א

סימן קנו

שאלה. אשה מעוברת ומיניקה שמצאה כתם בחלוקה כגריס ועוד והיה במה לתלות ולא היה המורה בביתו ו' ימים ולא היה לה ממי לשאול והמתינה עליו ואמרה שבדעתה שבודאי יכשיר לה מחמת שקרוב לתלות כו'. ואעפ"כ מסבת איחור ביאתו אומרת שפעם א' הסכימה להכניס עד להחזיק טהרה קרוב לביה"ש כדי שאולי בבוא המורה לא יכשיר לה השאלה תמנה ז' נקיים מאז. ואינה זוכרת אם עשתה כן או לא. אבל זאת אומרת שבדקה ודאי מדי יום או יומים ומצאתה טהורה כמנהגה בכל הימים שהיא מוחזקת בטהרה. ולאחר בוא המורה והכשיר לה השאלה. עתה אם יש לחוש למ"ש בתשו' מ"צ סי' ס"ג באשה שהחזיקה עצמה לטמאה עפ"י טעות דאמרי' אימור ראתה ולאו אדעתה ואינן עולים לנקיים והסכים עמו בס"ט סי' קצ"ו ס"ק י"ח:

תשובה. אף הרב ז"ל לא אמרה אלא שאינן עולים לז' נקיים באשה שצריכה לספור דאיכא עוד טעמא אחרינא דספורים בפנינו בעי' ומטעם זה הסכים עמו הס"ט כנראה מלשונו שסיים על טעם זה ודינו אמת. אבל על טעם הראשון כ' עמ"ש בשם הצ"צ ושם העיקר כד' השואל שהוא ס' עה"ג. ואף אם נאמר דכל א' משני הטעמים מספיק לאסור הנה זהו דוקא כשהחזיקה עצמה לטמאה ודאית משא"כ כשהיא מסופקת וזיל בתר טעמא דאימור ראתה ולאו אדעתה וזה אינו שייך במסופקת שדעתה ודעתה עלה כי אולי יכשירו לה. וזו לא החזיקה עצמה כנ"ל ועוד דכאן לא שייך כלל חששא דשמא ראתה דהרי מהיכן אתה אומר להחזיקה מעת שנתנה דעתה ליתן עד ביה"ש הרי מאז התחילה ליתן דעתה עלה יותר וכו'. משא"כ בנדון המ"ץ שלבשה חלוק הנכתם וכו' לפי שהיתה צריכה להפסיק טהרה אחר ה' ימים. וכ"ש לדעת עה"ג דאין מקום כלל לחשש דאימור ראתה אלא בכלה וכו' וכדאיתא בש"ס אשה מרגשת בעצמה ומעל"ע דרואה ודאי' אינו אלא דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל ועוד דאשה זו בחזקת היתר עומדת ולרוב פשיטותו אין להאריך. וכ"ש במניקה. שהן מסולקות דמים דאינה חוששת אפילו לוסת וכו':