ב

וגרסינן תו בגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' יהודא בר ליואי. מהו לתלות כתם בכתם כו' א"ל אין תולין כו' ע"ש. וכ"פ כל הפוסקים. ואף הפוסקים לעיל כרשב"ג דתולין בסופרת ז' שלא טבלה אע"ג דמקלקלא לה הרבה כאן אין תולין אע"ג דלא מקלקלא לה כלל כגון בבעלת הכתם בראשון שלה וכמ"ש התוס' בד"ה מהו לתלות אלא אפי' בראשון שלה מיבעי ליה ופשוט ליה דאין תולין אפי' לרשב"ג אלא לחזיא מגופה עכ"ל. ואע"ג דלשינוייא דרב אשי דמשני הברייתא היה משמע דבראשון של בעלת הכתם דלא מקלקלא לה תולין מ"מ פסקו הפוסקים כר' יהודה בר ליואי וכ' הר"ן הטעם כיון דרבינא דהוא בתרא פריק הברייתא אליביה דר' יהודה בר ליואי נקטינן כוותיה. ומ"מ הקשה הר"ן על פסק זה דכיון דקי"ל כרשב"ג היכא נקטינן כר"י בר ליואי דהא רב חסדא ורב אדא וריב"ח משמע דכולהו ס"ל דטעמא דרשב"ג מפני שתולין את הקלקלה במקולקל מדמדמו למילתי' דטמא וטהור שהלכו בב' שבילין דאי טעמא דרשב"ג מפני שדמיה מצויין הא לא דמו לההיא כלל כו'. ור"ל כמש"ל שהרי אין הטמא מוחזק יותר לילך בשביל הטמא ומ"מ כיון דלא מקלקלינן ליה ע"י שתולין בו תלינן ביה וא"כ ה"נ גבי בעלת הכתם אע"ג דלאו מגופה קחזיא ואינה עלולה שנתלה בה יותר מבהטהורה מ"מ כיון דלא מקלקלינן לה עי"ז שתתלה בה תלינן בה לרשב"ג דלדידיה אין הקפידא רק שלא תקלקל זו שתולין בה כו'. וא"כ לפי דברי הר"ן הנה לרב אדא אפי' לרבי ראוי שיהי' תולין בבעלת הכתם היכא דלא מקלקלא ליה אלא דר"י בר ליואי ס"ל כרב חסדא. כן פי' הר"ן בהדיא. ומיהו זה א"ש לשטתו דס"ל כשטת הרמב"ן דלרב חסדא ס"ל לרבי דאפי' טמא בראשון שלו וטהור שהלכו בב' שבילין אין תולין בהטמא מש"ה א"ש אם ר' יהודה ב"ל ס"ל כרב חסדא. אבל לשטת התוספות דאפי' רב חסדא ס"ל דבטמא בראשון שלו תולין לרבי ג"כ א"כ ר' יהודה ב"ל וגם ר' יוחנן דאמר אליבא דרבי לא תבעי לך כו' דאמרי כמאן לא כרב חסדא ולא כרב אדא ולא כר' יוסי בר חנינא אליבא דרבי. דלכולם ראוי שיהיה תולין בבעלת הכתם כיון דלא מקלקלא לה דומיא דתולה הטהור בטמא בראשון שלו לומר שהוא הלך בשביל הטמא אע"ג דאינו מוחזק יותר לילך בשביל הטמא כו' כנ"ל. וליישב זה נלע"ד דהתוס' ס"ל דלא דמו כלל ענין תליי' בבעלת הכתם לטמא וטהור שהלכו בב' שבילין דהתם אין טהרת הטהור נמשך מזה שתולין הטומאה בהטמא רק שתליי' זו היא פעולה לשלא יגיע להטהור ריעותא וחסרון מחמת הליכת הטמא באחד משני השבילין וביאתו לשאול כאחד עמו. הא עיקר טהרתו נמשך משום שיש ספק עליו שמא הלך בשביל הטהור וספק טומאה ברה"ר טהור נמצא אינו נצרך לטהרתו להטמא כלל. שאלו לא היה הטמא הולך בשבילין אלו כלל או אפילו הלך רק שלא היה בא לשאול בבת אחת עם הטהור כ"ש דהיינו מטהרין את הטהור. אלא שמפני שהטמא בא לישאל עליו כ"א הוא גורם ריעותא להטהור. דמאי חזית כו'. וע"ז אנו אומרים דאין ראוי שיומשך משאלתו שום ריעותא דתולין הטומאה בו כיון דלא מקלקלא ליה כלל וה"ל כאלו לא בא לישאל בבת א' דהיו פוסקים שהטהור הוא בטהרתו מצד עצמותו שהלך באחד השבילין אשר ספק טומאה ברה"ר טהור. ונמצא זה שתולין הקלקלה במקולקל מהני רק לשלא יזיק המקולקל ולא שנמשיך ממנו פעולה להטהור. ולכן אע"ג שאינו מוחזק לילך בשביל הטמא יותר תלינן ביה לשלא יזיק הליכתו. משא"כ הכא גבי הכתם דא"א לטהר את זו אלא ממש ע"י שנתלה הכתם בבעלת הכתם ולומר שהיא ראתה הכתם. ולא די במה שלא תגיע להטהורה ריעותא והיזק מבעלת הכתם כבשני שבילין. דהא הכא אין במה לתלות כלל. אלא רק בבעלת הכתם וע"ז ס"ל להש"ס דאין תולין בבעלת הכתם כיון דלאו מגופה קחזיא כו'. ואע"ג דלא מקלקלה לה כלל מ"מ ענין שתולין הכתם היינו בדבר שיש לתלות ובזו אין לתלות יותר מזו כיון דלאו מגופה קחזיא כו'. משא"כ התם דא"צ כלל לתלות בהטמא רק שלא יזיק ולא שיועיל כו'. וא"א לדמות לב' שבילין אא"כ הטהורה והבעלת הכתם שניהם מצאו כתם ושניהם נתעסקו זא"ז בדבר שאין לתלות בו רק כתם א' דאז ה"ל ממש כשני שבילין ומטהרין כתם דטהורה אף אם באו לשאול כא' כיון דהבעלת כתם לא תתקלקל עי"ז כו' אמרינן דאם לא תועיל לתלות בה כתם מ"מ לא תזיק להטהורה כו' והיינו אפי' לדעת הט"ז בסי' ק"צ ס"ק י"ז: