ג

והנה המרדכי ספ"ב דשבועות סי' תש"ן הביא משנה הנ"ל ומתחלה פסק כרבי יהודה דס"ל עד שיטביל את כולו. וכ"מ דעת סה"ת סי' ק"ד דלא הביא ראיה מהמשנה רק שכשהטביל את כולו אין העודף חוצץ אע"ג שעתיד לקוצצו. אבל הרמב"ם פ"ג מהל' מקוואות דין כ"ח פסק שמטבילן עד מקום המדה. וכ"פ הרא"ש פב"ת דנדה סס"י למ"ד דהלכה כת"ק. ונראה הטעם דהא אחר פלוגתא דרבי יהודה תנן בסיפא שלשלת דלי גדול כו' מטבילן עד מקום המדה רבי טרפון אומר כו' ות"ק דרבי טרפון ודאי אינו ר' מאיר דהא ר"ט קדם טובא לר' מאיר עיין בגמרא פרק הכותב דיש סברא דהוה רבי דר' עקיבא. א"כ כיון דרבי טרפון פליג את"ק מוכרח דת"ק דר"ט ס"ל ג"כ כרבי מאיר. לכן פסקו הלכה כת"ק. וטעמו דהמרדכי שפסק כריה"ו היינו כמ"ש דר"מ סבר כל העומד ליחתך כחתוך דמי כמו שסובר בשערו כל העומד ליגזז כגזוז דמי וריה"ו פליג והלכתא כריה"ו עכ"ל. וס"ל דשם אין הלכה כר"מ וכמו דקיי"ל פרק שבועת הדיינין בענין ענבים העומדות ליבצר דלאו כבצורות דמיין. אבל הר"ן בשבועות שם כ' ומיהו דוקא בצריכין עדיין לקרקע אבל א"צ לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דנ"א כל העומד לגדור כגדור דמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' טוען ונטען עכ"ל:

קיצור. הרמב"ם והרא"ש פסקו דא"צ שיטביל את כולו אלא עד מקום המדה:

ואח"כ כ' המרדכי אך יש לפסוק היכא שהכניס כדרכה או ארוכה היד ביותר דלא חייץ דהיכא דארוכה ביותר הוי כמובלע וכבית הסתרים דלא מיטמו ולא חייצי. והיכא דמכניסה כדרכה תניא בתוספתא בפ"ז דמסכת מקוואות כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן הרי אלו אין חוצצין פי' אע"ג שתקועים לתוכו כדרך שמכניס יד בקורדום או במחבת כ"ז דקדקתי בראבי"ה בסי' תתק"צ. וכ' בחידושי אנשי שם שם דמ"ש המרדכי אך יש לפסוק היינו כת"ק דר' יהודה דמטבילן עד מקום המדה. ולדבריו חזר בו המרדכי תכ"ד מדבריו הראשונים. ולפע"ד אין הפי' כן דהא השוה דין זה לידות הכלים שהכניסן כדרכן ושם צריך להטבילן את כל היד. רק הפי' דלא חייץ לחור שתקוע לתוכו דאין המים יכולים לבוא שם מחמת שהבית יד תחוב בו ע"ז אומר דלא חייץ. וכמו"כ כשהיא ארוכה ביותר ועתיד לקוצצו אף שמטביל את כולו ה"א דהעודף שעתיד לקוצצו חוצץ ע"ז קמ"ל דאינו חוצץ והוא מבואר בסה"ת סי' ק"ד. מיהו זה אינו מדכתב המרדכי אח"כ וז"ל מיהו עכ"פ נ"ל ידות הכלים דאין עתידין לקוצצן הוי כגוף הכלי לכ"ע וצריך להטביל כולו עכ"ל. מכלל דברישא בעתיד לקוצצן ר"ל דא"צ להטביל כולו וכ"מ ממש"ש עוד כללא דמלתא היכא דאין עתיד לקוצצו מטביל כולו ואם עתיד לקוצצו הוי כבלוע וכבית הסתר דלא מטמא ולא חייץ כו' וכ"פ ראבי"ה דאותן נשים שיש להן וולקשטרש בשערות שנעשה להם בלילות מחמת שד וסכנות נפשות לגלחו דלא חייצי. דכיון דמהדקי טובא זה בזה הוי כבלוע ובית הסתרים דלא חייצי עכ"ל. ויש להקשות ע"ז דהא תירוץ זה דה"ל כבית הסתרים זהו דברי הר"ש ואמאי לא הקשה המרדכי לנפשיה כמו שהקשה הר"ש דמ"מ ראוי לביאת מים בעינן. וגם תירוצו דהר"ש לא יהיה עולה לדינו דראבי"ה דהא בבית הסתרים דאדם בעינן שיהיה ראוי לביאת מים. וצ"ל דלכן הוסיף המרדכי וראבי"ה הוי כבלוע דבלוע עדיף מבית הסתרים כמבואר בפרק בהמה המקשה דע"א א' ב' גבי כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. וכן מבואר בנדה דמ"ב ע"ב דבלוע הוי כמי שאינה משא"כ בית הסתרים ע"ש. וא"כ כיון דה"ל כבלוע לכן א"צ כלל שיהיה ראוי לביאת מים. מיהו לשטת הר"ש אין משם ראיה לדינו דראבי"ה דלהר"ש הוי רק כבית הסתרים ולא כבלוע. וכ"ש לשטת התוספות ולשטת הר"ן. הטעם הב' דהמרדכי שי"ל דלא מהדקי ועיילי בהו מיא. והנה לכאורה הטעם הראשון והשני דהמרדכי סתרי אהדדי דבראשונה אמר כיון דמהדקי טובא ה"ל כבלוע. ואח"כ כתב ועוד כו' משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא. ואפשר דאינו סתרי כ"כ דאף על גב דעיילי בהו מיא עכ"ז י"ל כיון דה"ל קליעה אחת ה"ל כבלוע כו' מיהו קשה על טעם השני דאם כן דעיילי בהו מיא מהו ששנינו במשנתנו פ"ט דמקוואות אלו חוצצין באדם כו' קלקי הלב והזקן. הרי עיילי בהו מיא ואין כאן חציצה כלל. א"ו דלא דמי קליעה לקשירה. דקליעה ה"ל כלבדים דהוי חבור גמור עיין במשנה פב"ת דכלאים לבדים אסורים. ואף דשם אינו כלאים דאורייתא היינו משום דלענין כלאים בעינן שוע וטווי ונוז. אבל י"ל דה"ל חיבור גמור. ועיין בס"ט סי' קצ"ח ס"ק י"ט שהקשה ג"כ על הטעם השני דהמרדכי דקליעה גרע מקשירה. ולפמ"ש הוא נגד המשנה מפורשת דקלקי שהם קאלטענש הוי חציצה אלמא דלא עיילי בהו מיא. וזהו ג"כ דלא כספר תפל"מ שהביא הס"ט שם שכתב מ"מ נ"ל טעם ב' עיקר ועל טעם הראשון דה"ל כבלוע כבר כתבתי דלא משמע כן מדברי הר"ש והרא"ש:

קיצור. בהמרדכי אפ"ל ג"כ דס"ל כהרמב"ם והרא"ש. ובענין קאלטענש כ' דלא חייצי דכיון דמהדקי טובא ה"ל כבלוע וכבית הסתרים: