א

סימן קסח

נידון מקוה שחפרו קרוב לנהר ערך ח"י אמות ומצאו שם מים נובעים בחוזק אם דינה כמעיין והנהר ארכו ב' פרסאות וג"כ נובע בחוזק וחפרו שלא בזמן הפשרת שלגים ולא בזמן גשמים ובשעת החפירה נפלו בו ג' לוגין מים שאובין מהכלים שניקו אותו בהן:

הנה מקודם צריכים אנו לדון אם חפירה זו יש לה דין מעיין או דין מקוה. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' מקואות הלכה ג'. ובכ"מ [הקשה] מדין חופר בצד הים ור"ל דהלא הימים מטהרין בזוחלין ולא מספקינן להו בריבוי נוטפין ולק"מ דהטעם דהים מטהר בזוחלין פירש"י בפי"ד דשבת וריש פ"ח דפרה שנהרות עוברין עליהן וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. גם כי בשפת הים יש לחוש לריבוי נוטפין כמו בשפת הנהר. גם י"ל דשפת הים ושפת הנהר נדון כדין מקום שלא היה המעיין מהלך בו מתחלתו כ"א באו המים לשם ע"י נוטפים כו' וכ"ש למהרי"ק דס"ל דבמקום זה אינו מטהר בזוחלין אפי' הנוטפין מועטין ובשאר המים כתב ג"כ שראוי להחמיר בזה עב"י רס"י ר"א. ולפמ"ש בתוס' דשבת דק"ט סע"א דמי הים אינם מים נובעים ול"ד לנהר אלא הטעם דמטהרין בזוחלין משום דכל שעה הולכים ושבים מכאן לכאן. א"ש טפי דלהכי כשחפר בצד הים דשוב אין המים שבחפירה הולכים ושבים ודאי אינן נדונים כמו מעיין כיון שהם מצד עצמן אינם נובעין. וגם עכשיו אינם הולכים ושוים כמו הים א"כ ה"ל מי תמצית. ומהך טעמא המים המתמצים משפת הנהר והים אל החפירה שבצידה אינו נדון כלל כמעיין רק כמי תמצית. אבל החופר בצד המעיין הגמור נדון המים המתמצין ממנו כמעיין ואע"פ שהרמב"ם והרא"ש פ"ה דמקואות משנה ה' פי' והנוטפין כמקוה דאפי' נוטפין ממעיין קאמר. נוטפין היינו טיפין טיפין. משא"כ מים המתמצין הם זוחלין ולכן כשמתמצין מן המעיין ממש ואינן נוטפין נדונין כמעיין. משא"כ כשמתמצין מן הנהר והים מטעם הנ"ל (ועיין ב"ח ססע"י ד' דס"ל דחפירה שבצד הנהר דינה כמעיין שאין צריך מ"ס וכמקוה שאינו מטהר בזוחלין. וקשה עליו מהתוספתא דה"ל כמי תמצית לכן דבריו צע"ג). ולפ"ז בנ"ד שכ' מע"ל שבעת גמר החפירה נראה שנובעים המים בחוזק מכל צד כדלעיל. א"כ אף את"ל דה"ל כחופר בצד הנהר מ"מ הואיל ואנו רואים החלחול הוי חיבור וא"צ אפי' מ"ס וממילא וכ"ש שאינו נפסל בשאובין. ולכאורה זה עמוד גדול לסמוך ע"ז לבד אלא שבתשו' ח"צ סי' מ' הרבה להשיב על ראבי"ה ודחה זה מהלכה ע"ש שדבריו נכוחים מאד ולכאורה התוספתא הנ"ל דפ"ק החופר בצד הנהר כו' ג"כ מסייע להח"צ. עוד יש סיוע ע"פ תשו' מהרי"ט הנ"ל דס"ל דמי תמצית שלא פסקו שנחשב במשנה פ"ק דמקואות המעלה השנייה שבשש מעלות במקואות דמעלה ראשונה הוא מי תמצית שפסקו ומקואות שאין בהם מ' סאה. למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו שהם מטהרים את המים הטמאים ולכן נפלו מים טמאים ושתה טהור טהור משא"כ במקוואות שאין בהם מ"ס. וס"ל למהרי"ט דאם הם מעלים את המים הטמאים מטומאה לטהרה כ"ש שיכשרו המים השאובין להכשירם כמי גשמים וכ' זה בפשיטות לקל וחומר ע"ש. ולדבריו הנה דין חפירה זו אף את"ל דדינה כמי תמצית היינו לכל הפחות כמי תמצית שלא פסקו כמ"ש בהדיא רבינו שמשון ספ"ק דמקוואות וכן השכל נותן שהרי אנו רואים שלא פסקו מלהיות מתמצים מן הנהר וגם נובעים בחזקה כנ"ל. וא"כ הם מטהרין את השאובין ולא דמי לשאר מקוואות שאין בהם מ' סאה שנפסלין בשאובין דהיינו משום שדינן כמי תמצית שפסקו דמיירי במקוה שירדו גשמים לחפירה א' ושוב פסקו הגשמים ואין בוצצין. משא"כ בחפירה זו דדינה לכל הפחות כמי תמצית שלא פסקו וכיון דמידי דרבנן הוא דהיינו רק לענין שלא יפסול בג' לוגין שאובין היה ראוי לסמוך ע"ז וכ"ש את"ל לצרף סברת רמ"א אע"פ שהח"צ דחה וסברת מהרי"ט הנ"ל. אלא שאעפ"כ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. רק בצירוף ההשקה שכ' רומע"ל נ' ודאי דדי להקל דאף שרבינו ירוחם כ' שיש מחמירים אם נפסקה ההשקה. והש"ך חשש להחמיר לכתחלה היינו בשאובין ממש. וגם בזה נ' שהוא רק חומרא בלכתחלה. דהא ראיית הרא"ש גדולה ממשנה מפורשת פ"ו דמקואות שלשה מקואות בזה כ' סאה כו' עד והמקואות טהורין ואע"פ שנפסקה ההשקה. וא"כ די להחמיר במקוה שהיא ודאי שאובין. אבל בנ"ד שי"ל שהוא מעיין וא"כ ה"ל ספק פסול דשאובין אין להחמיר ודי לסמוך על ההשקה כפסק הש"ע בפשיטות כהרא"ש. ושוב ראיתי כה"ג בתשו' שבסוף ספר מנחת יעקב סס"י ד'. אך ענין ההשקה נ"ל שלא לסמוך על ההשקה לנהר דהא רבו המחמירים מלטבול בנהרות. אלא לחפור חפירה אחרת למעלה מחפירה זו סמוך לנהר שתתמלא ויהיה בה מ' סאה ממה שיתמצה מהנהר או ממי גשמים ולשומרה שלא יפלו בה ג' לוגין שאובין ואח"כ ישיקו חפירה זו החדשה לחפירה הראשונה שאנו עסוקין עליה ועי"ז תטהר החפירה הראשונה. ומ"מ אם יוכל מע"ל ג"כ לנקותה ע"י כלים מנוקבים ולשפוך עפר ואח"כ תתמלא ואח"כ לעשות ההשקה כנ"ל הרי טוב יותר: