י

ומ"ש הס"ט בסי' קצ"ב ססק"ב ראיה מדברי הרא"ש פב"ת דנדה סי' ד' דס"ל כהמע"צ מדכ' גבי ברתי' דר"ח ויש מן הגדולים שכתבו שאין צריכה (ר"ל מי שתבעוה לינשא ונתפייסה) לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה ז"נ אחר התביעה ה"ז טובלת וטהורה כו' וסעדו את דבריהם מעובדא דרבינא כו' עד ורב חביבא לא צוה לבדוק את בתו כו' ואעפ"כ כנסה. ואינה ראיה כלל דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן כלל ומה תועלת יש בהמתנת דימים כיון דרב חביבא סבר דבקטנה לא חיישינן לחימוד עכ"ל הרא"ש. וע"ז כתב הס"ט וז"ל מבואר דס"ל להרא"ש כיון דלא כיוונה לספירת נקיים דלא עלתה כלל אלא דבעינן שתכוין דעתה לספירה וכו' דאל"כ לא היה מקשה מידי על הגדולים אלו דלמה כ' שאין כאן אפי' ישיבת ז' אי לא בעינן כוונה כלל דהא ס"ל להגדולים אלו שא"צ בדיקה כו' עכ"ד. ולפע"ד מאחר שנת"ל בראיות נכונות מפשט הגמרא דטועה דא"צ כלל שתתן דעתה לספירה כו' דהטועה לא כוונה כלל שהרי מסופקת שמא הראייה היה היום ואעפ"כ הוי טבילה בזמנה אם היו ז' נקיים והרא"ש עצמו פסק כברייתא זו כמבואר בדבריו פב"ת דנדה דלכך פסק כרב דאמר סופן כו' א"כ אין לבדות מלבנו ב' פירושים שלא נתנו להאמר. ומ"ש אפי' ישיבת ז' אין כאן. נ"ל דה"פ דהנה הגדולים האלו שבהרא"ש נקטו בלשונם ג"כ דבעינן שהמתינה ז' נקיים רק שא"צ בדיקה וצ"ל כיון שא"צ בדיקה במה יודע שהם נקיים. וצ"ל דס"ל כעין מ"ש הרז"ה בשער הספירה וז"ל וכבר ראינו למקצת מן החכמים דס"ל דכל לבעלה לא בעי' בדיקה כללא הוא וכל הבדיקות לענין טהרות נאמרו. אבל לבעלה דיה בהרגשה בטומאתה בטהרתה והם מסייעים דבר זה ממעשה דרבינא דאיעסק לבריה ביה רב חביבא כו' עכ"ל. הנה החכמים אלו ס"ל דלבעלה א"צ שום בדיקה כלל אפי' בימי הז"נ רק דיה בהרגשתה שהם נקיים ומביאים ראיה ממעשה דרבינא דס"ל ג"כ דברתיה דרב חביבא לא בדקה א"ע כלל ואעפ"כ חשוב ז"נ בהרגשתה שהן נקיים והיינו ממש כדעת יש מן הגדולים שכ' הרא"ש. רק החילוק ביניהם דהגדולים שבהרא"ש אינן מקילים רק בתבעו לינשא ונתפייסה ולא ברואה ממש ולא כהחכמים שהביא הרז"ה. והשתא א"ש מה שהשיב עליהן הרא"ש דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כלל ר"ל מאחר שגם הם בעו שיהיו נקיים רק דס"ל שא"צ שיתברר הנקיות ע"י בדיקה דוקא רק די בהרגשה הרי הרגשה ג"כ לא שייך רק כשנותנת לב לידע שהן נקיים. וברתי' דר"ח לא נתנה לב ע"ז כלל מאחר דס"ל דבקטנה ל"ח לחימוד א"כ אפילו לא נתנה לב כלל טהורה לבעלה. והגם דודאי לא הרגישה עכ"פ שיצא ממנה דם. מ"מ ס"ל להרא"ש דהאי דלא הרגישה כשלא נתנה לב לא סגי ואין סברא כלל לחשוב עי"ז לנקיים אפי' לסברתם כיון דלא בדקה בכל הז' וגם לא נתנה לב אם תרגיש כו'. ודאי באשה טהורה הוא סגי כיון דבלאה"נ בחזקת טהרה עומדת. משא"כ בזו שאינה בחזקת טהרה וצריכה ז"נ אין סברא אלא ע"י בדיקה בתחלתן או בסופן. שזהו המעמידה בחזקת טהרה או עכ"פ להגדולים צריכה שתתן לב שלא תרגיש כו'. ועי"ז הנתינת לב היא יוצאה לחזקת טהרה אבל בזו דלא זה ולא זה לא היו אין כאן ז"נ להביאה לחזקת טהרה אפי' לשטתם זהו דעת הרא"ש והגדולים י"ל דס"ל דנהי שלא נתנה לב אתורת ז' נקיים מ"מ ה"ל כסתם אשה טהורה דמסתמא נותנת לב אם תרגיש כדאמרינן רפ"ק דנדה אשה מרגשת בעצמה כו'. והלל ל"פ רק אלמפרע ומשום דדם לפניך. וכיון דהכא רק חששא שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם סגי בהמתנת ז' דכל אשה המעותדת לינשא נותנת לב כו'. וממוצא דבר נשמע דאין ראיה כלל דהיכא שבודקת א"ע בסופן וגם קודם תחלתן כשפוסקת בטהרה שיהיו צריכין ג"כ שתתן דעתה בכל יום לספירה דוקא ואם לא נתנה דעתה שנחוש שמא ראתה ולאו אדעתה זה אינו מוכח כלל מדברי הרא"ש דכאן דהא דבעי הכא שתתן לב כו' היינו משום דלא היה שום בדיקה הלכך זה במקום בדיקה עומדת ואין לומר א"כ בנתנה לב בסופן סגי י"ל הרי באו אחר ז' וליכא סופן ג"כ. ועוי"ל דס"ל להרא"ש דכיון דאינו כבדיקה ממש בעינן שתתן לב בכל הז"נ. אבל כשיש בדיקה ממש א"צ שתתן דעתה לספירת ז"נ כו'. דהא דמשמע מהרא"ש דס"ל דבעינן שתתן דעתה כו' היינו כשאינה בודקת א"ע כלל ושיעלה לה זה במקום בדיקה לדעת הגדולים כנ"ל:

קיצור. ראיית הס"ט מדברי הרא"ש במ"ש דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן כלל דהיינו מפני דלא כוונה דעתה לספירת ז"נ. זהו רק בלא בדקה א"ע כלל. אבל כשבדקה א"ע שתי בדיקות א"צ שתתן דעתה לספירת ז"נ: