל עמה כשרים ופסקה הרמב"ם ג"כ בפ"ו דין ה'. אלמא דכל שאינו ניטל עמה לא חשיב חיבור להיות נקרא כלי א'. ומעתה בנ"ד ג"כ אם אין כל השלופעס והנסרים יכולים להנטל כא' מצד שאינן מחוברים ע"ד הנ"ל הרי אינן חשובים כלי כלל אפי' היה בתלוש. וכ"ש כשנעשה כלי כזה בחיבור לקרקע. מיהו לפי' הר"ש שם ספ"ה דפרה אין מקום לדין זה אך תימא איך יחלוק על משנה דעטרה הנ"ל וצריך לומר דבספ"ה מיירי כשקידש בשני החלקים וג"כ כשיש תורת כלי על כל א' בפ"ע וכמ"ש הכ"מ לדעת הרמב"ם. ולפ"ז גם לדבריו הדין אמת. ואע"פ שעדיין יש לדחות לדעת הראב"ד רפ"ו דמקואות ולומר דפיסול כלי לקידוש מי חטאת לא הוה כלי לפסול את המקוה אבל מ"מ לענין טבילה בתוכו אין שוי' דהא בפרה פ"ה מ"ז משמע דנקב כ"ש מלמטה לא הוה כלי לקידוש מי חטאת אע"פ דעדיין פסול לטבול תוכו להראב"ד. מ"מ נ"ל דכשאין ניטל כא' לא חשוב כלי כלל ואפי' לטבול תוכו ש"ד והוא נכון מצד הסברא. וגם אנו מוכרחים לחילוק זה לדברי האומרים שגם בקבעו ולבסוף חקקו חשוב כלי לפסול הטבילה בתוכו. דאל"כ לדבריהם א"א לעשות בנין בתוך הקרקע שכשיש לו ד' מחיצות ושוליים הרי צורת כלי עליו והחיבור לקרקע לא מהני לבטלו א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל המקואות הנעשות בענין זה מבערווענש או מנסרים כמ"ש הב"ח וע' בלבוש סי' קצ"ח סל"א בענין מקוה דלובלין. ומה הוא הגדר להבדיל בין זה לכלי. א"ו צ"ל דכל שאין יכולים להנטל כא' מצד רוע חיבורם לא חשוב כלי. ולפ"ז בנ"ד אם צורת הבנין כמש"ל לא היו צריכים לנקב בשוליים כלל וכ"ש שלפ"ז לא היה מקום להסתפק כלל בדין הראשון. אלא דמ"מ מסתפינא להקל למעשה ובפרט בלכתחלה ובמידי דאפשר לתקוני. לכן נ"ל שיעשו נקב טפח על טפח כמ"ש כאאזמו"ר נ"ע ובכדי שיסתם יפה יעמידו שלופ תחת הנסר שבו הנקב והשלופ יהיה תחוב היטב בקרקעי' המקוה הגדולה ויגיע עד סמוך לנסר שבו הנקב וע"ג השלופ יתנו ג"כ נסר חלק שיגיע מתחת נגד הנקב שיהיה נסתם יפה וכמ"ש אאזמו"ר נ"ע לענין מקוה שלו. אך לא יסתמוה ע"י הכנסת עץ לתוכיות הנקב ממש. עמ"א סי' קנ"ט ס"ק ו'. רק יכולים לסתום בסיד ככתוב שם. ובזה סגי גם אם אין צורת הבנין כמש"ל אלא מחובר היטב. ואע"ג דיש מחמירים שיעשו הנקב טרם שיקבעו בקרקע מ"מ כבר חלק ע"ז בבא"י. ועוד דהיינו דוקא כשהיה שם כלי ע"ז בתלוש משא"כ בכה"ג. ומ"מ עוד זאת נלע"ד שבאם שאפשר לעשות השוליים מנסרים שאין רחבים כ"כ שיהיה כל א' ראוי למדרס הרגל בפני עצמה כ"א ע"י חיבורו הרבה נסרים יש לעשות כן שלא יהיו ראוים למדרס קודם שחיברן למקוה ואף שאחר שחיברן למקוה ע"י צירוף נסרים הרבה ראוים הן למדרס מ"מ כיון שקודם שחיברום למקוה לא היו ראוים לקבל טומאת מדרס לית לן בה כמ"ש בס' סדרי טהרה סי' קצ"ח סס"ק ס"ג והטעם בזה לחוש לדעת הלבוש סי' קצ"ח סעיף ל"א שאע"ג שנחלקו כל האחרונים עליו כמ"ש הש"ך שם והס"ט והלכה כדבריהם אעפ"כ כ' מהרמ"ל והש"ך והס"ט שכשמתקנים מקוה חדשה נכון לתקן שתהא כשרה אליבא דכ"ע ע"ש. ואע"ג שבתיקון המקוה של כאאזמו"ר נ"ע לא נז' תנאי זה מ"מ כיון שעשוים בצורת כלי ודאי אין חשש בזה כמ"ש הלבוש עצמו שם סי' קצ"ח סל"א הנ"ל וז"ל ול"ד לכלי דלקמן סי' ר"א ס"ז כו' ע"ש ותירוצו יש להעמיס ג"כ על המקוה שכ' כאאזמו"ר נ"ע אע"פ שלא היה תורת כלי ממש עליו מעולם. משא"כ המקוה שלכם דומה קצת למקוה דלובלין הנזכר בלבוש שם ולמקואות הנז' בב"ח שם סעיף כ"ט אבל אם לקחו נסרים ועשו צורתו כמו כלי כו' ע"ש. שלפ"ד הלבוש יש לגמגם בזה מחמת גזירת מרחצאות ותקנתה שלא היתה דומה לכלי כלל מעולם היא קלקלתה לפ"ד הלבוש לחוש משום גזירת מרחצאות ואפילו נקב לא מהני לשטתו. משא"כ בכלי דמהני נקב כנ"ל. ואע"פ שאין הלכה כדבריו. יש לחוש לכתחלה. אם אפשר לתקן השוליים מנסרים שאין רחבים כמ"ש הס"ט. ומ"מ יראו שיהיו מחוברים ודבוקים היטב זל"ז כדי שיוכלו לחממה כי מאד היה מקפיד כאאזמו"ר נ"ע והיה מזהיר מאד שיעשו מקוה חמה הן מצד בריאות הגוף בדורות חלושים כאלו כידוע והן מצד הדין שלעוצם הקור ממהרת לטבול וא"א להקפיד כ"כ להפשיט הקמטים שבבטנה כו':

העולה מכל הנ"ל הוא שיעשו נקב טפח בשוליי' של המקוה שעשיתם ובכדי שיסתם יפה יעמידו שלופ מתחת כו' כאמור מלמעלה. ובמה שהשוליים רחוקים מן הקרקע אין לחוש בנ"ד. ואם אפשר לעשות השוליים מנסרים שאין רחבים כ"כ שיהיה כל א' ראוי למדרס כו' כנ"ל יעשו כן ואעפ"כ יעשו ג"כ הנקב טפח על טפח כי אין זה ענין לזה כמובן: