א

סימן קסז

בדין מ"ש בשו"ת משכנות יעקב חי"ד סס"י מ"ג שהבארות שהם סמוכים לנהר כל שיש לספק כו' מן הנהר נמשכים לו המים כו' אין לו דין מעיין כלל:

הנה ממ"ש נבקעו כל מעיינות תהום רבה. מוכח לכאורה דמעיינות הן הבאים מהתהום. ולא הבאים מהנהר. אך ממ"ש ויסכרו מעינות תהום. ואיתא במדרש רבות פ' נח פל"ג אבל לא כל מעיינות חוץ ממעיין טבריא ואבלונים. ומערת פמייס. עכ"ל. ועיין מענין מערת פמייס במשנה ספ"ח דפרה באר אחאב ומערת פמייס כשרה. וצ"ל וכי ליכא מעיינות חוץ מאלו השלשה דקחשיב חוץ ממעיין כו'. אלא י"ל שאלו הן מעיינות תהום. ושאר מעיינות אינן נמשכים מהתהום. ובהא אתי שפיר מה שהקשה הראב"ע אמאי דקאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה. אמאי לא קחשיב ג"כ נחלים. ותירץ דהנחלים נמשכים ממעיין. ולפמ"ש י"ל בע"א דלא קחשיב. רק מה שנבקעו דבר חדש שאינו בנוהג שבעולם. ולכן מעיינות סתם וכן נחלים לא חשוב כ"א מה שנבקעו מעיינות תהום רבה זהו דבר נפלא ונס. וכן עד"ז וארובות השמים נפתחו. שנפתחו ארובות ולא כמו גשם שיורד טיפין טיפין. וכ"מ בגמרא פ"ה דסוכה דנ"ג ע"ב דהתהום הוא רחוק בעומק הארץ אלף גרמידי. ומה שחופרים מעט בארץ ומוצאים מים זהו מסולמא דפרת. וע' פ"ג דתענית דכ"ה ע"ב. שהתהום עולה רק טפחיים או ג' טפחים כו'. אכן ברבות שמות פרשה ה' משמע דעולה גם עד חמשים אמה קרוב לעליונות הארץ ואפילו יותר כו' ודרך אגב נאמר שמזה ראיה לשטת ר"ת פב"ת דבכורות נ"ו ע"א דפוסק דנהרא מכיפיה מתבריך ע"ש שהביא הא דתענית פ"ג. ולא הביא הרבות הנ"ל דמסייע ליה יותר. מיהו בירושלמי פ"ק דתענית ה"ג א"כ מה יעשו שרשי חרוב כו' אחת לשלשים יום התהום עולה כו' משמע לא כהרבות הנ"ל. עכ"פ מבואר מהגמרא דסוכה הנ"ל דהמים שמוצאים בארץ סולמא דפרת נינהו וכדאמרינן כן פב"ת דבכורות דנ"ה סע"א דגם המעיינות הם סולמי דפרת. ולכן הנודר ממים דאתו מפרת אסור בכל מימות שבעולם. ועיין בהרמב"ם פ"ט מהל' נדרים דין י"ח ובטוש"ע יו"ד סי' רי"ז סכ"ה:

ב והנה הר"ש פ"ח דפרה משנה יו"ד הקשה וא"ת ולשמואל וכי אין כו' וי"ל דיש תקנה במעיינות כו' והא דאמרינן כו' נהי דפרת גופיה חיישינן לריבוי נוטפין למעינות היוצאים במחילות כו' ולא חיישינן לתערובתן לרבוי מיני תערובות כו' ודבריו צ"ע דנהי דלא חיישינן לרבוי שירבו הפסולין. מ"מ לענין מי חטאת הרי שנינו רפ"ט דפרה צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהוא כו' פוסלין חכמים. ובפ"ה דפרה מ"ב המטביל כלי לחטאת במים שאינם ראויים לקדש צריך לנגב ופר"ש פן יתערבו שאין ראויין בראויין כו'. משמע דאם היו מתערבים אפילו מעט מזעיר מהמים שאין ראוים לקדש בראויין היו נפסלים המים הראויין. ועוד שהרי הביא הר"ש עצמו פ"ח דפרה משנה ט' מעיין כו' שהיה רבה בימות הגשמים ומתמעט בימות החמה כשר. וא"כ הרי ע"כ נתערבו בו מי גשמים. ושמא נתערבו עד שלא רבו עצם מי המעיין על מי גשמים. אלא נ' לומר כיון שהמי גשמים אין יורדין במים שהמעיין מקלח אלא שנבלעים תחלה בארץ. ודרך עובי עפר הארץ נמשכים בגידי המעיין. אזי גם הם עצמן כשהמעיין מקלח מימיו חשובים מים חיים דפי' מים חיים היינו המקלחין מתוך עובי הארץ. והם מבועא דמים הם נקרא מים חיים. דתרגם מים חיים מי מבוע. היינו נביעה. לאפוקי מי גשמים ומי תמציות. וכיון שאלו המים באו דרך נביעה נקראו מים חיים וכאילו אין בהם שום תערובת מי גשמים כלל. שהרי נשתנו לעילוייא ע"י שעברו דרך עובי הארץ ונעשו מים נובעים. ועיין כה"ג בב"י בא"ח סי' תס"ב סד"ה הלכך ובמג"א שם סק"ג וסק"ו דכיון שתוסס אח"כ כו' כמו מי גשמים שנשתנו בתוך הענבים כו'. והח"צ בתשו' סי' ק"מ השיג ע"ז וכ' דמה ענין מעשה שמים שהטבע פועל ומשנה העצמיים. למעשה ידי אדם שהם המים הניתנים ע"ג הצמוקים שאין בו כח לשנות עצם המים בו עכ"ל. ובנ"ד ג"כ זהו מעשה שמים. היינו כי כאשר מי פרת או אפילו מי גשמים שיורדים בעומק הארץ ומתלחלח הארץ ומגיעים לגידי המעיינות ומקלחים אח"כ דרך מה שהמעיין מקלח הרי נשתנו להיות מים חיים ממש. ובזה יש ליישב התוספתא שהביא הר"ש ספ"ח דפרה. הכל שוים בבאר שירד לתוכה שטף של גשמים שהוא צריך להמתין עד שיחזרו המים לכמות שהיו עכ"ל. ואינו מובן מאי מהני ההמתנה הרי המי גשמים לא יצאו מתוך הבאר. דלכאורה סתם באר היינו שיש לו כתלים מן העפר. שזהו ההפרש בין באר שבא ע"י חפירת אדם וכמ"ש באר חפרוה שרים. וכמ"ש מהרי"ק שורש נ"ו. וא"כ כיון שנשארו בו המים של גשמים. ראוי שיפסל כדין הנזכר לעיל מהמשנה פ"ה דפרה מ"ב המטביל כלי כו'. והן אמת דהראב"ד ס"ל בפי' המשנה דעדיות פ"ז על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים דהיינו אפילו לקידוש מי חטאת. ולכן השיג פ"ט דפרה עמ"ש הרמב"ם שכל הנהרות פסולים. שהרי רחוק שיתערב בהם מחצה כו'. ובאמת ראייתו מהמשנה אינו כלום דבמשנה אינו מבואר רק כשזוחלין רבו על הנוטפין דינן כזוחלין. ומה זה ראיה לקידוש מי חטאת הלא משנה שלימה שנינו פ"ה דמקוואות כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לקידוש מי חטאת. וכך י"ל כשזוחלין רבו על הנוטפין ה"ל מטהרין בזוחלין ופסולים לקידוש מי חטאת. וא"כ לכאורה לפ"ז קשה על התוספתא דבאר שירד לתוכה שטף כו'. אלא י"ל כיון הבאר הוא גומת נביעת המעיין ושם חזק כח המעיין עד שבמשך זמן מה משתנים המיעוט מי גשמים שירדו לשם ונהפכים להיות כמו מי מעיין ממש מאחר שמי מעיין נובע לשם וה"ל כמו מים שנופלים על הענבים כו' וכמ"ש הח"צ שהטבע פועל ומשנה העצמיים כו'. והנהר שכבר רחוק מן המעיין אפ"ל דאין בו כח כ"כ לשנות הנוטפין לטבע מים חיים. ועפ"ז א"צ למה שנדחק הר"ש פ"ח דפרה משנה יו"ד למעיינות היוצאים כו' לא חיישינן כו'. דאפילו הם מי פרת ממש שרבו בו הנוטפין על המים חיים עכ"ז כיון שעברו דרך עפר הארץ נעשה מעיין המקלח. הרי נשתנו הן להיות מים חיים ממש דוגמת מ"ש הח"צ שזהו ענין מעשה שמים שהטבע פועל. ומשנה העצמיים כו':

ומ"ש בתוספתא הביאה הר"ש פ"ק דמקואות משנה ו' החופר בצד הים כו' בצד הנהר הרי הן כמי תמציות. וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהל' מקואות. הנה מהרי"ט חי"ד סי' י"ח פי' דמיירי שרק בוצצין הכתלים מים ולא ע"ד נביעה. אך אפילו נאמר דזהו אף שהמים באים בשפע רב. עכ"ז כיון שהן בצד הנהר ממש. אשר מפסיק ביניהן שטח מועט מהארץ. אין שייך לומר שבשטח מועט כזה תשנה הטבע את מי הנהר להיות מעיין הנובע ומים חיים. כי זהו רק פועל מעשה ידי אדם שחפר הקרקע. הניח מקום למים של הנהר שילכו לשם. ואין זה מעשה הטבע כלל. אבל כשהמקוה או הבאר רחוק מן הנהר ויש שטח גדול מאה אמה מפסיק ביניהן וכשחפר שם מצא מים נובעים דרך גיד הנובע. או כמה גידים. ולא בציצת הכותל כולו י"ל דהוי מעיין. וכמו כל המעיינות הבאים ממי פרת דחשיבי מעיין גמור. ואפשר עוד קצת ראיה מהא דשאובה מטהרת בהמשכה ע"ג קרקע. ולחד מ"ד בעינן רבייה והמשכה. עכ"פ מדהמשכה אפילו ע"ג קרקע מהני. א"כ כמ"כ כשנבלע והולך דרך הקרקע משך גדול ונובע כמעיין שי"ל דדינו כמעיין. ועוד הרי בנהר עצמו י"א דמטהר בזוחלין משום דנהרא מכיפי' מבריך. א"כ היכא דהלך ממנו מעצמו במשך להלאה מרחוק ונובע כמעיין י"ל דבכה"ג מטהר בזוחלין לכ"ע:

אח"כ ראיתי להב"ח סי' ר"א ססע"י ד' החמיר בהחופר בצד הנהר מטעם אחר לגמרי. ומדבריו מובן דהטעם של שו"ת משכנות יעקב הנ"ל לא ס"ל כלל כ"א מחמיר בזה שיהיה דינן שוה למעיין שא"צ מ' סאה ולמקוה שאינו מטהר אלא באשבורן. והטעם ע"פ מ"ש המרדכי בשם רבינו מאיר וז"ל ובתוספתא תניא מעיין שמימיו מועטין וריבה עליהן והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה מהלך בתחלתו פי' שריבה עליו והרחיבו שעשה בריכה לפניו ונתמלא מים והיו זוחלין במקום שלא היו זוחלין מתחלתן אותן מקואות אינן כשרים אלא באשבורן אבל ודאי ארבעים סאה לא בעינן כדתנן במתניתן ובמקום שהיה מהלך מתחלתו טהור אפי' בזוחלין עכ"ל. משמע לפ"ז דאסור לטבול בחפירה שסביב העיר (שנמשכו מי הנהר הגדול לשם) בזוחלין. אבל הר"ן פי' בתוספתא זו פירוש אחר וצ"ע עכ"ל. והנה דברי רבינו מאיר הנ"ל הם פירוש רבינו שמשון פ"ק דמקואות משנה ז'. והנה לפירושו יש לעיין מה תולה בדין מעיין שמימיו מועטין אפי' היו מימיו מרובין ראוי שיהיה הדין כן דכיון שלפירושו תולה מפני שנמשך במקום שלא היה מהלך מתחלתו א"כ אף אם מימיו מרובין. מאחר שנמשך במקום שלא היה זוחל מתחלתו נפסל מלטהר בזוחלין. גם מהמשנה רפ"ה דמקואות מבואר דמעיין שהעבירו ע"ג בריכה אם היתה ריקנית ולא נפסק המעיין כשירה אף לקידוש מי חטאת וכ"ש דמטהר בזוחלין. אשר ע"כ הרמב"ם והרא"ש מפרשים מים שמימיו מועטין וריבה עליו היינו שריבה עליו מים שאובין וא"ש דדוקא כשמימיו מועטין דאזי רבו השאובין על מי מעיין ע"כ אינו מטהר אלא במקום שהיה זוחל מתחלתו. גם מדברי הראב"ד והרשב"א נ' כן דהא דמחלקין בין מקום שהיה זוחל מתחלתו ובין מקום שלא היה זוחל מתחלתו היינו הכל לענין ריבה בו שאובין וכ"ד הר"ן. אבל א"כ ממילא בלא ריבה עליו שאובין רק שעשה חפירה והמשיכו לתוכו. יש לו דין מעיין לכל דבר. ועוד צ"ע הרי הר"ש עצמו פ"ק דמקואות משנה ו' הביא התוספתא וז"ל החופר בצד המעיין כל זמן שהן באין מחמת המעיין אע"פ שפוסקין וחוזרין ומושכין הרי הן כמעיין עכ"ל. והרי כיון שחופר בצד המעיין א"כ ממשיך המעיין למקום שלא היה זוחל מתחלתו. ואעפ"כ הרי הוא כמעיין ומשמע דמטהר בזוחלין כדין מעיין. מיהו ראיתי שפי' הר"ש וז"ל הרי הן כמעיין דמטהר בכל שהוא אע"פ שאין בו ארבעים סאה עכ"ל. א"כ אפ"ל דמ"מ בזוחלין אינו מטהר. אך זהו דוחק מדתנא הרי הן כמעיין משמע לכל דבר. וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ט שכ' ג"כ סתם דינו כמעיין. ואפ"ל שגם הר"ש אינו פוסל אלא בעשה בריכה אצלו והמשיכו לשם שלא דרך גידי הארץ. אבל התוספתא מיירי בחופר בצד המעיין והמעיין נובע לשם דרך עפר הארץ אזי הרי הוא כמעיין לטהר אף בזוחלין. והב"ח י"ל ג"כ מיירי שנמשך מהנהר לחפירה שלא דרך עובי הארץ. ובזו אף לפי' הרמב"ם והראב"ד והרשב"א והר"ן והרא"ש דלא ס"ל כפי' ר"ש בענין ריבה עליו כנ"ל עכ"ז יש לפסול מצד החופר בצד הנהר שבתוספתא והרמב"ם פ"ט. אבל אם המים נמשכים להחפירה מתוך הנהר בעברם דרך עפר הארץ משך נכון ורב. שאזי י"ל דינן כמעיין. א"כ תו אין לפסול כלל מצד שזוחל במקום שלא היה זוחל מתחלתו וכנ"ל. ועוד דהא הר"ש והר"מ יחידאי נינהו נגד הרמב"ם והראב"ד והרשב"א והרא"ש והר"ן וכנ"ל. וגם פשט המשנה פרק ה' העבירו ע"ג בריכה משמע כדבריהם כנ"ל. ומ"מ למעשה בזוחלין גמורין צ"ע אם לסמוך ע"ז. אבל לענין הדין הנזכר בש"ע סעיף נ' נראה ודאי להקל בכה"ג: