א

סימן קסב

עשינו ארבע דפנות מקרשים חלקים כל דופן בפ"ע והקרשים שבכל דופן חברנו יחד ביתדות של עץ בעובי הקרשים מקרש לקרש בחורים אשר עשינו בעובי הקרשים והיתדות לא נראו בחוץ שקורין גיטעבלעוועט וגם חברנו הקרשים שבכל דופן לבד החבור היתדות אשר בעובי הקרשים עשינו עוד שני בריחים של עץ בכל דופן בפ"ע מראשה לסופה ונקרא הליצעס ואורך ב' הדפנות שני ארשין וחצי ואורך ב' הדפנות השנים שני ארשין ואח"כ חברנו הדפנות יחד כמו מעשה חרש נגר היינו בחריצים וידות בקצה הדפנות עד שנתקע הידות בחריצים וגם חברנו הדפנות אחת אל אחת במסמרים של ברזל חדשים בקצה הדפנות עד שנכנסו לתוך דופן השני ואח"כ עשינו בפ"ע שוליים להתיבה חברנו קרשים חלקים ג"כ ביתדות בעובים שקורין גיטעבלעוועט נגר וגם שני בריחים בחוץ מקצה לקצה שקורין הליצעס כנ"ל ובאמצע השוליים עשינו נקב גדול כטפח על טפח ויותר ובקצה השוליים סביב עשינו חריצים בכדי שיכנסו הדפנות לתוך השוליים ולא בהיפוך כמבואר בש"ע של אדמו"ר הזקן ואח"כ תקענו הדפנות בתוך החריצים אשר בקצה השוליים וגם חזקנו השוליים לדפנות במסמורות של ברזל חדשים עד שנכנסו לתוך עובי הדפנות בכדי שלא יפרדו השוליים מהדפנות בעת הורדת התיבה למים. ובכדי שלא יתבקעו הקרשים בעת תקיעת המסמרות של ברזל עשינו מקודם נקבים במעצד קטן ולא נכנס המעצד רק בעובי קרש א' ולא תוך דופן השני דהיינו רוב הנקבים אשר נקבו במעצד לא הגיע רק עד חצי הקרש הראשון ושני או שלשה נקבי המסמרים אשר נקבו מקודם במעצד הגיע עד קרש השני ולא ידוע אם נכנס המעצד מעט לתוך עובי הקרש השני או לא. ואח"כ תקענו המסמרות של ברזל עד שנכנסו תוך עובי הדפנות כן עשינו מדופן לדופן ומהשוליים לדפנות ואח"כ עשינו בנין של עצים חדש והורדנו אותו לבור ובעת שהורדנו הקורות התחתונות של הבנין לבור בנינו בהם שני קרשים חלקים מדופן לדופן סמוך לארץ בכדי להעמיד עליהם התיבה ועוד קרש א' הונחנו על הארץ ממש וחברנו אותה לארץ בשני יתדות ארוכים של עץ עד שנכנסו היתדות בארץ והקרש הזה הנחנו בכדי שיהא מכוון ממש נגד הנקב שבתיבה בכדי לסתמו שלא יכנסו טיט וחול דרך הנקב ואח"כ הכנסנו התיבה בתוך הבנין ועמדה על שני הקרשים אשר בבנין כנ"ל והנקב אשר בשולי התיבה מכוון ממש על הקרש השלישי אשר בארץ ואח"כ תקענו במסמרות של ברזל חדשים בשולים עד שנכנסו תוך שני הקרשים שבבנין ותחתיהם עד בארץ וכן נגד הקרש השלישי אשר בארץ תקענו ג"כ במשמרות של ברזל בשוליים עד שנכנס בה ובארץ וגם קבענו במסמרות של ברזל מדופני התיבה לדופני הבנין והמים הולכים בחוזק מהנקב שבשוליים אף שהיא מכוסה מתחתיה בקרש אשר בארץ כנ"ל עד שבחצי שעה נאספו בתיבה מים כפליים כשיעור מקוה וגובה התיבה הוא שני ארשין ורבע כן עשינו התיבה למקוה. לכן נבקש מאת כבוד תורתו להורות לנו אם היא כשירה לטבילה:

המקוה הנ"ל תקנו אותה קודם ר"ה אך מחמת שנמצאו מי שמפקפקים על עשייתה ע"כ באנו לשאול כבוד תורתו להורינו בזה ואם אולי ח"ו שגינו באיזה דבר ימחול להורינו איך לתקן בזה:

תשובה הנה טעם המפקפקים עליה לא הודיע רו"מ וי"ל משני טעמים האחד ע"פ שו"ת משכנות יעקב חי"ד סי' מ"ד שמחמיר בטבילה תוך כלי מנוקב שלא כדעת הרמב"ם והטוש"ע סי' ר"א ס"ז. הב' י"ל שגם בתיקון המקוה הנדפס בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל לא נזכר שיחזקו התיבה במסמרים של ברזל. וא"כ מעלתם שחיברו התיבה במסמרים של ברזל הרבה. ואף שהכלי מנוקב מ"מ י"ל אין זה מספיק דהא הווייתו ע"י טהרה בעינן. ואף כלי מנוקב המקבל טומאה כדין פשוטי כלי מתכת כמבואר בש"ע שם סעיף מ"ח וכן סילון של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה ובב"י שם בד"ה וכן סילון של מתכת כלומר אע"פ שהסילון אין לו בית קבול אם הוא של מתכת מקבל טומאה דפשוטי כלי מתכת מקבלים טומאה. וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ג סס"י רכ"ח וא"כ לכאורה נד"ז מה שהתיבה מנוקבת לא עדיף מסילון שאין לו בית קבול כלל ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' קל"ז החמיר בכה"ג. כשהמקוה עשויה מנסרים בבור וקבועים ביתדות של ברזל להדפנות והקרקע כו' והובא בפתחי תשובה ס"ק ל"ג. אך בשו"ת פמ"א ח"ג סי' מ"א שנשאל אם רשאים לטבול בטבילה שיעשו מרחשת נחושת היינו קעסיל נקוב בכדי טהרתו דהיינו בכמוציא רמון. וישימו אותו תוך הקרקע. והשואל חשש מדין הנזכר בשו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"א. משום דסלקא אדעתי' דאף שניקב בכדי טהרתו טמא מדרבנן והוא דחה סברתו בשתי ידים אלא דכלי מתכת שניקב בכדי טהרתו טהור לגמרי. וצ"ל דלא דמי לפשוטי כלי מתכת שמקבלים טומאה. דשאני התם שנעשה בתחלה שיהיה כלי שאינו מקבל אבל הכא שדרך עשייתו ככלי מקבל ולכן כשנקוב טהור לגמרי. וע"ש בסוף התשו' הביא ראיה מהמשנה פ"ק דכלים משנה ד' עריבה ובהרמב"ם פכ"ו דכלים דין ה'. ובתשו' השניה הביא ראיה מהמשנה ר"פ י"ז דכלים כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים ומסתמא דבכמוציא רמון טהור לגמרי. והשואל דחה דשם מיירי בכלי עץ והוא ז"ל השיב דאע"ג דהמשנה מיירי בשל עץ מ"מ ה"ה בכלי מתכת. והביא ראיה ממ"ש התוס' פרק ערבי פסחים דק"ט ע"ב. ד"ה בים של שלמה בשם הירושלמי. שהיו רגלי השוורים נקובים בכמוציא רמון. ופי' התוס' שעי"ז נתבטלו השוורים מתורת כלי שלא יקבלו טומאה. והרי הים של שלמה היה מנחושת. מזה מוכח דגם כלי נחושת כשניקב כמוציא רמון טהור מכלום. והירושלמי הוא ביומא פרק אמר להם הממונה הלכה ח'. ולכאורה יש לדחות דאין משם ראיה דהתם על ידי נקבים אלו שכמוציא רמון היה ג"כ עירוב מקואות היינו שעי"ז היה הים מחובר לעין עיטם וע"י עירוב מקואות מתיר הרא"ש והש"ע סעיף מ"ט אף אם מקבל טומאה וכן משמע לכאורה במקואות פ"ו משנה ו' בדין מעיין היוצא מן התנור. ובהרמב"ם פ"ו מהל' מקואות דין ט'. מיהו משמעות הפוסקים דע"י שהיו נקובים בכמוציא רמון נטהר מלקבל טומאה ועיין ב"י בבד"ה סד"ה והריטב"א כתב פ"ק דמכות:

קיצור. לכאורה יש לחוש כשהתיבה עשויה ע"י מסמרים של ברזל שמחזיקים אותה אף שהיא מנוקב מ"מ שמא הוי כפשוטי כלי מתכת שמקבלים טומאה. וא"כ יש להחמיר ע"פ הדין שבש"ע סעיף מ"ח.אך בתשובת פמ"א ח"ג סי' מ"א כתב כלי מתכת שנקוב בכמוציא רמון טהור לגמרי. והביא ראיה מים של שלמה שהיו רגליו נקובים בכמוציא רמון: