א

סימן קע

עץ או אבן תלוש שקבעו בארץ ולסוף חקקו ועשאו כלי. אי מותר לטבול בו או עכ"פ להמשיך מים למקוה ע"י. והעץ או האבן הנ"ל הוא בלתי מנוקב רק כלי שלם מחובר בקרקע:

תשובה ביו"ד סי' ר"א סעיף ל"ד קודם שיקבענו. משמע דקבעו ולסוף חקקו אין פוסל המקוה אפילו לעשות מקוה בתחלה ע"י ואפי' לטבול תוכו וכ"כ רמ"א בס"ז בהג"ה וכ"כ הר"ש והרא"ש בפ"ד דפרה משנה ד' ד"ה השוקת שבסלע וכ"ד הרמב"ם בחיבורו פ"ו ואני תמה דהא בפ"ד דב"ב דס"ו ע"ב אוקמא לברייתא דצנור שקבעו ולסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כרבנן דר"א דדף של נחתומי' ואע"ג דהתם בדף מטמאין אפי' קבעו ולסוף תיקנו היינו משום דטומאה דאורייתא ובשאובה דרבנן הקילו ע"ש בגמרא ורשב"ם וא"כ התינח לרמב"ם וסייעתו דכולה שאוב ג"כ דרבנן א"ש. אבל לפ"ד רשב"ם דכולה שאוב מדאורייתא (ור"ת סובר דגם ג' לוגין בתחלה דאורייתא) וכ"פ רמ"א סעיף ג' בהג"ה. א"כ גם צנור שקבעו ולסוף חקקו פוסל המקוה אם נעשה כולה על ידן. וכן מצאתי להדיא בחי' הרמב"ן לב"ב שם שהביא ראיה דכולה שאוב דרבנן מדמכשרינן צינור שקבעו ולסוף חקקו וז"ל תדע שהרי צנור שקבעו ולסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כלל ואפי' בתחלה וטעמא משום דשאיבה לאו דאורייתא עכ"ל. וא"כ ע"כ להאומרים דשאובה כולה דאורייתא מוקמי לה כשיש בה רוב בהכשר וכדפי' מהרש"א וכן פי' רשב"ם לפי שטתו ע"ש. אבל לעשות המקוה כולה על ידן אסור. ותימא על הש"ע וכש"כ על הגה' רמ"א דס"ז שהרי טבילה בכלים הוא אסור מדאורייתא גם להאומרים דשאובה דרבנן כמ"ש בתוס' בב"ב שם בשם ר"י וכ"כ הרא"ש פ"ז דב"ק סי' ג' בשמו ובסוף נדה בהל' מקוואות וא"כ אסור לטבול בתוך כלי שקבעו ולסוף חקקו לרבנן דר"א הנ"ל וכמו בדף. מיהו לפ"ד רשב"ם ור"ח בב"ב שם שפסקו כר"א וכ"כ הטור בא"ע סי' קי"ג ואצטרובלין א"כ גם בדאורייתא יש להקל. אמנם בטוש"ע ח"מ סי' צ"ה הובאו ב' דעות אלו בלא הכרעה א"כ יש להחמיר בדאורייתא בכולה שאוב כמ"ש רמ"א ס"ג בהג"ה דבשאובה כולה הולכים בספיקא להחמיר. אמנם באמת לפ"ז פלא לכאורה מתני' דהשוקת בסלע השנוי' בפ"ה דפרה מ"ז ובספ"ד דמקוואות שמבואר שם דכל שלא היה שם כלי עליה בתלוש אינה חשובה כלי גם מדאורייתא שהרי אמרו שם אינה צריכה צמיד פתיל. אך באמת בפי' המשניות להרמב"ם שם בפ"ה דפרה מבואר שענין השוקת אינו כלי שקבעו ולסוף חקקו כמ"ש הר"ש והרא"ש וז"ל השוקת שבהר אם יהיה בו חפירה וישוב צורתו בזה הכלי וזה ימצא ברוב ההרים הנה לא נחשבה כמו כלי אבנים. אבל משפטה משפט חפירה כעצם הארץ ולזה אין ממלאין בה כו' עד ואינה פוסלת את המקוה עכ"ל. ודבריו מבוארים דמיירי בשהחפירה נעשי' בסלע שבארץ שלא היה תלוש מעולם ובכה"ג ודאי לכ"ע אין שם כלי עליו דאין נ"מ אם החפירה הוא בעפר או בסלע שבו וכמ"ש התוס' בב"ב דס"ה ע"ב ד"ה אילימא בשם ר"י דרבנן דאמרינן מכר את המכתשת החקוקה לא מפלגי בין קבעה ולסוף חקקה לחקקה ולסוף קבעה ומכתשת החקוקה היינו שלא תלשה מעולם שחקקה בסלע היוצא מן ההר עכ"ד. אלמא דאף למ"ד דקבעה ולסוף חקקה אינו מוציא מתורת כלי בדאורייתא עכ"ז בסלע שלא נתלש מודה דאם חקקו בו כלי אין תורת כלי עליו וא"ש מתני' דשוקת שבסלע והנה גם הר"ש בפ"ה דפרה שם כ' ג"כ דהשוקת שבסלע מיירי בסלע מחובר אלא שכ' דאפילו אם היה תלוש שקבעו ולסוף חקקו נמי דינא הכי כדאמר בפ' המוכר את הבית גבי צינור עכ"ל. וזה תימא שהרי הוא עצמו מסיק בפ"ב דמקואות מ"ג דכולה שאוב פסול מדאורייתא וכבר נת' דבדאורייתא לא מפלגינן בין קבעו ולסוף חקקו לחקקו ולסוף קבעו וגם אינם צריכים בצמיד פתיל וקשיא כנ"ל. ועכצ"ל דהר"ש והרא"ש ס"ל כמ"ש רשב"ם ור"ח דקיי"ל כר"א. [ובהא א"ש] מה דלא אייתי מתני' דשוקת בב"ב שם לענין קבעו ולבסוף חקקו משום דלא שייכא בהא כלל. עכ"פ היוצא מזה דלדידן דמספקא לן הלכתא כמאן יש להחמיר בשנעשה המקוה כולה ע"י צנור שקבעו ולסוף חקקו. וכש"כ לטבול בתוך כלי כזה אם הוא שלם:

ומענין לענין באותו ענין. כי הנה לפי מש"ל דבדאוריי' לא מהני קבעו בארץ אפי' קבעו ולסוף חקקו. א"כ צ"ל מ"ש הרב"י בסי' ר"א ובכ"מ פ"ו מהל' מקוואות ה"ד דלהרמב"ם לאכשורי מים שבחבית או עריבה של חרש (לענין לטבול בתוכם) תרתי בעינן. חדא דניקב נקב המטהרו ועוד צריך שיקבענו בארץ עכ"ל. דלכאורה קשה דהא ודאי דמצד המים בעצמן א"צ שיהיה בארץ דוקא דהא אפילו גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים כמבואר בספ"ה דמקוואות ובש"ע סעיף ה' ואע"ג דמשמע דהיינו טעמא מפני שכל הימים דין מעיין יש להם כמ"ש הש"ך שם היינו משום דאל"כ ה"ל זוחלין כיון שהם באויר. אבל בנ"ד שהם נחים ודאי דמצד המים בעצמן כשרים הם אפי' אינן בארץ דוקא ועכצ"ל דמה שצריכי' לקובעה בארץ הוא כדי להכשיר הכלי וא"כ צ"ל דממ"נ אם ע"י נקב המטהר יצתה מתורת כלי למה לי לקובעה בארץ ואי ע"י הנקב עדיין לא יצתה מתורת כלי לענין מקוה מה מהני הקביעה בארץ השתא מה היכא דקבע אבן או עץ פשוט לא מהני הקביעה כל שחקקו לבסוף (בדאורייתא) כש"כ היכא שקבעו אחר שנעשה כלי אם נאמר שהנקב אינו מוציא מתורת כלי לענין מקוה ועכצ"ל דכיון דיצא מתורת כלי אין בו איסור דאורייתא אפי' בלא קביעה בארץ רק מדרבנן בלבד אסור לטבול בו אם לא קבעו ובדרבנן מהני הקביעה בארץ גם לחכמי' דר"א. אך ג"ז קשה עדיין דהא לחכמים דר"א לא מהני הקביעה בארץ גם באיסור דרבנן אלא בקבע ולבסוף חקקו שהאיסור דרבנן הוא החקיקה נעשה אחר הקביעה. משא"כ אם האיסור דרבנן היה קודם הקביעה לא מהני הקביעה שאח"כ דהא מה"ט פסלי בצנור שחקקו ולבסוף קבעו לענין שאיבה דרבנן כמבואר בגמ' בב"ב דס"ו ע"ב. וא"כ ה"ה בנ"ד אם הכלי שניקב נקב המטהרו אסור מדרבנן לטבול בו אין ראוי שיהיה הקביעה שאח"כ מועלת לטהרו שהרי האיסור והקלקול הוא שהיה קודם הקביעה. אמנם י"ל דהרמב"ם נמי ס"ל כרבי אליעזר דקבעו ולבסוף חקקו מהני אפי' בדאורייתא ולדיד' באיסור דרבנן מהני אפילו חקקו ולבסוף קבעו כמבואר שם דס"ו ע"א בענין פשוטי כלי עץ וה"ה בנ"ד. אך בפי' המשניות פט"ו דכלים מ"ב פי' הרמב"ם כחכמים דר"א (וכ"מ בחיבורו פי"א מהל' כלים הכ"ד אלא דבשם משמע דאיירי בתיקנו ולבסוף קבעו). וי"ל לכאורה דאפי' לחכמים יש לחלק בין אם האיסור דרבנן אבל הכלי חשוב כלי מדאוריי' כמו בשאיבה בצנור שחקקו ולבסוף קבעו דלא מהני, ובין כשמה שהאיסור דרבנן בא מצד הכלי שמה שחשובה כלי הוא רק מדרבנן לבד ומה"ת אינה כלי כלל בכה"ג יש להקל אפילו כשקבעו אחר הקלקול ויש קצת ליתן טוב טעם לסברא זו דכשהיא כלי גמורה מדאורייתא סברא הוא שאין קביעתה אח"כ בארץ מבטלה מתורת כלי שהיתה כלי גמור (ומה שהאיסור דרבנן אין שייך לומר שהקרקע יבטל זה ודו"ק) משא"כ כשאינה כלי גמורה סברא הוא שקביעותה בארץ מבטלת מתורת כלי לגמרי (ול"ד לקבעה ולבסוף חקקה דלא מהני באיסור דאורייתא אע"פ שקבע חתיכה עץ שאינו כלי כלל דשא"ה דאח"כ עשאו כלי גמור ודו"ק) ולפ"ז י"ל דהא דלר' אליעזר בפשוטי כלי עץ מהני גם תיקנו ולבסוף קבעו לא משום דס"ל דקבעו ולבסוף חקקו מהני אפי' בדאוריי' וא"כ בדרבנן נחית חד דרגא. אלא י"ל משום דהתם חשיבות הכלי עצמו הוא רק דרבנן ומדאורייתא אין להם תורת כלי ולכן י"ל דאפילו למסקנא דחכמים ס"ל דקבעו ולבסוף חקקו לא מהני בדאורייתא ופליגי בכלי מתכת מ"מ י"ל דבפשוטי כלי עץ דרבנן מודים חכמים דמהני אפילו בתיקנו ולבסוף קבעו ומודו לר"א ול"ד לשאיבה דרבנן מטעם הנ"ל. [ובהא א"ש] נמי דאריב"ח בדף של מתכת מחלוקת. ולכאורה קשה הא למסקנא דבשאיבה דרבנן מודו חכמים מ"מ חקקו ולבסוף קבעו לא מהני וא"כ י"ל דפליגי בכה"ג עם ר"א גם בפשוטי כלי עץ. ואע"פ שהרשב"א פי' דפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה אפילו מדרבנן כבר השיגו ע"ז בתוס' וחי' הרמב"ן שם וכ"ה בת' מהרמ"פ סי' ל"א ובי"ד סי' קצ"ח סעיף ל"ד ע"ש בש"ך וט"ז ומע"מ. וכן הוא בפי' המשניות להרמב"ם פ' ט"ו דכלים משנה ב' וברע"ב שם. אעכצ"ל דמ"מ בהא מודו חכמים לר"א דאפי' תיקנו ולבסוף קבעו מהני. וכן מבואר בת' מהרמ"פ סי' ל"א אשר הובא בי"ד סי' קצ"ח וכ"כ הס"ט שם ס"ק ב' מוהרח"ש וכ"כ הרמב"ם והרע"ב בפי' המשניות פט"ו דכלים מ"ב. וה"ה בנ"ד שניקבו נקב המטהרו לענין טבילה בתוכו דמהני קביעה שאח"כ. ועכ"פ היוצא מזה דע"כ לשטת הרמב"ם מוכרחים אנו ג"כ לומר דכלי שניקב כדינו אין איסור הטבילה בתוכו אם לא חיברו בארץ רק מדרבנן לבד. דאל"כ לא היה מהני הקביעה אח"כ לחכמים דר"א ואפשר גם לר"א דהא חקקו ולבסוף קבעו לא מהני לר"א ג"כ באיסור דאורייתא ונ"ד יש לדמותו לחקקו ולבסוף קבעו כנ"ל. ומעתה נבוא לנ"ד לענין שאילתנו שקבעו התיבה להאיזרוב ולא לקרקע עולם עצמה נלפע"ד דאין לפקפק ע"ז כלל וראיה לדבר דף של נחתומים דפליגי בי' ר"א וחכמים בפט"ו דכלים מ"ב והובא בב"ב דס"ו ע"א וע"כ לא פליגי עליו חכמים עלי' דר"א אלא משום דהתם הוא איסור דאוריית' כמ"ש בגמ' דס"ו ע"ב כנ"ל. אבל בדרבנן מודו לי' אע"פ ששם הדף שמחובר לכותל בנין והכותל בנין הוא מחובר לקרקע עולם ש"מ דחשוב חיבור מעלי' באיסור דרבנן וגם מדר"א נשמע לדידן דר"א דס"ל כל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע גם בדאוריי' מה"ט מטהר בדף של נחתומי' וחשוב להדף מחובר לקרקע אע"פ שמחובר לבנין וה"ה לדידן באיסור דרבנן. וכן במקוה להרמב"ם דמהני חיבור בקרקע מפני שהוא דרבנן כנ"ל או יהיה מטעם שיהיה מהני חיבור בבנין המחובר לקרקע:

אחר כתבי זה מצאתי בפרישה בח"מ סי' צ"ה ס"ז כ' וז"ל וצ"ע למה לא הביא בעה"ט דברי חכמים דפליגי שם עם ר"א בדף של נחתומים דס"ל לחכמים שהוא טמא כו'. והיותר נ' משום דשם הדף היה תלוש רק שנתחבר לכותל הבית כדפי' רשב"ם שם וכותל הבית עצמו הוא תלוש ולבסוף חיברו ואין זה חידוש כ"כ מה שאינו כקרקע אלא שקשה דא"כ ה"ל להגמ' לתרץ כן שם דקאמר לא ר"א ולא רבנן כו' ע"ש. מיהו ג"ז יש ליישב עכ"ל. נראה שהוכיח ג"כ מן הגמרא דאין חילוק בין דבר המחובר לקרקע לדבר המחובר לכותל הבית דאל"כ היה הגמ' משני לעולם רבנן ושאני דף שמחובר רק לכותל כו'. ואע"פ שכ' שיש ליישב ר"ל שאין קושיא על הטור דמכ"מ אתי' במכש"כ. אבל ודאי דאין לחלק ביניהם לדינא למ"ד דתלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי ובאמת ראיה הנ"ל חזקה היא לענין זה. וי"ל שכונתו דודאי לר"א דכל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע א"כ הבית נחשב כקרקע מדאורייתא א"כ גם דבר המחובר לו כמו הדף ה"ה כמחובר לקרקע ממש מאחר שהבי' עצמו כקרקע מדאורייתא מה לי מחובר לו או לקרקע ומש"ה לא מצו למימר שם בגמ' דרבנן דדף ס"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דא"כ מ"ט מטמאי בדף. אבל לדידן דס"ל דכל המחובר לקרקע אינו כקרקע א"כ אין חידוש שמחובר למחובר אינו כקרקע אך ורק במידי דרבנן מהני זה א"כ היינו כמחובר לקרקע ממש ולא מחובר למחובר. אך באמת אין זו סברא כיון דס"ס בדרבנן אמרינן כל המחובר לקרקע כקרקע א"כ חזר הדין בזה כמו למ"ד כל המחובר לקרקע כקרקע בדאורייתא ממש ועוד דודאי אין להחמיר בדרבנן יותר מבדאורייתא וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכמו שבדאורייתא מהני מחובר למחובר למ"ד כל המחובר כו' ה"ה בדרבנן לכ"ע ועיין מ"ש בתה"ד ס"ס רכ"ח דבדרבנן לא דייקינן כ"כ להחמיר יעו"ש. ואתי' נ"ד במכש"כ. והפרישה לא כ"כ אלא דהיכא דלא אמרינן כל המחובר לקרקע כקרקע אז מחובר למחובר כש"כ הוא. אבל היכא דמהני מחובר ה"ה מחובר למחובר. ולרווחא דמילתא יש להביא ראיה ע"ז ממ"ש הרשב"א בתה"א די"ד ובחי' פ"ק דחולין דט"ז וז"ל ותו מאי קא מייתי מרישא להתירא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חיברו ובטלו והא לדידיה סיפא בכותל בנין הוא ואפ"ה קתני שחיטתו פסולה ותיקשי ליה רישא לסיפא אע"כ רישא בשלא בטלו כו' עכ"ל. ומאי קושיא דילמא משו"ה לא הוה קשה מידי להפשטן משום דרישא מיירי בסכין נעוץ מן הכותל וה"ל מחובר למחובר ומש"ה שחיטתו כשרה משא"כ בצור שבכותל בנין דה"ל מחובר עצמו ודוחק לומר דממצעיתא ק"ל דקתני מחובר לקרקע שחיטתו כשרה דא"כ מאי רישא דנקט הרשב"א ושנה ושילש ע"ש. ועוד ראיה ממ"ש הפ"ת בי"ד סי' ז' סק"א וקשה מנ"ל להרשב"א למימר הכי דילמא טעמא דאסור לכתחלה דפחרא משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו כו' וי"ל דא"כ כו' ועוד אפשר לומר כו' ע"ש שנדחק לתרץ ואי איתא דיש לחלק בין מחובר לקרקע למחובר למחובר מאי קשה ליה דהא הפחרא ה"ל מחובר לקרקע והסכין מחובר לו וה"ל מחובר למחובר ולא גזרינן ביה וכאן אין לומר כמש"ל לפי' הפרישה דלמ"ד כל המחובר לקרקע כקרקע מדאורייתא אין לחלק דהא גבי שחיטה לכ"ע לאו כקרקע דמי מדאורייתא וכש"כ לפ"ד הרשב"א גופא דס"ל דאפילו בבטלו הוא רק דרבנן דלא כהרא"ש ורק מגזירה בעלמא אטו מחובר מעיקרו וא"כ י"ל דבמחובר למחובר לא גזרינן ביה. א"ו דאין לחלק בין מחובר לקרקע למחובר לו בשום ענין וע' ט"ז וש"ך ופר"ח סי' ז' סק"א וכו"פ שם סק"ב וש"ח פסקו ג"כ בפשיטות דאם הגלגל מחובר לקרקע אסור ש"מ דמחובר למחובר כמחובר לקרקע דמי. ועוד נ"ל להביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג סס"י רנ"ד אבל אם היה מחובר (הצינור) לקרקע בטל הוא לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה. ולא עוד אלא אפילו מחובר לדבר המחובר לקרקע כטבעת שבדלת אינו מקבל טומאה כדתניא בברייתא ומייתי לה בפ' במה אשה יוצאה ותנן במס' כלים כל כלי מתכת שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול והפינה שתחת הציר והקורה והצינור שעשו לקרקע עוד שנינו במס' מקוואות מטהרין את המקוואות העליון מהתחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר כו' מכל אלו שמענו שאפילו כלי המתכת העשויין להקרקע או לדבר המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ואינו פוסל את המקוה עכ"ל. וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' רכ"ז והובא כ"ז להלכה בב"י בסי' ר"א קרוב לסופו גבי הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהיה בדבר המקבל טומאה כו' וכ"כ שם בשם הרא"ש בתשו' כלל ל"א סי' ז' ובפסקיו שלהי נדה בהל' מקוואות סי' י"ב וכ"פ המע"מ שם ס"ק מ"ט וסיים שם בב"י דבין טמונים בקרקע או אינם טמונים רק מחוברים סגי (ובתשו' הרא"ש הנ"ל משמע דבטמונים לא בעי' חיבור רק שמונחים שם ע"ש). והובא כ"ז להלכה בש"ע סעיף מ"ח ע"ש. א"כ הא קמן דמחובר לדבר המחובר לקרקע שוה למחובר לקרקע לענין טומאה ומינה ג"כ לענין נ"ד במקוה ואין לפקפק ע"ז לומר דשאני טומאה ממקוה דהא בפ' המוכר את הבית דס"ו מייתי מטומאה למקוה מהא דדף של נחתומים ע"ש. אלא שלכאורה קשה משניות אהדדי דבדף הלכתא כרבנן אע"פ שמחובר לקרקע טמאה ובפי"א דכלים מ"ב תנן חוץ מן הדלת והנגר כו' כנ"ל. ומפני דוחק קושיא זו כ' הס"ט סי' קצ"ח סס"ק ס"ג דמתני' דפי"א דכלים הנ"ל אתיא כר' אליעזר דמטהר בדף ולמאי דקיי"ל כרבנן לא קיי"ל כמשנה זו ומפני זה תמה על הרמב"ם שפסק לתרווייהו ולדבריו יהיה קשה על הרשב"א והרא"ש בתשו' הנ"ל גבי סילון שהביאו ראיה ממשניות דפי"א דכלים הנ"ל הא ע"כ כר"א מיתוקמא ואנן קיי"ל כרבנן. איברא שי"ל דבלא"ה צ"ל דהרא"ש ס"ל דהלכתא כר"א כמש"ל גם הרשב"א צ"ל דס"ל כן לפי מ"ש רמ"א ס"ז בהג"ה ועמש"ל. ומ"מ מהרמב"ן קשיא שהוא פ' דלא כר"א בחי' לב"ב כמש"ל משמו וי"ל דתשו' להרמב"ן הם מן הרשב"א כמ"ש הב"י משמו. ומ"מ זה דוחק גדול שעכ"פ היה להם להביא מחלוקת ר"א וחכמים ולומר דקיי"ל כר"א וע"ש ברא"ש שחקר טעם הגדולים שהחמירו והיה לו לומר דס"ל כרבנן א"ו דלא תלי הא בהא כלל דלא כהס"ט. והענין שיש חילוק בין נעשו מתחלה לשמש את הקרקע לדבר שמחובר לקרקע כי דוקא בנעשו מתחלה לשמש את הקרקע מטהרי' ובכה"ג מטהרי' אפילו לא חיברם לקרקע כדאיתא בשבת ד"נ. משא"כ בדף שאינו נעשה לשמש את הקרקע אלא שאח"כ חיברם לקרקע בכה"ג מטמאי חכמים. אלא שלפי"ז קשה דהא מסקינן בהמוכר את הבית דחכמים מטמאי' אפילו בקבעו ולבסוף חקקו ואמאי הרי נעשה מתחלה לשמש את הקרקע. ולפיכך צ"ל דדוקא הני שמשמשי' את הקרקע ממש כגון ציר לדלת שמשמש את הדלת משא"כ שאר כלי אע"פ שנעשה מתחלה אדעתיה שיהיה קבוע בקרקע. אבל אינו משמש את הקרקע כגון דף של נחתומי' שמשמש להככרות של הנחתום ולא להכותל ועיין רמב"ם שם בפי' המשניות שכ' וז"ל וזה כאשר יגיע עשייתו להיות דבוק בארץ ועיין תוי"ט שם ופ"י דמקוואות מ"י ועיין תו"ח שם. ומ"מ עדיין צ"ע שהרשב"א ורא"ש חושבים צינור מהכלים שנעשו לשמש את הקרקע וכ"ה במשנה פי"א דכלים הנ"ל. וא"כ קשה מאי מייתי הגמ' בב"ב ס"ו על צינור מהא דדף דלמא שאני דף שלא נעשה מתחלה לשמש את הקרקע ובכה"ג דוקא הוא דפליגי חכמים אר"א. ויש ליישב ע"פ מ"ש בתוס' חדשים ספ"ו דמקואות דחילוק דלא נעשה מתחלה לשמש את הקרקע לא שייך רק גבי טומאה ולא לפסול שאיבה וראיה ע"ז שהרי בשם טהור אפילו לא חיברם לקרקע ובודאי בדשאיבה כה"ג פסולה. אך ענין כל המחובר לקרקע כקרקע שייך נמי גבי שאיבה והטעם מפני שענין החיבור לקרקע אם הוא כקרקע אזי מוציא הדבר מתורת כלי ולכן גם לענין שאיבה אינו פוסל את המקוה. משא"כ ענין שנעשה לשמש את הקרקע שאינו מוציא מתורת כלי רק מתורת קבלת טומאה דומיא דנעשה לשמש פשוטי כלי עץ שהביא הרא"ש בתשו' הנ"ל. ולכן בב"ב שם גבי צינור שהוא כלי מקבל ופוסל משום שאיבה ולא שייך לומר שיתכשר משום נעשה לשמש את הקרקע שהוא טהור דמ"מ פוסל משום שאיבה שהרי אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה פוסלים את המקוה כדתנן רפ"ד דמקואות ואע"פ שאינן מקבלים טומאה כידוע רק ס"ד דהש"ס לומר שהצינור אינו פוסל את המקוה הוא רק משום מחובר לקרקע ולכן מייתי ע"ז מדף של נחתומים דלא מהני חיבור לקרקע כנ"ל. ולא מייתי ממשנה ב' פי"א דכלים דהתם טעמא אחרינא משום דנעשה לשמש את הקרקע וזה לא שייך גבי פיסול שאיבה דמקוה. משא"כ בנידון דתשו' הרשב"א והרא"ש דהסילון אינו מקבל ואילו היה של עץ אינו פוסל המקוה אפילו בתלוש גמור אך הפיסול הוא משום שהוא של מתכת ומקבל טומאה ואנן בעינן הווייתו ע"י טהרה ולא משום שאובים ולזה מהני מה שנעשה מתחלה לשמש את הקרקע שאז אינו מקבל טומאה וא"כ אז הוי הווייתו ע"י טהרה. ומ"מ שמעינן מכל הנ"ל דבנעשה לשמש את הקרקע אין חילוק אם נעשה לשמש את הקרקע או המחובר לו וא"כ יש למשמע מינה דה"ה בנ"ד דאם חיברו התיבה לאיזרוב המחובר לקרקע סגי. גם מת' הרשב"א סי' ת"ת יש להוכיח קצת כן ועיין בגמ' ספ"ה דמעילה בנאה בתוך ביתו כו' מוכח ג"כ קצת כן: